^א כבכי״ר, האיתמר עלה. ולפנינו: אלא. כגרסת ר״ח נמצא גם בריטב״א, וכתב שיש לפרשו כמו, אלא, וכלומר, אין הבדל אם זו אחר זו או זו כנגד זו, כי הטעם שזו נאכלת וזו נשרפת הוא על פי נביא.

^ב וצריך נביא להתירה באכילה, ולומר שלא נפסלה ביוצא. וכן נראה מדברי הרשב״א שכתב בתוך דבריו ׳השתא דהוה ס״ד דמדינא נאכלת ושלא על פי נביא׳.

^ג לפנינו בגמרא רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן וכו׳ ואע״ג דלא הוו אורים ותומים. ובכי״מ נוסף, ומלך.

^ד בכי״ר, לא קידשוה אלא בבני הגולה קידשוה וגו׳. ולפנינו: לא נתקדשה בכל אלו אלא בעולי גולה וכו׳. ובכתי״פ ומ׳, לא קידשוה אלא בני גולה. ובמגילת תענית, לא נתקדשה אלא בבני הגולה.

^ה כן הנוסח במגילת תענית: חברים ועמי הארץ נכנסין לשם ואוכלין שם קדשים קלים לא כל שכן מעשר שני. העליונה חברים נכנסין לשם ואין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני. וכן כתב ר״י מיגש שתחתונה חברים ועמי הארץ שוים בה שאוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני, ועליונה חברים אין אוכלין בה כלל, ועמי הארץ אוכלין שם קדשים קלים ולא מעשר שני שקדושתם חמורה בעיניהם. ורש״י הגיה על פי התוספתא, שעמי הארץ אין אוכלין בתחתונה רק קדשים קלים ולא מעשר שני. אולם בתוספתא שלפנינו וכן בירושלמי הגרסה, תחתונה עמי הארץ אוכלין בה קדשים קלים ומעשר שני, וחברים קדשים קלים אבל לא מעשר שני. (ועליונה עמי הארץ אוכלין בה קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים לא קדשים קלים ולא מעשר שני. ובירושלמי שם בטעות וחברים אוכלין שם, וצ״ל אין אוכלין).

^ו כבכתי״פ, מ׳, ור׳ א׳ חברים אין נכנסין שם, עמי הארץ נכנסין שם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שיני. ולפנינו, עמי הארץ היו נכנסין שם וכו׳ וחברים אין אוכלין שם וכו׳. והגרסה שלפנינו היא כמו במגילת תענית, שחבירים נכנסים שם אלא שאין אוכלין שם. ואיני יודע למה נכנסים ולמה אין נכנסים.

^ז עדיות פרק ח משנה ו.

^ח לפנינו, שמעתי. וכן להלן בדברי ר׳ יהושע.

^ט כבכתי״מ ור׳. לפנינו, עשו. ובעדויות שם, עושים.

^י בדעת ר״ח בדין בבואכם האמור בחלה: המשנה למלך בפרק י מהל׳ מאכלות אסורות הל׳ יא כתב שלמאן דאמר שתרומה בזמן הזה דרבנן מפני שגם קדושה שניה קדשה לשעתה ולא לעתיד לבא, גם ספק ערלת ארץ ישראל מותר בזמן הזה, שכבר בטלה קדושת הארץ, ודינה כערלת חוצה לארץ. והקרן אורה ביבמות דף פב חלק עליו, וכתב שכל מה שנתחייבו בהם ישראל קודם כיבוש וחילוק איסורם נוהג לעולם, שהרי כל הטעם שבטלה קדושה ראשונה כתב הרמב״ם מפני שהיתה על ידי כיבוש, וכיון שבטל הכיבוש בטלה הקדושה, אבל מצוות שנתחייבו בהם ישראל קודם כיבוש, קדושת הארץ למצוותם אינה מחמת כיבוש, ולא בטלה קדושתה כשגלו ממנה. עוד כתב, שמטעם זה דיני ערלת ארץ ישראל תלוים בגבולות הארץ המובטחת, וגם מקומות שלא כבשום עולי מצרים, יש בהם חומר של ערלת ארץ ישראל.
ובשאגת אריה החדשות (דיני חובת קרקע ודיני חדש סי׳ ח) דן באיסור קצירה קודם זמן העומר בזמן הזה, וכתב שרבנן דבי רב ורב הונא בריה דרב יהושע (בכתובות דף כה) נחלקו אם קדושה ראשונה בטלה גם לגבי מה שנתחייבו בה קודם כיבוש וחילוק. והיינו טעמא דרבנן דבי רב שחלה בזמן הזה דאורייתא, שכיון שנתחייבו בה קודם כיבוש וחילוק לא בטלה קדושת הארץ לחלה בביטול קדושה ראשונה, אבל רב הונא בריה דרב יהושע חולק, וסובר שקדושה ראשונה בטלה לגמרי. גם במלבושי יו״ט חלק ב חובת קרקע סי׳ ב כתב לחלק בין ערלה לחיוב חלה, ולגבי ערלה שאינה תלויה בכיבוש כתב שלא בטלה קדושת הארץ, אבל לגבי חיוב חלה כתב שזה גופא בא רב הונא בריה דרב יהושע ללמד, שדין ביאת כולכם של חיוב חלה היא קדושה שתלויה בביאת כולם, ומתבטלת לאחר שגלו, ואינו דומה לערלה. וכן נקט בשאילת דוד (חידושים בעניני שביעית עמ׳ יד,ב – טו,א) שרבנן דבי רב ורב הונא בריה דרב יהושע נחלקו אם חיוב חלה תלוי בקדושת הארץ, וקדושה זו חלה במה שכל ישראל יושבים עליה (כמו יובל ועדיפא מיובל), או שאינו תלוי בקדושת הארץ. אבל ערלה שאינה תלויה בקדושת הארץ, לא נתבטל חיובו בשעת הגלות.
[אבל בספר אבן האזל הל׳ בית הבחירה פרק ו הל׳ טז נקט שלדעת הרמב״ם אין חיוב חלה תלוי בקדושת הארץ, ולא נתבטל בשעת הגלות, אלא הוא תנאי נוסף שצריך ביאת כולכם. וכן כתב באוסף חידושי תורה מהגר״א קוטלר (עמ׳ שעג) והביא שם את דברי הרמב״ם בפירוש המשנה חלה פרק ד שעולי מצרים חייב בחלה מן התורה. וע״כ שהדין ביאת כולכם הוא רק פטור, שכל זמן שאין ביאת כולכם פטור מחלה, אבל אין זה הפקעה מקדושת הארץ. ראה גם בחידושי ר׳ שמואל קידושין סי׳ ב שכתב שחלה אינו תלוי בקדושת ארץ ישראל אלא בשם ארץ ישראל, אלא שזמן החיוב הוא משעת כניסה לארץ. וכתב דביאת כולכם הוא כמו כל יושביה עליה של יובל, אלא שנתקשה בזה למה הוא תלוי בשעת ביאה, עיין שם.]
המלבושי יום טוב בתוך דבריו מעלה אפשרות שלא נתחייבו בערלה מיד בכניסתם לארץ, אלא בתחילת הכיבוש, ולכן גם קדושת הארץ לענין ערלה תתבטל בשעת הגלות. ומקורו הוא בדברי הרמב״ם על המשנה (ערלה פרק א משנה ב) נטעו אע״פ שלא כבשו, שפירש נטעו במקום שהתחילו לכבוש, אע״פ שלא כבשו את כל הארץ. הרי שלדעת הרמב״ם אף שאין צריך כיבוש וחילוק של כל הארץ, אבל גם קדושת הארץ לדיני ערלה חלה על ידי כיבושה. ודחה, שטעמו של הרמב״ם שם הוא מפני שבפירוש המשנה סבר שאין חיוב ערלה בנטיעה של גוי בקרקע הגוי, וחזר בו במשנה תורה ופירש את המשנה שנטע הגוי עד שלא כבשו ישראל את הארץ כלל, אבל קדושת הארץ לערלה אינה תלויה כלל בכיבוש אפילו לדברי הרמב״ם בפירוש המשנה.
ובמקום אחר הוכחתי כן מדברי הרמב״ם, שחזרה זו תלויה במה שחזר בו הרמב״ם בדין נטיעת הגוי בערלה, ואינה ענין לקדושת הארץ. אבל לענין חיוב חלה מצאתי כן בדברי רבנו חננאל בפירוש, שלא נתחייבו בחלה אלא במקומות שכבשו בארץ ישראל, ולא אמרו שנתחייבו בחלה קודם כיבוש וחילוק, שאין צריך כיבוש הארץ לחיוב חלה, אלא שאין צריך כיבוש של כל הארץ, אלא כל מקום ומקום שכבשוהו נתחייב מיד בחלה. וממילא גם קדושת הארץ לחיוב חלה בטלה בשעה שבטל הכיבוש.
וזה לשון רבנו חננאל כתובות דף כה (בכתב יד, הובא ברא״ה שם): קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאוריתא. וכי הא רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקא אמרי, אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאוריתא, שהרי שבע שכיבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. פיר׳ אפילו כשהיתה מקצת הארץ ביד ישראל ומקצתה ביד ה⁠[גו]⁠ים כמו עתה בזמן הזה נתחייבו בחלה, שמע מינה דחלה בזמן הזה שארץ ישראל ביד האומות חייבין בחלה מן התורה, אבל אינן חייבין בתרומה עד שת⁠[היה] הארץ כולה ביד ישראל. ואמינא להו אנא איפכא אמריתו לה, [דתניא] כי תבואו, יכול משנכנסו מרגלים בארץ חייבין בחלה, ת״ל בבואכם, בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם, וכי אסיקנהו עזרא לאו כולהו סליק, פשוטה היא. [וגם למאן דאמר שאין חיוב חלה תלוי בקדושת הארץ, אין חיוב חלה אלא בקרקע שביד ישראל, וכמו בשעת הכיבוש.]
בדברי רבנו חננאל אלו יתיישב קושי גדול, שאם חיוב חלה אינה צריכה כיבוש וחילוק כלל, יהא דיניה תלוים בהארץ המובטחת ולא בכיבוש עולי מצרים, וגם מקומות שלא כבשו ישראל כלל יתחייב בחלה, וכמו שכתב הקרן אורה (הובא לעיל) לענין ערלת ארץ ישראל. והרי להדיא שנינו בחלה פרק ד משנה ח: שלש ארצות לחלה וכו׳ מכזיב ועד הנהר ועד אמנה וכו׳. והיינו גבול שכבשו עולי מצרים, וכמו ששנינו בשביעית פרק ו משנה א וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה וכו׳. וראה בפירוש ר״ש שירליאו על הירושלמי, שג׳ ארצות הם בתוך גבולות ארץ ישראל, ומה שלא כבשו עולי מצרים דינו כמו חוצה לארץ. ולדברי רבנו חננאל מיושב היטב, שלא נתחייבו בחלה אלא במקומות שכבשו, וכל שלא כבשו עולי מצרים פטור מחלת ארץ ישראל.

^כ כבכתי״מ ור׳ א׳. ולפנינו, אלא הני תנאי.

^ל וזה לשון ר״ח שם: ואמרינן תנאי היא, כלומר יש תנא שאומר יש אחריה היתר. דתניא א״ר ליעזר כשהיו בונין בהיכל היו עושין קלעים להיכל וקלעים לעזרה כו׳. א״ר יהושע שמעתי שמקריבין אע״פ שאין בית כו׳ עד מפני שקדושה ראשונה קידשה לעתיד ולבוא לעולם. ודייקינן לאו מכלל דר׳ אליעזר בר פלוגתיה דר׳ יהושע סבר דקדושה ראשונה קידשה לשעתה היא ולא לעתיד. ודחי רבינא ואמר כולי עלמא קידשה לשעתה וקידשה לעתיד, ור׳ אליעזר אמר מה ששמע ור׳ יהושע מה ששמע ואין ביניהן חלוקה. ואמרינן אלא ר׳ ישמעאל בר׳ יוסי הוא דאמר קדושה ראשונה אינה לעתיד לבוא והוא חולק על ר׳ אליעזר ועל ר׳ יהושע. דתניא בתורת כהנים ערי חומה המוקפת מימות יהושע בן נון כגון קצרה הישנה של ציפורין וחקרה של גש חלב ויורפת הישנה וגמלה הרי בגליל וגדור הרי בעבר הירדן וחדיד ואונו וירושלם הרי ביהודה. א״ר ישמעאל בר׳ יוסי לא מנו את אילו אלא שקידשום כשעלו מן הגולה אבל הראשונות בטלו משבטלה הארץ. איני והתניא בסוף ערכין א״ר ישמעאל בר׳ יוסי וכי אילו בלבד היו והלא כת׳ ששים עיר כל חבל ארגוב, וכת׳ כל אלה ערים בצורות וגו׳. אלא מצאו את אילו ומנאום, ולא אילו בלבד אלא כל שתעלה מסורת מאבותיך שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כל המצוות הללו נוהגות בה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה היא וקדושה לעתיד לבא. קשיא דר׳ ישמעאל אדר׳ ישמעאל. ופרקינן תרי תנאי אליבא דר׳ ישמעאל. איבעית תימא הא בתריתא ר׳ אלעזר בר׳ יוסי אמרה. דתניא ר׳ לעזר בר׳ יוסי אומר אשר לו חומה לצמיתות כו׳, אע״פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן. כלומר אע״פ שחרבה חומתה, בקדושתה קיימא.