גמרא
פירוש
אחֶרֶב הֲרֵי הוּא כֶּחָלָל אַב הַטּוּמְאָה הוּא לְטַמְּיֵיהּ לְסַכִּין וַאֲזַל סַכִּין וְטַמִּיתֵיהּ לְבָשָׂר.
אֶלָּא דְּאִיטַּמִּי בְּשֶׁרֶץ וְאִי בָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת וּכְגוֹן שֶׁבָּדַק קְרוּמִית שֶׁל קָנֶה וְשָׁחַט בָּהּ דְּתַנְיָא בַּכֹּל שׁוֹחֲטִים בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה.
אַבָּיֵי אָמַר הָכִי קָתָנֵי הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וַאֲפִילּוּ כּוּתִי בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס לֹא יִשְׁחוֹט.
וְאִם שָׁחַט חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ אֲכָלוֹ מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ לֹא אֲכָלוֹ אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא שֶׁמָּא יִשְׁהוּ שֶׁמָּא יִדְרְסוּ וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ.
וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ אַהֵיָיא אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי וְאִם שָׁחֲטוּ מִבְּעֵי לֵיהּ.
אֶלָּא אַכּוּתִי הָא אָמְרַתְּ כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו שָׁחֵיט אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה קַשְׁיָא.
אָמַר רָבָא וְיוֹצֵא וְנִכְנָס לְכַתְּחִלָּה לָא וְהָתְנַן בהַמַּנִּיחַ נָכְרִי1 בַּחֲנוּתוֹ וְיִשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס מוּתָּר הָתָם מִי קָתָנֵי מַנִּיחַ הַמַּנִּיחַ קָתָנֵי דִּיעֲבַד.
אֶלָּא מֵהָכָא גאֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר אֶלָּא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ב רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י״ב:י״ז
סמ״ג מצוות לא תעשה קמ״ח
טור יורה דעה קכ״ט:א׳
שולחן ערוך יורה דעה קכ״ט:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קמ״ח
טור יורה דעה קכ״ט:א׳
שולחן ערוך יורה דעה קכ״ט:א׳
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
יש מי שאומר מזו שאין הסכין קרוי כלי שרת וכן דין הואיל והשחיטה כשרה בכל אין זו עבודה ואף בפסח שני אמרו בארבעה עשר שחל להיות בשבת מי שפסחו טלה תוחבו לסכין בצמרו (או) ומי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו אלמא ששוחטין היו בסכינין שלהם ואע״פ שאפשר שהיו מקדשין אותו מבערב מ״מ סתם נאמרה ומה שאמרו בפרק דם חטאת מנין לעולה שטעונה כלי שנאמר ויקח אברהם את המאכלת אין ודאי כלי בעינן וצריך שיתקן את הקרומית לעשותה כעין סכין אבל כלי שרת לא בעינן ומה שאמרו בתוספתא חומר בקמיצה מן השחיטה שהקמיצה טעונה כלי והשחיטה אינה טעונה כלי פירושו שאינה טעונה כלי שרת והילכך שוחטין בקדשים אף בקרומית של קנה כל שתקנה ועשאה כלי ואלו היה נקרא כלי שרת לא היה מותר מכלי העץ שאין עושין כלי שרת מעץ והא מה שאמרו בכאן כגון שבדק קרומית וכו׳ שהוא פשוטי כלי עץ ואינה מקבלת טומאה כמו שביארנו ויש מי שחולק בה ממה שאמרו בראשון של שבועות הסכין מושכתן למה שהן והילכך כלי שרת הוא ואינו נעשה מן העץ ולא אמרו בכאן כגון שבדק בקרומית של קנה ושחט בה אלא טמא בחולין אבל לא על טמא במוקדשין ומגדולי המחברים כתבו שכל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי השרת ואם שחט בדבר ששוחטין בו חלין אף בקרומית של קנה בדיעבד כשרים: חרב הנוגע במת הרי הוא כחלל עצמו והנוגע בו אב הטומאה וכן מטמא באהל כמת עצמו ויש חולקי׳ לומר שאינו מטמא אלא במגע וכן חרב הנוגע בטמא מת הרי אותו חרב אב הטומאה כאדם עצמו שנגע בו כללו של דבר כל טומאה שבמת שנגע בה החרב אינו יורד ממדרגת אותו שנגע בו אלא דינו כדין הנוגע בו הן במת עצמו הן בטמא מת הא מאב הטומאה ולמטה אין החרב מיטמא בו כלל שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ולענין ביאור זה שאמרו בכאן האי טמא דאיטמי במאי אילימא דאטמי במת כלומר דהוה ליה אב הטומאה חרב הרי הוא כחלל לא הוצרכנו לטעם זה כלל שאפי׳ לא היה חרב כחלל הואיל והשוחט אב הטומאה נעשה הסכין ראשון והבשר שני כמו שביארנו אלא לרוחא דמילתא נקטה כלומר חרב הרי הוא כחלל ואף הבשר נעשה ראשון והכי קאמר ותיזיל סכין וליטמייה לבשר לעשותו ראשון וזה שביארנו בדין חרב כחלל גדולי המחברים פירשו שלא על חרב לבד אנו דנין כן אלא אף בכל הכלים שנגעו במת או אף שנתאהלו עמו אנו דנין כן ואפילו בכלי שטף ובגדים חוץ מכלי חרש שאינו נעשה אב הטומאה לעולם ומה שאמרו בראשון של פסחים בנר של מתכת ענינה למעט של חרס ומ״מ הוא הדין בשאר כלים שהם כחלל וכן היא שנויה בספרי ומ״מ הרבה מפרשים נוטים בה לכלי מתכות לבד ולא בכלי שטף ודעת ראשון עיקר הואיל ובספרי שנאוה כן: המניח נכרי בחנותו ויינו של ישראל לשם ר״ל שהיין בביתו של ישראל והנכרי עמו והולך לו הישראל ומניח שם את הגוי הואיל והגוי מתירא שמא עכשו יבאו הבעלים ויראו אם יגע לשם אין צריך ישראל עצמו לישב שם ולשמרו אלא ביוצא ונכנס או אף בשאין יוצא ונכנס כל שאין מודיעו שמפליג מותר לכתחלה אע״פ שנשתהא זמן מרובה ואם היה היין של נכרי אלא שישראל מטהרו בביתו ר״ל בביתו של נכרי במצות הנכרי כדי שימכרהו לישראל שהדבר צריך להיות יושב ומשמר אף ביוצא ונכנס מותר שיוצא ונכנס הרי הוא כיושב ומשמר בדיעבד ויש מקילין להתיר ביוצא ונכנס בשתיהן לכתחלה וכן יראה מסוגיא זו ולענין ביאור אין גורסין אלא מסופא שהרי בפרקים חלוקים הם ולא עוד אלא שהאחרונה ר״ל זו של יושב ומשמר שנויה תחלה בפרק ר׳ ישמעאל והראשונה שנויה אחריה בפרק השוכר ומתוך כך גירסא הנכונה בכאן היא אלא מהכא ועקרי דברים אלו יתבארו במס׳ ע״ז בע״ה זה שאנו מתירין ביוצא ונכנס לא סוף דבר במה שאין לגוי רשות ליגע בו מצד שמגעו אוסר כגון יין אלא אף בדבר שיש רשות לגוי ליגע בו ר״ל שאין נגיעתו אוסרת כגון בשר כל שהוא יוצא ונכנס אין חוששין בזו להחליף שהרי רבא היה מעמיד משנה זו בכותי ובישראל יוצא ונכנס אע״פ שהדבר מסור לו לנגעו כמו שהשיב אביי התם לא נגע הכא נגע ויש מחמירין בזו וכבר כתבנו דבריהם בראשון של ע״ז בסוגיית המשנה השלישית:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush