1ריח רע שאין לו עיקר מהו – כגון אדם (ששליח) [ששולח] זמורה.
2הני ציפי דבי רב – פיר׳ מחצלאות שיושבים עליהם הנערים ללמוד, דהני גאנו והני גרסי – פיר׳ אלו ישנים ואלו קורין ואי אפשר לישן בלא ריח רע כשיצא ממנו – פיר׳ ציפי, מחצלאות שהיו ישנים עליהם בני בי רב והיו שולחים זמורה ואחרים בני בי רב היו עסקין בדברי תורה.
3צואה עוברת – הילכ׳ כרבא דאמ׳ אסור לקרות קרית שמע כנגדה, ולא דמיא לטמא עובר, דפשטינן התם בקביעותא תליא מילתא דכת׳ בדד ישב (בענן מן) [בעינן] ישיבה, אבל [הכא בעינן] והיה מחניך קדוש וליכא. וכן פי חזיר כצואה עוברת דאמי, ואפי׳ בעי[דנא] דלסליק מן נהרא. וספק צואה או מי רגלים, קימ׳ לן כר׳ יהודה דאמ׳ ספק צואה בבית מותר ובאשפה אסור משום דמחז[ק]ינן הבית בנקיות ובאשפה בצואה, מי רגלים אפי׳ באשפה מותר וכן שכן בבית. וכר׳ יונתן דרמי כת׳ ויד תהיה לך מחוץ למחנה וכת׳ ויד תהיה לך והיה בשבתך וג׳, ומשנינן ויתד תהיה לך בצואה ויד תהיה לך במי רגלים. דלא אסרה תורה אלא כנגד סילון בעת שיוצא מן האמה כמן עמוד בלבד הא נפיל לארעא שרי, ורבנן גזרו בהן אע״פ שנפסקו מן האמה ונגלו לארץ אין קורין כנגדן. וכי גזרו בודאן גזרו, מי רגלים כל זמן שמטפיחין, אבל בספק מי רגלים לא גזרו.
4אמ׳ רבא, הילכ׳ צואה אפי׳ יבישה (באדם) [כחרס] אסור לקרות קרית שמע כנגדו מי רגלים כל זמן שמטפיחין. ולא בע[י]נן נבלעו ואין רישומן ניכר, אלא אפי׳ רישומין ניכר שרי, ובלבד שלא יהיה בהן לחלוחית שאם יטפח ידו בהן תת[ל]חלח ידו מן מי רגלים שאלו נתן ידו על דבר אחר יראה בו לחלוחית, כך אסיקנא לא דכולי עלמ׳ כל זמן שמטפיחין הא רישומן ניכר שרי וטופח על מנת להטפיח (שרי) [אסור], ור׳ יוסי סבר כיון שמטפיחין אע״פ שאינן בטופח על מנת להטפיח אסור, וקימ׳ לן כתנא קמא דהא רבא אוקמה הכי לאשמעתיה. ובצואה יבישה, פירש ר׳ יוחנן כל זמן שזורקה ואינה נפרכת, (אלו) [איכא] דאמ׳ כל זמן שגוללה ואינה נפרכת. ורבא אמ׳ ליה ר׳ ירמיה מדופתי כד תחזה צואה לכנגדו זיל חזי או קרמו פניה אי לא אי אפליא – פיר׳ אפליא נתפלחה ונתבקעה, מלשון כמו פלח ובקע בארץ וג׳. צואה כחרש – פיר׳ שירדה קוה אלטביעה. כל זמן שגוללה, מלשון וגללו את האבן.מהדורת אריאלה נובצקי (בהכנה), על פי קטעי הגניזה וציטוטים בראשונים, ברשותה האדיבה (כל הזכויות שמורות)