גמרא
פירוש
אָמַר שְׁמוּאֵל אמְקַבְּלֵי קִיבּוֹלֶת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם אָסוּר חוּץ לַתְּחוּם מוּתָּר.
אָמַר רַב פָּפָּא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
כ רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ז׳:ג׳
רמב״ם הלכות אבל י״ג:ו׳
טור אורח חיים תקל״ח:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תקל״ח:א׳
רמב״ם הלכות אבל י״ג:ו׳
טור אורח חיים תקל״ח:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תקל״ח:א׳
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לנכרי״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לנכרי״.
מי שמסר שדהו לגוי באריסות וכדומה לו הרי הגוי עושה בשבת אף בתוך התחום שהרי בשלו הוא עוסק כמו שיתבאר בראשון של עבודה זרה (כ״א:) אבל מסר לו שדהו בקיבולת והוא שאין לגוי כלום בפירות אלא שמקבל עליו עבודת כל השדה להוצאתו ובעלים נותנין לו סך ידוע בדמים בסוף המלאכה ואין נשכר בה לימים אלא אימתי שירצה יעשה וכן ביתו לבנות וכל כיוצא בזה אסור לו להניחו לבנות או לעבוד בשבת ויום טוב בתוך התחום שלא יאמרו בשל ישראל הוא עוסק וחוץ לתחום מותר ובלבד שלא יהא תוך התחום של עיר אחרת שלא יחשדוהו בני עיר אחרת ובחולו של מועד אף חוץ לתחום אסור שיאמרו במועד שכרו הואיל ודרכם לצאת חוץ לתחום בחולו של מועד ויבאו להתיר מה שאין הפסד באיחורו על ידי גוים וכל שאסור לעשותו במועד אסור לומר לגוי לעשותו:
וקיבולת של מטלטלין כגון עורות לעבדן וכלים לכובס מותר אף בשבת ויום טוב כל זמן שיהא מוסרם מבעוד יום ר״ל עם השמש שאין להם קול:
יש מי שאומר שאף האבל שמסר קרקעו בקיבולת אסור לו להניחו לעשות בו בימי אבלו והדברים נראין לענין פסק ומ״מ הם באים בה מצד שהם מפרשים שמועת הקיבולת באבל שגוי המקבל שדה שלו בקיבולת בתוך התחום אסור לו להניחה לעבוד בקרקע שלו ואע״פ שאריסות וחכירות בקרקע שלו מותר אין קיבולת דומה לאריסות וחכירות שנוטלין חלק בפירות הקרקע וכן אע״פ שהתרנו קיבולת מטלטלין שלו בבית אחר קרקע אין לו דין בית אחר והרי שמו מתפרסם עליו ומה שאמרו במועד הוא הדין בחול אלא מאחר שתפש בראש השמועה שבת ויום טוב הן לקיבולת שלו הן לשל כל אדם הוא תופש בסופה חולו של מועד ולענין אבל ושמא תאמר וא״כ במועד מפני מה נאסרה והרי אין אבלות במועד שאם באבלות קודם הרי נפסק ואם באבלות של תוך המועד הרי לא התחיל שהשבת אתה יכול לפרש בה כן מצד שעולה ואינה מפסקת ויום טוב אפשר ביום טוב שני ושמת בו ביום אבל מועד היאך אתה מפרשה באבל לבד אין זו שאלה שהרי דברים שבצנעה נוהג והטעם שלא מנעו אבלות ברגל אלא לכבוד הרגל ודברים שבצנעה אין בהם כבוד הרגל וכן הדין בעשיית מלאכה שראויה ליאסר שאין בעשייתה כבוד הרגל אלא זלזול:
אחרוני הרבנים שבצרפת התירו קיבולת בשבת ויום טוב אף בתוך התחום ולא ראו להפריש בין קיבולת לאריסות וחכירות וכשהוקשה על שמועה זו שאסרו את הקיבולת בתוך התחום ממה שהתרנו באריסות במסכת ע״ז שם וכמו שאמרו שם מימר אמרי אריסותיה קא עביד הם פירשו שמועה זו באבל הא בשבת ויום טוב דין הקיבולת כדין האריסות והחכירות להתירו אף תוך התחום ואף הם הביאו ראיה ממה שאנו מפליגין בספינה אפי׳ ערב שבת ואין חוששין כשרואין אותו בשבת שיאמרו עכשו שכרה ויש לחלוק בראיה זו שלא הותרה הפלגה לדבר הרשות בפחות משלשה קודם השבת וכיון שהפליג שלשה אינה יכולה לנוח וכבר אמרו היכא דלא אפשר שאני שאם כן לא יפליג לעולם הא ערב שבת שנראה כרוצה לילך בשבת אסור אא״כ לדבר מצוה ואע״פ שבמקומו יתבארו צדדין להתיר בזמן הזה כל הפלגה אף בערב שבת אין אנו מכוונים עכשו אלא לפי שיטת הסוגיא האמורה בה בראשון של שבת ועוד קשה לפרש לדבריהם שאחר שאין מפרישין בין קיבולת לקבלנות ואריסות הרי התרנו למעלה באבל קבלנות ואריסות עד שאנו צריכים לדבריהם ליכנס בפירוש שמועה זו בפירצה דחוקה לומר שלא התרנו למעלה אלא באריסים גוים ושבת או יום טוב וחוץ לתחום והדברים זרים ואין לסמוך עליהם כלל:
ומ״מ יש מכריעין שזו שאסרו כאן בקיבולת דוקא בקיבולת בנין של בתים שאין הדבר מוכיח שיהא הגוי יורד בה באריסות או בשכירות או בקיבולת אבל בשדה שהדבר נראה שבאריסות ירד מותר אף בקיבולת:
אע״פ שהקיבולת מותר מיהא חוץ לתחום אדם חשוב ראוי לקדש עצמו אף במותר לו וקיבולת עצמו המותר דוקא בשעושהו הגוי בשלו כגון שהיה בונה את הבית בעציו ואבניו ואין ישראל נתבע בדבר הצריך לבנין כלל אבל אם היה בתנאי שיהא אחד מן הדברים הצריכים בבנין של ישראל אפי׳ התבן אסור ומ״מ אם נעשה מותר ליהנות בו לערב אף לאותו שנעשה בשבילו וכל שכן לאחרים כדין מי שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת שאע״פ שעבר ומכין אותו מכת מרדות מותר ליהנות בו לערב אף לאותו שנעשה בשבילו אחר שימתין בכדי שיעשו ואין צריך לומר באחרים בסוגיא זו שנמנעו בכאן אחרים מליהנות בכיוצא בזה ואמרו הטעם סיועי סייע בתיבנא בהדיהו כלומר מן הדין באו באיסורה אין זה אלא שהקפידו עליו על שלא דקדק בדבר וקצת חכמי צרפת חדשו בהוראה זו דרך אחרת לאסרה מן הדין והוא שכל מלאכה שעושה אותה הגוי משלו אפי׳ עשאה בשליחותו של ישראל כגון אריגת בגד ועשיית כבש ובונה בית בעציו ואבניו מותר לערב שהרי המטלטלין יכול הוא לעכבם ובקרקעו יכול הוא ליטול עציו ואבניו אבל אם היה אפי׳ התבן של ישראל אסור לעולם ואע״פ שהמבשל לישראל בשבת של ישראל הוא ומותר לערב כמו שיתבאר במקומו לא נאמרו הדברים אלא בשהישראל מבשל ואין לחוש שמא ירגיל עצמו בכך אבל גוי המבשל לצורך ישראל בשל ישראל אסור לעולם ולישראל אחר מיהא מותר והדברים נראין אלא שגדולי המחברים חולקים בה וכן יראה לי לומר שהמבשל בשבת אף לדעת המכשיר בה אין הדבר מתפרסם ואינו דבר המתקיים אבל קרקע שהוא דבר העומד ודבר המתפרסם ראוי לאסור לעולם בדמיון מה שאמרו בתלמוד שבת בגוים שעשו ארון וחפרו קבר בשבת שלא יקבר בו אותו ישראל עולמית ופירשוהו כשהקבר עומד באיסרטיא שהוא דבר המפורסם אבל במקום אחר יקבור בו למוצאי שבת והדברים נראין:
אדם גדול שמסר קיבולת שלו לפועלים ומנעם מלעשות שם בשבת ויום טוב על הדרך שפסקנו ובאו גוים מאליהם לעשות שם שלא בשכר אם היתה מעלתו של זה מפורסמת עד שהכל יודעין שאין אלו נוטלין שכרן אלא שעושין כן מאליהם ובלא שכר מותר להניחם ומ״מ אין לסמוך בה כל כך שמא לא נאמרה בכאן אלא בבי ריש גלותא שהיה ענינם כעין מלכות הא בשאר בני אדם לא וי״מ את הסוגיא בדרך אחרת ואין דבריהם נראין:
אע״פ שהתרנו את הרצועה בכל מה שנאסר בענינים אלו להיות אחרים נהנין בה תלמידי חכמים ראוי להם להתרחק מהנאת כל דבר שנעשה בעבירה ואין כאן יוהרא אלא סלסול ונקיות הדעת: מתנין עם הגוי במועד ומוסרין לו קיבולת לעשות בו אחר המועד הן בקרקע הן במטלטלין אבל לא לעשותה במועד כמו שביארנו ואף בזו דוקא שלא ישקול במועד אם הוא דבר הראוי למשקל כגון שימסור מטוה לגרדי או כסף לצורף במשקל וכן שלא ימדוד אם הוא דבר הראוי למדידה כגון בית לבנאי לשעור קנים או בגד לצבע וכן שלא ימנה אם הוא דבר הראוי למנין שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:
אין מרביעין בהמה בחולו של מועד מפני שיש בהבאת הזכר עליה טורח יתר ואפי׳ חמורה שנתחממה אע״פ שהיא מלאכת האבד מפני שעשויה להצטנן ושוב קשה לזווגה אין מרביעין אותה ומ״מ מכניסין אותם לבית הבקרות ואם יזדוגו יזדוגו וכן בכל הבהמות ולעולם אין מרביעין בבכור שהרי אסור הוא בגיזה ועבודה וזו מעין עבודה הוא וכן פסולי המוקדשין והם קדשים שהוממו ונפדו שהרי אסורים הם בעבודה כמו שיתבאר במקומו:
אין מכניסין צאן לדיר שבשדה כדי לזבל את השדה מפני שהוא כמכוין לזבל ואם באו גוים מאליהם לדייר שדהו של זה מותר אבל אין מסייעין אותן ואין מוסרין להם שומר להסיע את הצאן ממקום למקום כדי שידיירו כל השדה:
היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה והתחיל זמן שכירותו קודם המועד מסייעין אותו השכיר ומוסרין לו שומר אף בשכיר להסיע את הצאן ממקום למקום שאין זה ניכר שלשם חול המועד בפרט יהא עושה כן אחר שהוא שכיר לזמן ושהגיע זמן שכירותו קודם המועד ובשבת אין נותן לו שכר אלא שרשאי להחזיק לו טובה וביום טוב נותן לו מזונות ויראה דוקא למוצאי יום טוב שהרי אין מזמנין את הגוי ביום טוב ואע״פ שהתירו לומר אי ניחא לך במאי דטריח לן וכו׳ זו אינה אלא בגוי שבא לביתו אבל להזמינו מתחלה אף בדרך זה לא:
במסכת פסח ראשון התבאר על הזבל שבחצר שמסלקין אותו לצדדין ואם נעשית חצר כרפת בקר מוציאין אותו לאשפה:
חבית של יין או של שכר שלא היתה מגופה מותר לגופה ולטוח מגופתה ולחברה אע״פ שאין הפסידא מרובה כשעומדת בלא מגופה מ״מ פסידא יש בה שהיין או השכר שבתוכה מתחזק הרבה מצד סתימתה והוא שאמרו בר שית סאוי ושיע כבר תמני ולא שיע כלומר קנקן שאינו מחזיק אלא שש סאין והוא סתום במגופה וטוח בה עולה לבעל הבית כקנקן מחזיק שמנה ואינו סתום:
ולמדת מזה שזה שאמרו מהו למישעא חביתא פירושו לגופה ולטוחה וגדולי הרבנים פירשו בה זפיתה מבפנים וכגון שלא קנה היין עד המועד ולא היה סבור לקנות שאין כאן כיוון מלאכה במועד ואין נראה כן שהרי זו היא שסמכו לה זופתין חביתא ר״ל חבית גדולה ואין זופתין כוזתא ר״ל חבית קטנה כלומר שהגדולה יש בה פסידא גדולה וקטנה אין לה פסידא ראויה לחוש ולישנא אחרינא זופתין כוזתא כלומר הואיל ויש בה פסידא מועטת אחר שהטורח מועט ואין זופתין חביתא מפני שטירחה יתר:
ולענין פסק זופתין את החבית בין גדולה בין קטנה שלא יתקלקל היין או השכר שבתוכה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
וקיבולת של מטלטלין כגון עורות לעבדן וכלים לכובס מותר אף בשבת ויום טוב כל זמן שיהא מוסרם מבעוד יום ר״ל עם השמש שאין להם קול:
יש מי שאומר שאף האבל שמסר קרקעו בקיבולת אסור לו להניחו לעשות בו בימי אבלו והדברים נראין לענין פסק ומ״מ הם באים בה מצד שהם מפרשים שמועת הקיבולת באבל שגוי המקבל שדה שלו בקיבולת בתוך התחום אסור לו להניחה לעבוד בקרקע שלו ואע״פ שאריסות וחכירות בקרקע שלו מותר אין קיבולת דומה לאריסות וחכירות שנוטלין חלק בפירות הקרקע וכן אע״פ שהתרנו קיבולת מטלטלין שלו בבית אחר קרקע אין לו דין בית אחר והרי שמו מתפרסם עליו ומה שאמרו במועד הוא הדין בחול אלא מאחר שתפש בראש השמועה שבת ויום טוב הן לקיבולת שלו הן לשל כל אדם הוא תופש בסופה חולו של מועד ולענין אבל ושמא תאמר וא״כ במועד מפני מה נאסרה והרי אין אבלות במועד שאם באבלות קודם הרי נפסק ואם באבלות של תוך המועד הרי לא התחיל שהשבת אתה יכול לפרש בה כן מצד שעולה ואינה מפסקת ויום טוב אפשר ביום טוב שני ושמת בו ביום אבל מועד היאך אתה מפרשה באבל לבד אין זו שאלה שהרי דברים שבצנעה נוהג והטעם שלא מנעו אבלות ברגל אלא לכבוד הרגל ודברים שבצנעה אין בהם כבוד הרגל וכן הדין בעשיית מלאכה שראויה ליאסר שאין בעשייתה כבוד הרגל אלא זלזול:
אחרוני הרבנים שבצרפת התירו קיבולת בשבת ויום טוב אף בתוך התחום ולא ראו להפריש בין קיבולת לאריסות וחכירות וכשהוקשה על שמועה זו שאסרו את הקיבולת בתוך התחום ממה שהתרנו באריסות במסכת ע״ז שם וכמו שאמרו שם מימר אמרי אריסותיה קא עביד הם פירשו שמועה זו באבל הא בשבת ויום טוב דין הקיבולת כדין האריסות והחכירות להתירו אף תוך התחום ואף הם הביאו ראיה ממה שאנו מפליגין בספינה אפי׳ ערב שבת ואין חוששין כשרואין אותו בשבת שיאמרו עכשו שכרה ויש לחלוק בראיה זו שלא הותרה הפלגה לדבר הרשות בפחות משלשה קודם השבת וכיון שהפליג שלשה אינה יכולה לנוח וכבר אמרו היכא דלא אפשר שאני שאם כן לא יפליג לעולם הא ערב שבת שנראה כרוצה לילך בשבת אסור אא״כ לדבר מצוה ואע״פ שבמקומו יתבארו צדדין להתיר בזמן הזה כל הפלגה אף בערב שבת אין אנו מכוונים עכשו אלא לפי שיטת הסוגיא האמורה בה בראשון של שבת ועוד קשה לפרש לדבריהם שאחר שאין מפרישין בין קיבולת לקבלנות ואריסות הרי התרנו למעלה באבל קבלנות ואריסות עד שאנו צריכים לדבריהם ליכנס בפירוש שמועה זו בפירצה דחוקה לומר שלא התרנו למעלה אלא באריסים גוים ושבת או יום טוב וחוץ לתחום והדברים זרים ואין לסמוך עליהם כלל:
ומ״מ יש מכריעין שזו שאסרו כאן בקיבולת דוקא בקיבולת בנין של בתים שאין הדבר מוכיח שיהא הגוי יורד בה באריסות או בשכירות או בקיבולת אבל בשדה שהדבר נראה שבאריסות ירד מותר אף בקיבולת:
אע״פ שהקיבולת מותר מיהא חוץ לתחום אדם חשוב ראוי לקדש עצמו אף במותר לו וקיבולת עצמו המותר דוקא בשעושהו הגוי בשלו כגון שהיה בונה את הבית בעציו ואבניו ואין ישראל נתבע בדבר הצריך לבנין כלל אבל אם היה בתנאי שיהא אחד מן הדברים הצריכים בבנין של ישראל אפי׳ התבן אסור ומ״מ אם נעשה מותר ליהנות בו לערב אף לאותו שנעשה בשבילו וכל שכן לאחרים כדין מי שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת שאע״פ שעבר ומכין אותו מכת מרדות מותר ליהנות בו לערב אף לאותו שנעשה בשבילו אחר שימתין בכדי שיעשו ואין צריך לומר באחרים בסוגיא זו שנמנעו בכאן אחרים מליהנות בכיוצא בזה ואמרו הטעם סיועי סייע בתיבנא בהדיהו כלומר מן הדין באו באיסורה אין זה אלא שהקפידו עליו על שלא דקדק בדבר וקצת חכמי צרפת חדשו בהוראה זו דרך אחרת לאסרה מן הדין והוא שכל מלאכה שעושה אותה הגוי משלו אפי׳ עשאה בשליחותו של ישראל כגון אריגת בגד ועשיית כבש ובונה בית בעציו ואבניו מותר לערב שהרי המטלטלין יכול הוא לעכבם ובקרקעו יכול הוא ליטול עציו ואבניו אבל אם היה אפי׳ התבן של ישראל אסור לעולם ואע״פ שהמבשל לישראל בשבת של ישראל הוא ומותר לערב כמו שיתבאר במקומו לא נאמרו הדברים אלא בשהישראל מבשל ואין לחוש שמא ירגיל עצמו בכך אבל גוי המבשל לצורך ישראל בשל ישראל אסור לעולם ולישראל אחר מיהא מותר והדברים נראין אלא שגדולי המחברים חולקים בה וכן יראה לי לומר שהמבשל בשבת אף לדעת המכשיר בה אין הדבר מתפרסם ואינו דבר המתקיים אבל קרקע שהוא דבר העומד ודבר המתפרסם ראוי לאסור לעולם בדמיון מה שאמרו בתלמוד שבת בגוים שעשו ארון וחפרו קבר בשבת שלא יקבר בו אותו ישראל עולמית ופירשוהו כשהקבר עומד באיסרטיא שהוא דבר המפורסם אבל במקום אחר יקבור בו למוצאי שבת והדברים נראין:
אדם גדול שמסר קיבולת שלו לפועלים ומנעם מלעשות שם בשבת ויום טוב על הדרך שפסקנו ובאו גוים מאליהם לעשות שם שלא בשכר אם היתה מעלתו של זה מפורסמת עד שהכל יודעין שאין אלו נוטלין שכרן אלא שעושין כן מאליהם ובלא שכר מותר להניחם ומ״מ אין לסמוך בה כל כך שמא לא נאמרה בכאן אלא בבי ריש גלותא שהיה ענינם כעין מלכות הא בשאר בני אדם לא וי״מ את הסוגיא בדרך אחרת ואין דבריהם נראין:
אע״פ שהתרנו את הרצועה בכל מה שנאסר בענינים אלו להיות אחרים נהנין בה תלמידי חכמים ראוי להם להתרחק מהנאת כל דבר שנעשה בעבירה ואין כאן יוהרא אלא סלסול ונקיות הדעת: מתנין עם הגוי במועד ומוסרין לו קיבולת לעשות בו אחר המועד הן בקרקע הן במטלטלין אבל לא לעשותה במועד כמו שביארנו ואף בזו דוקא שלא ישקול במועד אם הוא דבר הראוי למשקל כגון שימסור מטוה לגרדי או כסף לצורף במשקל וכן שלא ימדוד אם הוא דבר הראוי למדידה כגון בית לבנאי לשעור קנים או בגד לצבע וכן שלא ימנה אם הוא דבר הראוי למנין שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:
אין מרביעין בהמה בחולו של מועד מפני שיש בהבאת הזכר עליה טורח יתר ואפי׳ חמורה שנתחממה אע״פ שהיא מלאכת האבד מפני שעשויה להצטנן ושוב קשה לזווגה אין מרביעין אותה ומ״מ מכניסין אותם לבית הבקרות ואם יזדוגו יזדוגו וכן בכל הבהמות ולעולם אין מרביעין בבכור שהרי אסור הוא בגיזה ועבודה וזו מעין עבודה הוא וכן פסולי המוקדשין והם קדשים שהוממו ונפדו שהרי אסורים הם בעבודה כמו שיתבאר במקומו:
אין מכניסין צאן לדיר שבשדה כדי לזבל את השדה מפני שהוא כמכוין לזבל ואם באו גוים מאליהם לדייר שדהו של זה מותר אבל אין מסייעין אותן ואין מוסרין להם שומר להסיע את הצאן ממקום למקום כדי שידיירו כל השדה:
היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה והתחיל זמן שכירותו קודם המועד מסייעין אותו השכיר ומוסרין לו שומר אף בשכיר להסיע את הצאן ממקום למקום שאין זה ניכר שלשם חול המועד בפרט יהא עושה כן אחר שהוא שכיר לזמן ושהגיע זמן שכירותו קודם המועד ובשבת אין נותן לו שכר אלא שרשאי להחזיק לו טובה וביום טוב נותן לו מזונות ויראה דוקא למוצאי יום טוב שהרי אין מזמנין את הגוי ביום טוב ואע״פ שהתירו לומר אי ניחא לך במאי דטריח לן וכו׳ זו אינה אלא בגוי שבא לביתו אבל להזמינו מתחלה אף בדרך זה לא:
במסכת פסח ראשון התבאר על הזבל שבחצר שמסלקין אותו לצדדין ואם נעשית חצר כרפת בקר מוציאין אותו לאשפה:
חבית של יין או של שכר שלא היתה מגופה מותר לגופה ולטוח מגופתה ולחברה אע״פ שאין הפסידא מרובה כשעומדת בלא מגופה מ״מ פסידא יש בה שהיין או השכר שבתוכה מתחזק הרבה מצד סתימתה והוא שאמרו בר שית סאוי ושיע כבר תמני ולא שיע כלומר קנקן שאינו מחזיק אלא שש סאין והוא סתום במגופה וטוח בה עולה לבעל הבית כקנקן מחזיק שמנה ואינו סתום:
ולמדת מזה שזה שאמרו מהו למישעא חביתא פירושו לגופה ולטוחה וגדולי הרבנים פירשו בה זפיתה מבפנים וכגון שלא קנה היין עד המועד ולא היה סבור לקנות שאין כאן כיוון מלאכה במועד ואין נראה כן שהרי זו היא שסמכו לה זופתין חביתא ר״ל חבית גדולה ואין זופתין כוזתא ר״ל חבית קטנה כלומר שהגדולה יש בה פסידא גדולה וקטנה אין לה פסידא ראויה לחוש ולישנא אחרינא זופתין כוזתא כלומר הואיל ויש בה פסידא מועטת אחר שהטורח מועט ואין זופתין חביתא מפני שטירחה יתר:
ולענין פסק זופתין את החבית בין גדולה בין קטנה שלא יתקלקל היין או השכר שבתוכה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush