גמרא
פירוש
וְחָזַר וְאָמַר ״אֵינִי מְשַׁלֵּם״, מַאי? מִי אָמְרִינַן מִהְדָּר קָא הָדַר בֵּיהּ, אוֹ דִּלְמָא בְּמִלְּתֵיהּ קָאֵי וְדַחוֹיֵי הוּא דְּקָא מְדַחֵי לֵיהּ?
אָמַר ״הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם״ וּמֵת, וְאָמְרוּ בָּנָיו ״אֵין אָנוּ מְשַׁלְּמִין״, מַאי? מִי אָמְרִינַן מִהְדָּר קָא הָדְרִי בְּהוּ, אוֹ דִּלְמָא בְּמִלְּתָא דַּאֲבוּהוֹן קָיְימִי וְדַחוֹיֵי הוּא דְּקָא מְדַחוּ לֵיהּ?
שִׁלְּמוּ בָּנִים, מַאי? מָצֵי אָמַר לְהוּ: ״כִּי אַקְנַאי כְּפֵילָא, לַאֲבוּכוֹן דַּעֲבַד לִי נְיָיח נַפְשַׁאי, לְדִידְכוּ לָא״, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא?
שִׁילֵּם לַבָּנִים, מַאי? מָצוּ אָמְרִי לֵיהּ: ״כִּי אַקְנֵי לָךְ אֲבוּנָא כְּפֵילָא, דַּעֲבַדְתְּ לֵיהּ נְיָיח נַפְשֵׁיהּ, אֲבָל אֲנַן לְדִידַן לָא״, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא? שִׁלְּמוּ בָּנִים לַבָּנִים, מַאי?
שִׁילֵּם מֶחֱצָה, מַאי? שָׁאַל שְׁתֵּי פָּרוֹת וְשִׁילֵּם אַחַת מֵהֶן, מַאי? שָׁאַל מִן הַשּׁוּתָּפִין וְשִׁילֵּם לְאֶחָד מֵהֶן, מַאי? שׁוּתָּפִין שֶׁשָּׁאֲלוּ, וְשִׁילֵּם אֶחָד מֵהֶן, מַאי? שָׁאַל מִן הָאִשָּׁה וְשִׁילֵּם לְבַעֲלָהּ, מַאי? אִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה, וְשִׁילֵּם בַּעֲלָהּ, מַאי? אתֵּיקוּ.
אֲמַר רַב הוּנָא: במַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ. מַאי טַעֲמָא? חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ.
מֵיתִיבֵי: גהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן, וְאָמַר לוֹ: ״סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, שֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֵלָּא סֶלַע הִלְוִיתָנִי עָלָיו, סֶלַע הָיָה שָׁוֶה״, פָּטוּר;
ד״סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, שֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֵלָּא סֶלַע הִלְוִיתָנִי עָלָיו, שְׁלֹשָׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה״, חַיָּיב;
״סֶלַע הִלְוִיתָנִי עָלָיו, כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
בפרש״י בד״ה שלמו בנים והאב לא הספיק לומר הריני משלם עד שמת עכ״ל. הוצרך לפרש כן דאם אמר אביו הריני משלם מילתא דפשיטא היא דזכו הבנים בכפל אם לא שחזרו בהם בפירוש ואמרו אין אנו משלמין אבל א״א לפרש דאיירי שנגנב אחר מיתת אביהם דא״כ כבר נסתלקה השמירה ואין על היורשים שום חיוב תשלומין וכיון שפטורין מן הדין אף אם שלמו מרצונם הטוב לא זכו בכפל כמ״ש הש״ך סימן רצ״ה שכן מוכח מדברי הרשב״א שכתב דבדאיכא עדים שנאנסה ושילם מדעתו לא זכה בכפל וא״כ כ״ש בנידון דידן וליכא לאוקמי שקיבלו היורשים עליהם לשמור דא״כ ליכא למיבעיא מידי דזכו בכפל דהא לא אתו מכח אבוהון אלא מחמת שמירה דנפשייהו ואף על גב דבשואל אפשר דמשכחת לה שפיר דכיון דהבנים משתמשין כל ימי שאילתה חייבין בשמירתה ומ״מ מכח אבוהון קא אתו אפ״ה כיון דלא פסיקא בכל דיני שומרים ניחא לרש״י לפרש שנגנבה בחיי אביהם וא״כ הבנים חייבים לשלם עבור אביהם מנכסיו וקא מיבעיא ליה שפיר אם זכו בכפל: בד״ה שילם לבנים מתו הבעלים ונגנבה כו׳ עכ״ל. לפי׳ רש״י דלעיל דאף ללישנא בתרא דרבא נעשה כאומר לו בשעה שמסרה לו לכשתגנב כו׳ שעה אחת סמוך לגניבתה קנויה לך אפ״ה א״ש האיבעיא דהכא דכיון שהקנין שלו אינו חל עד שעה א׳ סמוך לגניבתה וא״כ כבר קדמו רשות היורשים ואין קנין לאחר מיתה דכבר פקע רשות אביהם באותה שעה אלא דאפ״ה מיבעיא לן אי אמרינן דבנים גופייהו ניחא להו במאי דעביד אבוהון או אמרינן דלא איכפת להו בניחותא דאבוהון ואם כן אף על גב שחכמים אמדו דעת אביהם שע״ד כן מסרה לו שיקנה סמוך לגניבתה אפ״ה לא מהני אמירת אביהם ולא מידי כיון שבא לרשות הבנים קודם זכייתו של זה וכה״ג גופא מפרשינן בלשון התוספות בפירוש ריב״ן דא״א דבעל לא איכפת ליה בניחותא דאשתו תו לא שייך תקנת חכמים במה שתקנו דה״ל כאילו אמרה בשעה שמסרה לו שיקנה סמוך לגניבתה דאף אם אמרה בפירוש לא מהני אמירתה ולא כלום כיון שהקנין אינו חל עד לאחר מיתתה שכבר בא לרשות הבעל אבל לפי׳ מהרש״א לעיל דללישנא בתרא דרבא נעשה כאילו אמר לו סמוך לגניבתה אף על גב דבהאי שעתא לא היה לו עסק עמו כמ״ש לעיל א״כ מאי קא מיבעיא לן בשילם לבנים ותיפוק ליה אפילו לא ניחא להו בניחותא דאבוהון אפ״ה ליהוי כאילו אמר הבן גופא שעה אחת קודם לגניבתה שיקנה וכן בבעל לאשתו ליהוי כאילו אמר הבעל גופא לנפקד שיקנה ול״ל דמשום שלא עשו קורת רוח זה לזה לא תקנו חכמים בכה״ג דליהוי כאילו אמר לו הא ליתא דהא במפקיד גופא לא חלקו חכמים בתקנתן אלא ע״כ דעיקר התקנה לא שייכא אלא אשעת המסירה דהוי ליה כאילו א״ל באותה שעה וא״כ תו לא שייכא תקנת חכמים לגבי הבנים והבעל כיון דבדידהו ליכא שעת מסירה ועיקר האיבעיא אי אמרינן דניחא להו באמירת אביהם שיקנה סמוך לגניבתה וכן בבעל אי ניחא ליה לקיים דברי אשתו כן נ״ל ודברי מהרש״א צ״ע ודו״ק: בתוספות בד״ה הריני משלם כו׳ תימא היאך ישלם הא אין אדם מוריש קנס לבניו כדתנן ריש פרק נערה עכ״ל. בפרק מרובה דף ע״ב כתבו התוספות בשם ר״י הלבן דההיא דפרק נערה לא איירי אלא לענין קרבן שבועה ע״ש באריכות ועוד כתבו שם בתירוץ ראשון דרבא ור״נ פליגי אסוגיא דפרק נערה וס״ל דכל קנס מוריש לבניו לבר מקנס בתו דאונס ומפתה ע״ש וא״כ תמיהתם כאן ע״כ לא קאי אלא לתירוץ האמצעי שכתבו שם דההיא דפרק מרובה איירי כשעמד בדין ע״ש אלא דאף לפ״ז קשה דהכא נמי משכחת לה שפיר שאמר האב הריני משלם והוכר הגנב ועמד בדין ונתחייב כפל ואחר כך מת הנפקד עד שלא שילם הגנב ואמרו בני הנפקד אין אנו משלמין וקמיבעי׳ לן א״א מיהדר קא הדרו בהו וחזר הדין הכפל להמפקיד כשמוציאין מן הגנב או אמרינן דחויי קא מדחי ליה ויש ליישב וצ״ע. אמנם מתוך לשון הכ״מ בפ״ח מהלכות שאלה נראה דלא שייך נמי בכה״ג אין אדם מוריש קנס לבניו דבנים לאו מכח אביהם קא זכו אלא מחמת התשלומין דידהו וה״ל כאילו התנה מעיקרא לכשתשלם את או בניך אחריך יקנו למפרע סמוך לגניבתה כך נראה לי מתוך דברי הכ״מ אבל מ״ש שם סברא זו בפירוש רש״י בשלמו לבנים צריך לי עיון ודו״ק: בפרש״י בד״ה ושילם א׳ מהן כו׳ מהו שיקנה חצי הכפל מי אמרינן הרי שילם כל המוטל עליו עכ״ל. עי׳ מ״ש הרא״ש בזה וכ״כ כל המפרשים הקדמונים: בגמרא א״ר הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. והיינו ע״כ שבועת המשנה מדמקשינן בסמוך ממתני׳ דשבועות וטעם שבועה זו אף על גב דעדיין לא נתקנה שבועת היסת נ״ל דהיינו משום דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע מש״ה ראוי לתקן שישבע וכן משמע בפ״ק וק״ל ועי׳ לקמן גבי תהא במאמינו באריכות: בפרש״י בד״ה ותיפוק ליה ול״ל למיתלי טעמא בשמא יוציא כו׳ עכ״ל. כ״ז נראה אריכות לשון והוא ללא צורך ובדוחק נראה ליישב דקשיא ליה מאי מקשה הש״ס בפשיטות ות״ל דשבועה גבי מלוה היא משום מודה במקצת דלמא איירי בדאמר ליה הילך דליכא מודה במקצת והא דקתני חייב היינו משום דמחוייב לישבע שבועה שאינה ברשותו ומגלגל עליו כמה הוא שוה ואין לתמוה לפרש כן לשון המשנה שהרי הרמב״ם כ״כ להדיא בזה הדין וכתב הב״ח דאיירי בדא״ל הילך על זה כתב רש״י דא״א לפרש כן דמדתלי טעמא שמא יוציא הלה את הפקדון ויפסלנו לעדות ולשבועה משמע דלא איירי הכא משבועה שאינה ברשותו דאל״כ היאך מצי מפיק לה ול״ל דאשבועה שאינה ברשותו גופא קאי דיהיב טעמא דשמא יוציא הא ליתא דהאי שבועה לא שייכא כלל גבי לוה אבל שבועה כמה היה שוה היה אפשר לומר דאי לאו טעמא דשמא יוציא היה הלוה נשבע ונוטל דאיהו קים ליה בגוה טפי מהמלוה כדאמרינן לקמן אבל במ״ש רש״י נסתר זה הפי׳ כנ״ל בדוחק ועדיין צ״ע: בתוספות בד״ה שמא יוציא כו׳ ונראה לר״ת כו׳ אבל כי רמינן לה על המלוה לא ישבע עד שידע כו׳ עכ״ל. ויש לדקדק דאם כן לאביי דמשני בסמוך גזירה שמא יאמר אחר השבועה מצאתי וא״כ לפי׳ ר״ת למה נחוש להכי כיון שכבר נשבע המלוה מסתמא ידע כבר שלא ימצאנו אלא ע״כ דלאביי לא מיתוקמא אלא כפרש״י דעושה כן במתכוין כדי לפסול את שכנגדו וא״כ לאינך אמוראי נמי יש לפרש כן ויש ליישב דלענין שבועה שאינו ברשותו לא חייש לידע שבודאי לא ימצאנו עוד כיון דבהאי שעתא בקושטא אישתבע משא״כ כשנשבע כמה שוה צריך לדקדק יותר שלא יבא לידי לעז אחר שישבע דשמא ישומו יותר וק״ל: בא״ד וא״ת אמאי לא חשיב כו׳ עם הנשבעין ונוטלין בו עכ״ל. קושיא זו למאי דס״ד מעיקרא אבל למסקנא דר׳ אשי דזה נשבע וזה נשבע לא שייך קושייתם אבל המשך קושיית התוספות לדבריהם צ״ע וקצת יש ליישב דבשלמא לפי׳ רש״י י״ל הא דלא חשיב ליה היינו משום דבכל הנך עיקר התקנה לטובת הנוטל נתקנה דבלא״ה לא היה נוטל אפילו בשבועה משא״כ הכא כיון דעיקר התקנה לטובת הלוה שאמדו חכמים דעתו דבודאי אינו רוצה לישבע כיון שיכול לבא לידי לעז ופסול וא״כ קודם התקנה היה המלוה נוטל בלא שבועה שיאמר המלוה או תשבע או תן בלא שבועה ותקנו חכמים שלא יטול המלווה אלא בשבועה אבל לפר״ת לא שייך לומר כן:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush