גמרא
פירוש
אֶלָּא לְרָבָא קַשְׁיָא. אָמַר לָךְ רָבָא תָּרֵיץ וְאֵימָא הָכִי אֵיזֶהוּ אִיסַּר נֶדֶר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי שֶׁלֹּא אוֹכַל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן כַּיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו כַּיּוֹם שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ פְּלוֹנִי וְאָמַר שְׁמוּאֵל וְהוּא שֶׁנָּדוּר וּבָא מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם. מַאי טַעְמָא אָמַר קְרָא {במדבר ל׳:ג׳} אִישׁ כִּי יִדּוֹר נֶדֶר לַה׳ עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּדָבָר הַנָּדוּר. כַּיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו פְּשִׁיטָא כְּיוֹם שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כֵּיוָן דְּכִי לָא נָדַר נָמֵי אָסוּר כִּי נָדַר נָמֵי לָא הָוְיָא עֲלֵיהּ אִיסּוּר וְהַאי לָאו מִיתְּפֵיס בְּנֶדֶר הוּא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
כבר ביארנו שאין התפשה אלא בדבר הנדור אבל לא בדבר האסור מעקרו ומעתה זה שאמרו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם פירושו בשנדור מאותו היום ואילך על הדרך שביארנו ביום שמת בו אביו ושמא תאמר הואיל ובלא נדר הוא אסור כי נדר מה בכך והיאך חל עליו שם נדר עד שיהו מתפישין בו מ״מ כיון שלא נאסר אלא מדברי סופרי׳ נדר חל עליו ודבר הנדור הוא נקרא ומתפיסין בו והוא שאמרו כאן בצום גדליה מהו דתימא הואיל וכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לאו מתפיס בנדר הוא קמ״ל כיון דמדרבנן הוא דאסור נדרא חייל עליה הא דבר האסור מן התורה כגון חזיר וכיוצא בו אין הנדר מועיל בו ליקרות דבר הנדור כדי להתפיס בו ואע״פ שגדולי הרבני׳ מחקו גירסא זו ופי׳ בכאן שאף באיסורי תורה כן שהנדרים חלים על דבר מצוה כברשות כבודם במקומו מונח אין הדברים כלום שלא נאמר שהנדרים חלים על דבר מצוה אלא בבטול מצות עשה אבל בקיום מצות לא תעשה אין הנדר חל כמו שביארנו במכות פרק אחרון ר״ל שאם אמ׳ חרישת יום טוב עלי אין זה כלום וכל שכן בבטולה ר״ל שאם אמ׳ הרי עלי לחרוש ביום טוב שאינו כלום ובטול מצות עשה גופה דוקא בלשון נדר כגון ישיבת סוכה עלי אבל אם אמ׳ הרי עלי שלא אשב בסוכה בחג אינו כלום שאינו יכול לאסור עצמו על מה שהוא מושבע עליו וזהו שאמרו שאין השבועה חלה על דבר מצוה מפני שהשבועה היא בלשון איסור עצמו על החפץ כלומ׳ שלא אעשה דבר פלני הא אם אמ׳ ישיבת סוכה עלי בשבועה אסור אלא שלוקה משום שבועת שוא שאין הדבר תלוי בשבועה ובנדר אלא בלשון שבועה ובלשון נדר ר״ל באיסור עצמו על החפץ ובאיסור החפץ על עצמו שכל שאוסר עצמו על החפץ אינו כלום לענין מצוה וכל שאוסר החפץ על עצמו אסור כמו שיתבאר: התבאר במסכת נדרים שהמתפיס בדבר שמשמעו דבר האסור ודבר הנדור כגון כיין נסך שמשמעו כיין של נסכים שהוא דבר הנדור ושל ע״ז שהוא אסור מעקרו סתמו אסור ופירושו מותר ר״ל שאם אמ׳ הוא לדבר האסור נתכוונתי נאמן ומותר ואין צריך שאלה לחכם כלל אפי׳ בעם הארץ ואע״פ שבנדר בחרם ואמ׳ לא נדרתי אלא בחרמו של ים אמרו שאין צריך שאלה בתלמיד חכם אבל עם הארץ שבא לישאל עונשין אותו יראה טעם הדבר לגדולי הדור מפני שאף הוא מגלה שנתכוין להערים שהוציא דבריו בלשון שיטעו בו השומעים אבל יין נסך ותרומה שיש במשמעותה תרומת הלשכה שהוא דבר הנדור ותרומת דגן שהוא דבר האסור וכן מעשר שיש במשמעו מעשר בהמה שהוא דבר הנדור ומעשר דגן שהוא דבר האסור הואיל ודרך הכל לקרא את שתיהן תרומה ומעשר וכן יין של נסכים ויין של ע״ז בשם יין נסך אין כאן הערמה ואף עמי הארץ נאמנין ומותרין בלא שום שאלה ואם באו לישאל מתירין להם בלא שום פתח ובלא שום חרטה ואף סתמן במקום שהדבר מוכיח שעל האסור מעקרו נתכון מותר והוא שאמרו סתם תרומה בגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה ומכאן כתבו גדולי הדור שבזמן הזה שאין אנו מכירין (אלא) [לא] קדשי מזבח ולא קדשי בדק הבית האומר הרי זה עלי כהקדש מותר לא נתכון אלא להקדש עניים והוא חולין גמורין ולפיכך מותר: זה שביארנו שתרומה ומעשר של גורן אינן נקראים דבר הנדור טעם הדבר מפני שקריאת השם והפרשה שלהן אינה באה לאסור את המותר אדרבא כל הכרי היה אסור לכל ועל ידי הפרשה זו הותר הכרי לכל והתרומה לכהן והמעשר ללוי או אף לזרים וכן הדין בחלה אבל במעשר בהמה כל העדר היה מותר קודם קריאת השם וכשקרא שם לעשירי נאסר לכל עד שיקרב ולפיכך הוא נקרא דבר הנדור ומתפישין בו וכבר ביארנו בהם טעמים אחרים במסכת נדרים: אע״פ שביארנו שמתפישין בקרבן שהקרבן דבר הנדור הוא התבאר במסכת נדרים שהמתפיס בבכור אע״פ שאמרו עליו מצוה להקדישו הואיל וקדוש הוא מאליו אין זה דבר הנדור כדי להתפיס בו אבל חטאת ואשם אע״פ שאין באין בנדר ונדבה אלא בחובה על חטא ולכפרה הואיל ומ״מ אינו קדוש מאליו וצריך להקדישו בפה לומר זה חטאתי זו אשמי דבר הנדור הוא ומתפישין בו וכבר הזכרנו בה טעם אחר בראשון של נדרים: אע״פ שביארנו שאין התפשה בדבר האסור כלל התבאר במס׳ נדרים שהאומר לאשתו הרי את עלי כאמא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו והוא הדין במתפיס בשאר עריות ואף במתפיש בשאר איסורי׳ וכגון מה שאמרו הרי את עלי כאחותי כערלה ככלאי הכרם ומ״מ בתלמיד חכם אינו צריך כלום ולא אמרו שצריך שאלה אלא בעם הארץ ואף בעם הארץ דוקא באשתו שדרכו של אדם להדירה מתוך הקפדא ויבא להתיר אף במתפישה בדבר הנדור וכן שלא יקל ראשו להדירה תמיד עד שיבא להדירה בדבר הנדור ותאסר עליו אבל בעלמא אף בעם הארץ אין צריך כלום ומעתה במתפיס בהן את הככר או את הפירות אין צריך כלום ומה שאמרו בתלמוד המערב ככרי עלי כאמא איכא דאסר ואיכא דשרי הלכה כדברי האומר מותר לגמרי ובדברי גדולי המחברים נראה קצת מחלקת בזו והדברים נראין כשטתנו: התבאר שם גם כן שאפי׳ לא התפיס בפי׳ בדבר הנדור הואיל ומ״מ נראה מדבריו כן אסור מעתה אם אמ׳ חולין לא אוכל לך אסור שמשמעו חולין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן ואם אמ׳ לא חולין לא אוכל לך מותר ואם אמ׳ לחולין לא אוכל לך בין בפתחות הלמ״ד בין בשוא תחת הלמ״ד ואע״פ שיש לפרש בלחולין בפתחות הל׳ ר״ל לא חולין מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך חולין כבר פירשוה בנדרים לא יהא חולין מה שאתה אומר אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך ואע״פ שאפשר שלדעת ר׳ מאיר נשנית שם אף אנו פרשנו שלא אמרו בלחולין שפירושו לא חולין אלא להחמיר ואם כן בזו דנין אותה כאומר חולין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך קרבן: המתפיס ככרו או פירותיו בתורה לא הוזכר דינו בתלמוד שלנו אבל בתלמוד המערב אמרו ככרי כתורה מותר ככתו׳ בה אסור ופי׳ שם טעם הדברים כתורה כקדושת התורה כלומר ואין זה כדבר המקודש בידי אדם שיהא בכלל דבר הנדור ככתו׳ בה כקרבנות הכתובים בה ולדעת זה אין הדברים אמורים אלא בתורה לא בשאר ספרי הקדש [וי״מ אותה אף בשאר כתבי הקדש] ממה שאמ׳ ר׳ יוסה בתלמוד המערב ככתו׳ בה כקדושת כתיבה שכל הכתו׳ בה הוא כדבר הנדור הואיל ועל ידי הכתיבה והכונה לשם קדושה הם קדושות ומ״מ אין חלוק בזו בין שתופס את התורה ביד בין שמונחת על הקרקע ויש מחלקין בענין זה בין תופשה בידו למונחת על הקרקע ממה שאמרו בתלמוד שלנו הנודר בתורה לא אמ׳ כלום במה שכתו׳ בה דבריו קיימין [בה] ובמה שכתו׳ בה דבריו קיימין והקשו שם השתא במה שכתו׳ בה דבריו קיימין בה ובמה שכתו׳ בה לא כל שכן ותירץ רב נחמן לא קשיא הא דמחתא על ארעא הא דנקיט לה בידיה מחתא על ארעא דעתיה אגוילי נקיט לה בידיה דעתיה על האזכרות וכל שאמ׳ במה שכתו׳ בה אפי׳ מונחת על הקרקע דבריו קיימין אבל אם אמר בה אם מונחת על הקרקע לא אמ׳ כלום ואם תופשה בידו הוא כמו שאמ׳ בכתוב בה אלא שאני חוכך להקל אם אמ׳ הוא בפי׳ לא נתכונתי אלא על הגוילין אם מדמין אותה לחרמו של ים ולדעתנו בריתא זו מתפרשת בשבועה ר״ל שנשבע בתורה ואע״פ שהוציאוה בבריתא בלשון נדר מצינו כיוצא בו בראשון של נדרים כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה וכן אמרוה בתוספת מסכתא זו פרק שני נשבע אני בתורה חייב בשמים פטור כלומ׳ שאם נשבע בשמים או בארץ או בשמש וכיוצא באלו אע״פ שדעתו על מי שבראן אין זה כלום אלא שבעם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש וכן הדין בנשבע בנביא מן הנביאים אע״פ שאין כונתו אלא במי ששלחם אבל אם נשבע בתורה חייב אם תופשה בידו על הדרך שביארנו אבל אם מונחת בקרקע דעתו על הגוילין עד שיאמ׳ בכתו׳ בה אלא שבעם הארץ צריך שאלה וכן פרשוה גדולי המחברים ואף הם פרשוה דוקא בתורה אבל שאר כתבי הקדש אינה שבועה אלא שעם הארץ צריך שאלה בהן ומ״מ אותם שהזכרנו תחלה שמחלקין בין שתופשה למונחת בקרקע פי׳ שמועה זו בנודר ממש ובמתפיס בה את הככר וכשהוא אומר בה ומונחת על הקרקע לא התפיס אלא על הגוילין אבל בכתו׳ בה דעתו על האזכרות שהם כדבר הנדור הואיל ועל ידי הכתיבה והכונה הם קדושות או שדעתו על הקרבנות והמנחות והכלים המקודשים וכבר ביארנו ענינים אלו על אפניהם יותר במסכת נדרים פרק שני ושמא תאמר ואפי׳ יהא דעתו על הגוילין הרי אף הם קדושים מחמת כונת הכתיבה וכמו ששאלו בפרק כתבי הקדש הגליונין מהו להצילן מפני הדליקה ואע״פ שלא הובררה שם ונשארה בספק או אפי׳ לדעתנו שפסקנו שם שלא להצילם ראוי להחמיר בה בכאן ותירצו גדולי הדור דעתו על הגוילין שהכתיבה עליהן שאין קדושים אלא מחמת הכתיבה שעליהן עד שאם נמחקה הכתיבה פרחה קדושה כמו שנ׳ ושמא תאמ׳ ומאי (שנת) [שנא] אזכרות אף שאר הכתובי׳ כן שהרי אף ס״ת שנמחק ונשתיירו בו אותיות כפרשה קטנה של ויהי בנסוע הארון מצילין אותה הא למדת שכל הכתו׳ בה קדוש כדבר הנדור שעל ידי כונת הכתיבה לשם קדש הם קדושים פי׳ גדולי הדור שלא נאמר דוקא אזכרות ולא קרבנות אלא אף לכל הכתובים אלא שתפש בלשונו הקדוש בו יותר ולדעת זה כל ספרי הקדש בכלל ולדעתי אע״פ שמצוה להציל אין זה כדבר הקדוש הואיל ואין צריכין כונה בכתיבה אלא לאזכרות שבו וכן עקר: יראה לי שכל ספר שיש בו אזכרות דינו כתורה שהרי מ״מ לאזכרות הוא מתכוין וכבר ראיתי לגאון שהנשבע על התפלות והמחזורים הואיל ויש שם מקראות ואזכרות שבועה חמורה היא וכן יראה לי במי שאמר בתורה ולא תפשה בידו שאם צירף בדבריו דברים המראים שלא על הגוילין הוא מתכוין כגון שאמר בתורה הקדושה או בתורת השם או בתורה הנתנה בסיני וכיוצא באלו שבכל אלו אין לומר שעל הגוילין הוא מתכוין: ממה שכתבנו אתה למד ביאורה של שמועה זו וכל מה שצריך בה לענין פסק ומ״מ לענין ביאור מה שאמרו אמ׳ אביי הכי קאמ׳ איסר מתפיס בשבועה פירושו שהאומר איסר שלא אוכל ככר זה יש לדין ככר המותפש בככר המושבע ואם אתה אומר מתפיש בשבועה שבועה חייב ולא שיהא אביי מספק בכך שהרי אמרו למטה אביי אמ׳ מתפיש בשבועה שבועה אלא כך הוא אומר אם אתה סובר כמותו בענין התפשה חייב וזה שכפל איסר איסר רמז שאם התפיס אח״כ על המותפש אפי׳ כמה זה אחר זה כלם נאסרו ולרבא איסר זה אם הזכירו בלשון נדר נדר אם הזכירו בלשון שבועה שבועה וכפלו רומז על שהוא משמש שתי לשונות ומה שהקשו משמועת איזהו איסר כך פירושו בשלמא לאביי שפירשו בהתפסת שבועה מאחר שמצינו שנתפרש בענין התפשה אף הוא יכול לפרשו בהתפשת שבועה אחר שהזכיר בבריתא איסר שבועה ובריתא זו שתפשה בלשון נדר חדא מניה נקט א״כ איסר האמור בלשון שבועה ר״ל איסר שלא אוכל מתפיס בשבועה והאמור בלשון נדר ר״ל איסר עלי ככר זה מתפיס בנדר אלא רבא שאינו מפרש איסר בענין התפשה כלל והרי בכאן פרשוהו בענין התפשה שפרשו איזהו איסר וכו׳ כלומר מה דין יש לאיסר דין מתפיש בנדר ר״ל הרי עלי וכו׳ כיום פלני וכו׳ ותירץ שלא הוזכר כאן לשון איסר כלל אלא איזהו איסור נדר וכו׳ ובא להשמיענו שהנדר יש בו התפשה כמו שכתבנו למעלה: כבר ביארנו ששבועת בטוי חלוקה על ארבעה פנים שתים להבא ושתים לשעבר ואזהרתו בכלם מולא תשבעו בשמי לשקר וזדונן במלקות ושגגתן בקרבן עולה ויורד וכל שהותרה בהן מכח לאו אחר אינו לוקה וכן בארנו שהנדרים זדונן במלקות מלא יחל דברו ואע״פ שלא יחל בא גם כן לשבועה דהא כתי׳ כי ידור וכו׳ או השבע וכו׳ לא יחל דברו מ״מ שבועה מלא תשבעו נפקא ולא בא ר״ל יחל אלא לענין נדרים שזדונן במלקות מכח לא יחל ושגגתן בלא כלום וכן ביארנו ששבועת שוא אחת מדרכיה הוא שנשבע לשנות את הידוע וזדונה גם כן במלקות ואע״פ שאין בה מעשה שהרי נשבע ומימר ומקלל את חברו בשם המיוחד יצאו מכלל המלקיות ללקות עליהן אע״פ שאין בהן מעשה וכן בשבועת בטוי לשעבר אבל להבא כגון שהוא נשבע שאוכל היום ועבר היום ולא אכל אינו לוקה מפני שאין בו מעשה אבל אין המלקות נפקע מצד התראת ספק שהרי התראת ספק מ״מ התראה היא וכבר ביארנו כל זה עם שאר הדברים היוצאים מסוגיא זו לענין פסק בתחלת פרק ראשון: זה שכתבנו שהשבועה אין בה לאו דבל יחל הוא דעת [רב דימי] בסוגיא זו ואע״פ שאין הלכה כמותו באכלתי ולא אכלתי שלדעתו אזהרתו מלא תשא וכבר פסקנו שאזהרתו מלא תשבעו מ״מ לענין מה שאמר קונמות בבל יחל כלומ׳ אבל לא שבועה הלכה כמותו ולא כרבין שאמ׳ שאף בשבועה כל לא אוכל ושאוכל בבל יחל ואע״פ שהלכה כמותו במה שאמר אכלתי ולא אכלתי שקר באוכל ולא אוכל מיהא אין הלכה כמותו ונמצא שאין הלכה כאחד מהם מכל וכל אלא אכלתי ולא אכלתי ואוכל ולא אוכל הכל בולא תשבעו בשמי לשקר וקונמות בבל יחל ויש פוסקי׳ בכלם כרבין ואין הדברים נראין שבכל התלמוד מצינו בל יחל לנדר ולא לשבועה: אע״פ שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה שנ׳ זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וכן יצאו מכלל זה מצה בלילי הפסח והקהל כמו שיתבאר במסכת קדושין בע״ה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush