גמרא
פירוש
אבל דָּיְימָא מִנֵּיהּ הדרן עלך אלמנה לכהן גדול
פרק ח – הערל
פרק ח – הערל
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "בעובד כוכבים".
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
ולענין ביאור זה שאמרו בלישנא בתרא דרבא מייתי ראיה מדקתני בכהן שאנס בת ישראל וילדה ממנו דתאכל והיכי דמי אילימא דדיימא מיניה ולא מעלמא צריכה למימר דתיכול אלא דדיימא מעלמא כלומר אף מעלמא ואפילו הכי תיכול ושמא תאמר התם הוא דידעינן דבא עליה פירוש הדברים דתאכל קתני בסתמא ואפילו לאחר זמן גדול שאי אפשר להיות עבור זה מאותה ביאה אלמא כיון דדיימא מיניה אע״ג דדיימא מעלמא כשר ומה התם דלהאי איסורא ולהאי איסורא ר״ל לאונס או המפתה ולשאר בני אדם ומצד שגזרו על יחוד של פנויה הכא דלעלמא איסורא ולארוס היתירא לא כל שכן דשדינן ליה בתריה ואמר ליה אביי דמתניתין בדלא דיימא כלל משום אדם עד שבא עליה זה האונס ומשום הכי שדינן ליה בתריה: ועתה נשלם הפרק תהלה לאל: פרק שמיני בעזרת הצור ובישועתו: הערל וכל הטמאים וכו׳ זה הפרק יכלול קצת ביאור בשלשת חלקים מחלקי המסכתא ר״ל מדין איסור אכילת תרומה ומדין איסורי ביאה ומדין הלכות חליצה ויבום ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים החלק הראשון בביאור איסור אכילת תרומה בכהן ערל וטמא ופצוע דכא וכרות שפכה וסריס וטומטום ואנדרוגינוס ויתבאר עמו לאיזו סיבה הוא נקרא פצוע דכא וכרות שפכה החלק השני בביאור איסורי ביאה שבפצוע דכא וכרות שפכה ועמוני ומואבי ומצרי ואדומי וממזרים ונתינים ומה שבמקצתן יצא מכלל איסורן להיתר החלק השלישי בעניני סריס אדם וסריס חמה ואילונית מהו דינם אצל חליצה ויבום זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו הרבה דברים ארוכי הענינים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם: והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה נשיהן ועבדיהן יאכלו פצוע דכא וכרות שפכה הן ועבדיהן אוכלין ונשיהם לא יאכלו אם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו אמר הר״ם הטעם בהיות כהן ערל לא יאכל תרומה וקדשים מאמר השם בפסח תושב ושכיר לא יאכל בו ואמר תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש הנה כמו שלא יאכל הערל פסח לאמרו וכל ערל לא יאכל בו גם כן לא יאכל הערל קדש וכבר ידעת שפצוע דכא וכרות שפכה בעילתן בעילת זנות: אמר המאירי הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה ופירשו בגמרא בערל שהוא אסור בתרומה מן התורה דיליף תושב תושב מפסח נאמר תושב ושכיר בתרומה ונאמר תושב ושכיר בפסח מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו כדכתיב כל ערל לא יאכל בו אף בתרומה כן ומכאן למדת בערל זה שפירושו אף במתו אחיו מחמת מילה כלומר שהוא אנוס ואעפ״כ לא יאכל שהרי כך הענין בפסח ויש שואלים אם כן מה ששאלו בגמרא (יבמות ע״א.) ערלות שלא בזמנה אם מעכבת מלאכול בתרומה תיפשוט ממתניתין דמעכבא דהא כל שמתו אחיו מחמת מילה כערלות שלא בזמנה היא כלומר כשם שאין בערלות שלא בזמנה ר״ל תוך שמנה חיוב כך במתו אחיו מחמת מילה ואפילו הכי מעכבא ומכל מקום אינו דומה שכל שהוא תוך שמנה אין בו מקום למילה כלל לא בו ולא בכיוצא בו אבל מתו אחיו מחמת מילה אילו נתברר בסימני בריאות וחוזק חייב וכן שכנגדו חייב ומתוך כך אע״פ שהוא פטור מעכב לענין גופו כך היא שיטתנו וכן נראה ענינה בתלמוד המערב ומכל מקום אחרוני הרבנים כתבו שכל שמתו אחיו מחמת מילה אוכל בתרומה שדינה כערלות שלא בזמנה שאינה מעכבת ואע״פ שהטומטום אינו אוכל מספק ערלות והוה לן למימר ערלות שלא בזמנה היא אינו כן שהרי איפשר לו ליקרע מעכשו וקטן חולה שחלצתו חמה שנותנין לו שבעה ימים להברותו ואינו אוכל אף זה הואיל ואלו הבריא בר מילה הוא אין זה ערלות שלא בזמנה וערל שבמשנתנו פירושו לדעתם שלא מל מחמת פחד מיתה או שמת אחד מאחיו מחמת מילה והרי זה קרוב לאונס אלא שמכל מקום חייב במילה ומתוך חיובו נאסר הוא בתרומה אלא שמתוך שהוא כעין אונס נשיו ועבדיו אוכלין ורוב מפרשים נוטים כדעת ראשון ואין שום ערל אוכל בתרומה הא נשיו ועבדיו אוכלין אם לפירוש ראשון הואיל ומחמת אונס נתעכבה מילתו אם לפירוש שני הואיל וכעין אונס הוא אי נמי שהוא קטן ואין בו דעת למול שהרי מכל מקום קנין כספו הם ואינו דומה לחלל שהרי יש תקנה לזה ולא לחלל וכן אפילו בא על אשתו כשהוא ערל לא פסלה שאין כאן איסור ביאה ויראה מכל מקום שאם מעכבה במזיד כגון שהגדיל והזיד ולא מל הרי זה כבן נכר ואף נשיו ועבדיו אין אוכלין: ואחר כך ביאר בדין הטמאים ר״ל כהנים טמאים שאף הם לא יאכלו בתרומה כדכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל אי זהו דבר ששוה בכל זרעו של אהרן ר״ל לזכרים ולנקבות זו תרומה וכן אמרו ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואוקימניה בתרומה וכמו שאמרו העריב שמשו אוכל בתרומה הא נשיהם ועבדיהם יאכלו ומתורת קנין כספו כמו שביארנו בערל: פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם אוכלים אינהו משום דהוו להו ככהנים בעלי מומין ולא נפסלו אלא מלבא בקהל ועבדיהם מתורת קנין כספם אבל נשיהם לא יאכלו ופירשו גדולי הרבנים משום דשויוה חללה בביאתם הואיל וביאתם אסורה ונראה דאגב שיטפא כתבוה כן שהרי אין חללה אלא מאיסורין המיוחדין לכהונה ומתוך כך פירשו בתוספות משום דשויוה זונה שכל שנבעלה לפסול לה עשאה זונה וזונה פסולה בין לכהונה בין לתרומה ומה שאמרו (יבמות צ״א.) לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מעשר ואוכלת דוקא לויה ולמעשר הא כהנת ולתרומה לא ואם תאמר והלא כתבנו בפרק אלמנה (יבמות ס״ט.) שביאת איסורי לאוין אינה עושה זונה אלא בזר מעיקרו ופצוע דכא לאו זר מעקרו הוא פירשו גדולי הדור שמאחר שהוא אסור מלבא בקהל לא בעינן ביה זר מעקרו ומתוך כך אשתו פסולה אחר שידעה משנעשה פצוע דכא שנעשית בה ביאה אסורה הא אם לא ידעה משנעשה פצוע דכא לא נפסלה אחר שכבר כנס קודם שנעשה פצוע דכא שאם בשעה שכנס הוא פצוע דכא הרי אמרו (יבמות נ״ז:) יש חפה לפסולות אלא שכנס קודם שנעשה פצוע דכא ולא ידעה משנעשה פצוע דכא ובכי הא אוכלת ומה שנתגלגל בה בגמרא מענין שימור ביאה פסולה כבר ביארנוהו בפרק הבא על יבמתו ואם נשא גיורת ומשוחררת אוכלת אע״פ שידעה שהרי מותר הוא בהן ואין כאן ביאה אסורה: זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: תושב ושכיר שנאמר בתורה שלא יאכלו בתרומה וכדכתיב תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש שניהם בעבד עברי נאמרו ותושב זה קנוי קנין עולם כגון עבד עברי נרצע ושכיר זה קנוי קנין שנים ולענין תרומה אינן קנין כספו שאין גופו של עבד עברי קנוי קנין כסף לענין תרומה ואינן דומין לעבד כנעני שגופו קנוי לגמרי ולא לאשתו שהיא גמורה לבעלה ואם תאמר יאמר תושב ואל יאמר שכיר בא שכיר ולימד על תושב כמו שביארנו בראשון של קדושין (ד׳.) אבל תושב ושכיר האמור בפסח שלא לאכול בקרבן הפסח וכדכתיב תושב ושכיר לא יאכל בו אי אפשר לפרשו בעבד עברי דאטו משום דהוה ליה תושב ושכיר איפטר ליה מפסח והרי לא אסרנוהו בתרומה אלא מפני שאינו קנוי לרבו כהן והרי הוא כישראל ואף לענין פסח אינו קנוי לרבו והוה ליה כשאר ישראל וחייב בפסח וכל שכן שלא נאסר באכילתו ואף כשתאמר שקנוי הוא קנין גמור הרי עבדים כנעניים אוכלין ואף לדברי האומר רשות מכל מקום לא נאסר באכילתו אלא בגוים הכתוב מדבר ותושב פירושו גר תושב ושכיר גוי גמור מושכר לו וכן היא במכילתא בפירוש וכן יש גורסין כאן אלא גוי ולאפנויי ולגופייהו לא איצטריך דהא מבן נכר נפקי וכן אי מוקמת ליה בישראל ערל וכמו שיראה ממקצת גירסאות שבכאן שכתוב בהן אלא לאפנויי לא איצטריך דמערל נפקא אלא לעשותו מופנה לדרוש מהם גזירה שוה לאסור כהן ערל בתרומה כמו שביארנו במשנה: הפסח חייבין עליו משום פגול ונותר מה שאין כן בתרומה ויש גורסין בה עוד טמא ר״ל שחייבין עליו בפגול ונותר וטמא מה שאין כן בתרומה ומפרשים בו שהפסח אם אכלו בטומאת הגוף יש בו כרת כשאר קרבנות ובתרומה אין בה אלא מיתה בידי שמים ויש מפרשים אותה בשוגג כלומר שהפסח אם אכלו בטומאת הגוף בשוגג יש בו חטאת הואיל וזדונו כרת מה שאין כן בתרומה הואיל שאין בשגגתה כלום אחר שאין בזדונה כרת וכמו שאמרו בשבועות (ו׳:) לא אשכחן עון מיתה דחייבין עליה חטאת ויש מפרשים טמא זה בטומאת בשר שהפסח אם אוכלו בטומאת הבשר עובר בלאו ודומיא דפגול ונותר שהם בפסול בשר ושאין באכילתן אלא מלקות דלא יאכל כתיב בהו וכן בטומאת בשר של קדשים כדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אבל תרומה טמאה אם אכלה טהור אין כאן לאו אלא איסורא בעלמא וכמו שאמרו (יבמות ע״ג:) חומר במעשר וביכורים שהאוכלם בטומאת עצמן לוקה מה שאין כן בתרומה ואמרו עליה מילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא ומדכתיב בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush