גמרא
פירוש
וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת [אָמַר לְךָ רַב] אָמֵינָא לָךְ אֲנָא סוֹטָה וַדַּאי וְאָמְרַתְּ לִי אַתְּ סוֹטָה סָפֵק כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכל כתבי היד ובדפוסים ראשונים. בדפוס וילנא בטעות: ״ומאי״.
זה שכתוב כאן בסוטה ודאית טומאה כתיבא בה ופירשו בה מדכתיב ונסתרה והיא נטמאה אע״ג דהאי קרא בפרשת סוטה כתיב שהיא סוטה ספק יראה שמתוך שמקרא זה ר״ל ונסתרה והיא נטמאה כתוב גבי כי תשטה אשתו גו׳ ושכב איש אותה גו׳ ועלייהו קאמר ונסתרה והיא נטמאה אטומאה ודאי קאי ואפילו הכי אהדר בפרשת מחזיר גרושתו אחרי אשר הוטמאה וודאי לא לגופיה דהא מחזיר גרושתו לאו בטומאה תליא מילתא אלא בהויה ואישות שאפילו נתארסה אע״פ שלא נבעלה אסורה ואפילו זינתה כל שלא נשאת ושלא נתארסה מותרת אלא לרבות סוטה ודאית ר״ל שנבעלה בודאי והאי דאהדרה כדי להעמיד זונה ודאי אצל בעלה בלאו וללקות עליה אבל סוטה ספק כגון קנא לה ונסתרה אינו לאו של תורה אלא של סופרים ומכין אותו מכת מרדות ומה שאמרו בא עליה בדרך לוקה פירושו מדבריהם ומכל מקום צריך לפרש שאף בסוטה ספק כתיב טומאה דכתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה וכן אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה ודרשו בסוטה (כ״ח.) ונטמאה שלשה פעמים דאם נטמאה ואם לא נטמאה והיא לא נטמאה לא קא חשיב וקאמר אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה אלמא דבסוטה ספק כתיבא טומאה ודאי התורה לא קראה טומאה לספק והזנות הוא שקורא טומאה אלא דקאמר הואיל וודאה עושה אותה טמאה לשלשתן אף הספק עושה אותה טמאה לשלשתן וכמו שאמרו שם מגיד הכתוב שהספק אוסרה כודאי אלא שאין איסור לאו אלא בודאה: המחזיר גרושתו אם לא נשאת ולא נתארסה הרי הוא מותר בה אע״פ שזינתה שזה שכתוב בה אחרי אשר הוטמאה כבר פירשנו דלאו אמחזיר גרושה קאי אלא אזונה ודאי אבל אם נשאת או אפילו נתארסה הרי הוא עליה בלאו ובניה מכל מקום כשרים ר״ל שבתו ממנה כשרה לכהונה שנאמר תועבה היא היא תועבה ואין בניה תועבין אלא שמכל מקום דוקא בישראל אבל בכהן שהחזירה אף קודם שנשאת או נתארסה הולד חלל מדין גרושה ואם מת חולצת ולא מתיבמת שאם נאסרה על בעלה בלאו כל שכן ליבמה והרי היא אצל היבם בלאו וצרתה מכל מקום חולצת או מתיבמת ופירוש הדברים היא חולצת היכא דליכא צרה הא איכא צרה צרתה חולצת או מתיבמת ואף הגרושה פטורה בחליצה או יבום של צרה אבל צרה אינה פטורה בחליצת הגרושה שחליצה פסולה וחליצה פסולה אינה פוטרת צרה: כבר ביארנו במי שנזדקקו לו שתי יבמות מאח אחד שביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת את הצרה שלא להצריכה כלום היתה האחת כשרה לכהונה והאחרת פסולה לכהונה כגון שהיתה גרושה מבעל אחר או שהיתה זונה או חללה כל שהוא בא ליבם מיבם לאי זו שירצה ואע״פ שאמרו מיבם לכשרה משום דמסתמא הכי ניחא ליה ואם בא לחלוץ אומרין לו שיחלוץ לפסולה כדי שתשאר הכשרה כשרה לכהונה עדין דלא תפסל לכהן הדיוט ואע״פ שמכל מקום לגבי דידיה אין קפידא כל שאדם יכול להזהר שלא להרבות פסול והיזק לבריות יעשה דרך הערה אמרו ולא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם ושמא אתה בא לפרש בכאן פסולה פסולה לו ר״ל ליבם כגון שהחזיר אחיו גרושתו שפסולה לזה כשרה כשרה לו כגון צרתה ואתה אומר בה אם בא לחלוץ חולץ לפסולה כלומר שאינה מתיבמת ואם בא ליבם מיבם לכשרה ר״ל הצרה כלומר שהצרה או חולצת או מתיבמת וכשרה דוקא וללמדנו בזו ר״ל במחזיר גרושתו שהיא חולצת וצרתה או חולצת או מתיבמת על הדרך שפסקנוה והוצרך להשמיענו בה דבר זה יותר משאר לאוין דעלמא משום דכתיבא ביה טומאה: תדע שאע״פ שהפסק כך הוא ושזה שהוצרך לתרץ פסולה פסולה לעלמא כשרה כשרה לעלמא לא הוצרך אלא למה שהיה מחזר לאסור צרת מחזיר גרושתו והרי פסקנו שמותרת מכל מקום אי איפשר להעמיד המשנה אלא בפסולה לעלמא וכשרה לעלמא שאם תאמר בפסולה לו וכשרה לו ואתה מפרש אם בא לחלוץ חולץ לפסולה ליפטר אף הצרה בחליצתה ואינו כן שהרי חליצה פסולה היא וחליצה פסולה אינה פוטרת צרה אלא ודאי בששתיהן ראויות לו אלא כשרה כשרה לעלמא ופסולה פסולה לכהונה אלא שכשרה לזה ומעתה אתה מבין שדעת המקשה היה לומר שאף חליצה פסולה פוטרת צרה ואין הלכה כן כמו שביארנו ויש חולקין לומר שבזו חולץ אף לפסולה ולא אמרו שאין חליצה פסולה פוטרת צרה אלא בפסול זיקה כמו שיתבאר (יבמות כ״ו:): זה שהוצרכנו במחזיר גרושתו להכשיר בתו לכהונה מדכתיב תועבה היא ואין בניה תועבין יש שואלין מה הוצרכנו למעט בניה מפסלות אי מפסול ממזרות הרי הדבר פשוט שאין ממזר מחייבי לאוין ולר׳ עקיבא הוא דאיצטריך הכי אבל לדידן לא והכא ודאי סוגיין דלא כר׳ עקיבא דאי כר׳ עקיבא לא הוה מספקא ליה בצרת מחזיר גרושתו אם מותרת להתיבם דהא לר׳ עקיבא אין קדושי הגרושה כלום ופשיטא דצרתה מותרת ואי להכשר כהונה וכדכתיבנא פשיטא דהא קיימא לן (קידושין ע״ז.) אין חללה אלא מאיסור כהונה ואם בכהן שהחזיר גרושתו הא ודאי בניה חללים כדכתיבנא ותירצו בה דסד״א מדכתיב בה תועבה היא כחייבי כריתות ליהוי ממזר קמ״ל ולדעתי אינה שאלה דאי לאו האי קרא הייתי אומר לפסול בתו לכהונה מפני שכלל אמרו בשלישי של קדושין (ס״ו:) כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום ופירוש הדברים דאי איכא פגום כגון ישראל בממזר או בנתין הולד ממזר או נתין ואי ליכא פגום כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הולד חלל ומחזיר גרושה משנשאת דבישראל הוא וליכא פגום הייתי אומר לדון בו פגם מצד העבירה לפסול את בתו לכהונה והוא שאמרו ברביעי של קדושין (ע״ז.) אי זו היא חללה כל שנולדה מן הפסולין וקאמר מאי מן הפסולין אילימא מן הפסולה לו כלומר אפילו ישראל שקדש אחת מחייבי לאוין אף בלאו שאין בו פגם נתינות וממזרות כגון זה של מחזיר גרושתו שתהא הבת פסולה לכהונה והא כתיב גבי מחזיר גרושה תועבה היא היא תועבה כו׳ ותירץ איזו היא כל שנולדה מפסולי כהונה אלמא דאי לאו האי קרא הוה אמינא שכל ישראל שנשא בעבירה תהא בתו פסולה לכהונה והיינו דאיצטריך היא למיעוטה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush