גמרא
פירוש
מַאי זֶרַע אַחֵר מַאי חִיטֵּי לְגַבֵּי שְׂעוֹרִים כְּזֶרַע אַחֵר דָּמֵי אוֹ לָא כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בְּשִׁדָּפוֹן וְשֶׁלּוֹ בְּיֵרָקוֹן אִי נָמֵי כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בְּיֵרָקוֹן וְשֶׁלּוֹ בְּשִׁדָּפוֹן מַאי תֵּיקוּ.
אֲמַר לֵיהּ זִרְעַהּ חִיטֵּי וַאֲזַל הוּא וְזַרְעַהּ שְׂעָרֵי וְאִשְׁתְּדוּף רוּבָּא דְבָאגָא וְאִשְׁתְּדוּף נָמֵי הָנָךְ שְׂעָרֵי דִּילֵיהּ מַאי מִי אָמְרִינַן דְּאָמַר לֵיהּ אִילּוּ זְרַעְתַּהּ חִיטֵּי הֲוָה נָמֵי מִשְׁתַּדְפָא אוֹ דִלְמָא מָצֵי אֲמַר לֵיהּ אִילּוּ זְרַעְתַּהּ חִיטֵּי הֲוָה מִקַּיַּים בִּי {איוב כ״ב:כ״ח} וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקׇם לָךְ.
אמִסְתַּבְּרָא דְּאָמַר לֵיהּ אִי זְרַעְתַּהּ חִיטֵּי הֲוָה מִקַּיַּים בִּי וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקׇם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר.
נִשְׁתַּדְפוּ כׇּל שְׂדוֹתָיו שֶׁל מַחְכִּיר וְאִשְׁתְּדוּף נָמֵי הָא בַּהֲדַיְיהוּ וְלָא אִשְׁתְּדוּף רוּבָּא דְבָאגָא מַאי מִי אָמְרִינַן כֵּיוָן דְּלָא אִשְׁתְּדוּף רוּבָּא דְבָאגָא לָא מְנַכֵּי לֵיהּ אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּדוּף כּוּלְּהוּ אַרְעָתֵיהּ מָצֵי אֲמַר לֵיהּ הַאי מִשּׁוּם לַתָּךְ דִּידָךְ הוּא דְּהָא מִשְׁתַּדְפוּ כָּל שְׂדוֹתֶיךָ.
במִסְתַּבְּרָא דְּאָמַר לֵיהּ אִי מִשּׁוּם לַתַּאי דִּידִי הֲוָה מִשְׁתַּיַּיר לִי פּוּרְתָּא כְּדִכְתִיב {ירמיהו מ״ב:ב׳} כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה.
נִשְׁתַּדְפוּ כׇּל שְׂדוֹתָיו שֶׁל חוֹכֵר וְאִשְׁתְּדוּף רוּבָּא דְבָאגָא וְאִשְׁתְּדוּף נָמֵי הָא בַּהֲדַיְיהוּ מַאי מִי אָמְרִינַן כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּדוּף רוּבָּא דְבָאגָא מְנַכֵּי לֵיהּ אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּדוּף כּוּלְּהוּ אַרְעָתֵיהּ מָצֵי אֲמַר לֵיהּ מִשּׁוּם לַתָּךְ דִּידָךְ הוּא דְּהָא מִשְׁתַּדְפוּ כָּל שְׂדוֹתֶיךָ גמִסְתַּבְּרָא דְּאָמַר לֵיהּ מִשּׁוּם לַתָּאךְ הוּא.
אַמַּאי הָכָא נָמֵי נֵימָא לֵיהּ אִי מִשּׁוּם לַתַּאי דִּידִי הוּא הֲוָה משייר לִי פּוּרְתָּא דַּהֲוָה מִקַּיַּים בִּי כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ אִי הֲוָה חֲזֵית לְאִישְׁתַּיּוֹרֵי לָךְ מִידֵּי הֲוָה מִשְׁתַּיַּיר לָךְ מִדְּנַפְשָׁךְ.
מֵיתִיבִי דהָיְתָה שְׁנַת שִׁדָּפוֹן וְיֵרָקוֹן אוֹ שְׁבִיעִית אוֹ שֶׁהָיוּ שָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ אֵינוֹ עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן.
קָתָנֵי שִׁדָּפוֹן וְיֵרָקוֹן דּוּמְיָא דְּשָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ מָה שְׁנֵי אֵלִיָּהוּ דְּלָא הֲוַי תְּבוּאָה כְּלָל אַף הָכָא נָמֵי דְּלָא הֲוַי תְּבוּאָה כְּלָל אֲבָל דְּאִיכָּא תְּבוּאָה סָלְקָא לֵיהּ וְלָא קָאָמְרִינַן מַכַּת מְדִינָה הִיא.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא {ויקרא כ״ה:ט״ו} בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאוֹת יִמְכׇּר לָךְ שָׁנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן תְּבוּאָה בָּעוֹלָם.
אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא אֶלָּא מֵעַתָּה שְׁבִיעִית תַּעֲלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן דְּהָא אִיכָּא תְּבוּאָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֲמַר לֵיהּ שְׁבִיעִית אַפְקַעְתָּא דְמַלְכָּא הִיא.
אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא אֶלָּא מֵעַתָּה שְׁבִיעִית לֹא תַּעֲלֶה לוֹ מִן הַגֵּירוּעַ אַלְּמָה תְּנַן הנוֹתֵן סֶלַע וּפוּנְדְּיוֹן לְשָׁנָה אֲמַר לֵיהּ שָׁאנֵי הָתָם דְּחַזְיָא לְמִישְׁטַחא בַּהּ פֵּירֵי.
אָמַר שְׁמוּאֵל לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁזְּרָעָהּ וְצִמְּחָה וַאֲכָלָהּ חָגָב ואֲבָל לֹא זְרָעָהּ כְּלָל לָא דְּאָמַר לֵיהּ אִילּוּ זְרַעְתַּהּ הֲוָה מִקַּיַּים בִּי {תהלים ל״ז:י״ט} לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ.
מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת רוֹעֶה שֶׁהָיָה רוֹעֶה וְהִנִּיחַ עֶדְרוֹ וּבָא לָעִיר וּבָא זְאֵב וְטָרַף וּבָא אֲרִי וְדָרַס אֵין אוֹמְרִים אִילּוּ הָיָה שָׁם הָיָה מַצִּיל אֶלָּא אוֹמְדִין אוֹתוֹ אִם יָכוֹל לְהַצִּיל חַיָּיב וְאִם לָאו פָּטוּר וְאַמַּאי נֵימָא לֵיהּ אִי הֲוֵית הָתָם הֲוָה מִקַּיַּים בִּי {שמואל א י״ז:ל״ו} גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם (את) הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ.
מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ אִי הֲוֵית חֲזֵית לְאִיתְרְחוֹשֵׁי לָךְ נִיסָּא הֲוָה אִיתְרְחִישׁ לָךְ נִיסָּא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
כל העולם כלו בשדפון ושלו בירקון הן בארבעת השדות לשטה זו הן ברוב בקעה לשטה ראשונה הדבר בספק אם השדפון והירקון דומות למכה אחת אם לאו ומ״מ אם של כל העולם בשדפון ושלו אכלה חגב או בהפך אין ספק שאין מנכה לו שאין שני מינין אלו דומין זה לזה וכן כתבוה חכמי התוספות:
התנה עמו שיזרענה חטים והלך וזרעה שעורים ונשדפה רוב הבקעה הן חטים הן שעורים אין מנכה לו אף הוא אומר לו אלו נתקיימה עצתי לא אירעך כך נשדפו שדותיו של מחכיר בכל מקום שהם ונשדפה זו עמהם ולא נשדפה רוב בקעה אין מנכה לו ואע״פ שידים מוכיחות שבשבילו אירע כן אין כאן הוכח אדרבה אם לא שנשענה מדת רחמים על חכירות זה היתה משארת לו מצד אחר נשדפה רוב בקעה וזו עמהם ונשדפו בשאר מקומות שדותיו של חוכר שלא בשדפון שכניו הואיל וכל שדותיו נשדפו שלא ממכת מדינה אף זו בשבילו נשדפה ולא ממכת מדינה ואין יכול לומר בזה ומדת רחמים השאירתו שאין למדת רחמים להשאיר לו במה שאינו שלו ולא עוד אלא שאין כאן כלום שאם היה חייב ארבעה ומשלם שתים מה נשאר לו בכך ולא כלום: המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג אינו מותר לגאול בפחות משתי שנים שהרי נאמר בה במספר שני תבואות ימכר לך ואפילו רצה הלוקח אסור לו להתרצות ולישמע לו שנאמר במספר שנים אחר היובל תקנה ומאחר שכתוב שני תבואות אין נקראין שתי שנים אלא אם כן היו שתיהן באכילת תבואה לפיכך אם היה אחד מהן שנת שדפון או ירקון או שביעית או עצירה גדולה כשני אליהו אין עולה לו מן המנין הא אם לא היתה שנת שדפון באותו מחוז דרך כלל אע״פ שנשדפה שדהו ואפילו רוב בקעה ששדה זו בתוכה עולה לו מן המנין לא הקפידה תורה אלא שתהא שנת תבואות לכלל המחוז ואע״פ ששביעית יש תבואה באותו מחוז כגון בחוצה לארץ שבסביבות ארץ ישראל שביעית שאני שהוא נפקע מצד גזרת מלך:
כבר ביארנו בהרבה מקומות שהמקדיש שדה אחזה ורצה לפדותה מיד הקדש אין פודין אותה מיד גזבר בשווייה אלא בין יפה בין רעה פודה אותה לחשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואין שנת היובל מן המנין נמצא חמשים שקל למ״ט שנים ועולה לכל שנה סלע ופונדיון בקירוב שהסלע מ״ח פונדיונין ומחשב לפי חשבון זה בכל שנים העתידים לבא עד היובל שאם יש לו עד היובל עשר שנים נותן עשרה סלעים ועשרה פונדיונין וכן לפי חשבון זה ואם היו הבעלים פודין פודין לפי חשבון זה ומוסיפין חומש ואין מנכין לו מן הפדיון בשביל שנות השמטה שבה כגון שיאמר הרי היית חייב מ״ט סלעים למ״ב שנים שהרי שבע השמיטות אינן מן המנין וחשוב לכל שנה ושנה בחשבון מ״ט סלעים למ״ב שנים שהרי אף הוא אומר לו אף בשנת השמטה יש לך בה תשמיש שהרי ראויה היא לשטוח בה פירות וכיוצא באלו: זה שביארנו במשנה שהוא מנכה לו מן חכירו דוקא שזרעה ואכלה חגב או נשתדפה על הדרכים שביארנו אבל אם לא זרעה כלל אפילו נשתדפה כל הבקעה או אכלה חגב ויש לנו לומר שאף אם זרעה הוא היתה נשדפת כחברותיה או אכלה חגב אינו מנכה לו שמא אם זרעה היה מתקיים בו לא יבושו בימי רעה ובימי רעבון ישבעו ויתבאר בסמוך שכך הדין אם זרעה ולא צמחה אע״פ שהוכת רוב מדינה בשדפון או חגב אלא יש לו לחזור ולזרוע כמה פעמים עד שיגיע לזמן שעבר בו זמן זריעה והוא בזרע הבכיר כגון חטים ושעורים עד טבת ובזרע האפיל כגון קטניות ושאר מיני תבואות עד אדר:
רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרים אלו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור וכבר ביארנוה במקומה במסכתא זו:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
התנה עמו שיזרענה חטים והלך וזרעה שעורים ונשדפה רוב הבקעה הן חטים הן שעורים אין מנכה לו אף הוא אומר לו אלו נתקיימה עצתי לא אירעך כך נשדפו שדותיו של מחכיר בכל מקום שהם ונשדפה זו עמהם ולא נשדפה רוב בקעה אין מנכה לו ואע״פ שידים מוכיחות שבשבילו אירע כן אין כאן הוכח אדרבה אם לא שנשענה מדת רחמים על חכירות זה היתה משארת לו מצד אחר נשדפה רוב בקעה וזו עמהם ונשדפו בשאר מקומות שדותיו של חוכר שלא בשדפון שכניו הואיל וכל שדותיו נשדפו שלא ממכת מדינה אף זו בשבילו נשדפה ולא ממכת מדינה ואין יכול לומר בזה ומדת רחמים השאירתו שאין למדת רחמים להשאיר לו במה שאינו שלו ולא עוד אלא שאין כאן כלום שאם היה חייב ארבעה ומשלם שתים מה נשאר לו בכך ולא כלום: המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג אינו מותר לגאול בפחות משתי שנים שהרי נאמר בה במספר שני תבואות ימכר לך ואפילו רצה הלוקח אסור לו להתרצות ולישמע לו שנאמר במספר שנים אחר היובל תקנה ומאחר שכתוב שני תבואות אין נקראין שתי שנים אלא אם כן היו שתיהן באכילת תבואה לפיכך אם היה אחד מהן שנת שדפון או ירקון או שביעית או עצירה גדולה כשני אליהו אין עולה לו מן המנין הא אם לא היתה שנת שדפון באותו מחוז דרך כלל אע״פ שנשדפה שדהו ואפילו רוב בקעה ששדה זו בתוכה עולה לו מן המנין לא הקפידה תורה אלא שתהא שנת תבואות לכלל המחוז ואע״פ ששביעית יש תבואה באותו מחוז כגון בחוצה לארץ שבסביבות ארץ ישראל שביעית שאני שהוא נפקע מצד גזרת מלך:
כבר ביארנו בהרבה מקומות שהמקדיש שדה אחזה ורצה לפדותה מיד הקדש אין פודין אותה מיד גזבר בשווייה אלא בין יפה בין רעה פודה אותה לחשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואין שנת היובל מן המנין נמצא חמשים שקל למ״ט שנים ועולה לכל שנה סלע ופונדיון בקירוב שהסלע מ״ח פונדיונין ומחשב לפי חשבון זה בכל שנים העתידים לבא עד היובל שאם יש לו עד היובל עשר שנים נותן עשרה סלעים ועשרה פונדיונין וכן לפי חשבון זה ואם היו הבעלים פודין פודין לפי חשבון זה ומוסיפין חומש ואין מנכין לו מן הפדיון בשביל שנות השמטה שבה כגון שיאמר הרי היית חייב מ״ט סלעים למ״ב שנים שהרי שבע השמיטות אינן מן המנין וחשוב לכל שנה ושנה בחשבון מ״ט סלעים למ״ב שנים שהרי אף הוא אומר לו אף בשנת השמטה יש לך בה תשמיש שהרי ראויה היא לשטוח בה פירות וכיוצא באלו: זה שביארנו במשנה שהוא מנכה לו מן חכירו דוקא שזרעה ואכלה חגב או נשתדפה על הדרכים שביארנו אבל אם לא זרעה כלל אפילו נשתדפה כל הבקעה או אכלה חגב ויש לנו לומר שאף אם זרעה הוא היתה נשדפת כחברותיה או אכלה חגב אינו מנכה לו שמא אם זרעה היה מתקיים בו לא יבושו בימי רעה ובימי רעבון ישבעו ויתבאר בסמוך שכך הדין אם זרעה ולא צמחה אע״פ שהוכת רוב מדינה בשדפון או חגב אלא יש לו לחזור ולזרוע כמה פעמים עד שיגיע לזמן שעבר בו זמן זריעה והוא בזרע הבכיר כגון חטים ושעורים עד טבת ובזרע האפיל כגון קטניות ושאר מיני תבואות עד אדר:
רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרים אלו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור וכבר ביארנוה במקומה במסכתא זו:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush