^א לפנינו: רב שימי מנהרדעא. ובר״י מיגש, רב שימי בר אשי.

^ב כבכי״מ ור׳ א׳. וכן כתב הרמב״ם בפרק ד משקלים הל׳ ט: מותר תרומת הלשכה וכן מותר שירי הלשכה לוקחין בו זכרים, ויקרבו כולן עולות, שתנאי בית דין הוא על כל המותרות שיקרבו עולת בהמה, אבל לא עולת העוף, שאין בקרבנות הצבור עוף. וכן כתב בפרק ז מהל׳ כלי המקדש הל׳ יג: ולוקחין בו עולות לקיץ המזבח, ואין מקיצין את המזבח בעולות עוף, שאין בקרבנות הציבור עוף.

^ג בק״ג נוסף: אם תמידין תמידין אם שאר קרבנות למה שהן.

^ד כפירוש ר״ח דדברי שמואל שסכין מושכתן למה שהן הם כרבנן דנפדין תמימים, ומשום שלב בית דין מתנה עליהם, כתבו התוספות בשם הערוך (ערך משך: קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן. פי׳ מה שהן, אם תמידין ואם מוספין, סכין מושכתן להיות כן, טרם ימשכו לסכין אין לומר אי זה תמיד ואי זה מוסף, אלא תלויין ועומדין בתנאי לב בית דין, שכך מתנה עליהן לב בית דין אע״פ שאמרו עליהם כי הן תמידים אם ירצו להקריבם לשום זבח אחר רשאין, לפי שבזמן שמשך זה לסכין של תמיד הרי הוא תמיד, ובזמן שמשך זה לסכין של מוסף הרי הוא מוסף. וזה סיוע לרבי יוחנן שאם לא הוצרכו להן ניפדין תמימין, שלא משכתן לסכין לעולם). ומדברי רש״י נראה שפירש, שהפרשתם לשם עולה מתבררת בשעת שחיטה, אם לתמידין אם לקיץ המזבח. ור״י מיגש הביא את שני הפירושים. ובזבחים דף ו,ב אמרו שסכין מושכתן למה שהם משום שלב בית דין מתנה עליהם, ותוס׳ שם הביאו את פירוש הערוך וכתבו שגם ר״ח מפרש כערוך. אבל רש״י שם פירש, שתנאי בית דין מועיל שלא תגמר הפרשתם לקרבנות חובה, אלא מקריבים מהמותר קיץ למזבח, וכר׳ שמעון, אבל אינם נפדין תמימים. ובהמשך דבריו כתב דנראה לו שלא גרסינן הא דאמר שמואל, שהרי בסוגיין מוקמינן ליה אליבא דמאן דלית ליה לב בית דין מתנה עליהם. ובירושלמי יומא פרק ה הל׳ א גרסינן: הותירו שעירים ... על דעת׳ דר׳ יוחנן ... מקייצים בה את המזבח. וקשיא יש חטאת קריבה עולה, אמ׳ ר׳ יוסה, שניא היא שאין קרבנות ציבור נקבעין אלא בשחיטה. אמ׳ ר׳ חנניה בן תרדיון תניי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות. ע״כ. ויש לפרש דר׳ חנניה חולק על ר׳ יוסה, ומפרש שאין הטעם משום שסכין מושכתן, אלא אף דלית ליה תנאי בית דין שיצאו לחולין, אית ליה שבית דין מתנים עליהם שיקרבו עולות.

^ה ר״ח מפרש שברייתא זו האומרת טעמא דר׳ שמעון שקרבים ברגל הבא משום שלא הוקדשו אלא ליקרב על מזבח החיצון, היא סיוע לר׳ יוחנן שאמר שלר׳ שמעון אינם נפדים תמימים. והיינו טעמא דלית ליה לר׳ שמעון לב בית דין מתנה עליהם, משום שאינם צריכים לתנאי בית דין, שלא הוקבעו בשעת הפרשה כעולות לתמידין דוקא, ואפשר להקריבם גם כעולות לקיץ המזבח, כמו שהשעירים לא הוקבעו כשעיר של רגל זה דוקא, אלא הוקדשו ליקרב כשעירים על מזבח החיצון. ותוס׳ לעיל (ד״ה מקיצין) כתבו שר׳ יוחנן דייק כן ממה שהקשו רבנן לר׳ שמעון היאך קרבים זה בזה, ועל כרחך ששמעו שלית ליה לב בית דין מתנה עליהם. אבל הר״י מיגש מפרש שמאן דאמר לב בית דין מתנין עליהם, סובר שאי אפשר להקריבם ברגל הבא, אלא יפדו תמימין (ולא גרס בגמרא ׳בשלמא לדידי דאמינא לב ב״ד מתנה עליהן אמטו להכי יקרבו׳). - ותוס׳ כתבו שלפי פירוש הערוך ששמואל סובר כרבנן שלב בית דין מתנה עליהם לא גרסינן תניא נמי הכי, שהרי ברייתא זו ר׳ שמעון הוא דאמר לה. אלא גרסינן ׳תניא׳. אולם כתבו שיש גורסים תניא נמי הכי ומפרשים שהוא חוזר על מה שאמר רב שמואל בר יצחק למעלה, שמודה ר׳ שמעון שאין מקיצין בגופן של שעירי חטאת אלא בדמיהם, ופירשו שדייקו כן מהברייתא, דקתני לא קרב ביום הכיפורים יקרב ברגל, דהיינו סוכות, לא קרב ברגל זה יקרב ברגל הבא, דהיינו שמיני עצרת, אבל תו לא יקרב הוא עצמו, כי ברגל הבא שהוא פסח אינו קרב משום שהוא בא מתרומה ישנה, ומכאן שהוא עצמו אינו קרב לקיץ המזבח. וכן כתבו התוספות בזבחים שם שרבנו חננאל אף שפירש כהערוך גרס תניא נמי הכי (אלא שתמהו על פירוש זה למה נטר לה עד הכי ולא הביאו ברייתא זו למעלה). אבל לגירסת ר״ח בברייתא אין שם הוכחה כלל שהוא עצמו אינו קרב לקיץ המזבח.

^ו תוספתא פרק א: ומודה ר׳ יהודה (בכי״ו, ר׳ שמעון. וכצ״ל) בשעיר שלא קירב ברגל שיקרב בראש חודש, לא קרב בראש חודש יקרב ביום הכיפורים, לא קרב ביום הכיפורים יקרב ברגל הבא, שמתחילתו לא הוקדשו קרבנות ציבור אלא על מנת שיקרב על מזבח החיצון. וכן הוא בתוספתא מנחות פרק ז הל׳ ב: מנחת כהן גדול שלא קרב חציה בבקר תקרב כולה בין הערבים, חובת בין הערבים. שעירי הרגל שלא קרבו ברגל יקרבו בראש חדש, לא קרבו בראש חדש יקרבו ביום הכפורים, לא קרבו ביום הכפורים יקרבו לרגל הבא, שמתחלה לא הוקדשו קרבנות צבור אלא על מנת לקרב במזבח חיצון. וכן הוא בתוספתא יומא פרק ג הל׳ יא: פסח שלא קרב בראשון וכו׳.

^ז צ״ל, ר׳ שמעון.

^ח בק״ג נוסף: ושלא קב ברגל יקרב ביום הכפר׳, ושלא קרב ביום הכפור׳ יקרב ברגל.

^ט בק״ג: אלא לכפר.

^י כן הגרסה בגמרא לפנינו, אלא שמהרש״ל מחקו. גם בכי״מ ור׳ א׳ ליתא. והובאה ברייתא זו שלא תפרש הברייתא שמתחילתו לא בא וכו׳ כטעם למה אין זה שינוי קדושת הקרבן, כי קדושתם שווה. אלא שמתחילה לא הוקבע רק כחטאת על מזבח החיצון, ולא נגמרה קדושתו כשעיר ראש חודש. וגרסה זו צ״ב לפירוש הר״י מיגש שהוא קרב על רגל שהופרש מדין תשלומין.

^כ לפנינו, לא הוקדש אלא לכפר. וכצ״ל.