גמרא
פירוש
אכֹּל קָלָא דְּבָתַר נִשּׂוּאִין לָא חָיְישִׁינַן מַהוּ דְּתֵימָא הוֹאִיל וַאֲתַאי לְבֵי דִינָא וּשְׁרֵינַן כְּקָלָא דְּקַמֵּי נִשּׂוּאִין דָּמֵי וְתִיתְּסַר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות איסורי ביאה י״ז:כ׳
רמב״ם הלכות גירושין י׳:כ״ג
טור אבן העזר מ״ו:ח׳
טור אבן העזר קנ״ו:ה׳
שולחן ערוך אבן העזר מ״ו:ח׳
שולחן ערוך אבן העזר קנ״ו:ה׳
רמב״ם הלכות גירושין י׳:כ״ג
טור אבן העזר מ״ו:ח׳
טור אבן העזר קנ״ו:ה׳
שולחן ערוך אבן העזר מ״ו:ח׳
שולחן ערוך אבן העזר קנ״ו:ה׳
ח רמב״ם הלכות יבום וחליצה ג׳:י״ט
סמ״ג מצוות לא תעשה פ״ג
טור אבן העזר קנ״ט:ב׳
שולחן ערוך אבן העזר קנ״ט:ב׳
סמ״ג מצוות לא תעשה פ״ג
טור אבן העזר קנ״ט:ב׳
שולחן ערוך אבן העזר קנ״ט:ב׳
ט רמב״ם הלכות יבום וחליצה ג׳:י״ט
סמ״ג מצוות לא תעשה פ״ג
טור אבן העזר י״ז:נ״ז
שולחן ערוך אבן העזר י״ז:נ״ז
סמ״ג מצוות לא תעשה פ״ג
טור אבן העזר י״ז:נ״ז
שולחן ערוך אבן העזר י״ז:נ״ז
כל קלא. כגון כהן שנשא אשה, ואחר כך יצא קול שהיא גרושה או זונה. הואיל ואתאי לבי דינא ושרינן לה. איכ׳ שני ענינים. אמ׳ הואיל ואתאי לבי דינא, כלומ׳ שהיא צריכה לבא לב״ד עם העד שיעיד לה בפני ב״ד שמת, דאי אמ׳ לה שמת שלא בב״ד לא הוי כלום, כמו שכתבנו בריש פרקין1. ואמ׳ ושרינן לה, שאפי׳ העיד לה בב״ד שמת לא הועילה כלום עד שיתירוה ב״ד לינשא, כמו שכתבנו בריש פירקין. ולשון ר״ש2 הואיל והיא צריכה לבא לב״ד להתירה. ע״כ. אלמ׳ מספקינן ליה בחי קודם נשואין, וכמי שיצא זה הקול באותה שעה, קמ״ל.
נשאת3 על פי ב״ד. האי ב״ד דמתני׳ דהכא הוא סנהדרי גדולה, שהעושה בהוראתם פטור מקרבן. ושלא על פי ב״ד דקתני תצא וחייבת בקרבן, הוא הדין אם נשאת על פי ב״ד של שלשה או של עשרים ושלשה. דלא אמרי׳ יחיד העושה בהוראת ב״ד פטור מקרבן אלא מב״ד הגדול שבירושלים, ושנעלם מהם חלק המצוה ולא כולה, עם תנאים אחרים שיש בדבר, כמו שמבואר במקומו4. ומשום דנקט ברישא על פי ב״ד סתמא נקט בסופא שלא על פי ב״ד, כלומ׳ מאותו ב״ד דאיירינן ברישא דהיינו סנהדרי גדולה, שפוטרים יחיד העושה על פיהם. ולא דקדק ר״ש שפי׳5 שלא על פי ב״ד אלא בעדים. חייבת. דשוגגת היא לגבי קרבן שהרי חשבה שמת בעלה. וקלקלה. בגמרא מפרש. לינשא. אבל לעשות כך לא התירוה, נמצא שלא עשתה בהוראת ב״ד.
ליתא למתני׳. דחשיב להא מילתא הוראת ב״ד לפטרה מקרבן. ששקעה חמה. בשבת, והתירו לעשות מלאכה. אין זו הוראה. לפטור העושה על פיהם. אלא טעות הוא, ואין לסמוך עליהם בטעותם, וחיב העושה קרבן. והכא נמי טעות הוא, שהרי בא בעלה או העידו שנים שהוא חי, והם סמכו על העד וטעו. והכא מהימן. תורה לא האמינתו אלא הם האמינוהו בהוראתם משום סברא, או משום דאיהי דייקא ומנסבא, או משום דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי. אלמ׳ לא סמכינן אעד אלא אסברתם. טעות היא. אשה שנשאת בב״ד ואחר כך באו עדים שהוא חי או שבא הבעל. בחלב ודם להיתירא. שחשבו שחלב פלוני או דם פלוני הוא מותר, מפני סברא אחת שעשו, ואחר כך נתגלה להם האמת וראו טעם ברור ומובהק שאותה סברא שעשו אינה כלום, אם אחר כך חזרו לסברא הראשונה אין אנו שומעין להם, מפני שיש טעמים נכונים ואמתיים שאותה סברא אינה כלום. כך הוא הדין במה שהוא תלוי בהוראה. והכא גבי אשה בדומה לזה לא עבדינן הכי, דכי אתא עד אחד ואמ׳ מת בעלה, וב״ד מתירין אותה לינשא מפני סברתם דאיהי דייקא ומינסבא, או דמילתא דעבידא לאגלויי היא ולא משקרי אינשי, וזהו דומיא דהורו להתר בחלב ודם מפני סברא שעשו. וכי אתו תרי ואמרי שהוא חי אוסרין אותה, שהרי ידעו באמת שאותה סברא שחשבו דדייקא ומינסבא או דלא משקר העד אינה כלום. ואילו היה הולך זה כדין הוראה מאחר שבא מעשה לפניהם שאסרו אשה אחת אחר שהתירוה בעד אחד, שוב לא היה להם להתיר שום אשה בעד אחד, שהרי הם ידעו בבירור שאותה סברא אינה כלום. ואפי׳ הכי אם יבא אחר זמן עד אחד ויאמר מת בעלה עכשו, יתירו אפי׳ אותה אשה. אלמ׳ אין התר עד אחד הוראה שיהיו ב״ד נסמכין על סברתם, אלא הם נסמכים מכל וכל על עדות העד ואמרי(׳) קמא אטעיין והאי בתרא לא יטעה אותנו. ומאן דדיק6 מהכא דמאן דאורי בחדא מילתא לאסורא לא מצי למהדר ביה, אי חזי דאנפא דהיתירא עדיף מאנפא דאסורא, לא ידע כמה אנפי אית ליה. ופירושא דמילתא כדפרישנא, וכמו שביארנו בנדה סוף פרק כל היד. יקוב הדין. בנשאת על פי ב״ד קאמ׳. מדמתיא קרבן. אלמ׳ טעות הוא. מאי יקוב. דיקוב משמע הלך אחר עומק הדברים, דאי לא מעיינינן שפיר לפום ריהטא הוה פטרינן לה. כל שכן אלמנה. דלהכי לא שריוה. פנויה. ואינה אסורה לו. ואחר כך מת בנך. ולא הוזקקה ליבום, ונשאת לשוק. ראשון ואחרון. מפרש בגמ׳. ממזר. ור׳ עקיבא היא דאמ׳ יש ממזר מחייבי לאוין. אמרו לה מת בנך וכו׳ הראשון והאחרון ממזר. אליבא דדברי הכל, דבני אשת אח שלא במקום מצוה נינהו. אמרו לה מת בעליך ונשאת וכו׳. משום דאיירי במתני׳ דקמי הא שהולד ממזר אליבא דדברי הכל, נקט הא מתני׳ דקים היה באותה שעה בבעל ולא ביבם כי היכי דלתני הראשון ממזר אליבא דדברי הכל. דאילו ביבמה אליבא דר׳ עקיבא הראשון ממזר ולחכמים אינו ממזר, שאין ממזר ביבמה. ומיהו האי דינא דתצא בקים היה באותה שעה, הוא הדין אפי׳ ביבמה, דכל בדאוריתא לא שנא אסור לאו ולא שנא אסור כרת, ואפי׳ בחששות וגזירות דרבנן, כדמוכח בהדיא בפרק הערל7 ובפרק האשה בתרא8. ובהדיא גרסי׳ בתוספתא פרק י״א9 אמרו לה מת יבמיך ונשאת ואחר כך אמרו לה קים היה ומת, לא שהיתה ראויה לינשא אלא להתיבם, הרי זו יוצאה בגט וכל הולדות שילדה בחיי יבמה ממזרים, דברי ר׳ מאיר שאמ׳ משום ר׳ עקיבא, וחכמים אומרים אין ממזרים ביבמה. ע״כ. דש״מ בהדיא דהיכא דקים היה באותה שעה ומת תצא אליבא דדברי הכל, לא שנא בבעל ולא שנא ביבם, שלא נחלקו חכמים בהא דיבם אלא בממזר, אבל בתצא מודו כדכתבינן. וזה אין בו ספק. מיבמה. משמע אבל משאר חייבי לאוין הוי ממזר. והאי חכמים הוא אידך תנא דר׳ עקיבא דפרק החולץ10. דשאר. דמחמת קורבה, כגון אנוסת אביו לר׳ יהודה, דקאי בלאו כדאית׳ בפרק נושאין11, וכגון חלוצתו דקאי עלה בלא יבנה. גרידי. כגון יבמה לשוק ודדמי לה.מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה)
ליתא למתני׳. דחשיב להא מילתא הוראת ב״ד לפטרה מקרבן. ששקעה חמה. בשבת, והתירו לעשות מלאכה. אין זו הוראה. לפטור העושה על פיהם. אלא טעות הוא, ואין לסמוך עליהם בטעותם, וחיב העושה קרבן. והכא נמי טעות הוא, שהרי בא בעלה או העידו שנים שהוא חי, והם סמכו על העד וטעו. והכא מהימן. תורה לא האמינתו אלא הם האמינוהו בהוראתם משום סברא, או משום דאיהי דייקא ומנסבא, או משום דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי. אלמ׳ לא סמכינן אעד אלא אסברתם. טעות היא. אשה שנשאת בב״ד ואחר כך באו עדים שהוא חי או שבא הבעל. בחלב ודם להיתירא. שחשבו שחלב פלוני או דם פלוני הוא מותר, מפני סברא אחת שעשו, ואחר כך נתגלה להם האמת וראו טעם ברור ומובהק שאותה סברא שעשו אינה כלום, אם אחר כך חזרו לסברא הראשונה אין אנו שומעין להם, מפני שיש טעמים נכונים ואמתיים שאותה סברא אינה כלום. כך הוא הדין במה שהוא תלוי בהוראה. והכא גבי אשה בדומה לזה לא עבדינן הכי, דכי אתא עד אחד ואמ׳ מת בעלה, וב״ד מתירין אותה לינשא מפני סברתם דאיהי דייקא ומינסבא, או דמילתא דעבידא לאגלויי היא ולא משקרי אינשי, וזהו דומיא דהורו להתר בחלב ודם מפני סברא שעשו. וכי אתו תרי ואמרי שהוא חי אוסרין אותה, שהרי ידעו באמת שאותה סברא שחשבו דדייקא ומינסבא או דלא משקר העד אינה כלום. ואילו היה הולך זה כדין הוראה מאחר שבא מעשה לפניהם שאסרו אשה אחת אחר שהתירוה בעד אחד, שוב לא היה להם להתיר שום אשה בעד אחד, שהרי הם ידעו בבירור שאותה סברא אינה כלום. ואפי׳ הכי אם יבא אחר זמן עד אחד ויאמר מת בעלה עכשו, יתירו אפי׳ אותה אשה. אלמ׳ אין התר עד אחד הוראה שיהיו ב״ד נסמכין על סברתם, אלא הם נסמכים מכל וכל על עדות העד ואמרי(׳) קמא אטעיין והאי בתרא לא יטעה אותנו. ומאן דדיק6 מהכא דמאן דאורי בחדא מילתא לאסורא לא מצי למהדר ביה, אי חזי דאנפא דהיתירא עדיף מאנפא דאסורא, לא ידע כמה אנפי אית ליה. ופירושא דמילתא כדפרישנא, וכמו שביארנו בנדה סוף פרק כל היד. יקוב הדין. בנשאת על פי ב״ד קאמ׳. מדמתיא קרבן. אלמ׳ טעות הוא. מאי יקוב. דיקוב משמע הלך אחר עומק הדברים, דאי לא מעיינינן שפיר לפום ריהטא הוה פטרינן לה. כל שכן אלמנה. דלהכי לא שריוה. פנויה. ואינה אסורה לו. ואחר כך מת בנך. ולא הוזקקה ליבום, ונשאת לשוק. ראשון ואחרון. מפרש בגמ׳. ממזר. ור׳ עקיבא היא דאמ׳ יש ממזר מחייבי לאוין. אמרו לה מת בנך וכו׳ הראשון והאחרון ממזר. אליבא דדברי הכל, דבני אשת אח שלא במקום מצוה נינהו. אמרו לה מת בעליך ונשאת וכו׳. משום דאיירי במתני׳ דקמי הא שהולד ממזר אליבא דדברי הכל, נקט הא מתני׳ דקים היה באותה שעה בבעל ולא ביבם כי היכי דלתני הראשון ממזר אליבא דדברי הכל. דאילו ביבמה אליבא דר׳ עקיבא הראשון ממזר ולחכמים אינו ממזר, שאין ממזר ביבמה. ומיהו האי דינא דתצא בקים היה באותה שעה, הוא הדין אפי׳ ביבמה, דכל בדאוריתא לא שנא אסור לאו ולא שנא אסור כרת, ואפי׳ בחששות וגזירות דרבנן, כדמוכח בהדיא בפרק הערל7 ובפרק האשה בתרא8. ובהדיא גרסי׳ בתוספתא פרק י״א9 אמרו לה מת יבמיך ונשאת ואחר כך אמרו לה קים היה ומת, לא שהיתה ראויה לינשא אלא להתיבם, הרי זו יוצאה בגט וכל הולדות שילדה בחיי יבמה ממזרים, דברי ר׳ מאיר שאמ׳ משום ר׳ עקיבא, וחכמים אומרים אין ממזרים ביבמה. ע״כ. דש״מ בהדיא דהיכא דקים היה באותה שעה ומת תצא אליבא דדברי הכל, לא שנא בבעל ולא שנא ביבם, שלא נחלקו חכמים בהא דיבם אלא בממזר, אבל בתצא מודו כדכתבינן. וזה אין בו ספק. מיבמה. משמע אבל משאר חייבי לאוין הוי ממזר. והאי חכמים הוא אידך תנא דר׳ עקיבא דפרק החולץ10. דשאר. דמחמת קורבה, כגון אנוסת אביו לר׳ יהודה, דקאי בלאו כדאית׳ בפרק נושאין11, וכגון חלוצתו דקאי עלה בלא יבנה. גרידי. כגון יבמה לשוק ודדמי לה.מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה)
הערות
1 לעיל פז, ב ד״ה ברשות ב״ד.
2 ד״ה כיון.
3 מכאן עד ׳בהוראת ב״ד׳ שייך למשנה לעיל פז, ב.
4 ראה הוריות פ״א.
5 לעיל פז, ב ד״ה שלא.
6 ראה רמב״ן ושא״ר בשם רבינו משה ב״ר יוסף.
7 לעיל פב, א.
8 להלן קיט, א.
9 ה״ז.
10 לעיל מט, א.
11 להלן צז, א.
הערות
Gemara
Peirush