גמרא
פירוש
אִית דְּאָמְרִי בְּבִיאָה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבִיאַת קָטָן עֲדִיפָא כִּי פְּלִיגִי בַּחֲלִיצַת קָטָן.
וְהָכִי אִיתְּמַר חֲלִיצַת קָטָן וַחֲלִיצַת גָּדוֹל פְּלִיגִי בַּהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
תנן התם. בבכורות1. אין כופין. ר״ש פי׳2 דאמשנה אחרונה קאי דאמרה מצות חליצה קודמת, ואפי׳ הכי אי תרויהו ניחא להו ליבומי לא כפינן להו למחלץ [דנימא לאו ל]מצוה מתכוני. אלא אי בעי מיבם. ומיהו היכא דהוא צבי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה, ואמרה דברים הניכרים, כייפינן ליה לחלוץ, כדאמ׳ רב ששת3 מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה, ולא תימ׳ מוכה שחין דוקא, אלא כל אמתלא שתתן לדבריה, כדאמרי׳ בהמדיר4 בבורסי שמת ולו אח בורסי יכולה היא שתאמר לאחיך היתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל. ועוד פסקינן הלכתא באעפ״י5 אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ע״כ לשונו. ומה שכתב דהיכא דאמרה לא בעינא ליה ובאה מחמת טענה כעין הני דאתאמור בהלין דוכתי, ודאי כפינן ליה לחלוץ ואינה מורדת כמו שמבואר באעפ״י. מיהו הא דרב אמשנה דאשונה קאי דאמ׳ דמצות יבום קודמת, והכי הלכתא, ואמר רב אעפ״י שמצות יבום קודמת לא שייך כפיה ביבום. דאי לא בעי ליבומי אלא למחלץ לה אין כופין אותו ליבם. אבל בחליצה שיך כפיה, דאי לא בעי למעבד לא חליצה ולא יבום כופין אותו לחלוץ. וכן נראה דעת הרי״ף שהביא הא דרב6. וכן פי׳ הר״ם פרק ב׳7. וטעמא דמילתא דלא כפינן ליה ליבם, דהא כתו׳ אם לא יחפץ, לא חפצתי לקחתה, אלמא ברצונו תלה רחמנא. מן אבוהי8. דיבום רמיא עליה. איטלע. תרגום צולע9 מטלע. והיינו צריך למדחסיה לכרעיה דפרק מצות חליצה10, כלומ׳ דחוק רגלך בקרקע, כמו הפסח שכל גופו נשען על הרגל, ומחמת כובד הגוף הרגל נדחקת בקרקע, ור״ש11 פירש לשון הזמנה, כלומ׳ הזמן הרגל שתחלוץ לך. ובעל הערוך12 כתב תרגום שלף איש נעלו13 טלע ית נרתיק יד ימיניה ואושיד ביה קנין לחבריה. דאתחזי לנא. דבעינן רוק הנראה לדיינים14. בספר אוריתא. כלומ׳ מאן יבמי ולא חפצתי לקחתה. ירוש׳ וכו׳. בימין15. ע״כ ירוש׳. בעדים. צריך להביא שני עדים כשירים שהוא אח המת מאביו. בקרוב. כלומ׳ אפי׳ אשה או קרוב מהימנו לומר שהוא אח המת מאביו או שזאת יבמתו, וחולצין על פי הקרוב או האשה אעפ״י שאין שם שנים, והיינו דקאמ׳ אפי׳ קרוב ואפי׳ אשה, ולא אמ׳ אפי׳ נשים או קרובים. ואיכא מאן דמפרש אפי׳ קרוב ואפי׳ אשה כשר להעיד בזה, ומיהו שנים בעינן. ולא נהיר. וממה שכתב הר״ם בסוף גירושין16 תבין שכך הוא דעתו. ואעפ״י שכתב ביבום פרק ד׳17 וחולצין על פיהם, רוצה לומר מאחד מאלו הפסולים שזכר. וכתב הר״ם פרק ד׳18 דהוא הדין עבד וקטן שהוא מכיר ונבון. גלויי מילתא. כלומ׳ דבר ידוע ומפורסם לכל, ואין אדם יכול לשקר בזה. הילכך בדבר שהוא מפורסם כזה ואמתו ובוריו ידוע לבני אדם, לא הקפידה תורה על איזה עדים שיעידו, דודאי לא משקרי. שמה שהקפידה תורה בעדים דבעי שנים וכשירים, דוקא בדבר שאינו ידוע לכל אלא לעדים, כגון פלוני הרג פלוני או לוה מפלוני, בזה יכולים לשקר, והקפידה תורה בעדים שיהיו שנים ופסלה נשים וקרובים. וכן פי׳ הר״ם ביבום פרק ד׳19 ובסוף גירושין20. ולהאי פירושא דוקא אינהו מצו לאסהודי, אבל אחר לא מצי לאסהודי אפומייהו, דלא שרינן הא מילתא אלא שכל עדים שמעידים שזה פלוני הוא כשר, אבל לאסהודי אפומייהו הואיל ואינם יודעים אם הוא אם לאו, לא הויא עדות. והיינו דלא אמרינן בגמרא ואפי׳ עד מפי עד. מיהו ודאי בעד אחד קרוב או אשה סגי, דהואיל וקרוב או אשה כשרים בדבר זה, תו לא בעינן שיהיו שנים, כמו שכתבנו למעלה. אבל להעיד לאשה שמת בעלה שרינן עד מפי עד מטעם שלא ישארו בנות ישראל עגונות. והרי״ף כתב21 ואפי׳ קרוב ואשה מהמני, דלאו אמילתא דאסורא ולאו אממונא מסהדי, אלא מילתא בעלמא הוא דמגלו דהדין הוא גברא פלן. וזה תימה, דהואיל וממונא ואסורא מתלא תלו אי האי הוא גברא פלן או לא, אממונא ואסורא קא מסהדי. ומה שכתב דשרי ליה לסהדא למסמך אפומא דהאי קרוב או אשה ולמסהד עילויה דההוא גברא, נמשך אחר פירושו בגלויי מילתא בעלמא הוא. ומה שכתב דהיכא דאיכא חששא דחשדא, כלומ׳ שאומרי׳ כן לתועלתם, לית ליה לאסהודי אפומייהו דקרובים, והביא ראיה מההיא דגט פשוט22, פשוטן של דברים הכי משמע. האשה היתה מכחשת שלא עשתה השובר, ורבה בר חנן אמר גם כן שלא היתה היא שהקול והצורה נשתנה. ואמרו ליה, אפי׳ בעלי דבר, שהיא היא, ומפני שהזקינה נשתנה הקול והצורה, והודה לדבריהם. ואמ׳ אביי אע״ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ורבה כבר אמר שזו אשה אחרת, יכול לחזור בו, דצורבא מרבנן לאו ארחיה למדק בנשי ולהבין מעצמו אם לא יודיעוהו אחרים שזה השנוי הוא מפני הזקנה. והא מילתא לאו דינא דתליא בגלויי מילתא בעלמ׳ הוא, אלא דינא דהגדה אחר הגדה לצורבא מרבנן הוא. שאם תהיה הנירסא ואמרו לי, כלומ׳ קרובים דידהו, ועכשו אני מכיר שאינך, והאמת אתך, והמנוה לרבה בר חנין כמו שכתב בעל ההשלמה לדעת הרי״ף, מהו כיון שהגיד. הלא מתחילה אמר דלאו איהי היא. אכשר דרי. בתמיהא, כלומ׳ וכי הוכשרו הדורות שיתכונו עתה למצוה. וקרוב אני. כלומ׳ לפי הדומה בעיני. והלכתא כרבנן, וכן פסק הרי״ף23 והר״ם פרק א׳24.מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה)
הערות
1 יג, א.
2 ד״ה אמר רב.
3 לעיל ד, א.
4 כתובות עז, א.
5 שם סד, א.
6 יב, ב בדפי הרי״ף.
7 ה״ז.
8 כן גירסת הרי״ף ועוד, ראה דק״ס.
9 בראשית לב, לב.
10 להלן קג, א.
11 עי׳ ד״ה אטלע.
12 ע׳ טלע.
13 רות ד, ז.
14 להלן קו, ב.
15 נראה שכוונת רבינו להוסיף מן הירושלמי שגם מעשה החליצה יש לעשות ביד ימין, ראה ירושלמי להלן פי״ב ה״א: כיצד הוא עושה מתרתן בימין ותופסתן בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררת בימין כדי שתהא חליצה והתרה בימין. הובא בב״י אה״ע סי׳ קנז וטוש״ע שם סע׳ נב.
16 פי״ג הכ״ט.
17 הל״א.
18 שם.
19 שם.
20 הל׳ גירושין שם הכ״ט.
21 יג, א בדפי הרי״ף.
22 ב״ב קסז, ב.
23 יג, א בדפי הרי״ף.
24 מהל׳ יבום ה״ב.
הערות
Gemara
Peirush