גמרא
פירוש
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבֵיצָה. אֲמַר לֵיהּ אֲנָא כִּנְהַרְדָּעֵי סְבִירָא לִי דְּאָמְרִי אַף בְּבֵיצָה וּמַאי דַּעְתָּיךְ דִּלְמָא מְעַבְּרִי לֵיהּ לֶאֱלוּל הָאָמַר רַב חִינָּנָא בַּר כָּהֲנָא מִימוֹת עֶזְרָא וְאֵילָךְ לֹא מָצִינוּ אֱלוּל מְעוּבָּר.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות שבת כ״א:ג׳
רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ד׳:ו׳
רמב״ם הלכות חמץ ומצה ח׳:י״א
טור אורח חיים של״ז:ב׳
טור אורח חיים תע״ו:א׳
טור אורח חיים תקי״א:ד׳
טור אורח חיים תק״כ:א׳
שולחן ערוך אורח חיים של״ז:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים תע״ו:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תקי״א:ד׳
שולחן ערוך אורח חיים תק״כ:א׳
רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ד׳:ו׳
רמב״ם הלכות חמץ ומצה ח׳:י״א
טור אורח חיים של״ז:ב׳
טור אורח חיים תע״ו:א׳
טור אורח חיים תקי״א:ד׳
טור אורח חיים תק״כ:א׳
שולחן ערוך אורח חיים של״ז:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים תע״ו:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תקי״א:ד׳
שולחן ערוך אורח חיים תק״כ:א׳
אע״פ שהתרנו במשנה לדעת בית הלל לאפות פתין וגריסין דוקא ביום טוב דעלמא אבל בפסח אין אופין פת עבה וכמה פת עבה טפח שכן מצינו בלחם הפנים שהוא טפח ואע״פ שלחם הפנים עביו טפה והוא בא מצה מ״מ אם אמרו בלחם הפנים שהוא נעשה על ידי זריזים ופת עמילה ועצים יבשים ותנור של מתכת ושהיה מתחמם בכל יום אין אומרין בשאין זריזין וכו׳ אבל אופין בפסח פת מרובה ר״ל שלשין ואופין ממנו הרבה בבת אחת אף ביתר ממה שצריך על דרך ממלאה אשה וכו׳ ובלבד שיהיו לשין אותה על ידי הרבה נשים כל אחת ואחת מעט מעט כשיעור הקצוב לו במקומו ואין צריך לומר ביו״ט אחר שמותר וגדולי הפוסקים פירשוה דוקא ביו״ט דעלמא ופירשו לדעת בית שמאי אין אופין פת מרובה ביו״ט בלישה ומצינו אפייה בענין לישה כמה שאמרו למיפא קפיזא קפיזא ובית הלל התירו ביום טוב דעלמא אבל בפסח לא ואינו נראה כן: המשנה הששית אף הוא אומר שלשה דברים להקל מכבדין בין המטות ומניחין את המוגמר ביום טוב ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרין אמר הר״ם מכבדין ידוע ואע״פ שהיתה ארצם עפרית ומוגמר הוא הקטורת להריח אבל לגמר הכלים לדברי הכל אסור וגדי מקולס כלומר מכובד שיהיה ראשו על כרעיו ועל קרבו כמו כבש הפסח שהיה נאכל בירושלם והלכה כחכמים: אמר המאירי המשנה הששית והכונה לבאר בה שיש קצת מלאכות שהם לאיזה צד צורך של משמשי אוכל נפש ואעפ״כ נאסרו הואיל ואינן לצורך אוכל נפש עצמו וכן נאסרו קצת דברים אף באוכל נפש גמור ואמר על זה אף הוא ר״ל רבן גמליאל על הדרך שהיה חולק שלא כהלכה באותן הדברים הנזכרים למעלה ולהחמיר כך היה חולק באלו להקל מכבדין בין המטות פי׳ כבוד הבית אסור בשבת וביו״ט מטעם השואת גומות שנאסרה משום בונה ואע״פ שהוא דבר שאינו מתכוין הרי הוא כפסיק רישיה שאי אפשר לבית בלא גומות ואמר עכשיו שלא נאמרו הדברים אלא בכבוד הבית אבל קרקע שבין המטות שהיו מסובין בהם לאכילה שהוא מקום מועט ושמכבדין אותו בכל יום שלא יעלה שום אבק למסובין מסתמא אין שם גומא ואין חוששין שמא יבא מהיתר זה להיתר גדול ממנו ר״ל לכבד את הבית ולדעת חכמים אנו גוזרין בכך ואין מכבדין כלל והלכה כדבריהם ונמצא שאסור לכבד שום מקום שבבית מעתה מכבדות של תמרה שאדם מכבד בהן את הבית אסורות בטלטול שהרי מלאכתן לאיסור אא״כ לצורך גופן או לצורך מקומן וזה שאמרו בפרק המצניע (שבת צ״ה.) החולב והמחבץ והמגבן והמכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה דברי ר׳ אליעזר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אין בו אלא שבות ובסוף השמועה אמרו והאידנא דקיימא לן כר׳ שמעון מותר לכתחלה לא נאמר לשטה זו אלא במרבץ וכמו שנאמר שם אמימר שרא זילחא במחוזא אמר משום גומות איתסר והכא ליכא גומות אבל במכבד אפילו ר׳ שמעון מודה משום פסיק רישיה ואחד זה ואחד זה דקאמר ר״ל אחד שבת ואחד יו״ט וכך היא שטת גדולי הרבנים והרבה מן המפרשים: ומגדולי הפוסקים וכן גאוני ספרד כתבו שהמכבדות של תמרה הותר לטלטלן שמלאכתן להיתר הן ומה שאמרו שם והשתא דקיימא לן כר׳ שמעון שרי לכתחלה פירושו אף על הכבוד ומעתה מותר לטלטלן אף מחמה לצל ופירשו בתשובת שאלה שלא נחלקו חכמים במשנה זו לאסור כבוד הבית אלא על דעת ר׳ יהודה שסובר שדבר שאין מתכוין אסור ואפילו לדעת זה היה רבן גמליאל מתיר בין המטות מפני שפשוט הוא לו שאין שם גומא אבל לדעת ר׳ שמעון שדבר שאין מתכוין מותר אף כאן מותר לכבד ואין כאן פסיק רישיה שאפשר שאין שם גומא או שלא תתמלא ולדעת זה כבוד הבית מותר באיזה מקום שבה וכל שכן בין המטות וי״מ לשיטה זו שבין המטות חמור יותר מפני שמכוונין בהם להשוות הגומות הא כל מקומות שבבית מותר ומה שאמרו בפרק מפנין אבל לא יגמור את האוצר ופירשנוה שם אפילו לדעת ר׳ שמעון שמתיר להתחיל באוצר אחר שאינו סובר באיסור מוקצה מ״מ לגמור מיהא אסור ומשום אשוויי גומות יש לפרש דאוצר שאני שהוא עשוי גומות גומות מחמת שקצים ורמשים העשויין לחטט אחר הפירות ולדברי הכל אסור לכבדו והוא שאמרו בפרק ר׳ אליעזר איבוס של קרקע מי איכא מאן דשרי פי׳ לגרפו ולסלק עפרוריתו והא אתי לאשוויי גומות כלומר שהוא עשוי כלו גומות גומות או שמא בכל אלו כל שרואה שם גומות מתכוין הוא להשוותם שלא יתערב עפרורית והוצים במאכל הבהמה וכל עצמו אין גורפו אלא לכך ואף גדולי הרבנים פירשו שם בלשון זה דילמא חזי בהו גומות ומשוי להו הא כל הבתים מ״מ כבודם מותר ומגדולי המפרשים נתפשרו עם התלמידים בענין זה לומר שלא כל הבתים שוים ויש בתים שהם כאוצר והוא שאין מתירין כבוד הבית אלא בבית שנתכבד מערב שבת ולא נפלו שם בשבת לא קליפי אגוזים ולא קליפי רמונים ולא שום דבר שיהא אסור בטלטול אלא שרוצה לכבדו מפני פירורין או קליפי פולין ועדשי׳ או שברי עצמות והדומים לאלו מדברים הראויים למאכל בהמה שכל כיוצא בזה כבר הושוו הגומות ואפשר שלא נתחדשו בשיעור מועט כזה ואפילו היו שם איפשר שלא להשוות אם מפני שאין שם עפר כל כך כדי להשוותם אם מפני שאין מגיע מעט עפר כזה לגומא אבל אם לא נתכבד מערב שבת אפילו לא נפלו שם קליפין אי אפשר לבית שלא נתכבד מערב שבת בלא גומות ואי אפשר שלא להשוות והרי הוא פסיק רישיה ואסור וזהו דעת שלישי: וחכמי התוספות נוטים לדעת ראשון ומוסיפין באיסור מצד שמזיז העפר וקשין וצרורות ודברים האסורים בטלטול אלא שיש מתירין מדין גרף של רעי וכמו שאמרו בפרק נוטל (שבת קמ״ג.) בשמועת גרעיני דתמרי פרסייאתא היכי מטלטלינן להו ואמר רב הונא עביד להו גרף של רעי כלומר שצוברן לפניו עד שיהיו נמאסות לו ומפנין מדין גרף של רעי ואע״פ שבזו מיהא הקשו שם וכי עושין גרף של רעי לכתחלה מ״מ כל שנעשה מעצמו מפנין וכן תירצוה גדולי הדור ובמסכת שבת יתרחבו הדברים בע״ה בענין זה יותר: ומניחין את המוגמר ביו״ט פי׳ דרכם היה להניח לבונה על הגחלים להריח למסובין בשעת אכילה והיה המאכל יותר ערב להם בכך ומאחר שהיא הנאת הגוף הרי הוא כאוכל נפש וחכמים אוסרין מפני שאינו שוה לכל נפש שאין דבר זה מסור אלא לעשירים ואין אומרין מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך אלא בדבר השוה לכל נפש והלכה כדבריהם הא כל שבגוף אכילה אפילו נזדמן לו צבי או טואסי ופסיוני מותר לשחטם ולבשלם שכל שבאכילה צורך כל נפש הוא: ועושין גדי מקולס בלילי פסחים פירשו במסכת פסחים ראשו על כרעיו ועל קרבו ובני מיעיו תלויים חוצה לו בצדו והיה עושה כן זכר לפסח וחכמים היו אוסרין שלא יראה כאוכל קדשים בחוץ ובתלמוד המערב אמרו מכניסין עגל מקולס בלילי פסחים אבל לא גדי מקולס מפני שקורין אותו פסח והלכה כחכמים: זהו ביאור המשנה ומה שנתחדש עליה בגמרא כך הוא: אחר שביארנו במשנה לענין פסק שהנחת מוגמר אף להריח למסבין אסור כל שכן שאסור לעשות כן לגמר בו את הכלי ר״ל להקליט אותו ריח בבגדים וכל שאסרו לגמר הוא מפני שיש בו כבוי וכן שהוא מוליד ריח וכל הולדת ריח אסור ואפילו עשה על גבי חרס שאינו כבוי גמור מ״מ הולדת ריח יש בו ואע״פ שבעישון הפירות מותר כמו שיתבאר בסמוך וכן הדין מפני שהוא שוה לכל נפש כמו שיתבאר מה שאין כן בגמור הכלים ומ״מ אם הביא מערב יו״ט כלי מחתות והקליטו בהן עשן הלבונה או הסמים וסתמו את הנקבים בערב יו״ט למחר רשאין להסיר סתמי הנקבים והעשן יוצא והבית וכל מה שבו מתגמר מאליו ואף בשבת מותר לעשות כן וכן לענין מה שאסרו בכבוד אם כבדוהו מערב שבת ופירסו סדינין עליו למחר מסלקין את הסדינין ונשאר הבית מתכבד מאליו ואף בשבת כן: בימי חכמי התלמוד היו מעשנין את הפירות וענין העשון הוא שהיו נותנין פירות המתיבשין כגון תאנים ותמרים וערמונים קלופים והדומים להם מפירות שאין בהן קליפה או שהוסרה קליפתם שאחרי יבשותן היו פורסין אותן על גבי מחצלת נקובה נקבים נקבים מונחת על גבי יתדות והיו מניחין בקרקע תחת המחצלת מדורה של גחלים וזורקים עליהם אבק בשמים והיה עשן הבשמים עולה לפירות דרך הנקבים וריחן נקלט בהן ועשון זה יש בו מלאכה אם כבוי אם הבערה שתחלתו מכבה שאבק הבשמים בשעת זריקתו מכבה מקצתן של גחלים ואח״כ מתחזק חומן של גחלים בחומן של בשמים וחוזרות ומתבערות ומבעירות את הבשמים ומפני זה נחלקו בגמ׳ אם מותר לעשן את הפירות לצורך יו״ט ביום טוב יש מי שאסר הואיל ואין הדבר שוה לכל נפש ויש מי שמתיר שכל דבר שגופו של אוכל נכשר בו או שתיקון זה מוסיף ערבותו של אוכל עצמו שוה לכל נפש הוא שאף העניים אלו היה מצוי להם היו עושים כן ואין זה דומה להנחת מוגמר שאין בו תקון לגופו של אוכל אלא שהוא נעשה שיריחו המסובין ותהא תאותם מחדדת מחמת עריבות הריח ואין דרכן של עניים בכך אפילו היה מזומן להם: ופסק הדברים שמותר לעשן על גבי גחלים וכל שכן על גבי חרסים המוסקים ואין חוששין לכבוי ולהבערה או להולדת ריח שהרי בעצי בשמים רשאי למללן כדי להוסיף בריחם להריח בהם בין בקשין בין ברכין ואע״פ שעצי בשמים אין בהם אלא הוספת ריח ובזו יש בה הולדת ריח גמורה אעפ״כ הואיל ויש כאן תקון אוכל נפש ושוה לכל מותר שהרי בשר על גבי גחלים יש בה כבוי והבערה והולדת ריח ומותר יש שואלין מאחר שבבשר על הגחלים אתה מתיר את הכבוי נאמר מתוך שהותר הכבוי לצורך מותר שלא לצורך ותירצו שמאחר שאין הכבוי מכשיר את האוכל אין לומר בו מתוך:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush