גמרא
פירוש
אֵימָא סֵיפָא זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר זוֹ הִיא לְמַעוֹטֵי מַאי מַאי לָאו לְמַעוֹטֵי אָכַלְתִּי וְלֹא אָכַלְתִּי דְּלָא לָקֵי. לָא זוֹ הִיא דְּעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר מִקׇּרְבָּן אֲבָל אָכַלְתִּי וְלֹא אָכַלְתִּי עַל שִׁגְגָתָהּ חַיָּיב קׇרְבָּן כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ופרקינן, מתני׳ כולה ר׳ עקיבה היא דמחייב לשעבר כלהבא, וזו היא דרישא למעוטי הנשבע שאוכל ולא אכל ממלקות, וסיפא דקתני1 זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור, זו היא דלא מייתי על שגגתה אלא הוא פטור, אבל הנשבע אכלתי ולא אכלתי בשגגה, חייב קרבן. ומה ראית2, מסתברא קאי בלהבא כול׳. פירוש, רישא קאי בלהבא דקתני שלא אוכלנה כול׳ דהוא להבא, ממעט שבועה שאוכל ולא אכל דהוא להבא, סיפא דקתני אם לא ראיתי גמל פורח באויר כול׳ דהוא לשעבר, ממעט אכלתי ולא אכלתי דהוא לשעבר3. מתני׳. שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר׳ עקיבה. 4כר׳ שמעון סבירא ליה, דתני ר׳ שמעון, כל שהוא למכות, לא אמרו כזית אלא לקרבן. כלומר, האוכל מכל איסורין שבתורה, כגון חלב ודם וכיוצא בהן, אפילו אם אכל כל שהוא לוקה, אבל קרבן אינו חייב עד שיאכל כזית5. ואתינן למיפשטה מיהא דתני, אמרו לר׳ עקיבה היכן מצינו באוכל {כל שהוא} שהוא חייב כול׳. ודחינן, ר׳ עקיבה לדבריהן דרבנן קאמר להו, לדידי בעלמא6 כר׳ שמעון סבירא לי, אלא לדידכו אודו לי מיהא הכא הואיל ומפרש בכל שהו חייב סתמא נמי חייב בכל שהו, ואמרו ליה רבנן, לא. ופשטנה מדתני ר׳ עקיבה נזיר ששרה פיתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית, חייב. פירוש, אם יש יין בלוע בפת שאכל שיעור כזית7, חייב. ש״מ מדבעי צירוף כזית, לית ליה לר׳ עקיבה כל שהוא חייב. ותוב מדקתני שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות כול׳, ואסיקנא, אלא לאו ש״מ ר׳ עקיבה בעלמא כרבנן סבירא ליה דלא מחייבי ליה אפילו מלקות אלא בכזית, ש״מ. פיס׳. אמרו לו לר׳ עקיבה, היכן מצינו באוכל כל שהו שחייב8, שזה חייב. ואקשינן, ולא, והרי אוכל נמלה דלוקה משום שרץ השורץ9. ודחינן, בריה שאני. כלומר, נמלה ברייה שלימה היא. והרי הנהנה מן ההקדש דאפילו בפחות מכזית חייב. ודחינן, בהקדש בענן שוה פרוטה, דחייובו משום הנאה הוא. והרי מפורש. כלומר, הנשבע בפירוש לוכל10 פחות מכזית שחייב11. ודחינן, מפרש נמי כי בריה דמי, דבריה מאי טעמא, דהיא חשובה, האי נמי אע״ג דהוא פחות מכשיעור, כיון דפריש אחשביה. והרי עפר דבכל שהוא, אם תאמר עד דאיכא כזית שאין אכילה בפחות מכזית,מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן.
הערות
1 להלן כט,א.
2 כבכי״מ וכן גרסו התוספות (ד״ה ומה). לפנינו: ומאי שנא, וכ״ה ברש״י. ועי׳ בתוס׳ הנ״ל ובריטב״א.
3 רש״י פירש (לפי גירסתו) מאי שנא רישא שפירשנו שבא למעט אוכל ולא אכל ממלקות מסיפא שבא למעט אכלתי ולא אכלתי שחייב קרבן. ועל זה השיבו קאי בלהבא (ברישא) ממעט לשעבר בתמיהה. אבל לגירסת ר״ח ומה ראית הקשינו על שניהם מה ראית שרישא בא למעט אוכל ולא אוכל ממלקות וסיפא בא למעט אכלתי ולא אכלתי שחייב קרבן, ומשני מסתברא קאי להבא ממעט להבא קאי לשעבר ממעט לשעבר.
4 צ״ל, איבעיא להו ר׳ עקיבה וכו׳.
5 ר״ח מפרש חייב מלקות בחייבי כריתות כגון חלב ודם. ולכאורה מוכח מכאן שאין המלקות עונש בידי אדם על החיוב כרת. וראה מש״כ במילואים להערה 9 בפירוש ר״ח מכות פרק ג.
6 לפנינו: בכל התורה.
7 וכן כתב ר״י מיגש: נזיר ששרה פתו ביין ויש בה באותה פת מן היין כדי לצרף כזית חייב. וכן פירש במאירי. אבל רש״י פירש דלר׳ עקיבה היתר מצטרף לאיסור וכדאמרינן בפסחים מד,ב. דאמרינן שם הי ר״ע, אילימא רבי עקיבא דמתניתין, דתנן רבי עקיבא אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו לצרף כדי כזית חייב, וממאי דמפת ומיין דילמא מיין לחודיה. וכי תימא מיין לחודיה מאי למימרא, הא קא משמע לן דאף על גב דתערובת. אלא רבי עקיבא דברייתא, דתניא רבי עקיבא אומר נזיר ששרה פתו ביין ואכל כזית מפת ומיין חייב. אולם במאירי שם פירש דגם למסקנה צריך לפרש את דברי ר׳ עקיבה במשנה משום תערובת, ורק דבריו בברייתא הם משום דהיתר מצטרף לאיסור. עיין שם. וכיון שהביאו כאן בגמרא את המשנה פירשו המאירי (וכן ר״ח ור״י מיגש) משום תערובת.
8 וכ״ה בר״י מיגש. לפנינו: שהוא חייב. ובכתי״מ: חייב.
10 נראה דט״ס, וצ״ל: שלא לוכל.
11 וכן כתב רש״י דמפרש היינו שנשבע להדיא שלא אוכל כל שהוא. אבל הרמב״ם (פ״ד משבועות ה״א) כתב: ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב, ואפילו היה דבר שנשבע עליו זרע חרדל או פחות ממנו, ע״כ. וכתב הכסף משנה שכן פירש הרמב״ם את דברי הגמרא ׳במפרש׳. והוא מתאים לפירוש הר״י מיגש דהיינו טעמא דבריה, שכיון שהיא בריה ואסרה רחמנא מחייב עלה ואפילו לית בה כזית. וכך צריך לפרש גם מה שכתב הרמב״ם בפרק א מהל׳ נדרים הל׳ ה דקונם כמפרש כל שהוא, ואין הטעם שכיון שלא הזכיר אכילה אסור בכל שהוא אלא משום שאיסור קונם הוא על החפצא והוא דומה למפרש איסור שבועה על כל שהוא, שהאיסור הוא אכילת החפצא. וכן כתבו התוספות בחולין צו,א (ד״ה מאי טעמא) דהטעם בבריה הוא שמפני שפירשה התורה שהיא אסורה, הוה כאילו פירשה בין גדול ובין קטן, וכמו שאמרו בגמרא כאן דמפרש כבריה, ע״ש. (באיסור והיתר שער כה פרק ב כתב שלפי דברי התוספות הטעם שבריה אינו בטל ברוב הוא משום דלוקין עליו בכל שהוא חשוב ואינו בטל). וכך צריך לפרש מה שאמרו בגמרא להלן דבקונמות חייב בכל שהוא, וגירסת ר״ח ור״י מיגש דקונמות כבריה (ורש״י הגיה קונמות כמפרש), ובקונמות אין הטעם מפני שהוא כאילו פירש אפילו קטן, אלא כיון שהוא איסור חפצא האיסור הוא אכילת הקונם ואין האיסור המעשה אכילה שלו.
ואפשר דאין שיעור כזית שיעור במעשה אכילה דבפחות מכזית לאו שמיה אכילה אלא שיעור הנאה שיש לאוכל מהאיסור, ואין די בפחות מכזית לחייבו על מה שאכל מהאיסור. ומטעם זה חייבים על בריה אפילו אין בו כזית, כי שאני בריה שאכילת הבריה הוא האיסור ולא קיום אכילה של הגברא מהמאכל האסור, וקונמות כבריה. ובשבועה נחלקו חכמים ור׳ עקיבה, וצריך לומר דלרבנן גם בשבועה העבירה של השבועה היא ביטול השבועה שקיבל על עצמו לא לאכול ואכל, וקיום האכילה אצל הגברא זהו העבירה על השבועה. ומטעם זה כתב הרמב״ם שגם פחות מכשיעור אסור משום חצי שיעור כשאר איסורים בעלמא, אבל אילו היה הטעם שלא אסר על עצמו רק מעשה אכילה של כזית לא היה שייך בו איסור חצי שיעור. כך נראה גם מדברי הרמב״ן להלן שפירש את קושיית הגמרא דאי במפרש אכילה משתי ככרות עלי אמאי מצטרפין, דלא הקשו בגמרא רק לפי מאי דמוקים לה לברייתא באמר אכילה משתיהן עלי, אבל לפי דעת המקשה שהברייתא מדברת בקונם סתם שאינו לוקה אלא בכזית שפיר אמרה הברייתא דמצטרפין משום שיש איסור גם על פחות מכזית (אף שאינו לוקה אלא על כזית משום דלא מחית אינש לאסור עצמו בפחות מכדי אכילה), אבל אם חייבים על קונמות גם בכל שהוא אלא שהברייתא איירי כשהזכיר אכילה, אם כן אין בפחות מכזית איסור כלל. ומשום דלמאן דאמר שאין חייבים בקונם על פחות מכזית ע״כ דגם בקונם החיוב הוא על מה שהגברא אכל כשאר איסורים וזהו ביטולו של הקונם, אבל האיסור עצמו הוא כמו כל חצי שיעור. סברא דומה לזה כתב הש״ך בסי׳ רלח ס״ק יב שאף על פי שאם נשבע סתם אסור בחצי שיעור אף שאינו לוקה אלא בכזית, אבל אם נשבע שלא לאכול כזית מותר בחצי זית. ובאבני מילואים תשובה סי׳ יד תמה על דברי הש״ך שאם הנשבע שלא לאכול סתם אינו חייב אלא בכזית על כרחך הטעם משום שלא נתכוון בשבועתו אלא שלא יאכל כזית ואם כן למה יהא אסור בחצי זית, ומאי שנא מהנשבע בפירוש שלא לאכול כזית. ודברי הש״ך הם על דרך הרמב״ן, אלא שהש״ך מחלק בדעת המחבר והרמב״ם בין נשבע שלא לאכול סתם לנשבע שלא לאכול כזית, והרמב״ן מחלק בקונם אכילת ככר זה עלי לקונם סתם. ולדעת הרמב״ן כיון שהזכיר אכילה אין איסור כלל בחצי שיעור.
ואפשר דאין שיעור כזית שיעור במעשה אכילה דבפחות מכזית לאו שמיה אכילה אלא שיעור הנאה שיש לאוכל מהאיסור, ואין די בפחות מכזית לחייבו על מה שאכל מהאיסור. ומטעם זה חייבים על בריה אפילו אין בו כזית, כי שאני בריה שאכילת הבריה הוא האיסור ולא קיום אכילה של הגברא מהמאכל האסור, וקונמות כבריה. ובשבועה נחלקו חכמים ור׳ עקיבה, וצריך לומר דלרבנן גם בשבועה העבירה של השבועה היא ביטול השבועה שקיבל על עצמו לא לאכול ואכל, וקיום האכילה אצל הגברא זהו העבירה על השבועה. ומטעם זה כתב הרמב״ם שגם פחות מכשיעור אסור משום חצי שיעור כשאר איסורים בעלמא, אבל אילו היה הטעם שלא אסר על עצמו רק מעשה אכילה של כזית לא היה שייך בו איסור חצי שיעור. כך נראה גם מדברי הרמב״ן להלן שפירש את קושיית הגמרא דאי במפרש אכילה משתי ככרות עלי אמאי מצטרפין, דלא הקשו בגמרא רק לפי מאי דמוקים לה לברייתא באמר אכילה משתיהן עלי, אבל לפי דעת המקשה שהברייתא מדברת בקונם סתם שאינו לוקה אלא בכזית שפיר אמרה הברייתא דמצטרפין משום שיש איסור גם על פחות מכזית (אף שאינו לוקה אלא על כזית משום דלא מחית אינש לאסור עצמו בפחות מכדי אכילה), אבל אם חייבים על קונמות גם בכל שהוא אלא שהברייתא איירי כשהזכיר אכילה, אם כן אין בפחות מכזית איסור כלל. ומשום דלמאן דאמר שאין חייבים בקונם על פחות מכזית ע״כ דגם בקונם החיוב הוא על מה שהגברא אכל כשאר איסורים וזהו ביטולו של הקונם, אבל האיסור עצמו הוא כמו כל חצי שיעור. סברא דומה לזה כתב הש״ך בסי׳ רלח ס״ק יב שאף על פי שאם נשבע סתם אסור בחצי שיעור אף שאינו לוקה אלא בכזית, אבל אם נשבע שלא לאכול כזית מותר בחצי זית. ובאבני מילואים תשובה סי׳ יד תמה על דברי הש״ך שאם הנשבע שלא לאכול סתם אינו חייב אלא בכזית על כרחך הטעם משום שלא נתכוון בשבועתו אלא שלא יאכל כזית ואם כן למה יהא אסור בחצי זית, ומאי שנא מהנשבע בפירוש שלא לאכול כזית. ודברי הש״ך הם על דרך הרמב״ן, אלא שהש״ך מחלק בדעת המחבר והרמב״ם בין נשבע שלא לאכול סתם לנשבע שלא לאכול כזית, והרמב״ן מחלק בקונם אכילת ככר זה עלי לקונם סתם. ולדעת הרמב״ן כיון שהזכיר אכילה אין איסור כלל בחצי שיעור.
הערות
Gemara
Peirush