גמרא
פירוש
סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּכְתִיב {דברים ט״ז:ג׳} לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה יֶשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ וְהָנֵי נְשֵׁי הוֹאִיל וְלֵיתַנְהוּ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה דְּהָוְיָא לַיהּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא (הִיא) אֵימָא בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ נָמֵי לֵיתַנְהוּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
האוכל חלב במזיד חייב כרת ואע״פ שנאמר בתורה כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה׳ לא סוף דבר חלב תמימים הראויים ליקרב לגבי המזבח אלא אף חלב של בעלי מומין או של בהמת חולין:
שאור ודבש אסורין לגבי מזבח והמקטירם לוקה בין שהקטיר הן בעצמם בין שהקטיר תערובתן כגון שנתערב עם פתיתין של מצת מנחה שלא ניכר איזה הוא של חמץ ואיזהו של מצה ובלבד שיקטיר מן השאור כזית שאין הקטרה פחותה מכזית ומ״מ אם נפל כל שהוא מהן בקטורת נפסלה שאוסרין הן בכל שהן זה שאמרנו בסוגיא זו שאור בל תקטירו אין לי אלא כלו מקצתו מנין תלמוד לומר כל נחלקו בלשון זה אביי ורבא במסכת מנחות (נ״ח.) שלדעת אביי יש הקטרה בפחות מכזית ללקות עליו משום הקטרת שאור וקומצו של מנחה דיו בכזית ופירוש הברייתא אין לי אלא כולו כלומר כשהקטיר כל זית של קמיצה חמץ מקצתו ר״ל חצי זית מנין שלוקין עליו תלמוד לומר כל ולדעת רבא אין הקטרה ללקות עליו בפחות מכזית וקומצו של מנחה אינו בפחות משני זיתים ופירוש הברייתא אין לי אלא כולו ר״ל כל הקומץ מקצתו ר״ל מקצת הקומץ אלא שמ״מ יש בו כזית מנין תלמוד לומר כל והלכה כרבא שאין קומץ פחות משני זיתים ואין הקטרה למלקות בפחות מכזית כמו שביארנו:
כבר ביארנו באיסורי מאכלות שאף אותן שיש בו כרת באכילתם כגון חלב ודם לא נאמר אלא על אכילת כזית בעין הא כל שהוא בתערובת אין בו כרת ומ״מ לענין מלקות פעמים לוקין ופעמים אין לוקין וכיצד הוא הדין טעמו וממשו והוא איסור שנתערב בהיתר שאינו מינו ונימוח ונתן טעם ויש בו מן האיסור כל כך שיש באכילתו כזית בכדי אכילת פרס כל שאכל מתבשיל זה אכילת פרס לוקה ובלבד שיאכלנו גם כן כשיעור אכילת פרס שהוא שיעור סעודה אחת שאם שהא יותר מזה הרי הן כשתי סעודות ואין מצטרפות הא בפחות מאכילת פרס מכין אותו מכת מרדות:
טעמו ולא ממשו והוא איסור שנתערב בהיתר בשאינו מינו ונימוח ונתן טעם אלא שאבד ממשו של איסור ומראיתו וכן שאין בו מן האיסור כל כך שיהא באכילתו כזית בכדי אכילת פרס אף הוא אסור מן התורה לדעתנו כמו שנבאר אלא שאין לוקין עליו והוא הדין בשאין שם ממש האיסור כלל כגון נזיר ששרה ענבים במים ונתנו טעם במים והענבים בעינם שאין במים ממשו של יין ולא מראיתו וזהו טעם כעיקר האמור בתלמוד וראיה לדבר שהרי במסכתא חולין אמרו טעמו ולא ממשו דאורייתא דאי סלקא דעתך דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן דחדוש הוא וכו׳ ובסוגיא זו אמרו ור׳ עקיבא טעם כעיקר מנא ליה מבשר בחלב אלמא טעמו ולא ממשו וטעם כעיקר אחד הוא ואיסורו מן התורה אלא שאין לוקין עליו שמאחר שאין שם אכילה גמורה עליו הואיל ואין ממנו אכילת כזית בכדי אכילת פרס אין אזהרת לאו הבא על אותו איסור עליו אלא שהוא בדין חצי שיעור ואם מפני שלמדנוהו לר׳ עקיבא מבשר בחלב ולרבנן ממשרת האמור בנזיר שמשמע שאע״פ שאין כאן אכילה גמורה מ״מ התורה אסרתו מכח לאוין אלו מ״מ אין לוקין על בנין אב ויש חולקין בזו לומר שעיקר איסורו אינו אלא מדברי סופרים כמו שנבאר ועיקר הדברים כדעת ראשון:
ולמדת שתערובות אלו במין בשאינו מינו נאמרו שאין טעם אלא במין בשאינו מינו הא במין במינו מן התורה בחד בתרי בטיל בין לח בלח בין יבש ביבש שהרי לא נתן האיסור טעם בהיתר ומדברי סופרים לאסרו אלא אם נתערב בשיעור שאילו היה בשאינו מינו היה מכלה את טעמו לגמרי ושיערו דבר זה בששים ולא החמירו חכמים בדבר זה אלא מגזרת שאינו מינו שאילו נתיר להם מין במינו בחד בתרי כדין תורה יבואו להתיר מין בשאינו מינו בשיעור זה ונמצאו מתירין טעם האיסור ובשיעור איסור ר״ל כזית איסור שנתערב בהיתר שאינו מינו ולפי דרכך למדת שאין חששה זו אלא מפני מין בשאינו מינו שהאיסור נימוח ונתערב לשם ולא הוכר אלא שנתן טעם שאילו מין בשאינו מינו היבש הרי האיסור ניכר ואין חשש להקל בו ומעתה מין במינו הנימוח ראוי לאסור בפחות מששים מגזירת מין בשאינו מינו הנימוח אבל מין במינו היבש ביבש כגון כבש טרפה בשני כבשים כשרים עמד על דין תורה ושלשתם מותרים שהרי אין לחוש למין בשאינו מינו ביבש שהרי האיסור ניכר ובטל חד בתרי אם לא בדבר שהוא דבר שבמנין ואם הוא דבר שאינו של מנין כגון קמח בקמח בטל ברוב שלא נאמר חד בתרי דרך דוקא אלא שיהא בו רוב ומ״מ באיסורי הנאה אינו כן אלא שבאיסורי הנאה כגון חבית של יין נסך בחביות של יין כשר או ערלה בהיתר אי אתה מתיר אלא בנפלה אחת מהם לים הגדול ובנפלה אחת מהן מיהא אתה מתיר את הנשארות בשתיה ובאכילה ובהיתר הנאה אי אתה צריך אלא להולכת הנאה לים המלח כמו שביארנו במקומו:
נתערב פחות מכזית איסור בתבשיל של היתר בשאינו מינו ונימוח ונתן בו טעם כגון שנפל בפחות מששים שכמותו אין כאן איסור תורה כלל אלא שאסור מדברי סופרים אף במינו ודבר זה לא נחלקו עליו בתלמוד כלל ומ״מ נחלקו בכיוצא בזה בהיתר מצטרף לאיסור: וענין היתר מצטרף לאיסור הוא שחצי שיעור של איסור הוא בעין ולא נימוח כלל והשלימו לכזית בהיתר כגון שלקח חצי זית חלב והשלימו לכזית בחצי זית בשר או פת ואכלו או שהאיסור אינו בעין אלא שלא נבלע בו על ידי רוטב ר״ל בבישול שהרוטב מוליך האיסור ומפזרו אלא שנבלע בו על ידי מגע כגון שנגע חצי זית חלב או חצי זית בשר נבלה בבשר חם של היתר ונימוח החלב במקום מגעו והרי האיסור במקום המגע צרור ומונח כאילו הוא בעין ואכל כזית ממקום המגע וכן כגון שנצלה עמו ונגע בו שלא נתפזר האיסור הרבה והרי טעמו צרור ומונח כאילו הוא בעין או שנימוח מועט במועט כגון שנימוח חצי זית חלב במעט היתר ואכל כזית בין הכל או נזיר ששרה פתו ביין שמתוך שאף ההיתר מועט טעם האיסור יתר מאוד וצרור ומונח כאילו הוא בעין ולמדת בדין היתר מצטרף לאיסור כשהוא נתערב באיסור ואע״פ שאינו בעין קרוב הוא לענין טעם כעיקר אלא שטעם כעיקר הוא שיש שיעור איסור ונתפזר והיתר מצטרף לאיסור הוא שאין שם שיעור איסור אלא שלא נתפזר אלא מעט וטעמו צרור ומונח באותה לגימה והוא שבחטאת הזכירו בה לפעמים טעם כעיקר ופעמים הזכירו בה לשון היתר מצטרף לאיסור והיתר מצטרף לאיסור יש בו טעם איסור יותר מטעם כעיקר אלא שטעם כעיקר טעם שלו בא משיעור איסור והיתר מצטרף לאיסור אין טעמו בא משיעור איסור והיתר מצטרף לאיסור בקדשים אסור לדברי הכל ולוקין עליו לדעתנו כמו שיתבאר בששי של נזיר ובאיסורי נזיר לדעת ר׳ יוחנן לוקין עליו מדכתיב וכל משרת ענבים אבל לא בשאר איסורין ואע״פ שכשהוא בעין אסור משום חצי שיעור שהוא מן התורה מ״מ אין לוקין עליו ויש אומרין שאף איסור חצי שיעור אינו מן התורה אלא בשאוכלו לבדו בלא עירוב היתר ואין נראה כן הואיל והוא בעין ולדעת חכמים אף באיסורי נזיר אין מצטרף ואינו אסור אלא מדברי סופרים אף כשהוא בעין ואם תמצא לומר שכשהוא בעין מיהא אסור מן התורה מ״מ אין בו מלקות וכן הלכה ומעתה נזיר ששרה פתו ביין אינו לוקה אא״כ יש בו כזית מן היין הא כל שאין בו כזית מן היין אע״פ שיש כזית בין פת ויין וטעם יין בכולו אינו לוקה ולא עוד אלא שאינו אסור מן התורה הואיל ואינו בעין אלא מדברי סופרים ומ״מ לענין ביאור אף האומר שהיתר מצטרף לאיסור דוקא בשאין שם רוב היתר אלא חצי זית איסור וחצי זית היתר וכל שכן רוב זית איסור ומיעוטו היתר אבל כל שרובו היתר לא והוא שאמרו במסכת נזיר פרק שלשה מינין (נזיר ל״ז.) בשמועת שתי קופות הנזכרת בסוגיא זו בשלמא לדידי משום היתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין כלומר וכשאוכל כזית ממנה אין שם אף חצי זית מן האיסור אלא לדידך דאמרת עד דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולין מאי הוי ואע״פ שיש גורסין שם בדרך אחרת אינו כלום אלא שלענין פסק אף ברוב זית איסור אין בו איסור תורה הואיל ואינו בעין וכשהוא בעין אין בו מלקות ובקדשים מיהא אף ברוב היתר מצטרף ויש חולקין בזו משמועת הפיגול והנותר שבללן האמורה בפרק כל הזבחים: זה שביארנו בטעם כעיקר שנחלקו בו קצת מפרשים לומר שאינו מן התורה כלל כך היא הצעתה של משנה וכן שגדולי הרבנים כתבו כן והביאוה ממה שאמרו בפרק גיד הנשה אמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור אלמא שאין טעם כעיקר אסור בחולין אלא מדברי סופרים וכן ממה שאמרו במסכת עבודה זרה בפרק השוכר (ע״ז ס״ז:) טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו והם מפרשים אסור מדרבנן ואין לוקין עליו שאילו היה מן התורה למה אין לוקין עליו וא״כ מה שלמדו בסוגיא זו טעם כעיקר ממשרת אסמכתא בעלמא הוא וכן ראיה שבפרק כל הבשר (חולין ק״ח.) אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא ומבשר בחלב ואמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה אלמא שהיה רבא סובר לאו דאורייתא:
ושמא תאמר והלא גיעולי גוים טעמו ולא ממשו הוא ואסור מן התורה גיעולי גוים חדוש הוא ואין אומרין כן בשאר איסורין ושמא תאמר מ״מ גיעולי גוים מצד כל האיסורין הוא אלמא שבכל איסורין טעמו ולא ממשו אסור שאם לא כן היאך אפשר לאסרן בכלים ולהתירן בעלמא תירצו בה גדולי הדורות מעלה הוא שנתנה תורה בכלי הואיל ונבלע באיסור אע״פ שאין ממש איסור בפליטתו ומ״מ נותנת טעם לשבח ודומיא דטבילה שהוצרכה אף לכלים חדשים והם סוברים שהטבילה מן התורה ואע״פ שמחוסר טבילה אם עבר ובשל בו לא שמענו בו איסור אפשר בשהכלי ראוי לטבילה אבל כל שהכלי נבלע באיסור אינו ראוי לטבילה וטבילה מעכבת בו ואע״פ שיש כלים שאין צריכין טבילה מ״מ כל שכנגדו בכלי ראויים לטבילה כשר בדיעבד וכל שכנגדו בכלים בני טבילה אין ראויים לטבילה אף בדיעבד אסור ואף בכלים שלנו עשה בהם מעלה זו והדברים דחוקים הרבה:
ומ״מ אף הם מביאים ראיה לומר שטעם כעיקר לאו דאורייתא משמועת שתי קופות הנזכרת בסוגיא זו שאמרו בה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר ואם טעם כעיקר דאורייתא הרי על כרחך דאורייתא הוא שהרי יש כאן נתינת טעם ואף בתלמוד של ערלה אמרו כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מנותן טעם של נזיר ומה שאמרו הטמאים לאסור צירן ורוטבן לא שנבלע צירן ורוטבן בבשר אלא שהם בפני עצמן ואע״פ שהביאוה לענין תערובת וכמו שאמרו רב מרי בר רחל אימליחא ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה וודאי משום בליעה היה שואלה ואמר ליה הטמאים לרבות צירן ורוטבן לא בא לומר שהוא מן התורה אלא כך פירושו הואיל וצירן אף אותו שיוצא על ידי מליחה אסור מן התורה בפני עצמו ואין אומרין זיעה בעלמא הוא הוי ליה מליחתו כבישול ואסור מיהא מדרבנן וכן פירשוה גדולי הדור לדעת גדולי הרבנים:
ומ״מ גדולי האחרונים מכריעים שטעם כעיקר מן התורה וממשרת או מגיעולי גוים כפשוטה של שמועה זו ואין אומרין גיעולי גוים חדוש שהרי לא אסרה תורה אלא בבת יומא ואין כאן חדוש הואיל ואין כאן פגם ואין אומרין שמשרת וגיעולי גוים שני כתובים הבאים כאחד שלא ללמוד מהם שהרי לחכמים שאמרו גיעולי גוים חדוש הוא אין כאן אלא משרת לטעם כעיקר שגיעולי גוים לחדושו בא ולר׳ עקיבא הרי צריך לו פסוק של משרת להיתר מצטרף לאיסור ואין לומר עליהם אסמכתא בעלמא הוא שהרי מחזרים היו להלקות עליה שלא אמרו אין היתר מצטרף אלא שלא ללקות וכן היתר מצטרף פירושו למלקות שאם לאסור לא הוצרך וכן הדין לטעם כעיקר אלא שר׳ יוחנן אמר במסכת עבודה זרה שאין לוקין מפני שמאחר שאי אתה למד כן אלא מגיעולי גוים או ממשרת או מבשר בחלב אין כאן אלא מה מצינו וכל שכן לרבנן שלמדוהו מקל וחומר של נזיר שאין מלקין מקו״ח ומה שהשיב רבא לאביי דרך בישול אסרה תורה דחייה בעלמא היא כלומר שאין ללמדה מבשר בחלב:
ומ״מ למדין אותה אם ממשרת אם מגיעולי גוים ומה שאמרו לטעם כעיקר דבקדשים אסור מתוך שהיה עסוק שם בקדשים דהיינו זרוע בשלה נסיב לה בקדשים:
ומה שאמרו בתלמוד המערב כל נותני טעמים אין לוקין עליהם פירושו במין במינו ואע״פ שאמרו חוץ מאיסורי נזיר ואיסורי נזיר מין בשאינו מינו הן פירושו חוץ מאיסורי נזיר ודומיהן ר״ל כל שהם מין בשאינו מינו או שמא בשאין שם כזית בכדי אכילת פרס והיה אוסרה בנזיר מטעם היתר מצטרף לאיסור וכן זו של שתי קופות פירשוה במין במינו וכמו שאמרו עליה בפרק הערל (יבמות פ״ב.) אמר ר׳ שמעון בן לקיש והוא שרבו חולין על התרומה ור׳ יוחנן אמר אע״פ שלא רבו חולין על התרומה ואם מין בשאינו מינו הוא יסלק ושמא תאמר א״כ היאך הקשה עליה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר והלא מין במינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא פירשוה חכמי האחרונים שבצרפת אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס בשאין מינו דאורייתא אף במינו היה לנו להחמיר מדרבנן ומ״מ טעם כעיקר דאורייתא:
וראיה ברורה ממה שאמרו בזבחים פרק התערובות אמור רבנן ברובא אמור רבנן בטעמא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא ומה שאמרו אמור רבנן פירושו מדאורייתא שהרי על כרחך מין במינו ברובא דאורייתא הוא דמדרבנן אף מין במינו בששים וא״כ אף מה שאמר אמור רבנן בטעמא במין בשאינו מינו דאורייתא הוא ומדקאמר בטעמא אלמא כל שיש שם בנותן טעם אע״פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס איסורו מן התורה ומ״מ מגדולי הדורות פירשוה לדעת גדולי הרבנים בטעמו וממשו ואין נראה כן:
וסוף הדברים שטעם כעיקר דאוריתא אלא שאין לוקין עליו ומטעם שכתבנו ובטעמו ובממשו לוקין עליו ומביאים ראיה שהרי אביי היה למד טעמו ולא ממשו דאורייתא מבשר בחלב במסכת חולין (ק״ח.) ובסוגיא זו הוא מקשה וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אלמא שהוא סובר שאינה מן התורה וא״כ למדנו שטעמו ולא ממשו אין זה כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס וכן טעמו וממשו אין זה כזית בכדי אכילת פרס ומ״מ פירשו גדולי הדור שמאחר שהעלו בסוגיא זו שכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא סברא דאף בטעמו ולא ממשו ולמדה מבשר בחלב:
ומקצת חכמי האחרונים שבצרפת חולקים לדעת רביעית לומר שאף טעמו ולא ממשו מן התורה ולוקין עליו ואין אומרין שאין לוקין על בנין אב שכיון שאילו היה האיסור בעין היה אסור מן התורה טעם כעיקר גילוי מילתא בעלמא הוא ושמא תאמר א״כ היאך אמרו חכמים על עירובו בלא כלום מפני שטעם כעיקר אינו לוקה אא״כ אכל כל האיסור בכדי אכילת פרס אע״פ שאין דרך העירוב בכך וכותח הבבלי וחבריו אם עשה כן בטלה דעתו כמו שיתבאר למטה והדברים זרים ורחוקים:
ומ״מ למדת בענין זה ר״ל טעמו וממשו וטעמו ולא ממשו נחלקו לארבעה כתות מהם שאמרו בשניהם שלוקין עליהם ומהם שאמרו בשניהם שאין לוקין ומהם שאמרו בטעמו וממשו ללקות עליו ובטעמו ולא ממשו שאין בו איסור תורה כלל והרביעי והוא שהסכמנו עליו הוא שטעמו וממשו לוקין עליו וטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו אלא שהוא אסור מן התורה וזהו עיקר הדברים וכבר כתבנוהו במסכת חולין ובאחרון של עבודה זרה:
אע״פ שכתבנו בטעמו ולא ממשו לדעתנו שאין לוקין עליו בשר בחלב אינו בכלל זה אלא אף החלב שאין בו ממשות של בשר לוקין עליו וכבר הקשו ממנה בתלמוד המערב שבמסכת נזיר פרק שלשה מינין ולא השיבו עליה וגדולי המפרשים כתבו הטעם מפני שאינו דומה לשאר איסורין ששאר איסורין זה אוסר לזה וזה אוסר לזה ומתוך כך כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס אין לוקין עליו אבל בשר בחלב כל אחד ואחד אוסר את חברו ומתוך כך כשנתבשלו יחד וקבלו טעם זה מזה נעשו איסור אחד ומצטרפין ללקות עליהם בכזית: אע״פ שכתבנו דרך פסק רוב דברים היוצאים מסוגיא זו צריך להעירך בביאורה דרך קצרה והוא שאמרו אמר ר׳ יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ר״ל להשלים שיעור האיסור ללקות עליו אלא באיסורי נזיר שאם שרה פתו ביין לוקה אע״פ שאין בו לצרף ממנו כזית יין קרוש שהוא רביעית שהפת משלימו מדקאמר רחמנא משרת לחייב על שריית פתו ביין ואילו היה שם כזית יין לא היה צריך לכתבו אלא ללמד עליו אף בשאין שם כזית יין ואין צורך לגרוס כאן משרת וכל משרת שלא מרבוי של וכל אמרוה אלא ממשמעות של משרת כמו שפירשנו וי״מ בו דמרבויא דוכל קאמר דאי לאו וכל הוה אמינא דוקא בשיש בו כזית יין והוצרך ללמדו מפני שאינו בעין אלא בלוע בפת וכבר ביארנו סתירת נוסחאות אלו בפירושנו אלא שעיקר הגירסא כמו שכתבנו: זעירי אמר אף שאור ר״ל אם הקטיר חצי זית שאור וחצי זית מצה וכבר ביארנו שאין הלכה כן לא בנזיר ולא בשאור כמאן כר׳ אליעזר דדריש כל וכמו שאמרו למעלה אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת״ל כל אי הכי חמץ בפסח נמי שהרי אמר הוא למעלה על ערובו בלאו ופירשו בו מכל ועל הדרך שהוא דורש בו כל לכזית אע״פ שאינו בעין יש לך לדון שהוא דורשו גם כן לחצי זית שהוא בעין ואמר אין הכי נמי ולא תפשה בשאור אלא לאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה בפחות מכזית ר״ל אף בלא צירוף קמ״ל דלא ומ״מ על ידי צירוף יש הקטרה וחייב:
ושמא תאמר לזעירי ולר׳ אליעזר הרי כל איסורין שבתורה נאמר בהם כל כגון כל שרץ כל דם כל נבלה כל שרץ העוף כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ודרך כלל לא תאכל כל תועבה תירצו שכולם צריכים לגוף הענין מפני שיש בו הרבה מינין אבל כל האמור בחמץ אינו צריך לכלול מינים אחרים חלוקים שחמץ לאכילה ושאור להקטרה אחד הוא ואם מפני שיש חמץ מחמשת המינין נראה לי באלו שאין אחד מהם ראוי לפקפק בחימוצו יותר מחברו אבל אלו יש ביניהם חלוק גדול שהרי שרץ העוף ושרץ המים חלוקין בלאוין וחלב מותר בחיה ודם מותר בדגים וחגבים והיה לנו לפקפק בקצת מן האחרים אלא שמלת כל מרבה להם:
ולמדת מ״מ שלדעת ר׳ יוחנן לא אמרוה אלא בנזיר הא בחמץ לא אלמא סבירא להו כרבנן דאמרו על עירובו בלא כלום וכשם שלא העמידו דין תורה על שיעור חמץ שאינו בעין כך לא העמידוה על היתר מצטרף לאיסור וקצת מפרשים הביאו מזה ראיה למה שכתבו גדולי הפוסקים שהלכה כרבנן שעל עירובו בלא כלום וכל שכן נוקשה בעיניה ולאפוקי מדר׳ מאיר ואע״פ שהדברים אמתיים לדעתנו כמו שהתבאר מ״מ אין זו ראיה שמא ר׳ יוחנן אף לר׳ אליעזר אומר כן והוא סובר עליו שאינו מחייב אלא בעירובו מפני שמ״מ יש שם כזית איסור אבל היתר מצטרף לאיסור שאין בו שיעור איסור אע״פ שהוא בעין או בקרוב לכך כמו שביארנו לא אבל זעירי אלימא ליה היתר מצטרף לאיסור מתוך שהוא בעין או בקרוב לו ליתן לו דין שיעור איסור הנימוח ונתפזר טעמו:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
טעמו ולא ממשו והוא איסור שנתערב בהיתר בשאינו מינו ונימוח ונתן טעם אלא שאבד ממשו של איסור ומראיתו וכן שאין בו מן האיסור כל כך שיהא באכילתו כזית בכדי אכילת פרס אף הוא אסור מן התורה לדעתנו כמו שנבאר אלא שאין לוקין עליו והוא הדין בשאין שם ממש האיסור כלל כגון נזיר ששרה ענבים במים ונתנו טעם במים והענבים בעינם שאין במים ממשו של יין ולא מראיתו וזהו טעם כעיקר האמור בתלמוד וראיה לדבר שהרי במסכתא חולין אמרו טעמו ולא ממשו דאורייתא דאי סלקא דעתך דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן דחדוש הוא וכו׳ ובסוגיא זו אמרו ור׳ עקיבא טעם כעיקר מנא ליה מבשר בחלב אלמא טעמו ולא ממשו וטעם כעיקר אחד הוא ואיסורו מן התורה אלא שאין לוקין עליו שמאחר שאין שם אכילה גמורה עליו הואיל ואין ממנו אכילת כזית בכדי אכילת פרס אין אזהרת לאו הבא על אותו איסור עליו אלא שהוא בדין חצי שיעור ואם מפני שלמדנוהו לר׳ עקיבא מבשר בחלב ולרבנן ממשרת האמור בנזיר שמשמע שאע״פ שאין כאן אכילה גמורה מ״מ התורה אסרתו מכח לאוין אלו מ״מ אין לוקין על בנין אב ויש חולקין בזו לומר שעיקר איסורו אינו אלא מדברי סופרים כמו שנבאר ועיקר הדברים כדעת ראשון:
ולמדת שתערובות אלו במין בשאינו מינו נאמרו שאין טעם אלא במין בשאינו מינו הא במין במינו מן התורה בחד בתרי בטיל בין לח בלח בין יבש ביבש שהרי לא נתן האיסור טעם בהיתר ומדברי סופרים לאסרו אלא אם נתערב בשיעור שאילו היה בשאינו מינו היה מכלה את טעמו לגמרי ושיערו דבר זה בששים ולא החמירו חכמים בדבר זה אלא מגזרת שאינו מינו שאילו נתיר להם מין במינו בחד בתרי כדין תורה יבואו להתיר מין בשאינו מינו בשיעור זה ונמצאו מתירין טעם האיסור ובשיעור איסור ר״ל כזית איסור שנתערב בהיתר שאינו מינו ולפי דרכך למדת שאין חששה זו אלא מפני מין בשאינו מינו שהאיסור נימוח ונתערב לשם ולא הוכר אלא שנתן טעם שאילו מין בשאינו מינו היבש הרי האיסור ניכר ואין חשש להקל בו ומעתה מין במינו הנימוח ראוי לאסור בפחות מששים מגזירת מין בשאינו מינו הנימוח אבל מין במינו היבש ביבש כגון כבש טרפה בשני כבשים כשרים עמד על דין תורה ושלשתם מותרים שהרי אין לחוש למין בשאינו מינו ביבש שהרי האיסור ניכר ובטל חד בתרי אם לא בדבר שהוא דבר שבמנין ואם הוא דבר שאינו של מנין כגון קמח בקמח בטל ברוב שלא נאמר חד בתרי דרך דוקא אלא שיהא בו רוב ומ״מ באיסורי הנאה אינו כן אלא שבאיסורי הנאה כגון חבית של יין נסך בחביות של יין כשר או ערלה בהיתר אי אתה מתיר אלא בנפלה אחת מהם לים הגדול ובנפלה אחת מהן מיהא אתה מתיר את הנשארות בשתיה ובאכילה ובהיתר הנאה אי אתה צריך אלא להולכת הנאה לים המלח כמו שביארנו במקומו:
נתערב פחות מכזית איסור בתבשיל של היתר בשאינו מינו ונימוח ונתן בו טעם כגון שנפל בפחות מששים שכמותו אין כאן איסור תורה כלל אלא שאסור מדברי סופרים אף במינו ודבר זה לא נחלקו עליו בתלמוד כלל ומ״מ נחלקו בכיוצא בזה בהיתר מצטרף לאיסור: וענין היתר מצטרף לאיסור הוא שחצי שיעור של איסור הוא בעין ולא נימוח כלל והשלימו לכזית בהיתר כגון שלקח חצי זית חלב והשלימו לכזית בחצי זית בשר או פת ואכלו או שהאיסור אינו בעין אלא שלא נבלע בו על ידי רוטב ר״ל בבישול שהרוטב מוליך האיסור ומפזרו אלא שנבלע בו על ידי מגע כגון שנגע חצי זית חלב או חצי זית בשר נבלה בבשר חם של היתר ונימוח החלב במקום מגעו והרי האיסור במקום המגע צרור ומונח כאילו הוא בעין ואכל כזית ממקום המגע וכן כגון שנצלה עמו ונגע בו שלא נתפזר האיסור הרבה והרי טעמו צרור ומונח כאילו הוא בעין או שנימוח מועט במועט כגון שנימוח חצי זית חלב במעט היתר ואכל כזית בין הכל או נזיר ששרה פתו ביין שמתוך שאף ההיתר מועט טעם האיסור יתר מאוד וצרור ומונח כאילו הוא בעין ולמדת בדין היתר מצטרף לאיסור כשהוא נתערב באיסור ואע״פ שאינו בעין קרוב הוא לענין טעם כעיקר אלא שטעם כעיקר הוא שיש שיעור איסור ונתפזר והיתר מצטרף לאיסור הוא שאין שם שיעור איסור אלא שלא נתפזר אלא מעט וטעמו צרור ומונח באותה לגימה והוא שבחטאת הזכירו בה לפעמים טעם כעיקר ופעמים הזכירו בה לשון היתר מצטרף לאיסור והיתר מצטרף לאיסור יש בו טעם איסור יותר מטעם כעיקר אלא שטעם כעיקר טעם שלו בא משיעור איסור והיתר מצטרף לאיסור אין טעמו בא משיעור איסור והיתר מצטרף לאיסור בקדשים אסור לדברי הכל ולוקין עליו לדעתנו כמו שיתבאר בששי של נזיר ובאיסורי נזיר לדעת ר׳ יוחנן לוקין עליו מדכתיב וכל משרת ענבים אבל לא בשאר איסורין ואע״פ שכשהוא בעין אסור משום חצי שיעור שהוא מן התורה מ״מ אין לוקין עליו ויש אומרין שאף איסור חצי שיעור אינו מן התורה אלא בשאוכלו לבדו בלא עירוב היתר ואין נראה כן הואיל והוא בעין ולדעת חכמים אף באיסורי נזיר אין מצטרף ואינו אסור אלא מדברי סופרים אף כשהוא בעין ואם תמצא לומר שכשהוא בעין מיהא אסור מן התורה מ״מ אין בו מלקות וכן הלכה ומעתה נזיר ששרה פתו ביין אינו לוקה אא״כ יש בו כזית מן היין הא כל שאין בו כזית מן היין אע״פ שיש כזית בין פת ויין וטעם יין בכולו אינו לוקה ולא עוד אלא שאינו אסור מן התורה הואיל ואינו בעין אלא מדברי סופרים ומ״מ לענין ביאור אף האומר שהיתר מצטרף לאיסור דוקא בשאין שם רוב היתר אלא חצי זית איסור וחצי זית היתר וכל שכן רוב זית איסור ומיעוטו היתר אבל כל שרובו היתר לא והוא שאמרו במסכת נזיר פרק שלשה מינין (נזיר ל״ז.) בשמועת שתי קופות הנזכרת בסוגיא זו בשלמא לדידי משום היתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין כלומר וכשאוכל כזית ממנה אין שם אף חצי זית מן האיסור אלא לדידך דאמרת עד דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולין מאי הוי ואע״פ שיש גורסין שם בדרך אחרת אינו כלום אלא שלענין פסק אף ברוב זית איסור אין בו איסור תורה הואיל ואינו בעין וכשהוא בעין אין בו מלקות ובקדשים מיהא אף ברוב היתר מצטרף ויש חולקין בזו משמועת הפיגול והנותר שבללן האמורה בפרק כל הזבחים: זה שביארנו בטעם כעיקר שנחלקו בו קצת מפרשים לומר שאינו מן התורה כלל כך היא הצעתה של משנה וכן שגדולי הרבנים כתבו כן והביאוה ממה שאמרו בפרק גיד הנשה אמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור אלמא שאין טעם כעיקר אסור בחולין אלא מדברי סופרים וכן ממה שאמרו במסכת עבודה זרה בפרק השוכר (ע״ז ס״ז:) טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו והם מפרשים אסור מדרבנן ואין לוקין עליו שאילו היה מן התורה למה אין לוקין עליו וא״כ מה שלמדו בסוגיא זו טעם כעיקר ממשרת אסמכתא בעלמא הוא וכן ראיה שבפרק כל הבשר (חולין ק״ח.) אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא ומבשר בחלב ואמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה אלמא שהיה רבא סובר לאו דאורייתא:
ושמא תאמר והלא גיעולי גוים טעמו ולא ממשו הוא ואסור מן התורה גיעולי גוים חדוש הוא ואין אומרין כן בשאר איסורין ושמא תאמר מ״מ גיעולי גוים מצד כל האיסורין הוא אלמא שבכל איסורין טעמו ולא ממשו אסור שאם לא כן היאך אפשר לאסרן בכלים ולהתירן בעלמא תירצו בה גדולי הדורות מעלה הוא שנתנה תורה בכלי הואיל ונבלע באיסור אע״פ שאין ממש איסור בפליטתו ומ״מ נותנת טעם לשבח ודומיא דטבילה שהוצרכה אף לכלים חדשים והם סוברים שהטבילה מן התורה ואע״פ שמחוסר טבילה אם עבר ובשל בו לא שמענו בו איסור אפשר בשהכלי ראוי לטבילה אבל כל שהכלי נבלע באיסור אינו ראוי לטבילה וטבילה מעכבת בו ואע״פ שיש כלים שאין צריכין טבילה מ״מ כל שכנגדו בכלי ראויים לטבילה כשר בדיעבד וכל שכנגדו בכלים בני טבילה אין ראויים לטבילה אף בדיעבד אסור ואף בכלים שלנו עשה בהם מעלה זו והדברים דחוקים הרבה:
ומ״מ אף הם מביאים ראיה לומר שטעם כעיקר לאו דאורייתא משמועת שתי קופות הנזכרת בסוגיא זו שאמרו בה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר ואם טעם כעיקר דאורייתא הרי על כרחך דאורייתא הוא שהרי יש כאן נתינת טעם ואף בתלמוד של ערלה אמרו כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מנותן טעם של נזיר ומה שאמרו הטמאים לאסור צירן ורוטבן לא שנבלע צירן ורוטבן בבשר אלא שהם בפני עצמן ואע״פ שהביאוה לענין תערובת וכמו שאמרו רב מרי בר רחל אימליחא ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה וודאי משום בליעה היה שואלה ואמר ליה הטמאים לרבות צירן ורוטבן לא בא לומר שהוא מן התורה אלא כך פירושו הואיל וצירן אף אותו שיוצא על ידי מליחה אסור מן התורה בפני עצמו ואין אומרין זיעה בעלמא הוא הוי ליה מליחתו כבישול ואסור מיהא מדרבנן וכן פירשוה גדולי הדור לדעת גדולי הרבנים:
ומ״מ גדולי האחרונים מכריעים שטעם כעיקר מן התורה וממשרת או מגיעולי גוים כפשוטה של שמועה זו ואין אומרין גיעולי גוים חדוש שהרי לא אסרה תורה אלא בבת יומא ואין כאן חדוש הואיל ואין כאן פגם ואין אומרין שמשרת וגיעולי גוים שני כתובים הבאים כאחד שלא ללמוד מהם שהרי לחכמים שאמרו גיעולי גוים חדוש הוא אין כאן אלא משרת לטעם כעיקר שגיעולי גוים לחדושו בא ולר׳ עקיבא הרי צריך לו פסוק של משרת להיתר מצטרף לאיסור ואין לומר עליהם אסמכתא בעלמא הוא שהרי מחזרים היו להלקות עליה שלא אמרו אין היתר מצטרף אלא שלא ללקות וכן היתר מצטרף פירושו למלקות שאם לאסור לא הוצרך וכן הדין לטעם כעיקר אלא שר׳ יוחנן אמר במסכת עבודה זרה שאין לוקין מפני שמאחר שאי אתה למד כן אלא מגיעולי גוים או ממשרת או מבשר בחלב אין כאן אלא מה מצינו וכל שכן לרבנן שלמדוהו מקל וחומר של נזיר שאין מלקין מקו״ח ומה שהשיב רבא לאביי דרך בישול אסרה תורה דחייה בעלמא היא כלומר שאין ללמדה מבשר בחלב:
ומ״מ למדין אותה אם ממשרת אם מגיעולי גוים ומה שאמרו לטעם כעיקר דבקדשים אסור מתוך שהיה עסוק שם בקדשים דהיינו זרוע בשלה נסיב לה בקדשים:
ומה שאמרו בתלמוד המערב כל נותני טעמים אין לוקין עליהם פירושו במין במינו ואע״פ שאמרו חוץ מאיסורי נזיר ואיסורי נזיר מין בשאינו מינו הן פירושו חוץ מאיסורי נזיר ודומיהן ר״ל כל שהם מין בשאינו מינו או שמא בשאין שם כזית בכדי אכילת פרס והיה אוסרה בנזיר מטעם היתר מצטרף לאיסור וכן זו של שתי קופות פירשוה במין במינו וכמו שאמרו עליה בפרק הערל (יבמות פ״ב.) אמר ר׳ שמעון בן לקיש והוא שרבו חולין על התרומה ור׳ יוחנן אמר אע״פ שלא רבו חולין על התרומה ואם מין בשאינו מינו הוא יסלק ושמא תאמר א״כ היאך הקשה עליה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר והלא מין במינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא פירשוה חכמי האחרונים שבצרפת אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס בשאין מינו דאורייתא אף במינו היה לנו להחמיר מדרבנן ומ״מ טעם כעיקר דאורייתא:
וראיה ברורה ממה שאמרו בזבחים פרק התערובות אמור רבנן ברובא אמור רבנן בטעמא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא ומה שאמרו אמור רבנן פירושו מדאורייתא שהרי על כרחך מין במינו ברובא דאורייתא הוא דמדרבנן אף מין במינו בששים וא״כ אף מה שאמר אמור רבנן בטעמא במין בשאינו מינו דאורייתא הוא ומדקאמר בטעמא אלמא כל שיש שם בנותן טעם אע״פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס איסורו מן התורה ומ״מ מגדולי הדורות פירשוה לדעת גדולי הרבנים בטעמו וממשו ואין נראה כן:
וסוף הדברים שטעם כעיקר דאוריתא אלא שאין לוקין עליו ומטעם שכתבנו ובטעמו ובממשו לוקין עליו ומביאים ראיה שהרי אביי היה למד טעמו ולא ממשו דאורייתא מבשר בחלב במסכת חולין (ק״ח.) ובסוגיא זו הוא מקשה וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אלמא שהוא סובר שאינה מן התורה וא״כ למדנו שטעמו ולא ממשו אין זה כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס וכן טעמו וממשו אין זה כזית בכדי אכילת פרס ומ״מ פירשו גדולי הדור שמאחר שהעלו בסוגיא זו שכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא סברא דאף בטעמו ולא ממשו ולמדה מבשר בחלב:
ומקצת חכמי האחרונים שבצרפת חולקים לדעת רביעית לומר שאף טעמו ולא ממשו מן התורה ולוקין עליו ואין אומרין שאין לוקין על בנין אב שכיון שאילו היה האיסור בעין היה אסור מן התורה טעם כעיקר גילוי מילתא בעלמא הוא ושמא תאמר א״כ היאך אמרו חכמים על עירובו בלא כלום מפני שטעם כעיקר אינו לוקה אא״כ אכל כל האיסור בכדי אכילת פרס אע״פ שאין דרך העירוב בכך וכותח הבבלי וחבריו אם עשה כן בטלה דעתו כמו שיתבאר למטה והדברים זרים ורחוקים:
ומ״מ למדת בענין זה ר״ל טעמו וממשו וטעמו ולא ממשו נחלקו לארבעה כתות מהם שאמרו בשניהם שלוקין עליהם ומהם שאמרו בשניהם שאין לוקין ומהם שאמרו בטעמו וממשו ללקות עליו ובטעמו ולא ממשו שאין בו איסור תורה כלל והרביעי והוא שהסכמנו עליו הוא שטעמו וממשו לוקין עליו וטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו אלא שהוא אסור מן התורה וזהו עיקר הדברים וכבר כתבנוהו במסכת חולין ובאחרון של עבודה זרה:
אע״פ שכתבנו בטעמו ולא ממשו לדעתנו שאין לוקין עליו בשר בחלב אינו בכלל זה אלא אף החלב שאין בו ממשות של בשר לוקין עליו וכבר הקשו ממנה בתלמוד המערב שבמסכת נזיר פרק שלשה מינין ולא השיבו עליה וגדולי המפרשים כתבו הטעם מפני שאינו דומה לשאר איסורין ששאר איסורין זה אוסר לזה וזה אוסר לזה ומתוך כך כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס אין לוקין עליו אבל בשר בחלב כל אחד ואחד אוסר את חברו ומתוך כך כשנתבשלו יחד וקבלו טעם זה מזה נעשו איסור אחד ומצטרפין ללקות עליהם בכזית: אע״פ שכתבנו דרך פסק רוב דברים היוצאים מסוגיא זו צריך להעירך בביאורה דרך קצרה והוא שאמרו אמר ר׳ יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ר״ל להשלים שיעור האיסור ללקות עליו אלא באיסורי נזיר שאם שרה פתו ביין לוקה אע״פ שאין בו לצרף ממנו כזית יין קרוש שהוא רביעית שהפת משלימו מדקאמר רחמנא משרת לחייב על שריית פתו ביין ואילו היה שם כזית יין לא היה צריך לכתבו אלא ללמד עליו אף בשאין שם כזית יין ואין צורך לגרוס כאן משרת וכל משרת שלא מרבוי של וכל אמרוה אלא ממשמעות של משרת כמו שפירשנו וי״מ בו דמרבויא דוכל קאמר דאי לאו וכל הוה אמינא דוקא בשיש בו כזית יין והוצרך ללמדו מפני שאינו בעין אלא בלוע בפת וכבר ביארנו סתירת נוסחאות אלו בפירושנו אלא שעיקר הגירסא כמו שכתבנו: זעירי אמר אף שאור ר״ל אם הקטיר חצי זית שאור וחצי זית מצה וכבר ביארנו שאין הלכה כן לא בנזיר ולא בשאור כמאן כר׳ אליעזר דדריש כל וכמו שאמרו למעלה אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת״ל כל אי הכי חמץ בפסח נמי שהרי אמר הוא למעלה על ערובו בלאו ופירשו בו מכל ועל הדרך שהוא דורש בו כל לכזית אע״פ שאינו בעין יש לך לדון שהוא דורשו גם כן לחצי זית שהוא בעין ואמר אין הכי נמי ולא תפשה בשאור אלא לאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה בפחות מכזית ר״ל אף בלא צירוף קמ״ל דלא ומ״מ על ידי צירוף יש הקטרה וחייב:
ושמא תאמר לזעירי ולר׳ אליעזר הרי כל איסורין שבתורה נאמר בהם כל כגון כל שרץ כל דם כל נבלה כל שרץ העוף כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ודרך כלל לא תאכל כל תועבה תירצו שכולם צריכים לגוף הענין מפני שיש בו הרבה מינין אבל כל האמור בחמץ אינו צריך לכלול מינים אחרים חלוקים שחמץ לאכילה ושאור להקטרה אחד הוא ואם מפני שיש חמץ מחמשת המינין נראה לי באלו שאין אחד מהם ראוי לפקפק בחימוצו יותר מחברו אבל אלו יש ביניהם חלוק גדול שהרי שרץ העוף ושרץ המים חלוקין בלאוין וחלב מותר בחיה ודם מותר בדגים וחגבים והיה לנו לפקפק בקצת מן האחרים אלא שמלת כל מרבה להם:
ולמדת מ״מ שלדעת ר׳ יוחנן לא אמרוה אלא בנזיר הא בחמץ לא אלמא סבירא להו כרבנן דאמרו על עירובו בלא כלום וכשם שלא העמידו דין תורה על שיעור חמץ שאינו בעין כך לא העמידוה על היתר מצטרף לאיסור וקצת מפרשים הביאו מזה ראיה למה שכתבו גדולי הפוסקים שהלכה כרבנן שעל עירובו בלא כלום וכל שכן נוקשה בעיניה ולאפוקי מדר׳ מאיר ואע״פ שהדברים אמתיים לדעתנו כמו שהתבאר מ״מ אין זו ראיה שמא ר׳ יוחנן אף לר׳ אליעזר אומר כן והוא סובר עליו שאינו מחייב אלא בעירובו מפני שמ״מ יש שם כזית איסור אבל היתר מצטרף לאיסור שאין בו שיעור איסור אע״פ שהוא בעין או בקרוב לכך כמו שביארנו לא אבל זעירי אלימא ליה היתר מצטרף לאיסור מתוך שהוא בעין או בקרוב לו ליתן לו דין שיעור איסור הנימוח ונתפזר טעמו:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush