^א בכתה״י בטעות ׳בחי׳.

^ב חסר כאן ואינו יוצא (יתכן שהיה כתוב ׳ואינו יוצא לעולם׳ ונשמט מהד״מ).

^ג בפרקין ה״ו.

^ד בירושלמי נוסף ׳שש׳. והגירסא בירושלמי צ״ע.

^ה וזה לשון הרמב״ם בפרק ה מהל׳ רוצח הל׳ יד: אין קולט אלא גגו של מזבח וכו׳ במה דברים אמורים במחוייב גלות אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות או מבית דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו ואפילו היה זר הרי זה ניצל ואין לוקחין אותו מעל המזבח למות לעולם אלא אם כן נתחייב מיתת בית דין בעדות גמורה והתראה כשאר כל הרוגי בית דין. ומקורו של הרמב״ם הוא מהירושלמי וכפי שפירשו באור שמח שברח למזבח ולענין זה המזבח קולט שיהא נידון בסנהדרין ולא בדין המלך ואפילו זר ואפילו נסמך למזבח. ועל דרך הירושלמי פירש גם את דברי הגמרא בסנהדרין מח,ב שיואב החזיק בקרנות המזבח כדי שיהא נידון בדין סנהדרין ולא בדין המלך. ולפירושו מבואר בירושלמי שיואב היה חייב מיתה גם בדין סנהדרין, ולא נסמך למזבח אלא בשביל שיהא נידון למיתה בסנהדרין כדי שיהיו נכסיו ליורשיו. אבל תוספות שם בסנהדרין כתבו שלא נתחייב יואב מיתה אלא משום שהיה מורד במלכות. והמאירי פירש בדברי הרמב״ם שאף שגם זר ניצל מדין המלך אבל בעינן בית עולמים דוקא וגג מזבח, ובזה טעה יואב.

^ו כ״ה בד״ו ובהגהות הגר״א, וכן כתב ריטב״א: לפום הגירסא הנכונה דגרסינן ושאר כל אדם אין חייבין עליו. ובתוספתא לפנינו איתא ר׳ אלעזר אומר ברוצח שיצא חוץ לתחום עיר מקלטו הכתוב מדבר שנ׳ ורצח גואל הדם את הרוצח. אין לו דם, בכל אדם. ולפנינו הוגה במשנה ׳חייבין עליו׳ על פי המהרש״ל.

^ז מה שכתב ר״ח קודם שנגמר דינו לגלות הוא על פי מסקנת הסוגיא. ופירש ר״ח הא דאמר ר׳ אלעזר עד עמדו לפני העדה למשפט, היינו שחייבוהו בית דין גלות. ובריטב״א כתב דהיינו עד שיתרו בו בית דין שאם יצא הוא מתיר עצמו למיתה. אבל ר״ח פירש עד שיחייבוהו בית דין גלות. והנה הריטב״א כתב בשם יד רמ״ה דר׳ אליעזר פליג גם על הא דאמר רב הונא לעיל דגואל הדם שמצאו לרוצח בדרך לערי מקלט והרגו אינו נהרג עליו, וסבירא ליה דנהרג עליו קל וחומר מיצא מעיר מקלטו קודם עמדו למשפט. וכן הוא להדיא בתוספתא ר׳ יוסי אומר לעולם אינו נהרג עד שיעמוד בפני הדיינין שנ׳ ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. ולפי זה צריך לומר דלר׳ אליעזר אין ערי מקלט קולטין את הרוצח קודם גמר דין, וזהו גופא הטעם שאם יצא אינו מתיר עצמו למיתה. וצריך לומר שכל מנוסת הרוצח לערי מקלט אינו אלא שלא יהרגנו גואל הדם בחוץ. אבל לר׳ יוסי הגלילי ור׳ עקיבה ערי מקלט קולטין את הרוצח שאם הרגו גואל הדם נהרג עליו, ולכן אם יצא מעיר מקלטו התיר עצמו למיתה. וצריך לבאר את כל הפרשה לר׳ אליעזר. עוד צריך עיון משמעות הכתובים שבית דין מחזירין את הרוצח לעיר מקלטו שנס שם בתחילה, ולר׳ אליעזר שאינה קולטתו עד עמדו למשפט למה צריך לחזור לעיר זו דוקא.

^ח כבר העירו בזה דדברי הר״ח מתבארים על פי מה שכתב במרכבת המשנה לבאר דברי הרמב״ם על פי הירושלמי דרק היורש נעשה גואל הדם, ולכן כתב ר״ח שאין הבן גואל דם אחיו מאביו שהרי האב הוא היורש ואין האח יכול לגאול, אבל כשהרג את נכדו אב הנרצח גואל דמיו מאביו לפי שהוא יורש את בנו. ובחסדי דוד על הספרי פרשת שופטים תמה על רבנו הלל - שביאר את דברי הספרי על אב את בנו ובן את האב לענין שנעשה לו גואל הדם ואם הרגו אינו נהרג - מסוגייתינו דאין הבן נעשה גואל הדם להרוג את אביו. ואפשר שרבנו הלל פירש את מסקנת הסוגיא לענין שאם הרגו אינו נהרג אף שאסור להרגו לכתחילה, ופירש הא בבנו הא בבן בנו כר״ח שאין בן הבן נעשה גואל הדם כיון שאינו יורשו ורק היורש נעשה גואל הדם. אלא שבדברי הר״ח והרמב״ם מבואר עוד דאף מותר לו להרגו וצ״ב היכן חזרה בה הגמרא מהא דאינו נעשה שליח להכות את אביו. ובירושלמי נחלקו ולר׳ שילא אין הבן נעשה גואל הדם להרוג את אביו אבל מי שהרג את אחיו האח הג׳ נעשה גואל הדם להרוג את אחיו, ולר׳ אלעזר בן יעקב אב שהרג אחד משני בניו בנו השני נעשה גואל הדם אבל ג׳ אחין אין השלישי נעשה גואל הדם להרוג את האח השני. אולם במרכבת המשנה פירש את הירושלמי על דרך אחרת עיין שם.

^ט סוף פרק א דמעשר שני: בריחוק מקום אתה פודהו בקירוב מקום אין אתה פודהו. אבל לקלוט שלא יוכלו לפדותם בחוץ אחר שנכנסו אינו אלא מדרבנן. יתכן שכוונת הר״ח על כך שמעשר שני תלוי לפי בית הלל בחומה, ואמרינן בירושלמי מעשרות סוף פרק ג דהמשנה שהכל הולך אחר הנוף לגבי מעשרות היא כבית שמאי, כי לפי בית הלל הכל תלוי בחומה.

^י כן הוא במשנה במעשרות, ולפנינו בגמרא ׳ובירושלים הלך׳.