גמרא
פירוש
אִיכַּוַּון וּתְקַע לִי אַלְמָא קָסָבַר מַשְׁמִיעַ בָּעֵי כַּוָּונָה.
מֵיתִיבִי הָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִילָּה אִם כִּוֵּון לִבּוֹ יָצָא וְאִם לָאו לֹא יָצָא וְכִי כִּוֵּון לִבּוֹ מַאי הָוֵי הַיְאךְ לָא קָא מִיכַּוֵּין אַדַּעְתָּא דִּידֵיהּ.
אהָכָא בִּשְׁלִיחַ צִיבּוּר עָסְקִינַן דְּדַעְתֵּיהּ אַכּוּלֵּיהּ עָלְמָא.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
המשנה השמינית והיה כאשר ירים משה ידו וכו׳ מתוך שהיה מדבר בענין כונת הלב הביא ענין זה להודיע שכל הדברים בכונת הלב הם תלויים וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו׳ אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכונים לבם היו מתגברים וכו׳ כיוצא בו עשה לך שרף וכו׳ וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא כל זמן שישראל מסתכלין למעלה ומשעבדים לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים וכו׳ הא למדת שהכל תלוי בכונת הלב זהו ביאור המשנה וכלה פשוטה היא ולא נתחדש עליה דבר. המשנה התשיעית חרש שוטה וקטן וכו׳ כונת המשנה לבאר המחוייבים בדבר שהם ראויים להוציא אחרים ידי חובתן ושאין ראויים לכך ואמר על זה חרש ר״ל שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה והוא שפירשנו סימניו במסכת חגיגה (ג׳:) וקטן והוא כל שהוא פחות משלש עשרה שנה ויום אחד אין חייבים במצות שופר ומאחר שאין מחוייבים בה אין מוציאין את הרבים ידי חובתם הא שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח לכל דבריו ומ״מ לקצת חכמי האחרונים ראיתי שלענין שופר אף מדבר ואינו שומע אינו מוציא שמאחר שאינו שומע אינו בר חיוב שהדבר תלוי בשמיעה והרי נסח הברכה לשמוע קול שופר ואחר שאינו בר חיוב אינו מוציא אבל שומע ואינו מדבר בר חיוב הוא ואם יכול לתקוע מוציא וההפך במגילה ששומע ואינו מדבר אין ראוי לומר בו שיוציא אבל אחרים מוציאין אותו כיון ששומע ומדבר ואינו שומע מוציא אחרים שהדבר תלוי בדבור כמו שיתבאר במקומו. זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ומה שניתוסף עליה בגמרא כך הוא. הכל חייבים בתקיעת שופר כהנים לויים וישראלים גרים ועבדים משוחררים טומטום ואנדרוגינוס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין ומ״מ לא כל הנזכרים מוציאין את הרבים ידי חובתן שהטומטום הוא הנולד סתום ואין ידוע אם זכר אם נקבה עד שיקרע הוא אינו חייב אלא מתורת ספק שמא זכר הוא והילכך אינו מוציא אף טומטום אחר שמא זה המוציא נקבה וזה הרוצה לצאת הוא זכר ונמצא שאינו מחוייב פוטר את המחוייב ומ״מ עצמו מוציא ממה נפשך אנדרוגינוס והוא שחציו זכר וחציו נקבה מוציא את מינו שהרי כלם מין אחד הם אלא שלא הכריעו בה חכמים אם זכר אם נקבה ומ״מ או כלם נקראים מין זכר או כלם נקראים מין נקבה מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא אף את עצמו שאין צד עבדות שבו מוציא צד חירות שבו ואין לומר כן באנדרוגינוס שכבר ביארנו בו שהוא או כלו מין זכר או כלו מין נקבה ועוד שהזכרות בו ניכר והוברר הדבר על אותו צד שהוא מתכוין להוציא ולא צד נקבותו. כבר ביארנו במקום אחר שכל שהוא חציו עבד וחציו בן חורין שכופין את רבו לכתוב לו גט חירות והלה כותב לו שטר על חצי דמיו ומ״מ שנשתחרר אינו מוציא את הרבים ולא את עצמו כמו שביארנו אבל הוא עצמו חייב בשמיעת קול שופר אע״פ שפטור בעולת ראיה כמו שהתבאר במקומו. מה שביארנו שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים כונת הדברים הוא כל שאינו מחוייב מצד גופו אבל מי שחיוב המצוה הוטלה עליו אלא שיצא ידי חובתו ממנה מוציא את האחרים שאע״פ שיצא ידי עצמו עדין הוא ערב בשל חבירו שלא יצא עדין במה דברים אמורים בברכות חובה ר״ל ברכות המצות שמברך זה שיצא לחבירו וחברו עושה המצוה לפי ענין המצוה אם תקיעת שופר הוא זה שיצא מברך לצורך חברו ותוקע וחברו שומע אם לולב הוא זה מברך וזה נוטל וכן בכלם על צד ענין המצוה אבל ברכת הנהנין כגון המוציא ובורא פרי הגפן וברכת הפירות וברכת הריח וכן כל ברכות הנהנין אין אדם מברך לצורך חברו שברכת הנהנין אינה חובה מצד עצמה שלא נתחייב לאכול ולשתות ולהריח אלא שאחר שרוצה ליהנות צריך לברך מפני שאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה ואין ראוי לברך אלא הנהנה ולא נעשה חברו ערב על מה שחיוב ברכתו באה מצד שהוא רוצה ליהנות והילכך בברכות אלו אם לא יצא ורוצה לצאת לעצמו מוציא אחרים עמו ואם יצא אינו מוציא. ברכת המזון הואיל וכבר אכל ברכת חובה היא ולא ברכת הנהנין והיה הדין לומר שיהא זה שיצא מוציא ומ״מ הוציאוה בתלמוד המערב מן הכלל ממה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל יברך ואם לא יצא ורוצה לצאת מוציא אחרים עמו. ברכות תפלה וברכות שבח והודאה כלן הודאה ורצוי הן ומתוך כך אע״פ שהן חובה אין אדם מוציא את חברו מהן פי׳ בתלמוד המערב בדין הוא שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו ומ״מ שליח צבור מוציא את שאינו בקי כמו שיתבאר ואע״פ שהתפלל יכול לחזור ולהתפלל להוציא את הרבים אף הבקיאים ידי חובת קדיש וקדושה וכן כתבוה קצת גאונים בכאן אבל לא ידי תפלה אלא לשאינו בקי מקצת גאונים כתבו שמי שהתפלל וחוזר ומתפלל להוציא אחרים ומצא צבור שהשלימו פסוקי דזמרה ולא ברכו ברכה אחרונה שבהם ר״ל ישתבח הואיל והוא מתפלל בשבילם מברך אף ברכת ישתבח שהרי חוב הוא על הצבור והוא נעשה ערב להם ומברכה אע״פ שלא היה הוא שם בשעה שאמרו פסוקי דזמרה ויש חולקין בזו ואני נוטה לדעת החולקים. מעשה בא לפני חכמי הדורות באחד שנטל לולב ואח״כ נתמנה שליח צבור והורו חכמי המקום עליו שיכול הוא לברך על הלולב ובלבד שיהא אחד בבית הכנסת שלא יצא שינענע על ברכתו של שליח צבור ויפטר זה המנענע מברכת לולב:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush