גמרא
פירוש
תַּנְיָא אהַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו מנה״מ אָמַר רַב נַחְמָן דִּכְתִיב {שמות ד׳:י״ט} וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שוב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים אָמַר לוֹ בְּמִדְיָן נָדַרְתָּ לֵךְ וְהַתֵּר נִדְרְךָ בְּמִדְיָן דִּכְתִיב {שמות ב׳:כ״א} וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה אֵין אָלָה אֶלָּא שְׁבוּעָה דִּכְתִיב {יחזקאל י״ז:י״ג} וַיָּבֹא אִתּוֹ בְּאָלָה. {דברי הימים ב ל״ו:י״ג} וְגַם בַּמֶּלֶךְ נבוכד נצר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים (חַיִּים) מַאי מַרְדּוּתֵיהּ אַשְׁכְּחֵיהּ צִדְקִיָּה לנבוכד נצר דַּהֲוָה קָאָכֵיל אַרְנְבָא חַיָּה כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו שהרי כשפתח לו הב״ה למשה להתיר נדרו נאמר עליו ויאמר ה׳ אל משה במדין לך שוב מצרימה כי מתו האנשים המבקשים את נפשך ולא הוזקק לומר שבמדין היה אלא ללמד שכך אמר לו במדין נדרת במדין התר את נדרך כלומר שידע יתרו בדבר וכן אמרו בצדקיה שמצאו לנבוכדנצר אוכל ארנבת חיה והשביעו שלא יגלהו ונשבע לו ונשאל על שבועתו וגלהו והגיעו הדברים אצל נבוכדנצר שהמדינות לועזות עליו ושלח והביא הסנהדרין לפניו וגלה להם מה שעשה צדקיהו והיאך עבר על שבועתו והם היו מנצלים אותו שכבר נשאל ושאל להם אם כך הוא מחקכם לישאל על שבועה ואמרו לו כן ושאל להם אם הדבר כן אפילו שלא בפני המשביע ואמרו לו שלא בפניו לא ואמר להם ואם כן היאך התרתם אותו ולא מחיתם בידו מיד ישבו לארץ ידמו וכו׳ ולמדנו מכל מקום שאין מתירין לו אלא בפני מי שנשבע לו: ובתלמוד המערב פירשו הטעם מפני שני דברים אחת מפני החשד שאף זה שידע בשבועתו שנשבע לו ורואה שעבר עליה חושד שבלא היתר הוא עובר עליה ואחרת מפני הבושה ר״ל שאנו רוצים שיתבייש בפניו שמא לפעמים אין בשאלתו עיקר ולא צורך מצוה ויש בה העברה אצל מי שהשביעו ומתוך הבושה יעמוד בשבועתו: ונראין הדברים לפי שטת הענין שלא נאמר אלא במי שהשביעו האחר או שנשבע הוא לו בהסכמתו כגון שנשבע לו שיפרעהו לזמן פלוני או נדר באי זה דבר אם לא יעשה עמו דבר פלוני לזמן פלוני וכיוצא באלו וזה שנשבע לו עומד בטוח על אותו ענין שנשבע לו כענין משה אצל יתרו וצדקיה אצל נבוכדנצר אבל מי שנשבע באי זה דבר בפני חבירו אף בהדרת חבירו בהנאתו או הדרת עצמו בשל חבירו שלא בהסכמתו ושלא מצד שום תנאי שבינו לבינו שיהא נשבע או נודר לו עליו מה לו לחברו עליו או לזה על חברו אם יתיר שלא בפניו ואע״פ שבסוגיא זו אמרו המודר הנאה מחבירו בפניו סתם פרושו שחברו הדירו ואמר לו הוי נודר הנאה מכך וכך אם לא תעשה עמי דבר פלוני אבל אם זה מדיר עצמו מנכסי חברו ממילא בלא הסכמת חברו ולא שום תנאי שבינו לבינו שיהא נשבע או נודר עליו מתירין לו כך נראה לי וגדולה מזו כתבו אחרוני הרבנים שלא נאמר כן אלא כשהנשבע או הנודר קבל טובה והנאה מזה שנשבע לו כמשה מיתרו וצדקיהו מנבוכדנצר ולא יראה כן חדא דהא הכא מודר הנאה מחברו קאמר ומסתמא לא קבל הנאה ממנו ועוד שאם בכל שלא קבל הנאה ממנו אתה אומר שמתירין אותו אף שלא בפניו אם כן טעם חשד ובושה הלכו להם אבל לדעתנו כל שנשבע מאליו ואין לחברו עליו מצד שבועתו דין ודברים אין כאן חשד שאף זה אינו נותן לבו עליו וכל שכן שאין לנו אצל טעם הבושה כלום שאין בשאלת שבועתו העברה לשום אדם שיתבייש עליה: אף זו שכתבנו שאין מתירין לו אלא בפניו פרשו רוב מפרשים שכל שבפניו מיהא מתירין אותו בעל כרחו שהרי מאחר שהוא בפניו אין כאן חשד ולא בושה וכן יש מפרשין שכל שמודיעין אותו תחלה הרי הוא כאלו היה לפניו ומתירין אותו אחר הודעה אפילו בעל כרחו ושלא בפניו וזה מיהא לטעם חשד אפשר להעמידה אבל לטעם הבושה נראין הדברים שדוקא לפניו כדי שיתבייש אלא שאפשר לומר שהבושה שבשעת ההודעה פוטרתו: וכן יש מפרשים שבכלם דוקא לכתחלה הוא שאין מתירין הא אם עברו והתירו מותר שהרי בזו של צדקיהו עברו והתירו והותר ומכל מקום גדולי המפרשים דחו ראייתם שהרי מכל מקום הכתוב קראו מורד על כך דכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים וכו׳ ושמא תאמר ואף הסנהדרין היאך התירוהו תירצו בתוספות שמרוב מה שראו צדקיהו מצטער בכך וממעט מתוך הכעס במלאכת שמים מצד שהיה סבור להבאישו בעיני האומות עד שיעבירוהו ונתמעט מלכותו דנו את הענין כדבר מצוה ולמדת מדבריהם שלדברי מצוה מתירין אף שלא בפניו וכן למדת לפי דרכך ממעשה של צדקיהו שאפילו היה המשביע גוי אין מתירין לו אלא בפניו וגדולי המחברים כתבו שאפילו היה המשביע קטן דינו כן: המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר רבי מאיר אומר יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד וחכמים מודין לו כיצד אמר קונם שאיני נושא את פלנית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה קונם לבית הזה שאיני נכנס שהכלב רע בתוכו או שהנחש בתוכו אמרו לו מת הכלב או שנהרג הנחש הרי הן כנולד ואינן כנולד וחכמים מודין לו אמר הר״ם פי׳ בעבור שבאר בעת השבועה סבת שבועתו היה כמי שנשבע על תנאי ובטל התנאי אשר לו תחייבהו שבועה כאלו אמר שהוא ישא פלנית אם תסור רעת אביה וכן אמרו בתלמוד נעשה כתולה נדרו בדבר ולא יצטרך הפרה וזה הודו אליו חכמים והקיש על זה גם כן מאמר ר׳ מאיר: אמר המאירי רבי מאיר אומר יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד ר״ל שפותחין בהן אע״פ שדומין לנולד וחכמים מודים לו כיצד אמר קונם שאני נושא לפלונית שאביה רע ואמרו לו מת או עשה תשובה ופירש רבי יוחנן בגמרא בשמת קודם הנדר והודיעוהו שכבר מת שהוא נדר טעות והקשו לו ממה שאמרו למטה קונם שאני נושא לפלונית כעורה ונמצאת נאה שהוא נדר טעות ואם כן אשמעינן תרי זמני דנדר טעות לאו נדר הוא למה ליה ואיתותב ליה רבי יוחנן וקם ליה טעמיה דרב הונא דאמר מפני שנעשה כתולה נדרו בדבר ופירוש הדברים שלא סוף דבר בשמת קודם הנדר והודיעוהו שכבר מת שהוא מותר שהרי זה נדר טעות הוא ואין מקום בו לפתח אלא אף בשמת אחר הנדר פותחין לו בכך כלומר אלו ידעת שימות בקרוב מי נדרת ואע״פ שהמיתה נולד שאינו מצוי הוא כמו שאמרנו למעלה מכל מקום הואיל והזכיר סבת נדרו שהיא מאימת האב הרי הוא כאומר קונם שאני נושא פלונית אלא אם כן אני בטוח מהיזק האב ואע״פ שאלו אמר כן בהדיא לא היה צריך היתר וכמו שאמרו בתלמוד המערב קנם שאני נהנה לפלני כל זמן שהוא לובש שחורים כל שהוא לובש לבנים מותר ואין צריך היתר חכם מכל מקום כל שלא אמר כן בהדיא צריך היתר חכם אלא שהועילה הזכרתו לפתוח לו בה אע״פ שהוא נולד ויש מפרשים במשנתינו שאינו צריך היתר ואין הדברים כלום: ושמא תאמר והרי למטה אמרו קונם שאני נושא פלנית כעורה והרי היא נאה מותר ולא מפני כעורה שנעשית נאה כלומר שהיתה כעורה בשעת הנדר ונעשית נאה אחר כן שאלו כן נולד הוא אלא מפני שהוא נדר טעות ר״ל שאף בשעת הנדר היתה נאה אלא שלא היה יפיה ניכר לו לאיזו סבה והוא היה סבור עליה שהיא כעורה אלמא שאלמלא כן לא היו פותחין בנולד של יפיה אע״פ שהזכיר הסבה תירצו בה גדולי הדור שהמיתה והתשובה מצויים קצת וכמו שאמרו במקום אחר מיתה שכיחא ומצד שאפשר להעלותם על הלב בשעת הנדר דנין אותו כתולה את נדרו בהם אחר שהזכיר סבת נדרו התלויה בהם אבל כעורה ליעשות נאה ושחורה לחזור לבנה אין המחשבה מסכמת בכך ובישוב הדעת נדר ולא בכונה שיתלה את נדרו בהן ומעתה כל שאמר קונם שאני נושא פלנית שאביה רע ואמרו לו מת או עשה תשובה וכן קונם לבית זה שאני נכנס שכלב רע או נחש בתוכו ואמר לו מת הכלב נהרג הנחש הרי הן נולד ואינן נולד ופותחין בו וכן הלכה אבל שהיא כעורה ונעשית נאה הואיל ובשעת הנדר כעורה היתה אין פותחין במה שנעשית יפה אחר כן הואיל ונולד שאין מצוי הוא אלא שאם היתה נאה אף בשעת הנדר והוא סבור עליה שהיא כעורה מותר בלא שאלה ומצד נדר טעות ואע״פ שלדעת ר׳ ישמעאל אף כשהיתה כעורה בשעת הנדר ר״ל שנתיפתה על ידי רפואות או על ידי איזו תחבולה על הדרך שנזכר למטה ששן תותבת היתה לה ועשאה של זהב פותחין בה אין הלכה כמותו שאלו היה טעמו מפני שהוא נולד מצוי שהעוני מנוולתן ומתיפות בנקל הואיל ובלא תחבולה הוא ודאי כך הוא אלא שאף על ידי נולד התירה כמו שיתבאר למטה: ויש מפרשין שזו של כעורה ונאה וזו שאביה רע דין אחד הוא ואלו אמר כאן קונם שאני נושא בת פלני הרע ומת אין פותחין בו ואין זה תולה נדרו בדבר אלא שאומר כן דרך סימן שלא לטעות השומעים בינה לאחרת ששמה כשמה ושם אביה כשם אביה אבל כשאמר שאביה רע ענינה קונם שאני נושאה מפני שאביה רע והרי זה תולה נדרו באותו דבר וכן אלו קנם שאני נושא פלנית שהיא כעורה ענינו מפני שהיא כעורה וכל שנתיפתה אף על ידי תחבולות שהן נולד פותחין לו שהרי הוא כתולה נדרו אבל כשאומר שאני נושא פלנית הכעורה אין זה תולה נדרו אלא כאומר דרך סימן פלנית הכעורה שלא לטעות השומעים באחרת ששמה כשמה ואף גדולי המפרשים נוטים לסברא זו והם מפרשים שרבי ישמעאל שהתיר בכעורה ונעשית נאה הוא מפני שלדעתו אף זה תולה נדרו בדבר הוא ופותחין לו ואין הלכה כמותו:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush