גמרא
פירוש
מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא.
אָמַר אַבָּיֵי תַּרְגְּמַהּ בְּעֵד אֶחָד אעֵד אֶחָד אוֹמֵר נִתְקַדְּשָׁה וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר לֹא נִתְקַדְּשָׁה תַּרְוַיְיהוּ בִּפְנוּיָה קָמַסְהֲדִי וְהַאי דְּקָאָמַר נִתְקַדְּשָׁה הֲוָה לֵיהּ חַד וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם.
סֵיפָא עֵד אֶחָד אוֹמֵר נִתְגָּרְשָׁה וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר לֹא נִתְגָּרְשָׁה תַּרְוַיְיהוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ קָמַסְהֲדִי וְהַאי דְּקָאָמַר נִתְגָּרְשָׁה הָוֵה לֵיהּ חַד וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם.
רַב אָשֵׁי אָמַר לְעוֹלָם תְּרֵי וּתְרֵי וְאֵיפוֹךְ בשְׁנַיִם אוֹמְרִים רְאִינוּהָ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא רְאִינוּהָ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא.
פְּשִׁיטָא לֹא רְאִינוּהָ אֵינָהּ רְאָיָה לָא צְרִיכָא דְּדָיְירִי בְּחָצֵר אֶחָד מַהוּ דְּתֵימָא אִם אִיתָא דְּנִתְקַדְּשָׁה קָלָא אִית לַהּ לְמִילְּתָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּעָבְדִי אִינָשֵׁי דִּמְקַדְּשִׁי בְּצִנְעָא.
סֵיפָא גשְׁנַיִם אוֹמְרִים רְאִינוּהָ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא רְאִינוּהָ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא מַאי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
בתוס׳ בד״ה מ״ש רישא וכו׳ ויש מפרשים כיון דלא מפלגינן וכו׳ אלא רבנן א״כ סיפא אמאי תצא הא שמעינן להו דאמרי לא תצא עכ״ל. והקשה מהרש״א דאכתי מצינן לאוקמי כרבנן ואיירי הכא דלא ניסת לא׳ מעידיה וכו׳. ולענ״ד לק״מ דודאי היש מפרשים נמי מודו בהא דלרבנן אפילו היכא דלא ניסת לא׳ מעידיה לא מיתוקמא. דסוף סוף ספיקא דרבנן מיהא הוי והוי לן למימר תצא מדרבנן דהא לא אשכחן מאן דאית ליה דתרי ותרי אפילו ספיקא דרבנן לא הוי ואדרבא איכא למ״ד דספיקא דאורייתא נמי הוי. ול״ל דכיון דליכא אלא ספיק׳ דרבנן בקידושין מש״ה לא תצא בדיעבד כדאשכחן בספק חלוצה וספק אחות זקוקתו שאם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם. נלע״ד דשאני התם דעיקר מילתא מדרבנן משא״כ הכא כיון שהחמירו חכמים לומר דתרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה ממילא הו״ל א״א ואפי׳ בדיעבד בקידושין נמי הוי לן למימר דתצא. אלא הא דלא ניחא להו להיש מפרשים בהאי תירוצא קמא היינו משום דאכתי הוי מצי לאוקמי בניסת לא׳ מעידיה ואמרה ברי לי דבכה״ג לא הוי אפילו ספיקא דרבנן בדיעבד כדמוכח הסוגיא לעיל ואפ״ה בגירושין תצא כדר׳ מנחם וע״ז כתבו שפיר דלא מיתוקמא כר׳ מנחם מדלא מפליג כנ״ל ברור בכוונת התוס׳ ודו״ק: בד״ה תרוויהו בפנויה קמסהדי לא הוי צריך להא וכו׳ דאין דבר שבערוה פחות משנים עכ״ל. ואע״ג דבקידושין דף ס״ה איכא למ״ד דהמקדש בע״א חוששין לקדושין מ״מ לא ניחא להו לאוקמי שמעתא דהכא דלא כהלכתא דלהסכמת רוב הפוסקים קי״ל דאין חוששין. מיהו בלא״ה נראה דאפילו למ״ד חוששין היינו היכא שהבעל והאשה מודים משא״כ הכא שהאשה ודאי אומרת שלא נתקדשה דהא קמן שניסת לאחר אם כן לכ״ע אין חוששין ועיין בזה בל׳ הר״ן ז״ל ובמהרש״א ז״ל: בא״ד אבל תימא אמאי לא תינשא דהוי לן לאוקמי אחזקה עכ״ל. ואף ע״ג דבכמה דוכתי אשכחן דלא סמכינן אחזקה מדרבנן ואפילו בשאר איסורין. היינו נמי היכא דאיתרע החזקה קצת משא״כ הכא דלמאי דמשמע להו עכשיו שאין כאן כ״א ע״א המעיד על עיקר הקידושין א״כ לא איתרע החזקה כלל ומש״ה קשיא להו דתינשא לכתחילה כן נראה לי ועיין במהרש״א ז״ל: גמרא מאן דמתני לה ארישא כ״ש אסיפא דבשבויה הקילו ופרש״י דחששא בעלמא הוא דאיכא שמא נבעלה וכו׳. ואע״ג דלעיל בפ״ק ד׳ י״ג ע״ב אמרינן דלזו יש עדים ולזו אין עדים ופרש״י שם דכיון שנישבי׳ לבין העכו״ם והם פרוצין בעריות כולנו עדים שנבעלה כבר כתבתי שם דהא דרוב עכו״ם פרוצים בעריות לא הוי רוב גמור דמדאורייתא סמכי׳ אהא דשבוי׳ מנוולא נפשה לגבי שבאי. ועוד דבר״פ ג׳ דבכורות אסקי׳ דרובא דתליא במעשה לא הוי רוב ואף שהתוס׳ הקשו שם מהא דאמרינן בר״פ האשה שהלכה דרוב נשים מתעברו׳ ויולדות ומחלקים שם בין תשמיש דאדם לתשמיש דבהמה דתשמיש דאדם לא מיקרי רובא דתליא במעשה כבר העליתי בתשובה דהיינו דוקא בתשמיש דאיש ואשתו שהוא מצוי ואמרינן בעלמא רוב ומצוי ליכא למ״ד משא״כ בביאת זנות ודאי מיקרי רובא דתליא במעשה ולא הוי רובא. אלא דמדרבנן עשאוהו כרוב וכיון דמדרבנן הוא הם אמרו והם אמרו להקל לענין עדות כל דהו ועוד משום שאין עדים מצויין להעיד עליה לכך הקילו כדאשכחן בעיגונא כנ״ל ודו״ק: קונטרס אחרון
מאן דמתני ארישא כ״ש אסיפא דבשבוייה הקילו ופרש״י דחששא בעלמא היא שמא נבעלה. וכתבתי דאע״ג דבפ״ק אמרינן דרוב גוים פרוצין בעריות אפ״ה הא מסקינן בפ״ג דבכורות דרובא דתליא במעשה לא הוי רוב ואע״ג דהתוס׳ כתבו שם דתשמיש דאדם לא מיקרי רובא דתליא במעשה היינו בתשמיש דאיש ואשתו אבל תשמיש שע״י זנות ודאי הוי רובא דתליא במעשה: תוספות בד״ה מאן דמתני וכו׳ וא״ת דלמא אסיפא לא מצי קאי וכו׳ ולמאי דמפרש בסמוך א״ש עכ״ל. ואע״ג דהא דאמרינן בסמוך לא ניסת ניסת ממש לא אשכחן מאן דפליג אאבוה דשמואל. אפ״ה הוי קשיא להו מעיקרא משום דאיכא למימר דאבוה דשמואל גופא דקאמר לא ניסת ניסת ממש היינו משום דמתני לה אסיפא ומש״ה מיקל לומר דאפי׳ התירוה להינשא משום דבשבויה הקילו משא״כ מאן דמתני ארישא מפרש ניסת ממש דוקא וא״כ שפיר קשיא להו דלמא אסיפא לא מצי קאי דאפי׳ באו עדים מעיקרא והיא ניסת באיסור ואפ״ה לא תצא כיון שכבר ניסת ממש ואין בידינו להוציאה כיון דאיסור שבויה אינו אלא מספק. וע״ז מסקי התוספות ולמאי דמפרש בסמוך לא ניסת ניסת ממש א״ש והיינו משום דמשמע להו דאבוה דשמואל למאן דמתני ארישא נמי קאי. ואפשר דמשמע להו הכי דאי אסיפא קאי מאי קמ״ל אבוה דשמואל הא ברייתא דבסמוך בהדיא קתני התירוה להינשא ואח״כ באו עדים לא תצא אע״כ דארישא קאי וא״כ א״ש דמאן דמתני ארישא הוי כ״ש אסיפא לכל מאי דתנן בהדיא במתניתין ואע״ג דלענין ניסת אפשר לאפלוגי בינייהו מ״מ מניסת ממש לא איירי מתני׳ כנ״ל ובהכי א״ש נמי דאכתי הוי מצינן למימר דדוקא אסיפא אמרי׳ דהתירוה להינשא לא תצא מהיתרה הראשון ותינשא לכתחלה כמו שהוכיחו התוספות בדיבור הסמוך מבנתיה דמר שמואל משא״כ למאן דמתני ארישא אמרינן דהאי לא תצא היינו לענין אם נשאת לא תצא וא״כ לא שייך לומר כ״ש אסיפא אבל למאי דפרישית אתי שפיר ודו״ק: בד״ה והא איכא עדים וכו׳ ומיהו קשה לרשב״א וכו׳. עיין בס׳ מגיני שלמה למורי זקיני ז״ל: גמרא טעמא דלא אתו עדים וכו׳ והאמר אבוה דשמואל כיון שהתירוה להינשא אע״פ שלא נשאת וכו׳. ול״ל דהא דקאמר ר׳ שמן והאיכא עדים במדינת הים ה״ק דמתחלה למה התירוה להנשא כיון דאיכא קול שיש עידי שבויה דאפשר דקים ליה לתלמודא דהכי הוי עובדא שלא יצא הקול עד לאחר שהתירוה ולפ״ז נראה דלמאי דמסקינן נמי עידי טומא׳ איתמר איירי בכה״ג שיצא הקול אחר שהתירוה ובזה נתיישב מ״ש הטור בשם הרמב״ם דאפילו יצא הקול שיש עידי טומאה מתירין אותה ותמה עליו הב״ח למה כ״כ בשם הרמב״ם והא גמרא ערוכה היא ולמאי דפרישית אדרבא מסוגיא דשמעתין משמע דדוקא היכא שיצא הקול אחר שהתירוה לא תצא מהתירה אבל אם יצא הקול קודם שהתירוה לא משמע הכא מידי דמתירין אותה. אלא דהרמב״ם מסברא דנפשיה לא משמע ליה לחלק. וטעמו דהא אידי ואידי קלא דקמי נשואין הוא וקי״ל דחוששין. אע״כ דהכא אין חוששין כדאמרינן בגיטין דפ״ט יצא לה קול מזנה אין חוששין והיינו אפילו קמי נשואין ואמרינן נמי התם יצא עליה קול בעולה אין חוששין לה ופירשו התוספת שיצא קול שנבעלה למי שפסולה לכהונה. והכא אע״ג דשבויה היתה אפ״ה מקילינן בשבויה דלא חיישינן להאי קלא כנ״ל ודו״ק: תוספת בד״ה עידי טומאה איתמר וכו׳ ורש״י פי׳ שם וכו׳ והקשה ר״ת דבשבויה נמי איכא למימר איסור סקילה וכו׳ שישמש בנה ע״ג מזבח עכ״ל. ויש לתמוה וכי עבודה יש לנו בימי רבי חנינא וכ״כ מורי זקיני בס׳ מג״ש ועוד נ״ל דאפילו את״ל דפשיטא להו לתוספות שלא ישתנה דינן בשביל כך מכמו שהיה בזמן הבית. אכתי יש לדקדק מאי פסיקא להו דבזמן הבית היו מתירין בכה״ג לשמש ע״ג המזבח ממה שהתירו את אמו להנשא לכהן דהא לקמן בפירקין איכא למ״ד דאפי׳ מתרומה דעון מיתה אין מעלין ליוחסין וכ״ש דאין מעלין משבויה לכהן דאיסור לאו לעבודת מזבח דעון מיתה דהא קי״ל אין בודקין מן המזבח ולמעלה לכ״ע. אלמא דאין מעלין מתרומה למזבח. ולקמן נמי אשכחן בתרי ותרי דמוקמינן לבן בחזק׳ כשרות דאבהתא והקשו עליו מעובדא דינאי מלכא דמשמע בתרי ותרי פסלינן ליה. ותירץ הב״י בא״ע סי׳ ג׳ בשם הרמב״ן דמ״מ לענין עכו״ם החמירו דלא מוקמינן בחזקת אבהתא. וא״כ כ״ש לנדון שלפנינו. ולכאורה היה נ״ל דמשמע להתוספות דאפ״ה לא שייך להתירה לכתחלה לינשא לכהן כיון שבניו יהיו ספק חללין לגבי מזבח. אלא דאכתי קשה מהאי דתרי ותרי וצ״ע ליישב שיטת התוספות. מ״מ זכינו מיהא שאין כאן קושיא לשיטת רש״י. ועפ״ז ישבתי לנכון דברי הירושלמי דמייתי אהאי עובדא דשמעתין דבנתיה דמר שמואל מתו בגין דחנניה בן אחי רבי יהושע עיבר שנים בח״ל והיינו משום דלקמן אמרינן דבכל מקום ששלוחי ראש חדש מגיעין מעלין אפילו מנשיאת כפים ליוחסין כיון שצריכין ב״ד מומחין וא״כ כיון דחנניה עיבר שנים אפי׳ בח״ל ממילא היו ב״ד קבועין בכל המקומות ומעלין אפילו מאיסור עשה ליוחסין וא״כ נישאו שלא כדין דאיכא למיחש שיעלו בניהם למזבח ע״י כך. והארכתי בזה וכאן אין להאריך ודו״ק: קונטרס אחרון
יישוב נכון על לשון הירושלמי בבנתיה דמר שמואל שנשבו ומסיק דמה שמתו לאו משום דהוי משקרי אלא משום דחנניא בן אחי רבי יהושע עיבר שנים בחוצה לארץ ופירשתיו בדרך פשוט וקרוב:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
מאן דמתני ארישא כ״ש אסיפא דבשבוייה הקילו ופרש״י דחששא בעלמא היא שמא נבעלה. וכתבתי דאע״ג דבפ״ק אמרינן דרוב גוים פרוצין בעריות אפ״ה הא מסקינן בפ״ג דבכורות דרובא דתליא במעשה לא הוי רוב ואע״ג דהתוס׳ כתבו שם דתשמיש דאדם לא מיקרי רובא דתליא במעשה היינו בתשמיש דאיש ואשתו אבל תשמיש שע״י זנות ודאי הוי רובא דתליא במעשה: תוספות בד״ה מאן דמתני וכו׳ וא״ת דלמא אסיפא לא מצי קאי וכו׳ ולמאי דמפרש בסמוך א״ש עכ״ל. ואע״ג דהא דאמרינן בסמוך לא ניסת ניסת ממש לא אשכחן מאן דפליג אאבוה דשמואל. אפ״ה הוי קשיא להו מעיקרא משום דאיכא למימר דאבוה דשמואל גופא דקאמר לא ניסת ניסת ממש היינו משום דמתני לה אסיפא ומש״ה מיקל לומר דאפי׳ התירוה להינשא משום דבשבויה הקילו משא״כ מאן דמתני ארישא מפרש ניסת ממש דוקא וא״כ שפיר קשיא להו דלמא אסיפא לא מצי קאי דאפי׳ באו עדים מעיקרא והיא ניסת באיסור ואפ״ה לא תצא כיון שכבר ניסת ממש ואין בידינו להוציאה כיון דאיסור שבויה אינו אלא מספק. וע״ז מסקי התוספות ולמאי דמפרש בסמוך לא ניסת ניסת ממש א״ש והיינו משום דמשמע להו דאבוה דשמואל למאן דמתני ארישא נמי קאי. ואפשר דמשמע להו הכי דאי אסיפא קאי מאי קמ״ל אבוה דשמואל הא ברייתא דבסמוך בהדיא קתני התירוה להינשא ואח״כ באו עדים לא תצא אע״כ דארישא קאי וא״כ א״ש דמאן דמתני ארישא הוי כ״ש אסיפא לכל מאי דתנן בהדיא במתניתין ואע״ג דלענין ניסת אפשר לאפלוגי בינייהו מ״מ מניסת ממש לא איירי מתני׳ כנ״ל ובהכי א״ש נמי דאכתי הוי מצינן למימר דדוקא אסיפא אמרי׳ דהתירוה להינשא לא תצא מהיתרה הראשון ותינשא לכתחלה כמו שהוכיחו התוספות בדיבור הסמוך מבנתיה דמר שמואל משא״כ למאן דמתני ארישא אמרינן דהאי לא תצא היינו לענין אם נשאת לא תצא וא״כ לא שייך לומר כ״ש אסיפא אבל למאי דפרישית אתי שפיר ודו״ק: בד״ה והא איכא עדים וכו׳ ומיהו קשה לרשב״א וכו׳. עיין בס׳ מגיני שלמה למורי זקיני ז״ל: גמרא טעמא דלא אתו עדים וכו׳ והאמר אבוה דשמואל כיון שהתירוה להינשא אע״פ שלא נשאת וכו׳. ול״ל דהא דקאמר ר׳ שמן והאיכא עדים במדינת הים ה״ק דמתחלה למה התירוה להנשא כיון דאיכא קול שיש עידי שבויה דאפשר דקים ליה לתלמודא דהכי הוי עובדא שלא יצא הקול עד לאחר שהתירוה ולפ״ז נראה דלמאי דמסקינן נמי עידי טומא׳ איתמר איירי בכה״ג שיצא הקול אחר שהתירוה ובזה נתיישב מ״ש הטור בשם הרמב״ם דאפילו יצא הקול שיש עידי טומאה מתירין אותה ותמה עליו הב״ח למה כ״כ בשם הרמב״ם והא גמרא ערוכה היא ולמאי דפרישית אדרבא מסוגיא דשמעתין משמע דדוקא היכא שיצא הקול אחר שהתירוה לא תצא מהתירה אבל אם יצא הקול קודם שהתירוה לא משמע הכא מידי דמתירין אותה. אלא דהרמב״ם מסברא דנפשיה לא משמע ליה לחלק. וטעמו דהא אידי ואידי קלא דקמי נשואין הוא וקי״ל דחוששין. אע״כ דהכא אין חוששין כדאמרינן בגיטין דפ״ט יצא לה קול מזנה אין חוששין והיינו אפילו קמי נשואין ואמרינן נמי התם יצא עליה קול בעולה אין חוששין לה ופירשו התוספת שיצא קול שנבעלה למי שפסולה לכהונה. והכא אע״ג דשבויה היתה אפ״ה מקילינן בשבויה דלא חיישינן להאי קלא כנ״ל ודו״ק: תוספת בד״ה עידי טומאה איתמר וכו׳ ורש״י פי׳ שם וכו׳ והקשה ר״ת דבשבויה נמי איכא למימר איסור סקילה וכו׳ שישמש בנה ע״ג מזבח עכ״ל. ויש לתמוה וכי עבודה יש לנו בימי רבי חנינא וכ״כ מורי זקיני בס׳ מג״ש ועוד נ״ל דאפילו את״ל דפשיטא להו לתוספות שלא ישתנה דינן בשביל כך מכמו שהיה בזמן הבית. אכתי יש לדקדק מאי פסיקא להו דבזמן הבית היו מתירין בכה״ג לשמש ע״ג המזבח ממה שהתירו את אמו להנשא לכהן דהא לקמן בפירקין איכא למ״ד דאפי׳ מתרומה דעון מיתה אין מעלין ליוחסין וכ״ש דאין מעלין משבויה לכהן דאיסור לאו לעבודת מזבח דעון מיתה דהא קי״ל אין בודקין מן המזבח ולמעלה לכ״ע. אלמא דאין מעלין מתרומה למזבח. ולקמן נמי אשכחן בתרי ותרי דמוקמינן לבן בחזק׳ כשרות דאבהתא והקשו עליו מעובדא דינאי מלכא דמשמע בתרי ותרי פסלינן ליה. ותירץ הב״י בא״ע סי׳ ג׳ בשם הרמב״ן דמ״מ לענין עכו״ם החמירו דלא מוקמינן בחזקת אבהתא. וא״כ כ״ש לנדון שלפנינו. ולכאורה היה נ״ל דמשמע להתוספות דאפ״ה לא שייך להתירה לכתחלה לינשא לכהן כיון שבניו יהיו ספק חללין לגבי מזבח. אלא דאכתי קשה מהאי דתרי ותרי וצ״ע ליישב שיטת התוספות. מ״מ זכינו מיהא שאין כאן קושיא לשיטת רש״י. ועפ״ז ישבתי לנכון דברי הירושלמי דמייתי אהאי עובדא דשמעתין דבנתיה דמר שמואל מתו בגין דחנניה בן אחי רבי יהושע עיבר שנים בח״ל והיינו משום דלקמן אמרינן דבכל מקום ששלוחי ראש חדש מגיעין מעלין אפילו מנשיאת כפים ליוחסין כיון שצריכין ב״ד מומחין וא״כ כיון דחנניה עיבר שנים אפי׳ בח״ל ממילא היו ב״ד קבועין בכל המקומות ומעלין אפילו מאיסור עשה ליוחסין וא״כ נישאו שלא כדין דאיכא למיחש שיעלו בניהם למזבח ע״י כך. והארכתי בזה וכאן אין להאריך ודו״ק: קונטרס אחרון
יישוב נכון על לשון הירושלמי בבנתיה דמר שמואל שנשבו ומסיק דמה שמתו לאו משום דהוי משקרי אלא משום דחנניא בן אחי רבי יהושע עיבר שנים בחוצה לארץ ופירשתיו בדרך פשוט וקרוב:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush