גמרא
פירוש
דְּיִשְׂרָאֵל נָמֵי מִישְׁרֵא קָא שָׁרֵי וְאִי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״דנכרי״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״דנכרי״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
בגמרא אמר ר׳ אחא ב״י לעולם ר״י היא ויליף שאור דאכילה משאור דראייה כו׳ ופירש״י דאפילו בפסח עצמו שרי מן התורה והקשו עליו בתוספת חדא דלא משכחת לה דלא יהא שלו בשעת אכילה ועוד מדלא פליגי רב אחא ב״י ורבא בסמוך בפסח גופא. ותחלה אפרש מה שהכריח רש״י לפרש כן אע״ג דבלישנא דתלמודא דקאמר ובדין הוא כו׳ דאפילו באכילה שרי משמע דקאי לאחר זמנו דשרי לגמרי אפילו מדרבנן אלא משום דממילא משמע ליה לרש״י דהך ילפותא דר׳ אחא ב״י דיליף שאור דאכילה משאור דראייה משמע דאפשטא דקרא דאכילת שאור קאי דאיירי בפסח עצמו ומאן פליג לן לומר דלאחר זמנו ילפינן שאור שאור ובתוך זמנו ולפני זמנו לא ילפינן. ועוד דלאחר זמנו לא שייך כלל הך ילפותא דשאור דאכילה משאור דראייה דהא אפילו חמץ של ישראל אינו בבל יראה לאחר זמנו וא״כ ע״כ דהא דאמרינן שלך אי אתה רואה היינו תוך זמנו וממילא לענין אכילה נמי ע״כ תוך זמנו ומה שהקשו בתוספת דלא משכחת לה לע״ד נראה דלרש״י ודאי נמי עיקר ילפותא דר׳ אחא ב״י דשאור שאור היינו לענין הקדש כגון בלחמי תודה דלמאי דס״ד דראב״י מעיקרא דלר״י שרי מדאורייתא באכילה ולא מיתסר אלא מדרבנן (ועיין מ״ש לעיל דף י״ג ע״ב במאי דמקשה הש״ס פשיטא ע״ש) אלא דממילא משמע נמי דכל היכא דמשכחת לה בעובד כוכבים מדאורייתא שרי וכגון שנתן לו העכו״ם ע״מ שלא יקנה אותו אלא לאחר שיאכלנו או שתחב לו העכו״ם לתוך פיו בענין שא״א לפולטו ע״י הדחק וכה״ג מפרש הש״ס בר״פ אלו נערות ד׳ ל׳ ע״ב לענין חלב או שנתערב לו חמץ של עכו״ם לתוך מאכלו והוא לא נתכוין לקנותו משום דאיסורא לא ניחא ליה למיקני או כגון בחמץ דאית ביה כזית ולית ביה שוה פרוטה וממילא לפי זה נתיישב גם כן קושיא שני׳ של תוספת כיון דבתוך הפסח לא משכחת לה אלא במילתא דלא שכיחא ובכמה גווני מהנך לא שייך מלקות כלל משום הכי ניחא להו לפלוגי באוכל חמץ דעכו״ם לאחר הפסח כנ״ל ליישב שיטת רש״י ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה בדין הוא דאפילו תוך זמנו מותר פירש״י כו׳ ואם גזל מעכו״ם הרי חייב באחריותו. עיין מ״ש מ״ז ז״ל בס׳ מג״ש בזה אלא דלע״ד בלא״ה מ״ש התוס׳ הך טעמא דחייב באחריותו היינו לרווחא דמלתא דבפשיטות הוו מצי להקשות דכיון דלעסיה ישראל קניה בשינוי והוי שלו כדמקשה הש״ס בפ׳ אלו נערות גבי חלב ודו״ק:
בפירש״י בד״ה את יה״כ כשבת כו׳ יש טועים דקשיא להו כו׳ וטעות הוא זה דגבי חמץ מזיד כו׳ עס״ה. ולכאורה יש לתמוה למה הוצרך לפרש כן דהא בלא״ה כיון דפוטר רבי נחוני׳ במזיד של חייבי כריתות ה״ה לשוגג דהא קי״ל כתנא דבי חזקיה דבמיתת ב״ד לא שייך לחלק בין שוגג למזיד ואם כן ה״ה לרבי נחוניא בחייבי כריתות מיהו כבר כתבתי בפ׳ אלו נערות דף ל׳ דשיטת רש״י אינו כן אלא דרבי נחוניא גופא אינו עושה יה״כ כשבת אלא לענין מזיד והיינו מג״ש דאסון אסון וקרא דאם לא יהיה אסון במזיד איירי וכ״ש לפמ״ש שם דבלא״ה לאו ג״ש גמורה היא אלא גילוי מילתא בעלמא והיינו לענין מזיד ובכה״ג נמי אליבא דרבא דאמר טעמא דר׳ נחוניא דכרת שלי כמיתה שלכם נמי במזיד איירי דוקא ואפשר שיצא לו לרש״י כן מאותה הקושיא עצמה שהקשו התוס׳ כאן ובפ׳ אלו נערות מדאשכחן לענין מעילה דגלי קרא דבשוגג חייב אע״ג דבמזיד מיתה בידי שמים הוא לרבי ולא ניחא ליה לרש״י לפ׳ כתירוצו של ר״י דדוקא במיתה גלי קרא ולא בכרת וע״ש בחידושינו באריכות ושם כתבתי דשיטת הרמב״ן בס׳ המלחמות היא ג״כ בזה כשיטת רש״י ודלא כהתוס׳ ע״ש ודו״ק ולקמן בדף ל״ד אבאר עוד בזה:
בתוספות בד״ה אין פודין את הקדשים הקשה הר״ח דבפ״ב דבכורות משמע דלא פליגי כו׳ ותירץ ר״י דהכי קאמר אין פודין מדרבנן כו׳ עס״ה. ולכאורה מ״ש בקושייתם לשון משמע אינו מדוקדק שהרי זה עיקר החילוק במשנה דהתם דבקדושת הגוף אפילו לאחר פדיונם אינה יוצאת לחולין ליגזז וליעבד ואם מתו יקברו והיינו מהך דרשא דקרא תזבח ואכלת דמייתי רש״י הכא משא״כ בסיפא דקדם מומן להקדישן דקדושת דמים הוא קתני בהדיא דלאחר פדיונם יוצאין לחולין ליגזוז וליעבד ואם מתו יפדו וא״כ לפ״ז משמע להדיא דאע״ג דהתם בגמרא איכא תנא אחרינא דמיקל טובא דאפילו בקדושת הגוף פודין לאכילת כלבים א״כ ממילא משמע דלא אשכחן שום תנא דסובר דאפילו בקדושת דמים אין פודין ויש ליישב בדוחק:
אלא דיותר יש לתמוה על תירוצו של ר״י שכתב דהא דאמר רב יוסף אין פודין היינו מדרבנן והיאך אפשר לומר כן דהא תנא דמתניתין קתני להדיא שיוצאין לחולין ליגזז וקתני נמי אם מתו יפדו דמשמע אפילו לכתחלה שרי. ועוד דהא לפי סוגיא דגמרא התם משמע להדיא דגיזה וחלב תמירי טפי מאכילת כלבים וכמ״ש רש״י ואפ״ה בקדושת דמים הכל שרי ולא אשכחן שום תנא דפליג אם לא שנאמר דרב יוסף כיון דלא משמע ליה לאוקמי בכל הנך אוקימתות א״כ ע״כ דהאי תנא דאמר לא מעל היינו משום דאין פודין אפילו בקדושת דמים ודלא כסיפא דמתניתין דבכורות דקתני ואם מתו יפדו ואפשר דהיינו דוקא לענין אכילת כלבים סובר האי תנא דברייתא דאסור מדרבנן ולאו דגזר קדושת דמים אטו קדושת הגוף דא״כ גיזה וחלב נמי הוי אסור אלא משום דבאכילת כלבים החמירו חכמים משום ביזוי מילתא דקדשים כן נראה לפי שיטת התוס׳. אלא דלפ״ז לא תליא הך מילתא כלל בהך פלוגתא שהביא רש״י דפלוגתא דתנאי היא בתמורה דהא אדרבה לפום הך פלוגתא משמע דבקדושת דמים אפילו גיזה וחלב שרי דהא לא פליגי אלא בקדושת הגוף דאיכא מאן דמיקל וכל כי הך מילתא לא הו״ל להתוספות לסתום אלא לפרש כיון שהוא דלא כפרש״י ועוד דעכ״פ קשה יותר להנך אמוראי דבסמוך דסברי לכ״ע אין פודין ואם כן הוא נגד משנה ערוכה דבכורות דבקדושת דמים פודין לכתחלה ולדעתי צ״ע גדול ליישב ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:
בד״ה אין פודין תימא לר״י אע״ג דאין פודין נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה כו׳ עס״ה. נראה דהתוס׳ לשיטתייהו שפסקו לעיל כר״י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וקי״ל כל הנשרפין אפרן מותר אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא ליה לר״י דילמא האי תנא דאמר לא מעל סובר כחכמים דלעיל וא״כ הו״ל חמץ מהנקברין שאפרן אסור וכמ״ש הטור להדיא בסי׳ תמ״ה. והנראה מזה דסברת התוס׳ אינו כן אלא דאפי׳ לחכמים נמי לא הוי חמץ בכלל הנקברין וא״כ לכ״ע אפרן מותר ועמ״ש בזה לעיל בסוגיא דתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה בדין אפר חמץ וצ״ע:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
אלא דיותר יש לתמוה על תירוצו של ר״י שכתב דהא דאמר רב יוסף אין פודין היינו מדרבנן והיאך אפשר לומר כן דהא תנא דמתניתין קתני להדיא שיוצאין לחולין ליגזז וקתני נמי אם מתו יפדו דמשמע אפילו לכתחלה שרי. ועוד דהא לפי סוגיא דגמרא התם משמע להדיא דגיזה וחלב תמירי טפי מאכילת כלבים וכמ״ש רש״י ואפ״ה בקדושת דמים הכל שרי ולא אשכחן שום תנא דפליג אם לא שנאמר דרב יוסף כיון דלא משמע ליה לאוקמי בכל הנך אוקימתות א״כ ע״כ דהאי תנא דאמר לא מעל היינו משום דאין פודין אפילו בקדושת דמים ודלא כסיפא דמתניתין דבכורות דקתני ואם מתו יפדו ואפשר דהיינו דוקא לענין אכילת כלבים סובר האי תנא דברייתא דאסור מדרבנן ולאו דגזר קדושת דמים אטו קדושת הגוף דא״כ גיזה וחלב נמי הוי אסור אלא משום דבאכילת כלבים החמירו חכמים משום ביזוי מילתא דקדשים כן נראה לפי שיטת התוס׳. אלא דלפ״ז לא תליא הך מילתא כלל בהך פלוגתא שהביא רש״י דפלוגתא דתנאי היא בתמורה דהא אדרבה לפום הך פלוגתא משמע דבקדושת דמים אפילו גיזה וחלב שרי דהא לא פליגי אלא בקדושת הגוף דאיכא מאן דמיקל וכל כי הך מילתא לא הו״ל להתוספות לסתום אלא לפרש כיון שהוא דלא כפרש״י ועוד דעכ״פ קשה יותר להנך אמוראי דבסמוך דסברי לכ״ע אין פודין ואם כן הוא נגד משנה ערוכה דבכורות דבקדושת דמים פודין לכתחלה ולדעתי צ״ע גדול ליישב ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:
בד״ה אין פודין תימא לר״י אע״ג דאין פודין נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה כו׳ עס״ה. נראה דהתוס׳ לשיטתייהו שפסקו לעיל כר״י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וקי״ל כל הנשרפין אפרן מותר אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא ליה לר״י דילמא האי תנא דאמר לא מעל סובר כחכמים דלעיל וא״כ הו״ל חמץ מהנקברין שאפרן אסור וכמ״ש הטור להדיא בסי׳ תמ״ה. והנראה מזה דסברת התוס׳ אינו כן אלא דאפי׳ לחכמים נמי לא הוי חמץ בכלל הנקברין וא״כ לכ״ע אפרן מותר ועמ״ש בזה לעיל בסוגיא דתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה בדין אפר חמץ וצ״ע:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush