^א ועיין ברשב״א שהביא דברי רבינו כאן. וכן פירש רש״י בד״ה אמר רבי אושעיא דבא לחוב בדמיהן היינו שבא לחללם. אך יעוין בתוס׳ ברמב״ן ברשב״א ובריטב״א שתמהו ע״ז דלא מצינו דר״מ ס״ל דתמימים נפדים יותר משאר תנאים, ואי״ז שייך לפלוגתת ר״מ ור׳ יהודה דהם נחלקו לענין גוזל במזיד [ויע״ש ברמב״ן ובשאר ראשונים מה שהקשו עוד בזה, אך הרשב״א ציין שבירושלמי שהביא רבינו מבואר באמת דזה הביאור דבא לחוב בדמיהן]. ולכך פירשו התוס׳ דמיירי שבא לגוזלם ולהוציאם לחולין, ואחר שהוציאם לחולין בא לחוב בדמיהם. ועיין בתוס׳ רי״ד שיישב [וכן יש לומר לדעת רבינו ורש״י] דכשם שמיקל ר״מ בקדשי בדק הבית שיצאו לחולין דהקדש במזיד מתחלל אע״פ שלא מעל ולא אהני מעשיו, כן יש לנו לומר דיקל בקדשי מזבח שיועיל פדיון בתמימים. וברמב״ן ברשב״א ובריטב״א פירשו דמיירי שבא לגוזלן כדי שיוכלו לצאת לחולין ושיהיה להם תקנה, יע״ש. ובפני יהושע תירץ דעת רש״י ורבינו דס״ל דכיון דא״א להקריבם הוו כמום קבוע והוה בכלל בהמה אשר לא יקריבו ממנה דאפשר לפדותה יע״ש.

^ב לפנינו: אמר ר׳ חמא בר עוקבא אמר ר׳ יוסי בר חנינא, ורבינו קיצר כדרכו ונקט רק עיקר המ״ד.