^א גירסת רש״י שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים דשבועה חלה על תאנים כי לא היה אסור אלא בשניהם יחד, וכמו בנשבע שלא יאכל עשר וחזר ונשבע שלא יאכל תשע. אבל תוספות גרסו (כגירסת ר״ח) שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים, וסבירא להו דאף שכבר נאסר בתאנים לחוד יכול לאסור עצמו עוד בתאנים וענבים יחד, ואף שאינו יכול לעבור על השבועה השניה אם לא יעבור על השבועה הראשונה, בכל זאת חלה עליו שבועה שניה. עוד כתבו התוספות שכל הסוגיא היא בנשבע שלא יאכל עשר סתם אבל אם אמר שבועה שלא אוכל תשע ׳אלו׳ וחזר ונשבע על עשר חלה שבועתו בכולל כיון שלא נאסר מקודם בככר העשירי. ולפירוש התוספות דין זה הוא גם בנשבע בשבועה ראשונה שלא יאכל כל התשע יחד ובשבועה שניה שלא יאכל כל העשר יחד, וחלה שבועה בכולל, וכמו תאנים וענבים. אבל גם החולקים על התוספות בדין תאנים וענבים יסכימו כשבשבועה ראשונה נאסר בכזית אחד מכל תשע אלו ובשבועה שניה בכזית מכל עשר אלו, כי בשבועה השניה נאסר באכילת כזית שלא היה אסור בה מקודם. ומטעם זה כתב הרמב״ן שאם נשבע שלא יאכל עשר אלו וחזר ונשבע שלא יאכל תשע אלו אינו חייב אלא אחת שכבר אסר עצמו בכל כזית וכזית מעשר אלו.

^ב בירושלמי: א״ל (אבימי) חייב על כל אחת ואחת. א״ל (עיפא) אינו חייב אלא אחת וכו׳.

^ג בירושלמי: א״ל (אבימי) אינו חייב אלא אחת. א״ל (עיפא) חייב על כל אחת ואחת וכו׳.

^ד ע״כ מהירושלמי, ואיני יודע למה השמיט ר״ח את מסקנת הירושלמי: אמר ר׳ יוסי מסתברא כאחוי דחיפא באחרייתא וכחיפא בקדמייתא. והנה דברי הירושלמי הם באמר ׳אלו׳ וכתב הרמב״ן דאיירי באמר בפירוש שלא אוכל כולם או שאמר שלא אוכלם (אבל אם אמר שלא אוכל ככר זה שחייב עליו בכזית, אם חזר ונשבע על שתים חלה עליו שבועה שניה בכולל). ולפי זה מסקנת הירושלמי כעיפא דבכהאי גונא אינו חייב אלא אחת, ואין אומרים שחלה עליו שבועה שניה בכולל מכיון שאינו יכול לעבור על השבועה השניה אלא אם כן יעבור על השבועה הראשונה. וכן בנשבע שלא יאכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים אינו חייב אלא אחת, ודלא כגירסת ר״ח ותוספות בבבלי. אולם דברי הרמב״ן בירושלמי צריכים ביאור שהרי בסיפא בנשבע שלא יאכל עשר וחזר ונשבע שלא יאכל תשע מסקנת הירושלמי (שהשמיט ר״ח) כאבימי שאינו חייב אלא אחת, ואם בנשבע שלא יאכל כל העשר וחזר ונשבע שלא יאכל כל התשע למה לא יהא חייב שתים, הרי אסר עצמו בשבועה שניה במה שלא היה אסור בה מקודם. ומדברי הרמב״ן מוכרח לכאורה שלא גרס את סיום דברי הירושלמי שהלכה כבתרייתא כאבימי. ולגרסתנו על כרחך צריך לומר דאיירי בנשבע שלא לאכול ככר זה בסתם שהוא חייב אפילו על כזית ממנה, ומטעם זה אם נשבע שלא לאכול עשר וחזר ונשבע שלא לאכול תשע אינו חייב אלא אחת. אלא שלפי זה גם ברישא איירי בכהאי גונא ואם כן למה קיימא לן הלכה ברישא כעיפא שאינו חייב אלא אחת והרי קיימא לן כר׳ יוחנן דשבועות חלין בכולל. ובקהלות יעקב כתב שנראה מדברי הירושלמי שאין שבועה חלה על חצי שיעור.

^ה כן הוא גם בירושלמי לפנינו אולם מפרשי הירושלמי הגיהו וכתבו שטעות סופר הוא וצ״ל ידוע לשנים שבועת שקר וידוע לשלשה שבועת שוא. וכדגרסינן בירושלמי נדרים פרק ג (ראה גם מגדל עוז ורדב״ז פרק א מהל׳ שבועות הל׳ ד). אולם כל שורה זו דידוע לשנים שבועת שקר ולשלשה שבועת שוא חסרה בכת״י ליידן (בהשמטה מחמת הדומות) ונוספה שם על ידי המגיה. והנה המשך הירושלמי הוא ר׳ לא בשם ר׳ לעזר אפילו ידוע לשנים ואחד בסוף העולם מכירו שבועת שוא היא מה מפקה מביניהון שינה בפני שנים והשליכו לים והתרו בו משום שבועת שוא וכו׳. ומדלא קאמר דנפקא מיניה לענין חיוב קרבן בשוגג משמע דלא איירי כאן בדין שבועת שוא ושבועת ביטוי אלא כעין הא דאמרינן לעיל ברב דימי דשבועת ביטוי לשעבר אזהרתיה מלא תשא את שם ה׳ לשוא, אף שחייבין עליה קרבן לר׳ עקיבה, כך לדעת הירושלמי כל שהדבר ידוע גם אם רק ידוע לשנים אינה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא כיון שהוא יכול להתברר על ידים, ואם הוא ידוע לשנים אזהרתיה מלא תשא ואם הוא ידוע לשלשה והוא שקר מפורסם אזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר. ותחילת דברי הירושלמי היא הברייתא שהובאה בבבלי לעיל כא,א: שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם שבועת שקר נשבע להחליף ולא איירי בחילוק שבין שוא לביטוי אלא שבין שוא לשקר. בהמשך דברי הירושלמי יש כפי הנראה טעות סופר ולכן אי אפשר להוכיח על פיו את הגירסא הנכונה, דאמרינן שם התרו בו משום שבועת שוא על דעתיה דר׳ יוחנן אין לוקה על דעתיה דר׳ לעזר לוקה התרו בו משום שבועת שקר על דעתיה דר׳ לעזר לוקה על דעתיה דר׳ יוחנן אינו לוקה. ואחד מהן טעות לכאורה. (כך היא גם הגירסא בירושלמי נדרים כת״י ליידן אלא שכבר תוקן שם על ידי המגיה דהתרו בו משום שקר על דעתיה דר׳ יוחנן (אינו) לוקה על דעתיה דר׳ לעזר [אינו] לוקה. (אם זאת יש לציין שלשון הירושלמי אפילו ידוע לשנים ואחד בסוף העולם מכירו משמעו שאין צריך שיהא השלישי כאן אלא אפילו הוא בסוף העולם הוי שוא, ואם כן ידוע לשלשה שהם כאן לכולי עלמא הוי שבועת שוא).

^ו בכתה״י בטעות שבעדתו. ונכתב בגליון, נ״ל שבדעתו.

^ז כלפנינו בגמרא. והב״ח הגיה, שמא זוזא, וכבכי״מ.

^ח כה,א.