גמרא
פירוש
מָכוּר הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ שְׁחָטוֹ בְּשָׂרוֹ מוּתָּר הֶחְזִירוֹ שׁוֹמֵר לְבֵית בְּעָלָיו מוּחְזָר.
מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר הִקְדִּישׁוֹ אֵינוֹ מוּקְדָּשׁ שְׁחָטוֹ בְּשָׂרוֹ אָסוּר הֶחְזִירוֹ שׁוֹמֵר לְבֵית בְּעָלָיו אֵינוֹ מוּחְזָר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
בפרש״י בעמוד הקודם אם עד שלא נגמר דינו וכו׳ ואפילו לרבנן דלא דרשי בבעלים וכו׳ ובד״ה מכור הוא לרדיא עכ״ל. משמע דלר״י דדריש והועד בבעליו סובר דשור שהמית עד שלא נגמר דינו מכור לגמרי ופטור ממיתה ולא ידעתי מאין הוציא כן דדלמא גבי נגח והקדיש או הפקיר פוטר ר״י משום דלית ליה בעלים כלל בשעת גמר דין וקרא דוהועד בבעליו משמע דבעינן בעלים אפילו בשעת גמ״ד אבל בנגח ומכר דאית ליה בעלים מנ״ל דפוטר ר״י וע״ק דא״כ אמאי נקט ר״י נגח ולבסוף הקדיש ה״ל למעט נגח ולבסוף מכר דהוי רבותא טפי וי״ל דרש״י דייק מדנקט ר״י בלישניה עד שתהא מיתה והעמדה בדין שווין כאחד לשון כא׳ משמע שצריך שיהא לו אותן בעלים גופא שהיו בשעת נגיחה וכ״נ מלשון רש״י בפ״ק דף י״ג ע״ש אלא דמ״מ קושיא השניה במקומה עומדת ויש ליישב וק״ל: בתוספות בד״ה מכור פי׳ בקונטרס וכו׳ ובמהדורא אחת פירש״י וכו׳ היה לך לשוחטו כיון שידעת שהרג כו׳ עכ״ל. לכאורה נראה דמה שהוצרך לפרש דאיירי שידע הלוקח היינו כי היכי דתיתי אפילו כרב דס״ל בפרק הפרה המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הרי זה מקח טעות אבל לשמואל דאמר יכול שיאמר לשחיטה מכרתיו לך א״כ ה״נ אפילו לא ידע הלוקח שהשור המית את האדם ואח״כ נודע לו אפ״ה לא הוי מקח טעות משום שיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך אבל באמת נראה דליתא להאי סברא דדוקא גבי המוכר שור ונמצא נגחן שאין הדבר ברי שיזיק השור עוד ולא ה״ל להמוכר לפרש הדבר ללוקח כיון שסבר שלקחו לשחיטה מש״ה קאמר שמואל דלא הוי מקח טעות אבל הכא שהשור המית אדם וכל שעה עומד השור להביאו לב״ד ולגמור דינו לסקלו א״כ אפילו שמואל מודה ואפילו היכא שהלוקח הוא גברא דזבין לשחיטה אפ״ה הוי מקח טעות דכיון שהמוכר ידע שהשור הוא בר קטלא והלוקח אינו יודע ה״ל למוכר להודיע ללוקח שישחטנו תיכף ולא ישהה אותו כלל לכך הוצרך רש״י לפרש דאירי שהלוקח ג״כ יודע וק״ל: בגמרא החזירו שומר לבעלים אינו מוחזר כו׳ נראה דלמאי דמסקינן דטעמא דרבנן דאמרי אינו מוחזר הוא משום דא״ל אתפסתיה לתוראי וכו׳ א״כ לפ״ז לא שני לן בין אם שמרו השומר כראוי לכל א׳ כדינו או אם לא שמרו כלל דבתרווייהו פליגי ר״י ורבנן דלרבנן אפילו שמרו כראוי אפ״ה חייב לשלם דמי השור לבעליו דמה לנו בשמירתו כיון שסוף סוף פשע במה שהתפיס השור בידים לב״ד לפרש״י ולהתוספות נמי הוי פשיעה אף על גב שלא התפיסו בידים דה״ל לשמרו שלא יוכלו הב״ד לתופסו ומשתפסו ה״ל היזק ניכר ומכ״ש כשלא שמרו כראוי דמחייבי רבנן ומיהו אם החזירו עד שלא נגמר דינו אפילו לא שמרו כראוי הרי הוא מוחזר והשומר פטור משום דא״ל הרי שלך לפניך כיון שהאיסור בא מאליו וגם הוי היזק שאינו ניכר ועוד שאין כאן היזק כלל שהרי יכול לשוחטו אבל ר״י דס״ל אף משנגמר דינו מוחזר היינו ג״כ אפילו פשע בשמירתו כיון דסוף סוף לא גרע מגזלן דא״ל הרי שלך לפניך לר״י אפי׳ בשור היוצא ליסקל דאף על גב דפשע מעיקרו מ״מ הרי הוא מחזירו בעין והיזק שאינו ניכר הוי מה שאסור בהנאה והתפיסה לא מעלה ולא מוריד׳ דנימא דהוי מזיק בידים לפרש״י ולתוספ׳ היזק הניכר כיון דס״ל לר״י גומרין דינו של שור שלא בפניו א״כ אם לא החזירו כלל אפילו ר״י מודה דהשומר חייב אפילו אם שמרו כראוי דמ״מ פשע במה שלא החזירו תיכף אחר הנגיחה ואז היו הבעלים שוחטים אותו ואף על גב דאם החזירו משנגמר דינו מוחזר לר״י ולא אמרינן ה״ל לשומר לשחטו קודם שנגמר דינו היינו משום דמפני כך לא מצינו לחייבו דסוף סוף הרי הוא מחזירו בעין ואומר הרי שלך לפניך אבל כשנסקל השור ודאי פשיעה גמורה היא דה״ל לשוחטו והשבה נמי לא מקיים כלל וכ״נ מלשון הרמב״ן בס׳ מלחמות ע״ש: בתוספות בד״ה השתא אתפסתיה לתוראי וכו׳ ונראה לר״י כו׳ דמה שנפל ליד ב״ד חשוב היזק ניכר וכיון דע״י פשיעה וכו׳ עכ״ל. פי׳ דכיון דמשעה שנפל ליד ב״ד פקעו שם הבעלים הראשונים ממנו לא שייך לומר הרי שלך לפניך שהרי אינו שלו מחזיר לו וכיון שדבר זה נעשה בפשיעתו במה שלא העריקו לאגמא ממילא מחייב אף ע״ג שלא פשע בשמירתו וק״ל וכן פירש הרמב״ן בס׳ מלחמות ע״ש: בא״ד ושור תם דמזיק ברשות שומר אפילו קודם גמ״ד וכו׳ וה״ל היזק ניכר שהוא מופסד שנפל ברשות אחרים ולא יכול לומר הש״ל עכ״ל. נ״ל שזה נמשך למ״ש לפני זה דהעיקר תלוי בהיזק ניכר לכך כתב דבכה״ג כ״ע מודו דהיזק ניכר הוא דכיון שע״י פשיעתו שלא שמרו כראוי נגח ומיד אחר הנגיחה יצא השור מרשותו ורשות הבעלים נמי פקע מיניה אלא שם הניזק עליו להכי לא מצי למימר הש״ל דהא לאו דידיה הוא אלא דניזק ואף על גב דלר״י אף ע״פ שפשע השומר בשמירה אפ״ה מצי אמר הש״ל אף על גב שהתפיסו ב״ד היינו משום דתפיסת ב״ד לא חשיב לר״י מידי כיון שאין להם חלק בו אלא איסור הנאה בעלמא הוא דארכיבו עליה הב״ד ובזה לא פשע השומר משום דגומרין דינו של שור שלא בפניו ושם בעלים לא פקע בזה והיזק שאינו ניכר מיקרי כמו חמץ בפסח אבל הכא ע״י פשיעת השומר שלא שמרו כראוי יצא השור לגמרי לרשות הניזק לא מצי למימר הש״ל דממונא דלאו דידיה הוא מחזיר ואף על גב דקי״ל שור תם עד שלא נגמר דינו שחטו מה שעשה עשוי לא מצי השומר למימר הריני מחזירו לך שחטהו מיד או ערוק אותו לאגמא ותיפטר ודאי דלא מצי השומר למימר הכי שהרי יאמרו בעלים כיון שמן הדין יש לניזק חלק בו אין אנו רוצים להפסיד חלקו בידים וליהנות משל אחרים בעל כרחם ואם אתה רוצה לעשות כן תן לנו הדמים ועשה בשור כמו שתרצה נמצא דכל זה כשפשע השומר בשמירתו דוקא אבל כשלא פשע השומר בשמירתו והחזירו קודם שנגמר הדין לית דינא ולית דיינא שפטור דמאי ה״ל למיעבד אלא אם החזירו לאחר שנגמר דינו יש להסתפק ומסברא היה נראה דפטור שהרי לא פשע כלום ששמרו כראוי ומה שלא החזירו קודם שנגמר דינו נמי לא מיקרי פשיעה דע״כ לא מיחייבי רבנן ע״י דאתפסתיה לתוראי אלא משום דס״ל אין גומרין דינו של שור אלא בפניו אבל בנזקין דלא שייך לומר כן לא הוי פשיעה וגבי שאלו בחזקת תם דמקשה הש״ס ונימא אי הדריתי׳ ניהלי הוי מעריקנ׳ לאגמא משמע דטענה מעליא הוא וכמ״ש התוס׳ שם דאף על גב דמדינא של הניזק הוא מכל מקום מצי למימר הווינא מעריקני׳ לאגמא ומתוך כך יתפשר הניזק עמי עיין שם ואולי יש לחלק בין ההיא דהתם לנדון דידן וצ״ע ודו״ק: בגמרא אי דנטריה אפילו כולהו נמי לפטרו וכו׳ לכאורה יש לדקדק בל׳ הש״ס אמאי פשיטא ליה לפטור כששמרוהו שמירה מעולה מ״מ ליחייבו על מה שלא החזירוהו לבעלים תיכף אחר הנגיחה כדאיתא לעיל בסוגיין דאמרי ליה אי אהדריתיה ניהלי וכו׳ וכמ״ש באריכות דהיינו אף על גב ששמרו שמירה מעולה ודוחק לומר דסוגיא דהכא אתיא אליבא דר״י בסמוך ועוד דביותר קשה למ״ש בשם הרמב״ן בסמוך דכל היכא שנסקל השור ולא החזירו השומר קודם סקילה לבעלים דאפילו ר״י מודה שמחויב השומר לשלם דהיזק הניכר הוא שהרי היו יכולים הבעלים לשוחטו קודם שנגמר דינו והשבה נמי לא מקיימי כלל א״כ איך נקט הש״ס הכא בפשיטות דכולהו ליפטרו ויש ליישב דמשמע להש״ס דהך ברייתא דהכא לא איירי כלל מדין חזרת השור כגון שהיה בענין שא״א להחזירו שתפסוהו הב״ד תיכף אחר הנגיחה או שהתפיסו השומר לב״ד ברצון הבעלים אלא עיקר החיוב הוא מצד השמירה לחוד ומה שנראה לפרש כן מדנקט וחייב להחזיר דמי השור וכו׳ משמע דמלתא דפסיקא הוא דלעולם חייבין לשלם לכך מקשה שפיר וק״ל:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush