גמרא
פירוש
לוֹקֶה שְׁתַּיִם מְבוּשָּׁל לוֹקֶה שְׁתַּיִם נָא וּמְבוּשָּׁל לוֹקֶה שָׁלֹשׁ.
אַבָּיֵי אָמַר אֵין לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת.
אִיכָּא דְּאָמְרִי אתַּרְתֵּי הוּא דְּלָא לָקֵי חֲדָא מִיהַת לָקֵי.
אִיכָּא דְּאָמְרִי חֲדָא נָמֵי לָא לָקֵי דְּלָא מְיַיחַד לָאוֵיהּ כְּלָאו דַּחֲסִימָה.
רָבָא אָמַר באָכַל זָג לוֹקֶה שְׁתַּיִם חַרְצָן לוֹקֶה שְׁתַּיִם זָג וְחַרְצָן לוֹקֶה שָׁלֹשׁ.
אַבָּיֵי אָמַר אֵין לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת אִיכָּא דְּאָמְרִי תַּרְתֵּי הוּא דְּלָא לָקֵי חֲדָא מִיהַת לָקֵי אִיכָּא דְּאָמְרִי חֲדָא נָמֵי לָא לָקֵי דְּלָא מְיַיחַד לָאוֵיהּ כְּלָאו דַּחֲסִימָה.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אמר רבא אכל נא לוקה שתים מבושל לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי. ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה. פירש״י תרתי הוא דלא לקי כיון שהוא לוקה משום נא או משום מבושל תו לא לקי משום צלי אש אבל חדא מיהת אי לא אכל נא ומבושל אלא חי או מבושל בחמי טבריא דליכא מלקות אחר לוקה משום צלי אש. ואיכא דאמרי אפי׳ חדא לא לקי ואינו מחוור דללישנא קמא קרי ליה לאו שבכללות ואמרי׳ דלקי עלה ומה לי חדא ומה לי תרתי אי לקי עליה כלל הא לא חשבי׳ ליה לאו שבכללות וללקי נמי תרתי ועוד דאם כן תקשי ברייתא דלעיל דאכל חי פטור לרבא וכן לאביי ללישנא קמא אלא ודאי לכולי עלמא אכל חי לא לקי עליה דלאו שבכללות הוא ולא אשכחן בכולי תלמודא מאן דמחייב בלאו שבכללות. וי״מ דהכא בתרי פליגי דרבא סבר בין בנא ומבושל דמיפרשי לאויה בין משום צלי לקי דלאו לאו שבכללות הוא לגבי נא ומבושל אלא קרא יתירה הוא דלמאי איצטריך אי לאשמועינן דמצותו בצלי אש הא כתיב קרא אחרינא צלי אש ומצות. ואי לחייב מלקות על חי ומבושל ושאר מינין הא לא אפשר דלדידהו דלא מיפרשי לכ״ע לאו שבכללות הוי. אלא ודאי קרא יתירה הוא ללאו יתירה בנא ומבושל דמיפרשי ואביי סבר דודאי לא קרא יתירה הוא דאצטריך כל שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא כדאמרינן בסמוך הלכך משום צלי אש לעולם לא לקי אבל משום נא ומבושל ודאי לקי דהא מיפרשי לאויה ופליגי בחדא והיינו ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא מספקא לן מילתא דדילמא הא דקאמר סתם אין לוקין על לאו שבכללות אכולי מילתא דרבא קאי דאפי׳ משום נא ומבושל לא לקי משום דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה שהוא לאו אחד לעבירה אחת אבל הכא דנא ומבושל נכללו בלאו אחד לאו שבכללות הוי וכלל כלל לא לקי ורבא סבר דעיקר קרא דכי אם צלי אש ללאו יתירא אתיא אבל מדאסמכיהו רחמנא דרשינן נמי הא דכל שישנו וגם זה אינו מחוור דלגבי נא ומבושל ליכא מאן דפליג דלקי עלייהו ולא מקרי לאו שבכללות כיון דמיפרשי ביה. דגרסי׳ בבא מציעא פ׳ המקבל אמר רב הונא חבל רכב לוקה שתים רחים לוקה שתים רחים ורכב לוקה שלש. ורב יהודה אמר חבל רכב לוקה אחת רחים לוקה אחת רחים ורכב לוקה שתים לימא רב הונא ורב יהודה בפלוגתא דאביי ורבא קא מיפלגי דאמר רבא אכל נא כו׳. אמר לך רבא אנא דאמרי אפי׳ לרב יהודה ע״כ לא קאמר רב יהודה התם אלא משום דכי נפש לאו קרא יתירא הוא דלשאר דברים הוא דאתא אבל כי אם צלי אש דקרא יתירא הוא אפי׳ רב יהודה מודה:
ואביי אמר לך אנא דאמרי אפי׳ לרב הונא עד כאן לא קאמר רב הונא התם אלא משום דכי נפש קרא יתירא הוא דשאר דברים מרחים ורכב נפקי כלומר ליכא למימ׳ מדפרט בהני ולא פרט בהני ש״מ בהני לקי ובהני לא לקי וכדאמרינן הכא דהתם צריכי לגופייהו לאשמועינן דשני כלים העושין מלאכה אחת חייב שתים אבל כי אם צלי אש לאו קרא יתירא הוא דאצטריך לכדתניא בשעה שישנו כו׳. אלמא שמעינן מינה דלכ״ע בהני דמיפרשי לאויה לקי ואפי׳ לאביי והראב״ד ז״ל כתב דלעולם היכא דאכל נא ומבושל ואתרו עליה משום נא ומבושל לקי עלייהו לכ״ע אלא הכא בהא פליגי בדאכל נא ומבושל ואתרו עליה משום צלי אש בלחוד רבא סבר כיון דהני מיפרשי לאויה וכלהו איתנייהו בכלל כי אם צלי אש אהני קרא יתירא לחייב עלייהו משום התראתו ולקי נמי משום צלי אש דקרא יתירא הוא. ואביי סבר ללישנא קמא דלאו קרא יתירא הוא ולא לקי עליה אבל משום נא ומבושל כיון דאיתנהו ביה ומשתמעי מיניה ומיפרשי נמי לאוי דידהו לקי עלייהו בהתראתו. וללישנא בתרא אמר דכיון דלאו שבכללות הוא לא הוי התראה דידי׳ התראה כלל דלא לקי אלא על התראת לאו דמפרש כלאו דחסימ׳ וזה עיקר וההיא דפרק המקבל אפשר לפרשה כי האי גוונא ואתיא דרב יהודא כלישנא קמא דאביי. אי נמי דהתם בדאתרו ביה משום רחים ורכב ופליגי אי לקי נמי משום כי נפש כיון דתרוויהו איתנייהו בהו או לא ומדמי׳ פלוגתייהו בכי נפש לפלוגתא דאביי ורבא בכי אם צלי אש לגבי דידיה בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא (ח״י) אמר רבא אכל זג לוקה שתים חרצן לוקה שתים זג וחרצן לוקה שלש. אין לפרש דפליגי בקרא דכל אשר יצא מגפן היין אי הוי קרא יתירא או לא וכההיא דכי אם צלי אש דאם כן מ״ט דאביי דאמר דאין לוקין והא קרא יתירה הוא דלמאי איצטריך. אלא ודאי לכ״ע איצטריך ללולבי גפנים דליכא קרא אחרינא דמרבה להו אלא דבהא פליגי דרבא סבר דכיון דאפקיה רחמנ׳ בלשון לאו לרבות לאוי בהני דכתיבי נמי אתא דהא כולהו משתמעי מיניה. ולגבי לולבי גפנים נמי לקי ולא מיקרי לאו שבכללות כיון דלא אתא קרא לחדותי לאו אלא בדידהו דאלו עלים מכלל ופרט נפקי התם מה שאין כן בכי אם צלי אש דאי לאו דקרא יתירה הוא לא הוה לקי עליה דבלשון עשה אפקיה רחמנא מיהו לאו עשה גמור הוא דנחשביה כעין לאו הניתק לעשה דכי אם צלי אש כתיב ואביי סבר דכיון שהכל נכלל בו לאו שבכללות מיקרי וכדפרישנא והא דאמרי׳ וצריכא דאי תנא פסח דקדים לאו לכלל וכו׳. ה״ה דהוי מצי למימר דאי תנא פסח דלא אפקיה בלשון לאו אבל נזיר דאפקיה בלשון לאו אימא לא אלא דחדא מינייהו נקט ואיכא גרסאות דגרסי׳ לה הכי בהדיא ואפילו למאן דלא גריס ליה בהדיא ה״נ משמע דכיון דקדי׳ לכלל אין הכלל נכלל בלאו אבל היכא דקדים כלל ללאו אתי לאו בתריה והכל נכלל בו:מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0)
ואביי אמר לך אנא דאמרי אפי׳ לרב הונא עד כאן לא קאמר רב הונא התם אלא משום דכי נפש קרא יתירא הוא דשאר דברים מרחים ורכב נפקי כלומר ליכא למימ׳ מדפרט בהני ולא פרט בהני ש״מ בהני לקי ובהני לא לקי וכדאמרינן הכא דהתם צריכי לגופייהו לאשמועינן דשני כלים העושין מלאכה אחת חייב שתים אבל כי אם צלי אש לאו קרא יתירא הוא דאצטריך לכדתניא בשעה שישנו כו׳. אלמא שמעינן מינה דלכ״ע בהני דמיפרשי לאויה לקי ואפי׳ לאביי והראב״ד ז״ל כתב דלעולם היכא דאכל נא ומבושל ואתרו עליה משום נא ומבושל לקי עלייהו לכ״ע אלא הכא בהא פליגי בדאכל נא ומבושל ואתרו עליה משום צלי אש בלחוד רבא סבר כיון דהני מיפרשי לאויה וכלהו איתנייהו בכלל כי אם צלי אש אהני קרא יתירא לחייב עלייהו משום התראתו ולקי נמי משום צלי אש דקרא יתירא הוא. ואביי סבר ללישנא קמא דלאו קרא יתירא הוא ולא לקי עליה אבל משום נא ומבושל כיון דאיתנהו ביה ומשתמעי מיניה ומיפרשי נמי לאוי דידהו לקי עלייהו בהתראתו. וללישנא בתרא אמר דכיון דלאו שבכללות הוא לא הוי התראה דידי׳ התראה כלל דלא לקי אלא על התראת לאו דמפרש כלאו דחסימ׳ וזה עיקר וההיא דפרק המקבל אפשר לפרשה כי האי גוונא ואתיא דרב יהודא כלישנא קמא דאביי. אי נמי דהתם בדאתרו ביה משום רחים ורכב ופליגי אי לקי נמי משום כי נפש כיון דתרוויהו איתנייהו בהו או לא ומדמי׳ פלוגתייהו בכי נפש לפלוגתא דאביי ורבא בכי אם צלי אש לגבי דידיה בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא (ח״י) אמר רבא אכל זג לוקה שתים חרצן לוקה שתים זג וחרצן לוקה שלש. אין לפרש דפליגי בקרא דכל אשר יצא מגפן היין אי הוי קרא יתירא או לא וכההיא דכי אם צלי אש דאם כן מ״ט דאביי דאמר דאין לוקין והא קרא יתירה הוא דלמאי איצטריך. אלא ודאי לכ״ע איצטריך ללולבי גפנים דליכא קרא אחרינא דמרבה להו אלא דבהא פליגי דרבא סבר דכיון דאפקיה רחמנ׳ בלשון לאו לרבות לאוי בהני דכתיבי נמי אתא דהא כולהו משתמעי מיניה. ולגבי לולבי גפנים נמי לקי ולא מיקרי לאו שבכללות כיון דלא אתא קרא לחדותי לאו אלא בדידהו דאלו עלים מכלל ופרט נפקי התם מה שאין כן בכי אם צלי אש דאי לאו דקרא יתירה הוא לא הוה לקי עליה דבלשון עשה אפקיה רחמנא מיהו לאו עשה גמור הוא דנחשביה כעין לאו הניתק לעשה דכי אם צלי אש כתיב ואביי סבר דכיון שהכל נכלל בו לאו שבכללות מיקרי וכדפרישנא והא דאמרי׳ וצריכא דאי תנא פסח דקדים לאו לכלל וכו׳. ה״ה דהוי מצי למימר דאי תנא פסח דלא אפקיה בלשון לאו אבל נזיר דאפקיה בלשון לאו אימא לא אלא דחדא מינייהו נקט ואיכא גרסאות דגרסי׳ לה הכי בהדיא ואפילו למאן דלא גריס ליה בהדיא ה״נ משמע דכיון דקדי׳ לכלל אין הכלל נכלל בלאו אבל היכא דקדים כלל ללאו אתי לאו בתריה והכל נכלל בו:מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush