גמרא
פירוש
אִית דְּאָמְרִי בְּבִיאָה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבִיאַת קָטָן עֲדִיפָא כִּי פְּלִיגִי בַּחֲלִיצַת קָטָן. וְהָכִי אִיתְּמַר חֲלִיצַת קָטָן וַחֲלִיצַת גָּדוֹל פְּלִיגִי בַּהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
זה שביארנו שמצות יבום קודמת לא סוף דבר למתכוין ביבום לשם מצוה אלא אפילו נתכוין בה לשום נוי או לשם ממון שנאמר יבמה יבא עליה מכל מקום ומתוך כך אם לא רצתה להתיבם כותבין עליה אגרת מרד וחולץ לה ותצא בלא כתובה כמו שהתבאר במסכת כתובות (ס״ד.) אבל היבם אע״פ שמצות יבום קודמת אין כופין אותו ליבם אלא אומרין לו או כנוס או פטור ואף בנוסח הבית דין תקנו אי צבית ליבומי יתה יבם ואי לא אטלע לך רגלא דימינא כלומר שינעצנו בארץ ולישנא דאטלע הוא לשון פסחת שהפסח כשהוא מהלך כל גופו נשען על הרגל הפסחת מפני שמתוך שאין בה כח לעמוד על עצמו נמצא הגוף מכביד עליה וזהו שאמרו (יבמות ק״ג.) האי מאן דחליץ צריך למינעציה לכרעיה בארעא כמו שיתבאר במקומו: ונשוב לדברינו והוא שמדברינו למדת שזה שאמרו אמר רב אין כופין הוא חוזר על מה שאמרו שבראשונה היו אומרים שמצות יבום קודמת ואמר שאעפ״כ אין כופין ליבם ויש מפרשים דאמשנה אחרונה קאי שאמרו מצות חליצה קודמת ואמר שאעפ״כ אין כופין אותו לחלוץ אלא אם רצה מיבם אם רצה יחלוץ ולדידן לא צריכא לן דהא חזרו לומר כבראשונה דמצות יבום קודמת על כל פנים כמו שביארנו ואין צריך לומר שאין כופין לחלוץ ומכל מקום כתבנוה להודיע מה שכתבו בה גדולי הרבנים דכי אמרינן אין כופין לחלוץ דוקא כשלא נתנה אמתלא לדבריה אבל אם נתנה אמתלא לדבריה ר״ל שאינו הגון לה כופין אותו לחלוץ וכמו שאמרו (יבמות ד׳.) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין כו׳ ולא סוף דבר מוכה שחין שהוא מאותן שכופין להוציא אלא כל שנתנה אמתלא ר״ל שאינו הגון לה ועיקר הדברים שלא נאמרה אלא במוכה שחין וחביריו מאותן שכופין להוציא וכמו שאמרו במסכת כתובות (ע״ז.) מעשה באחד שמת והיה לו אח בורסקי ואמרו חכמים יכולה היא לומר סבורה הייתי לקבל ועכשו איני יכולה לקבל אלמא הא לאו הכי לא וכבר כתבנוה בפרק ראשון: חכמים תקנו לכתוב בגט חליצה מקראות שבפרשה על הדרך שהיו מקרין אותם ליבם וליבמה ומתוך כך צריך לשרטט כמו שיתבאר (יבמות ק״ו:) וכן תקנו שיכתבו בו ואישתמודענוהו להדין פלוני דאחוהי דמיתנא מן אבוהי הוא ומכל מקום נחלקו בבירור היכר זה אם דוקא שיתברר להם בעדים כשרים או אם איפשר לסמוך על כך על פי קרוב או אשה ופירשו כאן גלויי מילתא בעלמא הוא ואפילו מפי קרוב או מפי אשה ומכל מקום כתבו מקצת גאונים שאין הענין שאם אין הבית דין מכירין שיסמכו לחלוץ על פי עדות הקרוב או האשה המעידים שזהו אחיו של מת מצד אביו שבודאי בזו יש כאן חשד ואין זה גלויי מילתא בעלמא אדרבה שמא הקרוב או האשה משקרים ויש כאן חשד באיסור ובממון אלא פירושו על הכרת העדים שכל ששמעו שנים שלא בשעת מעשה מפי קרוב או אשה מסיחין לפי תמם שזהו אחיו של מת מצד האב יכולין עכשו להעיד בבית דין על פי מה ששמעו מאותו קרוב או מאותה אשה הואיל ובשעה ששמעו לא היה שם דבר שיהא בו חשש שקרות וכן נראה דעת גדולי הפוסקים ואף הם מביאים עליה ראיה אלא שאינה מכרעת וגדולי הדורות נוטים לומר שאף בשעת החליצה נאמנים ואף הם סבורים ליישב דבריהם של גדולי הפוסקים לדעת זו ואף גדולי המחברים כתבו כן ומשום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא אלא שהדברים נראין כדעת הגאונים: מאחר שביארנו שמצות יבום קודמת למצות חליצה זו ששנינו יבמה יבא עליה מצוה שבתחלה היתה בכלל כו׳ כך פירושה שבתחלה קודם שנשאה אחיו היתה עליו היתר רצה כונסה רצה אינו כונסה נאסרה ר״ל כשנשאה אחיו חזרה והותרה ר״ל כשמת אחיו בלא בנים יכול תחזור להיתרה הראשון וכשם שבתחלה רצה כונסה רצה אינו כונסה כך עכשו רצה כונסה רצה חולץ לה ולא תהא למצות יבום מעלה על מצות חליצה תלמוד לומר יבמה יבא עליה נאמר ללמד שמצות יבום קודמת: כיוצא בה אמרו במנחה מצות תאכל מצוה שבתחלה ר״ל קודם שהוקדשה היתה עליו בכלל היתר רצה אוכל רצה אינו אוכל נאסרה ר״ל אחר שהוקדשה נאסרה עד שתנתן בכלי שרת ויקרב הקומץ ואחר שקרב הקומץ חזרה והותרה וצריך הכהן לאכלה כדכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים יכול תחזור להיתרה על הצד הראשון שאם רצה הוא לאכול יאכל ואם רצה כהן אחר יאכל תלמוד לומר מצות תאכל ואי לכהן אחר מואכלו אותם נפקא אלא מופנה לומר לך שמצוה בכהן שעבד וכדכתיב לכהן המקריב אותה לו תהיה ואם תאמר תיפוק לי מדכתיב לכהן המקריב וגו׳ אין זה כלום שאע״פ שתהא שלו הייתי אומר שאם רצה להאכיל לכהן אחר יאכיל וכהן אחר פירושו מבית אב אחר שאם מבית אב שבאותו היום הרי כלם אוכלים שנאמר לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו ומכל מקום יש לדון מה הוא אומר מצוה והלא אכילת כהן שמבית אב אחר עכוב גמור הוא אלא עיקר הדברים שכהנים שבבית אב חולקין ומכל מקום אם רצה כהן המקריב לאכול את כלה רשאי יכול אף אם רצה כהן אחר שבאותו בית אב לאכול את כלה ושלא יאכל המקריב חלקו יהא רשאי תלמוד לומר מצות תאכל מצוה שמצוה שיהא המקריב אוכל חלקו:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush