גמרא
פירוש
שִׁיחְלָא קַמָּא אֲסִירָא מִכָּאן וְאֵילָךְ הָוֵה לֵיהּ זֶה וָזֶה גּוֹרֵם וּמוּתָּר. אֵיתִיבֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר אוְשָׁוִין בְּבֵיצַת טְרֵיפָה שֶׁאֲסוּרָה מִפְּנֵי שֶׁגָּדְלָה בְּאִיסּוּר הָתָם בִּדְסָפְנָא מֵאַרְעָא. וְלִישַׁנֵּי לֵיהּ בְּשִׁיחְלָא קַמָּא אִם כֵּן גָּדְלָה גָּמְרָה מִיבְּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא הָא דִּתְנַן וְלַד טְרֵפָה כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
בריכה של ביצים שהיו במעי נקבת העוף בשעה שנטרפה כלן אסורות וכן התבאר בעדויות והם הנקראים ביצת טרפה ומה שאמרו בה מפני שגדלה באיסור פירושו מפני שנגמרת באיסור ומתוך כך כלן אסורות בין אותן שנגמרו לגמרי בין אותן שלא נגמרו שאף אותן שנגמרו מ״מ כיון דאגידא בגופה כגופה דמיא ואפי׳ נולדה ביום שנטרפה מ״מ גוזרין בה אבל ביצת נבלה והוא שנתנבלה בשחיטה אותן שלא נגמרו בקליפתן אסורות ואותן שנגמרו בקליפתן החיצונה והוא שנאמר עליה במסכת עדויות כיוצא בה בשוק נמכרת גדולי המחברים כתבו שמותרת שהרי לא גדלה ולא גמרה באיסור ואינו נראה שהרי בית שמאי ובית הלל נחלקו בה במסכת עדויות ובית הלל אוסרין וודאי הלכה כדבריהם ואע״פ שיש נסעדים בה במה שאמרו השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב אלמא ביצה לאו כגופה היא פירשו בהלכות גדולות שבשר עוף בחלב הואיל ומדברי סופרים הוא הקלו בה וקצת רבנים הוסיפו שאף לדעת הסובר דאוריתא הואיל ואין איסורו מגופו אלא מצד תערובתו הקלו בו ובתוספות תירצו שלענין איסור עצמה כשם שגזרנו בביצת טרפה שנגמרה כגון שנולדה ביום הטרפות אטו אותה שנגמרה באיסור כך ראוי לגזור בשם נבלה משום של טרפה וחדא גזרה היא ויש מפרשים טעם ההיתר משום דכפירשא בעלמא היא ואף בתלמוד המערב שבמסכת יום טוב פרק ראשון אמרו בית הלל כמשנה ראשונה בית שמאי כמשנה אחרונה דאמר ר׳ יוחנן בראשונה לא היו מעמידין לא בקיבת נבלה ולא בקיבת הגוי חזרו לומר אין מעמידין בקיבת הגוי אבל מעמידין בקיבת נבלה משום דכפירשא בעלמא היא ונמצא בית שמאי כמשנה אחרונה ונראה שעל זו סמכו להתיר אלא שאין ראוי לדחות תלמוד שלנו: ביצים של ספק טרפה כל שהם של בריכה ראשונה שהיתה שם בשעת הטרפות מצניעין אותם עד שתכלה הבריכה אם חוזרת וטוענת כשרים שהרי יצאה מספק טרפה וכן אם שהתה שנים עשר חדש אע״פ שלא חזרה וטענה (ו)לא שהתה שנים עשר חדש אסורים: עגל שנולד מן הטרפה הודאית מותר אע״פ שבכמה מקומות אמרו עובר ירך אמו הוא הואיל ובכאן אין איסור האם אלא מחמת שאינה חיה וולד זה חי הוא אין חיותו נגרר אחר האם כלל ואפי׳ לגבוה מותר ליקרב ולמדת ממה שכתבנו שהביצה נחשבת כגוף התרנגולת ובולד בהמה למדת שאינו ירך אמו ומה שיש לפקפק בה ממה שמצינו בהפך במה שאמרו פרה שהזיקה גובה מוולדה תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה כבר תירצנוה בבא קמא פרק שור שנגח את הפרה: ואפרוח שנולד מביצת הטרפה אין זה מקום ביאורו ובמסכת תמורה התבאר שהוא מותר שבשעה שנוצר כבר נרקבה הביצה ונסרחה ואין לה איסור ואפי׳ לגבוה מותר כמו שהתבאר שם: כשם שביצת טרפה אסורה כך חלבה אסור ומ״מ כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה מותרת שאין חלב הכנוס בתוכה אלא פרש בעלמא אבל חלב הטרפה בעצמו ודאי אסור ודבר זה מתבאר במסכתא זו בפרק כל הבשר: יש אומרים שכל ספק טרפה שעמדה כ״א יום שלא הטילה ביצים ולסוף כ״א יום הטילה שכשרה היא וביצתה אלו היו שם אלו בשעת הטרפות כבר יצאו כבר נאמר במסכת בכורות תרנגולת לאחד ועשרים יום: תולעים שנתהוו בפירות בעוד שהן מחוברים באילן או באביהן אסורין משום שרץ השורץ על הארץ אע״פ שלא שרצו ממש על הארץ הואיל ושרצו במחובר לארץ הרי הוא כמי ששרצו בארץ וזו היא שאמרו אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה ומ״מ בתוספות דחאוה ממה שאמרו עליה למטה לימא מסייע ליה דתני חדא על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ויתושים שבכליסין ותולעים שבתמרים וגרוגרות ותניא אידך על הארץ לרבות תולעים שבעקרי זיתים ועיקרי גפנים מאי לאו אידי ואידי בפירא אלא דהא באיביה הא שלא באיביה ותרץ לא אידי ואידי באיביה הא בפירא הא באילנא אלמא כל דבפירא שרי אף כשהתליע במחובר ומתוך כך הקלו באכילת פולים והדומים להם בלא שום בדיקה שאף אם היו שם בודאי מותרות וכן הסכימו בתוספות עם אחרוני הרבנים ומ״מ גדולי הפוסקים וגדולי המחברים פסקו כשמואל וממה שנשאו ונתנו כאן לדעתו והוא שאמרו אמר רב הונא כל בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת שנים עשר חדש ואמרו עליה שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה הני תמרי דכדא לאחר שנים עשר חדש שריין שאם התליעו במחובר הרי מתו ואם הם חיים ודאי תוך שנים עשר חדש נבראו והרי לא פירשו שהרי בתוך הכלי עמדו אלמא הלכתא היא וזו שלמטה דרך התלמוד הוא לדחות ולומר לא תסייעיה מהכא ומ״מ קושיא נמי ליכא אלא שלבי חוכך להקל ממה שאמרו בה למטה דיקא נמי דקתני שבעקרי זיתים ועקרי גפנים הא כל שבפרי מותר שמע מינה וכל שמעלין כן בסוגיא ברוב פעמים הלכה היא אלא שראוי לחוש ואף בקדושין בענין קדושין המסורין לביאה מצינו שאמר דיקא נמי אע״פ שאינה הלכה ומ״מ אם התליעו לאחר שנתלשו מותרין אא״כ פירשו מן הפרי אבל אם פרשו כלל אסורין משום שרץ הארץ כמו שיתבאר: אף לדעת האוסרין במחובר פירשו בתוספות שלא נאסר אלא כשהחור גדול כל כך שהראש יכול להתהלך בתוכה הא אותן השרצים הנמצאים בפולים הואיל ואין חורו מחזיק יותר אין כאן שירוץ ואף גדולי הרבנים מסכימים לכך שפירשו שכיון שהתולע מהלך לתוך הקישות במחובר הרי הוא כמהלך על הארץ והדברים נראין אלא שגדולי האחרונים חולקים לומר שכל שהתליע באביה אסור וכן נראה לי שהרי רוב המתליעים כך הם והיאך החליטם באיסור: קולא אחרת יצאה מחכמי הצרפתים בענין זה שאין חוששין לפירות מן הסתם אפי׳ באותם שהשירוץ מצוי בהם ואין מצריכין בדיקה מן הסתם ואף גדולי הרבנים מסכימים בה שפירשו הני תמרי דכדא שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש ויש מקשים שאם כן היה לו לומר הני פירי דאיתליעו ולא לומר סתם תמרי דכדא אלא הואיל ודרכם בכך חוששין להם מן הסתם וצריכים בדיקה שכל שהדבר מצוי חוששין אף למיעוט וכענין סירכות שבריאה שאף אלו עלולים הם בהתלעה וכן אמרו למטה לא לישפי איניש שכרא באורתא בציבתא דילמא פריש ממנה לצבתא והדר פריש למנא ועובר משום שרץ השורץ על הארץ אלמא שחששו להם מן הספק הואיל והיבחושים מצויים שם וזהו דעת גדולי המחברים וגדולי המפרשים ומכאן נוהגים שלא לאכול פולים ועדשים בלא בדיקה אפי׳ רכים שרחשים דקים מצויים בהם אף במחובר מלבד אותם הנעשים בהם אחר שנתלשו וכן לדעת זה בכל שדרכו להתליע אלא שבכלן אם עבר ובשל מותר שמא לא התליעו ואם התליעו שמא נמוחו ומ״מ בפולים מיהא יש אומרים שכשנתישנו הפולים כבר מתו אותם הרחשים הדקים ונעשים שם אותם הנקראים גורגולש ואינם גדלים במחובר כלל ומתוך כך יש אומרים שבפולים אין צריך שנים עשר חדש אלא תכף שנתישנו מותרות שהראש הדק כבר מת ואותו שנתהוה לא פירש שהרי הנקב סתום ואפי׳ נפתח אין חוששין שיצא וחזר שמשיצא אינו חוזר וכמו שהקשו בשמועה שהזכרנו אי הכי במנא נמי ניחוש דילמא פריש לדפנא דמנא והדר נפיל למנא ותירץ היינו רביתיה ואם איתא ניחוש דילמא פריש לדפנא דמנא מאבראי והדר לגו חביתא אלא משפירש אינו חוזר לתוכו אלא שיש חוששים שמא יפרוש מצד המים ואחר שפרשו מחיים אסורה ונוהגים להרתיח המים יפה קודם שיתנו שם הפולים כדי שימות הרחש מיד בתוך חורו אלא שיש אוסרין אף בפירשה מתה כמו שיתבאר ונוהגין לתתם תחלה במים צוננין כדי שיפרוש כל העתיד לפרוש ואחר כך נותנן במים רותחין וכשמוצאן בחוץ משליכן ואוכל את השאר אלא שמ״מ יש לחוש בכלם שמא הרחשים הדקים שבמחובר איפשר להתקיים כל שנים עשר חדש ומי הודיענו שכבר מתו ולא עוד אלא שמא הם הם אותם השחורים שאנו מוצאים בהם אחר כך שהרי אף אנו מוצאים בהם לפעמים שנים ושלשה אלא ודאי כל הפירות שוים בדבר זה וכל אותם שדרכם להתליע צריכים בדיקה או שנים עשר חדש ומ״מ פירות שעמדו שנים עשר חדש בכלי אחר שנים עשר חדש מותרין בלא בדיקה שאם התליעו במחובר הרי מתו שכל בריה שאין לה עצם אינה מתקיימת שנים עשר חדש והרי היא כעפר בעלמא ואם אנו רואים אותם חיים ודאי תוך שנים עשר חדש התליעו ובתלוש והרי לא שרצו על הארץ שהרי בתוך הכלי עמדו להם שמא תאמר אם חורם פתוח נחוש להם שמא פרשו כל שיצא מחורו אין חוששין שיחזור בו וגדולי המפרשים כתבו בפולין שהשלימות אין מחזיקין בהם ריעות אלא שמ״מ הנקובות צריך לבדקן ולהשליך השרץ שבתוכן ובעדשים שאין בדיקה ביד בודקין אותן במים שהנקיבות צפות על פני המים וכן כתבו שהחדשות אין מחזיקין בהן ריעות מפני שאינו מצוי ואחר שמצינו בענין זה כמה קולות ושאין האסור ברור בידינו כל כך אין מחליטין את המקילין בעוברי עבירה אלא שמ״מ מורים להם כן והמחמירים מחזיקין אותה להם במדה נכבדת ומשנת חסידים ובעל נפש יחוש לעצמו ושיעור זה של שנים עשר חדש יש פוסקים בו ששה חדשים וכן היא בתלמוד המערב במסכת שבת אלא ששם אמרו אינה חיה וכאן אמרו אינה מתקיימת ומתוך כך יש מחלקין ביניהם לומר חי הוא דלא הוי מששה חדשים ואילך אבל מתקיים הוא עד שנים עשר חדש ולמדים ממנה שכל שמוצאין אותו חי אחר ששה חדשים בידוע שלא התליע במחובר אלא בתלוש וכל שלא פירש מותר וכשנמצא מת אפשר שהתליע במחובר ואף בלא פרש אסור עד שנים עשר חדש ומשנים עשר חדש ואילך מותרין בין חי בין מת כמו שכתבנו ומ״מ גדולי הרבנים מחמירים דדוקא חי אבל מת שמא במחובר התליעו ומתו וקיימי באיסור וכן כתבוה גדולי פורווינצאה ואין הדברים נראין שכל שעברו עליו י״ב חדש עפרא בעלמא הוא ולמטה יתרחבו הדברים בענין זה יותר:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush