גמרא
פירוש
בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ וּמוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ אֲבָל לֹא בָּדַק וְנָתַן לוֹ לֹא יִשְׁחוֹט וְאִם שָׁחַט אבּוֹדֵק סַכִּינוֹ אַחֲרָיו נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ וְאִם לָאו אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא שֶׁמָּא יִשְׁהוּ שֶׁמָּא יִדְרְסוּ וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ אַהֵיָיא אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי וְאִם שָׁחֲטוּ מִיבְּעֵי לֵיהּ.
אֶלָּא אַיִּשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד1 אִי דְּבָדַק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ הָא אָמְרַתְּ שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא דְּלֹא בָּדַק אִי דְּאִיתֵיהּ לְסַכִּין לִיבְדְּקֵיהּ הַשְׁתָּא וְאִי דְּלֵיתֵיהּ לְסַכִּין כִּי אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ מַאי הָוֵי דִּלְמָא בְּסַכִּין פְּגוּמָה שָׁחֵיט קַשְׁיָא.
רָבִינָא אָמַר הָכִי קָתָנֵי הַכֹּל שׁוֹחֲטִין הַכֹּל מוּמְחִין שׁוֹחֲטִין מוּמְחִין כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
אמר רבא מומר אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו. אף על גב דמדינא דגמרא אפילו כשר שבכשרים השוחט היה צריך להראות סכינו לחכם. מכל מקום השוחט בעצמו היה נאמן בכך לומר שכבר הראה סכינו לחכם משום דעיקר התקנה לא היה אלא משום כבודו של חכם מה שאין כן במומר בכל ענין אינו נאמן על כך ועוד נראה דעיקר מימרא דרבא היינו לענין דיעבד שאם לא בדק אסור לאכול לגמרי משחיטתו ואין לו תקנה אלא על ידי שבודק סכין ומראה לחכם ונותן לו ואף על גב דאינו אוכל אלא לתיאבון אפ״ה מטרח לא טרח כדאיתא לקמן:
בתוספות בודק סכין כו׳ אבל כותי יש לו דין אחר דבישראל יוצא ונכנס לא בעי בדיקת סכין דמירתת דלא מצינו בשום מקום גבי כותי שיהיה צריך בדיקת סכין כו׳ עכ״ל. ואף שאיני כדאי מכל מקום תורה היא וללמו׳ אני צריך דמאי סברא יש לומר דכותי יהא נאמן על בדיקת סכין. לא מיבעיא לשיטת הרמב״ם ז״ל דאפילו במומר לדבר אחד משארי עבירות צריך בדיקת סכין אם כן כל שכן דכותי דחשיד על כמה עבירות דלא כתיבי ולא אחזיקו. אלא אפילו לשיטת החולקים במומר לאחד משארי עבירות. אפילו הכי נראה דבכותי מודו דהא בדיקת סכין לא כתיבא ומאן יימר נמי דאחזיקו. והנראה בזה דפשיטא להו להתוספות הכי מדלא מצינו בשום דוכתא. ולפי עניות דעתי דבריהם בזה יותר תמוהים דהא עיקר דין כותים לענין שחיטה בדיני בדיקת סכין עיקר מקומו בסוגיא דשמעתין באוקימתא דאביי ורבא ולקמן בסמוך דתנו רבנן שחיטת כותי מותר׳ במה דברים אמורים בישראל עומד על גביו כו׳ ואביי דייק מרישא ורבא דייק מסיפא ואם כן לפי זה הא ודאי מלישנא דברייתא ואוקימתא דאביי דייק מרישא ודאי לא שמעינן מידי לענין בדיקת סכין דאדרבה פשטא דלישנא דקאמר במה דברים אמורים כשישראל עומד על גביו אכולה מילתא קאי שצריך לידע גם כן שהסכין בדוק או שהראה חכם. דאטו מי גרע האי לישנא מלישנא דמתניתין דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה ועל כרחך איירי באחרים רואין שהסכין יפה או שהראה לחכם דהא ודאי חרש שוטה וקטן לא מהימנו על בדיקת סכין. אם כן ממילא דה״ה להאי דהכא בלישנא דישראל עומד על גביו דעדיף טפי מאחרים רואין אותו כדאיתא לקמן. ולפי זה ממילא אליבא דרבא נמי דדייק מסיפא דקאמר דיוצא ונכנס כעומד על גביו דמי. על כרחך איירי נמי בכה״ג שהסכין בדוק ולפי עניות דעתי צריך עיון טובא לישב הלשון של התוספות בזה וגם הלשון של הרא״ש שנמשך אחר דברי התוספות וכמו שכתבתי מבואר להדיא בלשון הריטב״א ז״ל בחידושיו שכתב בפשיטות דכותי צריך בדיק׳ סכין עיין שם. ומה שהוצרכתי להאריך בזה אף על גב דלא נפקא מיניה מידי לדינא שהרי גזרו על כותים ועשאום כעובדי כוכבים גמורים. אפילו הכי נפקא מיניה טובא לפי מה שכתוב בשלחן ערוך סימן ב׳ דצדוקים ובייתוסים בזמן הזה דינם ככותים קודם גזירה ואסור לאכול משחיטתן אלא אם כן אחרים רואין אותן וגם יבדוק להם הסכין. ורמ״א בהג״ה לא השיג עליו כלום אלא הש״ך כתב על זה ותימא מנין לו זה והביא לשון דברי תוספות דהכא שכתבו להדיא דלא כשלחן ערוך:
ולמאי דפרישית אין כאן מקום תימא כלל. ומכל שכן לפי מה שכתב שם השלחן ערוך בסימן הנזכר דלהרמב״ם אפילו במומר לאחד משארי עבירות צריך בדיקת סכין ועל זה לא כתב הש״ך כלום אם כן פשיטא טובא דעל כל פנים בכותים קודם גזירה וכל שכן בצדוקים ובייתוסים בזמן הזה צריכין בדיקת סכין דהא חשידי לכמה וכמה עבירות. ואי מהאי טעמא דמרתת שכתבו התוספות אטו משום דנשתרש בחטא ופקר טפי נאמין לו ביותר ממומר לאחד משארי עבירות וכה״ג מיחזי כחוכא ואטלול׳ נמצא למידין מיהו דפסק השלחן ערוך עולה יפה ואין להקל כלל בדבר. ובחנם תמהו עליו הש״ך ובעל לחם חמודות ומה שיש לדקדק עוד בזה אבאר בסמוך בשילהי שמעתין:
בד״ה דליתא קמן דליבדקיה תימא דמשמע הא איתא קמן כו׳ אף על גב דאחרים רואין אותו ולקמן בפירקין גבי הא דמר ר״נ כו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה דמה שכתב דמשמע הא איתא קמן אין שחיטתו כשרה דהיינו מדדחיק לאוקמי דליתא קמן דנבדקיה עדיפא הוי ליה למימר דאיתא קמן ולא ידע אפילו הכי כשרה אלא על כרחך דאיתא קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה וכן כתב מהרש״א ז״ל אלא דלפי זה אין המשמעות מוכרח׳ דאיכא למימר דהא דלא מוקי סיפא דמתניתין בדאיתא קמן ולא ידע דאם כן לא הוי סיפא דומיא דרישא דמדיוקא דרישא דאמר הכל שוחטין לכתחלה במה דברים אמורים ביודעין שהוא מומחה אבל אין יודעין בו לכתחלה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו והיינו בהאי גברא גופא שאין יודעין בו. ומדקתני עלה וכולן לא מצינן לאוקמי דאיירי בדאיתא קמן ולא ידע דבהא לא איירי מתניתין כלל. וכעין זה כתב מ״ז ז״ל אלא דאפשר ליישב לשון התוספות דכוונתן במה שכתבו דמשמע היינו נמי מדקאמר ואם שחט בודקין אותו היינו על כרחך אם אינו יודע אסור לאכול משחיטתו. וכן כתב מוהר״ם ז״ל בחידושיו בכוונת התוספות. אלא דלפי עניית דעתי משום הא נמי לא אירי׳ דאיכא למימר דלרבינא נהי דלית ליה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן היינו משום דחייש למיעוט המצוי. ועוד דרבינא אזיל לטעמא דשמעתין בבכורות דרובא דתלי׳ במעשה לא הוי רובא. ואם כן הכי נמי כיון דאי אפשר לידע הלכות שחיטה אם לא שכבר למד אם כן אין לך מעשה גדול מזה (ועיין בתשובת הב״ח סימן א׳) ואם כן לפי זה שפיר מצינן למימר במי שנסתפק בו תחילה אם יודע הלכות שחיטה אם לאו בוודאי לכתחלה צריך לבדוק אותו שמא הוא מהמיעוט ואם בדקו אותו ונמצא דלא ידע ודאי שחיטתו פסולה שהרי נתברר שהוא מן המיעוט ובכה״ג ודאי לא מהני במה שאחרים רואין אותו דכיון דבשעת שחיטה היה אצלם הדבר בספק לא רמי עלייהו למידק שפיר לפי שסומכין ארוב מצויין ואהא משני שפיר דאיירי בדליתא קמן וא״כ אם אחרים רואין אותו מודה רבינא דשחיטתו כשירה כיון דאיכא תרתי לטיבותא חדא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. ואם תמצא לומר שהוא מן המיעוט הא אחרים רואין אותו ורוב העומדים אצל שחיטה דייקו שפיר ולתרי מיעוטי לא חיישינן. כן נ״ל נכון ליישב סוגית ההלכה דלא תקשי קושית התוספות ולפי עניית דעתי בלאו הכי דברי תוספות תמוהים דבמאי דבעי למימר דבדאית׳ קמן ולא ידע לא מהני אחרים רואין אותו אטו מי גרע מחרש שוטה וקטן דודאי לא גמירי ואפילו הכי כשר באחרים רואין אותם ולמאי דפרישית אתי שפיר דכיון דידעי׳ בהו דלא גמירי ודאי אחרים הרואין אותן דייקי שפיר ודו״ק: בגמרא כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמר מומחין אין וכו׳ רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. ואע״ג דבכמה דוכתי משמע דקיימא לן כרבינא דאמר בבכורות דרוב׳ דתליא במעשה לא הוי רובא וכמו שכתבתי בסמוך והכא נמי רובא דתליא במעשה היא מ״מ יש לומר דסתמא דתלמודא סבר דשאני הכא דהא אנן לא אמרינן דרוב ישראלים מומחין הם אלא דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הם והיינו משום דאפילו מיעוטא דמיעוטא לא אשכחן שמצוין אצל שחיטה אם לא שכבר למד הלכות שחיטה וכן נראה מכמה פוסקים דאפילו ר״מ דחייש למיעוטא מודה בכה״ג מיהו רבינא גופא ללישנא קמא שפיר מצינן למימר דאפילו בכה״ג הוי רובא דתלי׳ במעשה וכ״ש הכא דבהמה בחזקת איסור עומדת כן נ״ל: שם אלא רבא מ״ט לא אמר כשמעתיה והקשו בתוספות תימא דהא קתני במילתא דרבא תרי הכל שוחטין ומפרש רבא חד לאתויי כותי וחד לישראל מומר ותירצו דהכי פריך דקמייתא הוי ליה לאוקמי כשמעתיה עכ״ל. ומלבד שתירוצם דחוק דמאי אולמ׳ האי מהאי אלא דיותר יש לתמוה דהא לקושטא דמילתא רבא גופא קאמר לקמן חד לאתויי כותי וחד לאתויי ישראל מומר אלמא דאף למאי דמשני הש״ס הכא רבא אליבא דאביי קאמר וליה לא סבירא ליה אפילו הכי מוקי רבא קמייתא בכותי. ויש ליישב בדוחק כוונת לשון התוספות:
אמנם כבר הארכתי בזה בתכלית אריכות בפ״ק דגיטין. ואין צורך לכפול הדברים באורך לכן אבאר בקצרה דהא דמקשינן הכא מ״ט לא אמר כשמעתיה היינו דבעיקר הדין קשיא ליה נמי דרבא אדרבא דממאי דמפרש רבא בפ״ק דגיטין אמתניתין דכל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ומוקמינן לה התם כר״א דאוסר במצת כותי אלא דהאי דגיטין בכותי חבר איירי. ודחק רבא התם דמתניתין בחסורי מחסרא והכי קתני ורבי שמעון ב״ג מכשיר בשנים ע״ש והקשיתי לשאול דמאי דוחקיה דרבא דשפיר הוי מצי לאוקמי בכותי חבר ואליבא דת״ק או ר׳ שמעון בן גמליאל בלא חסורי מחסרא. אלא על כרחך דרבא גופא סובר דהלכה כר״א דמצת כותי אסורה. ומשום הכי דחיק לאוקמי סתמא דמתניתין כר״א אליבא דהילכתא. נמצא דלפי זה למאי דמוקי רבא מתניתין דהכא דהכל שוחטין קמייתא לאתויי כותי על כרחך תו לא מיתוקמי כר״א דאפילו אם נאמר דר״א מודה בכתיב׳ ואחזיק אפילו הכי אין להכשיר שחיטת כותי בדיעבד באין אחרים עומדין על גביו דהא שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבי וכל שכן לענין שחיטת עוף כדמקשה הש״ס בסמוך ומשום הכי מוקי לה ר׳ שמעון בן גמליאל דדוקא בדאחזיק לחוד מהני. ולפי זה קשיא סתמא אסתמא וטפי ה״ל לרבא לאוקמי רישא דמתניתין דהכל שוחטין כשמעתיה בישראל מומר והכל שוחטין דסיפא שפיר הוי מצי לאוקמי בכותי ובאחרים עומדין על גביו ואהא משני שפיר דשקלא וטרי׳ לרבא דלעיל לא הוי אלא אליבא דאביי. אבל איהו גופא ודאי אליבא דנפשיה מוקי רישא דמתניתין לאתויי ישראל מומר כשמעתיה משום הכי תו לא דייק רבא לקמן לאקדומי כותי מקמי מומר דסירכא דלישנא דשקל׳ וטריא דלעיל נקט כך היה נ״ל לכאורה וכמו שהארכתי שם לפרש נמי אליבא דאביי ע״ש אלא שבחדושי הרשב״א דשמעתין כתב להדיא דהלכה כת״ק דמצת כותי ע״ש. ולפי זה הך סוגיא דגיטין צריך עיון. והנלע״ד כתבתי:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בתוספות בודק סכין כו׳ אבל כותי יש לו דין אחר דבישראל יוצא ונכנס לא בעי בדיקת סכין דמירתת דלא מצינו בשום מקום גבי כותי שיהיה צריך בדיקת סכין כו׳ עכ״ל. ואף שאיני כדאי מכל מקום תורה היא וללמו׳ אני צריך דמאי סברא יש לומר דכותי יהא נאמן על בדיקת סכין. לא מיבעיא לשיטת הרמב״ם ז״ל דאפילו במומר לדבר אחד משארי עבירות צריך בדיקת סכין אם כן כל שכן דכותי דחשיד על כמה עבירות דלא כתיבי ולא אחזיקו. אלא אפילו לשיטת החולקים במומר לאחד משארי עבירות. אפילו הכי נראה דבכותי מודו דהא בדיקת סכין לא כתיבא ומאן יימר נמי דאחזיקו. והנראה בזה דפשיטא להו להתוספות הכי מדלא מצינו בשום דוכתא. ולפי עניות דעתי דבריהם בזה יותר תמוהים דהא עיקר דין כותים לענין שחיטה בדיני בדיקת סכין עיקר מקומו בסוגיא דשמעתין באוקימתא דאביי ורבא ולקמן בסמוך דתנו רבנן שחיטת כותי מותר׳ במה דברים אמורים בישראל עומד על גביו כו׳ ואביי דייק מרישא ורבא דייק מסיפא ואם כן לפי זה הא ודאי מלישנא דברייתא ואוקימתא דאביי דייק מרישא ודאי לא שמעינן מידי לענין בדיקת סכין דאדרבה פשטא דלישנא דקאמר במה דברים אמורים כשישראל עומד על גביו אכולה מילתא קאי שצריך לידע גם כן שהסכין בדוק או שהראה חכם. דאטו מי גרע האי לישנא מלישנא דמתניתין דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה ועל כרחך איירי באחרים רואין שהסכין יפה או שהראה לחכם דהא ודאי חרש שוטה וקטן לא מהימנו על בדיקת סכין. אם כן ממילא דה״ה להאי דהכא בלישנא דישראל עומד על גביו דעדיף טפי מאחרים רואין אותו כדאיתא לקמן. ולפי זה ממילא אליבא דרבא נמי דדייק מסיפא דקאמר דיוצא ונכנס כעומד על גביו דמי. על כרחך איירי נמי בכה״ג שהסכין בדוק ולפי עניות דעתי צריך עיון טובא לישב הלשון של התוספות בזה וגם הלשון של הרא״ש שנמשך אחר דברי התוספות וכמו שכתבתי מבואר להדיא בלשון הריטב״א ז״ל בחידושיו שכתב בפשיטות דכותי צריך בדיק׳ סכין עיין שם. ומה שהוצרכתי להאריך בזה אף על גב דלא נפקא מיניה מידי לדינא שהרי גזרו על כותים ועשאום כעובדי כוכבים גמורים. אפילו הכי נפקא מיניה טובא לפי מה שכתוב בשלחן ערוך סימן ב׳ דצדוקים ובייתוסים בזמן הזה דינם ככותים קודם גזירה ואסור לאכול משחיטתן אלא אם כן אחרים רואין אותן וגם יבדוק להם הסכין. ורמ״א בהג״ה לא השיג עליו כלום אלא הש״ך כתב על זה ותימא מנין לו זה והביא לשון דברי תוספות דהכא שכתבו להדיא דלא כשלחן ערוך:
ולמאי דפרישית אין כאן מקום תימא כלל. ומכל שכן לפי מה שכתב שם השלחן ערוך בסימן הנזכר דלהרמב״ם אפילו במומר לאחד משארי עבירות צריך בדיקת סכין ועל זה לא כתב הש״ך כלום אם כן פשיטא טובא דעל כל פנים בכותים קודם גזירה וכל שכן בצדוקים ובייתוסים בזמן הזה צריכין בדיקת סכין דהא חשידי לכמה וכמה עבירות. ואי מהאי טעמא דמרתת שכתבו התוספות אטו משום דנשתרש בחטא ופקר טפי נאמין לו ביותר ממומר לאחד משארי עבירות וכה״ג מיחזי כחוכא ואטלול׳ נמצא למידין מיהו דפסק השלחן ערוך עולה יפה ואין להקל כלל בדבר. ובחנם תמהו עליו הש״ך ובעל לחם חמודות ומה שיש לדקדק עוד בזה אבאר בסמוך בשילהי שמעתין:
בד״ה דליתא קמן דליבדקיה תימא דמשמע הא איתא קמן כו׳ אף על גב דאחרים רואין אותו ולקמן בפירקין גבי הא דמר ר״נ כו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה דמה שכתב דמשמע הא איתא קמן אין שחיטתו כשרה דהיינו מדדחיק לאוקמי דליתא קמן דנבדקיה עדיפא הוי ליה למימר דאיתא קמן ולא ידע אפילו הכי כשרה אלא על כרחך דאיתא קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה וכן כתב מהרש״א ז״ל אלא דלפי זה אין המשמעות מוכרח׳ דאיכא למימר דהא דלא מוקי סיפא דמתניתין בדאיתא קמן ולא ידע דאם כן לא הוי סיפא דומיא דרישא דמדיוקא דרישא דאמר הכל שוחטין לכתחלה במה דברים אמורים ביודעין שהוא מומחה אבל אין יודעין בו לכתחלה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו והיינו בהאי גברא גופא שאין יודעין בו. ומדקתני עלה וכולן לא מצינן לאוקמי דאיירי בדאיתא קמן ולא ידע דבהא לא איירי מתניתין כלל. וכעין זה כתב מ״ז ז״ל אלא דאפשר ליישב לשון התוספות דכוונתן במה שכתבו דמשמע היינו נמי מדקאמר ואם שחט בודקין אותו היינו על כרחך אם אינו יודע אסור לאכול משחיטתו. וכן כתב מוהר״ם ז״ל בחידושיו בכוונת התוספות. אלא דלפי עניית דעתי משום הא נמי לא אירי׳ דאיכא למימר דלרבינא נהי דלית ליה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן היינו משום דחייש למיעוט המצוי. ועוד דרבינא אזיל לטעמא דשמעתין בבכורות דרובא דתלי׳ במעשה לא הוי רובא. ואם כן הכי נמי כיון דאי אפשר לידע הלכות שחיטה אם לא שכבר למד אם כן אין לך מעשה גדול מזה (ועיין בתשובת הב״ח סימן א׳) ואם כן לפי זה שפיר מצינן למימר במי שנסתפק בו תחילה אם יודע הלכות שחיטה אם לאו בוודאי לכתחלה צריך לבדוק אותו שמא הוא מהמיעוט ואם בדקו אותו ונמצא דלא ידע ודאי שחיטתו פסולה שהרי נתברר שהוא מן המיעוט ובכה״ג ודאי לא מהני במה שאחרים רואין אותו דכיון דבשעת שחיטה היה אצלם הדבר בספק לא רמי עלייהו למידק שפיר לפי שסומכין ארוב מצויין ואהא משני שפיר דאיירי בדליתא קמן וא״כ אם אחרים רואין אותו מודה רבינא דשחיטתו כשירה כיון דאיכא תרתי לטיבותא חדא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. ואם תמצא לומר שהוא מן המיעוט הא אחרים רואין אותו ורוב העומדים אצל שחיטה דייקו שפיר ולתרי מיעוטי לא חיישינן. כן נ״ל נכון ליישב סוגית ההלכה דלא תקשי קושית התוספות ולפי עניית דעתי בלאו הכי דברי תוספות תמוהים דבמאי דבעי למימר דבדאית׳ קמן ולא ידע לא מהני אחרים רואין אותו אטו מי גרע מחרש שוטה וקטן דודאי לא גמירי ואפילו הכי כשר באחרים רואין אותם ולמאי דפרישית אתי שפיר דכיון דידעי׳ בהו דלא גמירי ודאי אחרים הרואין אותן דייקי שפיר ודו״ק: בגמרא כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמר מומחין אין וכו׳ רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. ואע״ג דבכמה דוכתי משמע דקיימא לן כרבינא דאמר בבכורות דרוב׳ דתליא במעשה לא הוי רובא וכמו שכתבתי בסמוך והכא נמי רובא דתליא במעשה היא מ״מ יש לומר דסתמא דתלמודא סבר דשאני הכא דהא אנן לא אמרינן דרוב ישראלים מומחין הם אלא דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הם והיינו משום דאפילו מיעוטא דמיעוטא לא אשכחן שמצוין אצל שחיטה אם לא שכבר למד הלכות שחיטה וכן נראה מכמה פוסקים דאפילו ר״מ דחייש למיעוטא מודה בכה״ג מיהו רבינא גופא ללישנא קמא שפיר מצינן למימר דאפילו בכה״ג הוי רובא דתלי׳ במעשה וכ״ש הכא דבהמה בחזקת איסור עומדת כן נ״ל: שם אלא רבא מ״ט לא אמר כשמעתיה והקשו בתוספות תימא דהא קתני במילתא דרבא תרי הכל שוחטין ומפרש רבא חד לאתויי כותי וחד לישראל מומר ותירצו דהכי פריך דקמייתא הוי ליה לאוקמי כשמעתיה עכ״ל. ומלבד שתירוצם דחוק דמאי אולמ׳ האי מהאי אלא דיותר יש לתמוה דהא לקושטא דמילתא רבא גופא קאמר לקמן חד לאתויי כותי וחד לאתויי ישראל מומר אלמא דאף למאי דמשני הש״ס הכא רבא אליבא דאביי קאמר וליה לא סבירא ליה אפילו הכי מוקי רבא קמייתא בכותי. ויש ליישב בדוחק כוונת לשון התוספות:
אמנם כבר הארכתי בזה בתכלית אריכות בפ״ק דגיטין. ואין צורך לכפול הדברים באורך לכן אבאר בקצרה דהא דמקשינן הכא מ״ט לא אמר כשמעתיה היינו דבעיקר הדין קשיא ליה נמי דרבא אדרבא דממאי דמפרש רבא בפ״ק דגיטין אמתניתין דכל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ומוקמינן לה התם כר״א דאוסר במצת כותי אלא דהאי דגיטין בכותי חבר איירי. ודחק רבא התם דמתניתין בחסורי מחסרא והכי קתני ורבי שמעון ב״ג מכשיר בשנים ע״ש והקשיתי לשאול דמאי דוחקיה דרבא דשפיר הוי מצי לאוקמי בכותי חבר ואליבא דת״ק או ר׳ שמעון בן גמליאל בלא חסורי מחסרא. אלא על כרחך דרבא גופא סובר דהלכה כר״א דמצת כותי אסורה. ומשום הכי דחיק לאוקמי סתמא דמתניתין כר״א אליבא דהילכתא. נמצא דלפי זה למאי דמוקי רבא מתניתין דהכא דהכל שוחטין קמייתא לאתויי כותי על כרחך תו לא מיתוקמי כר״א דאפילו אם נאמר דר״א מודה בכתיב׳ ואחזיק אפילו הכי אין להכשיר שחיטת כותי בדיעבד באין אחרים עומדין על גביו דהא שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבי וכל שכן לענין שחיטת עוף כדמקשה הש״ס בסמוך ומשום הכי מוקי לה ר׳ שמעון בן גמליאל דדוקא בדאחזיק לחוד מהני. ולפי זה קשיא סתמא אסתמא וטפי ה״ל לרבא לאוקמי רישא דמתניתין דהכל שוחטין כשמעתיה בישראל מומר והכל שוחטין דסיפא שפיר הוי מצי לאוקמי בכותי ובאחרים עומדין על גביו ואהא משני שפיר דשקלא וטרי׳ לרבא דלעיל לא הוי אלא אליבא דאביי. אבל איהו גופא ודאי אליבא דנפשיה מוקי רישא דמתניתין לאתויי ישראל מומר כשמעתיה משום הכי תו לא דייק רבא לקמן לאקדומי כותי מקמי מומר דסירכא דלישנא דשקל׳ וטריא דלעיל נקט כך היה נ״ל לכאורה וכמו שהארכתי שם לפרש נמי אליבא דאביי ע״ש אלא שבחדושי הרשב״א דשמעתין כתב להדיא דהלכה כת״ק דמצת כותי ע״ש. ולפי זה הך סוגיא דגיטין צריך עיון. והנלע״ד כתבתי:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush