גמרא
פירוש
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ד רמב״ם הלכות גירושין ח׳:י״א-י״ב
סמ״ג מצוות עשה נ׳
טור אבן העזר קמ״ג:כ׳-כ״א
שולחן ערוך אבן העזר קמ״ג:כ׳-כ״א
סמ״ג מצוות עשה נ׳
טור אבן העזר קמ״ג:כ׳-כ״א
שולחן ערוך אבן העזר קמ״ג:כ׳-כ״א
ה רמב״ם הלכות גירושין ח׳:י״א-י״ב
סמ״ג מצוות עשה נ׳
טור אבן העזר קמ״ג:כ׳-כ״א
שולחן ערוך אבן העזר קמ״ג:כ׳-כ״א
סמ״ג מצוות עשה נ׳
טור אבן העזר קמ״ג:כ׳-כ״א
שולחן ערוך אבן העזר קמ״ג:כ׳-כ״א
ח רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ה׳:ט״ז
סמ״ג מצוות עשה מ״ג
טור אורח חיים תרל״א:ח׳
שולחן ערוך אורח חיים תרל״א:ח׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ג
טור אורח חיים תרל״א:ח׳
שולחן ערוך אורח חיים תרל״א:ח׳
כשם שביארנו בלחי שעושין אותו בבעל חיים כך עושין ממנו דופן לסוכה ופסים לביראות וכבר ביארנו שכותבין עליו גיטי נשים ובמקומו יתבאר שהאשה אינה מתגרשת אלא בשטר ושענין הגט צריך שיהא בו דבר הכורת בינו לבינה אמר לה על מנת שלא תשתי יין לעולם או שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה גט שהרי אין סוף לתנאי זה עד שתמות כל שלשים יום הרי זה גט ותעמוד כמו שיתבאר במקומו: המשנה החמשית שיירה שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים ולא יהיו פרצות יתרות על הבנין וכל פרצה שהיא בעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח יתר מכאן אסור אמר הר״ם שיירה תרגום ארחת ישמעאלים שיירת ערבאי וכשהוא פרוץ מרובה על העומד בכל התורה אינה מחיצה וכשהוא פרוץ כעומד הוא מחיצה ומותר לטלטל בכלה אלא אם יש בכל אותו הפרוץ פרצה רחבה יתר על עשר אמות כאשר ביאר אינה מחיצה אפי׳ העומד מרובה אלא אם יש שם צורת פתח הרי היא מחיצה אפי׳ יהיה רוחב הפרצה יותר מעשר אמות וזכור אלו תמיד מקיפין שלשה חבלי׳ זה למעלה מזה ובלבד שלא יהא בין חבל לחברו שלשה טפחים שיעור חבלים עביין יתר על טפח שיהא הכל עשרה טפחים זה מבואר כי שיעור מחיצה עשרה טפחים והעקר אצלנו כל פחות משלשה כלבוד דמי וזה מכלל הדברי׳ שהם הלכה למשה מסיני ולפיכך צריך שיהיה בעובי החבלים יתר על טפח להשלים השלשה שיעורים החסרים בין חבל לחבל כדי שיהיה ביניהם פחות משלשה מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו שלשה טפחים בשיירא דברו דברי ר׳ יהודה וחכ״א לא דברו בשיירא אלא בהווה כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה דברי ר׳ יוסי ב״ר יהודה וחכ״א אחד משני דברים וארבעה דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב הזכיר במה שקדם מחיצה של ערב בלי שתי והוא אמרם מקיפים בחבלים וזכר בכאן מחיצה של שתי בלי ערב והיא מקיפין בקנים ואחר [כן] אמ׳ ר׳ יהודה כי זה לא התירו אלא לשיירא והוא שיהיו יותר על שנים ותנא קמא אמ׳ כי אין הפרש בין שיירא ויחיד כל הצריך לעשות מחיצה בשיירא דיו שתי או ערב כמו מקיפין בקנים או בחבלים וחכמים שאומרים אחד משני דברים אומרי׳ כי אפי׳ יחיד במדינה דיו אחד משני דברים באי זה מקום שתהיה המחיצה וממה שאתה חייב לדעת כי כששבת אדם אחד או שנים במדבר ועשו מחיצה כאשר זכרנו כי מתנאי המחיצה שלא יהיה בה יותר מבית סאתים והוא מקום שיש במדתו בעת השבור חמשת אלפים אמות באי זה תבנית שיהיה והוא שיעור מדת חצר המשכן שהיה ארכו מאה ורחבו חמשים ואם היו שלשה או יותר הם שיירא ויכולין לעשות מחיצה כשיעור הצריך להם ולכליהם ולתשמישם ואפי׳ יהיה במדת המקום מילין הרבה ובתנאי שלא ישאר מן המקום שהקיפו בו המחיצה מקום פנוי יהיה בשבורו בית סאתים וזה המחנה הנזכר בכאן אפי׳ למלחמת הרשות וכל שכן למלחמת מצוה ואנו מקילים עליהם לפי שהם מתעסקים בכבוש ארצות האויבים מביאין עצים מ״מ אפי׳ כרתו אותן בעליהן ועשו אותן חבילות אין עליהן עון גזל ופטורי׳ מרחיצת ידים הוא שהם יכולים לאכול בלי נטילת ידים קודם האכילה ואין מטריחין עליהם לבקש מים אבל אחר האכילה ירחצו ידיהם בהכרח לפי שהיא סכנה מפני שהמלח שלהם מזיק לעינים והיה מנהגם לטבול במלח בעת האכילה ולכן נחוש שמא יגע בידיו [על עיניו] ויזיקם וזהו טעם נטילת ידים אחר האכילה וקראו אותה מים אחרונים ומדמאי ענינו שיהיו רשאין לאכל דמאי והוא דבר שלא הוציאו ממנו החקים שהוא חייב להוציאם כגון תרומת מעשר ומעשר שני וכבר ביארנו דמאי ומשפטיו במסכת דמאי ומלערב ענינו שהן רשאין להשתמש במחנותם מאהל אל אהל ופטורין מלעשות עירוב בין האהלים שהם כמו חצרות אבל עירובי תחומין חייבי׳ בהם ועוד יתבארו עירובי תחומין במקומם מזאת המסכתא ואין הלכה כר׳ יהודה ולא כר׳ יוסי והלכה כחכמים שאמרו אחד משני דברים: אמר המאירי המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר שיירא שחנתה בבקעה שהיא כרמלית ואין שם מחיצה והקיפו את הבקעה מערב שבת בכלי בהמה כגון מרדעות ואוכפים והרי שנשארו באותם המחיצות פרצות והוא החלל שבין אכף לאכף כשהוטלו זה על גב זה וכן שסופם לינטל משם ואעפ״כ מחיצות הן ומטלטלין בכולה אפי׳ היתה בת חמשת כורים ובלבד שיהיו אותם הגדרים גבוהים עשרה ושלא יהא הפרוץ מרובה על העומד שלעומד כפרוץ מיהא אנו צריכים ולא לעומד מרובה וכל שעומד כפרוץ דינו כעומד מרובה לגמרי ואח״כ מתנה בה גם כן שלא יהא שם פרצה יתרה מעשר שכל פרצה יתרה מעשר אף בעומד מרובה אסור לטלטל בה מפני שהיא כנפרצה במלואה וכן חצר שהכשרנו בפס ארבעה דוקא בעומד כפרוץ ופרצת עשר ודוקא שיהא עומד שבין פרצה לפרצה (עשרה) [ארבעה] טפחים אבל כל שהעומד פחות מארבעה במקום אחד אויר הפרצה מבטלו ולמדת שכל שפרוץ מרובה אינה מחיצה אלא שאם הפרצות בפחות משלשה הרי הן כסתום וכן כל שאנו באים מכח פי תקרה יורד וסותם פרוץ כעומד מותר ובפרצת עשר אבל לא ביתר מעשר אא״כ יש לה צורת פתח או ימעט וכבר כתבנו שיש חולקים בזו בקצת דברים: מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה פי׳ שיירא זו שחנתה בבקעה מתירי׳ להם להקיף בקעה גדולה במחיצה גרועה כמו שיהו נועצים פסים לכל רוח ויקיפו שלשה חבלים אע״פ שפרוץ מרובה על העומד הואיל ואין בין חבל לחבל אלא פחות משלשה אויר ומתורת לבוד והרי יש כאן לבוד בקרוב לתשעה טפחי׳ ושיעור רחב החבלים טפח ושלשה משהויין להשלים מחיצה עשרה ושיהא חבל התחתון בפחות משלשה סמוך לקרקע שאם לא כן הרי גדיים בוקעין בה ולמדת במשנה זו שאע״פ שמחיצה גמורה אינו אלא בשתי וערב זו כשרה אף בערב לבד והוא הדין בשל שתי לבד כגון הקפת קנים האמורה בסמוך ולפי מה שיתבאר בגמ׳ אף ליחיד הותרה מחיצה זו אבל לא הותרה לו אלא בבית סאתים ואם הקיף יותר מבית סאתים אסור לטלטל בה אלא בארבע אמות ואם היו שנים רשאים להקיף בית ארבעת סאים אע״פ שאין צריך להם כל כך שטלטול בית סאתים אף בלא צורך הותר אלא שלא הותר להם יותר אף בצריכים לו וי״א שאף בשנים דוקא סאתים בין שניהם כמר שיתבאר למטה ובשיירא ר״ל בשלשה שהם שיירא הותר להם להקיף כל צרכם אע״פ שמגיע יתר מבית סאתים לכל אחד אבל אם לא היו צריכים להיקף מרובה אין מתירים להם ללא צורך אלא בית סאה יותר ר״ל בית שבע סאין ואם הקיפו שמנה ללא צורך אסורין לטלטל אלא בארבע אמות: ואחר שהורה מחיצת ערב בלא שתי הורה הכשר שתי בלא ערב והוא חוזר גם כן על השיירא וכגון שאין להם כלי בהמה והותרה להם מחיצת קנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו שלשה טפחים שתהא תורת לבוד עליו: בשיירא דברו כלומר שלא הקלו אלא בשיירה שהעמידוה על דין תורה אבל ליחיד לא דברי ר׳ יהודה ודעתו שבשיירא התירו אפי׳ ביישוב וחכ״א לא דברו בשיירא אלא בהווה ואף ליחיד התירו כל צרכו ופי׳ בגמרא דוקא במדבר ר׳ יוסי אומר כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה ואפי׳ בשיירא ואין הלכה כמותו בשיירא וחכ״א אחד משני דברים או שתי או ערב ושאלו בגמ׳ היינו תנא קמא ותירץ יחיד ביישוב איכא בינייהו דלתנא בתרא אף יחיד ביישוב מתירין לו מחיצה זו לעשותה בשדהו לכל צרכו ולתנא קמא אין מתירין ליחיד ביישוב אלא בית סאתים והלכה כתנא (קמא) [בתרא] שאין חולקין בין יישוב למדבר אלא בשיירא הקלו לכל צדדין אף ביישוב וליחיד החמירו שלא להקיף אלא בבית סאתים אף במדבר ומתירין לו בית סאתים אף ביישוב ויש חולקי׳ בה בקצת דברים וזו עיקר ולגדולי המחברים ראיתי שהכשירו מחיצת חבלים וקנים ולא הפליגו בין יחיד לשיירא ולא בין סאתים ליתר מהן ושמא דבריהם במוקף לדירה גמורה ומשנתנו במוקף לאויר שחוצה לו כגון לשמירה מדבר הבא מחוץ או לשביתת עראי להיתר טלטול ושלא בקירוי וכל שהתרנו במחיצות אלו דוקא בשובת בהם ולקצת גדולי הדור ראיתי כך אף בבית סאתים ביחיד ר״ל במחיצות כאלו אבל במחיצות גמורות מתירין ליחיד כל צרכן בשובת בהן ובלא שביתה במחיצות גמורות מתירין לו בית סאתים וברעועות בלא שביתה ולא כלום שכל שלא לשום דירה ובמחיצות רעועות ובלא שביתה אינו כלום וכל שהתרנו בשיירא לא סוף דבר שהקיפו הם אלא כשמצאוהו מוקף הואיל ושבתו שם וכן יראה בפרק גגות: ואחר שביאר דין שיירא נתגלגל לדין מחנה היוצא למלחמה ופרשו בתלמוד המערב שאין מחנה פחות מעשרה שנאמר ויבאו עשרה נערי דוד וינוחו מאי וינוחו נעשה מחנה ואמר שבני מחנה ר״ל אף במלחמת הרשות פטורי׳ מארבעה דברים מביאי׳ עצים מכל מקום אפי׳ בתלושים ויבשים ובכל עצים ואפי׳ התקינום הבעלים לעצמם ואלו תקנת יהושע הנזכרת בבבא קמא לא הותר אלא בקוצי׳ ובמחוברי׳ ובלחים ופטורין מרחיצת ידים בין לתפלה בין לאכילה ופרשוה קצת מפרשי׳ בסתם ידים אבל כל שיודע בהם שאינן נקיות חייבין שהרי פסולות הן לברכה וי״מ שדי להם בקנוח ידיהם בעפר אע״פ שאין המים רחוקים מהם מיל ופי׳ בגמ׳ (עירובין י״ז:) דוקא מים ראשונים אבל אחרונים חובה אף להם מפני מלח סדומית: ומן הדמאי ר״ל אם מכר להם עם הארץ שאין מחמירין בהם יתר על אכסניים וכמו שאמרו (ברכות מ״ז.) מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ופטורים מלערב פי׳ בגמ׳ דוקא עירובי חצרות שכשהקיפו בקעה אחת מחיצה אע״פ שנעשית הבקעה חצר שדיוריה חלוקין מטלטלין בכולה בלא עירוב אבל בעירובי תחומין הרי הן כשאר בני אדם אא״כ [הוצרכו] לגופה של מלחמה אם נתיראו מן האויבים: זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: כשם שהכשרנו פרוץ כעומד במבוי ובחצר כך לענין סוכה בדפנותיה ולא עוד אלא בפרוץ מרובה על הדרך שכתבנו במקומו ומ״מ בסכך הואיל ולצלתה מרובה מחמתה אנו צריכים צריך שיהא בה עומד מרובה על הפרוץ וכל שסכך בדבר כשר ודבר פסול זה בצד זה אע״פ שאין במקום אחד מן הפסול רחב שלשה אם לא היה הכשר מרובה פסול שהפסול כפרוץ מעתה לא אמרו במקרה סכתו בשפודין שאם יש ריוח ביניהן כשר אלא כשהריוח הנשאר ביניהן יש בו מקום שהשפוד נכנס ויוצא בו בריוח שהוא יתר ממקום השפודים מעט ואע״פ (שאי אפשר) [שאפשר] לצמצם ר״ל (שאי אפשר) [שאפשר] שיזדמן שיהו השפודים מונחים בדרך שאויר שביניהם כמותם לגמרי למלאות כל הריוח יכוין בו להעדיפו מעט על השפודים או שאם השפודים ערב נותן הסכך שתי ואם השפודים שתי נותן הסכך ערב עד שיתפשט על השפודין: מאחר שפרוץ כעומד מותר שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה בגמלים באוכפות בעביטין והוא כר הגמל בשליפין ר״ל במשואות בקנים ובקולחות ר״ל קולחין של ירקות מטלטלין בה ובלבד שלא יהא בין גמל לגמל יתר ממלא גמל והוא שיעור שיכנס בו גמל אחר בריוח שאין טפח נכנס בחלל טפח בריוח ומאחר שהגמי נכנס שם בריוח יותר ממלא גמל יש בו וכן כל כיוצא בזה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush