גמרא
פירוש
עֲסִיקִין אעַד שֶׁלֹּא הֶחְזִיק בָּהּ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ מִשֶּׁהֶחְזִיק בָּהּ אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ חַיְיתָא דְּקִיטְרֵי סְבַרְתְּ וְקַבֵּילְתְּ וּמֵאֵימַת מַחְזֵיק בַּהּ מִכִּי דָיֵישׁ אַמִּצְרֵי.
באִיכָּא דְּאָמְרִי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ע״א פירש״י ד״ה עד שלא החזיק וכו׳ אם לא נתן מעות. לכאורה נראה דהוכחת רש״י ז״ל דאי בשנתן מעות מאי קאמר בלישנא קמא משהחזיק א״י לחזור בו דכיון דאיכא מעות וחזקה פשיטא שא״י לחזור דלענין מאי הוא שלא באחריות. והתוס׳ שכתבו דמיירי בשנתן מעות באמת הוצרכו לפרש בד״ה משהחזיק וכו׳. דקמ״ל למ״ד דנמצא שאינו שלו חוזר עליו. וזה דוחק. א״נ כמ״ש תוס׳ בד״ה ומאימת הוי חזקה וכו׳. ויש לומר דהא גופא קמ״ל מאימת הוי חזקה. אלא דזה גם כן דוחק דהא אמר בתחלה סתם משהחזיק וכו׳. אבל רש״י ז״ל לא ניחא ליה בהא ולכך הוצרך לפרש בלא נתן מעות. אך באמת התוס׳ לא ניחא להו בפירש״י דקשה להיפך דמאי קמ״ל בלא החזיק ולא נתן מעות דיכול לחזור. וא״ל משום דברים שיש בהן משום מחוסרי אמנה דבכה״ג שיצא ערעור לא שייך זה. ועוד דקדק הש״ך בסימן רכ״ו דלשון אחוי טרפך ואשלם משמע שנתן מעות כבר ואפשר לומר דקשיא ליה לרש״י דמ״ט דלישנא קמא דאמר דוקא שלא באחריות אינו יכול לחזור בו משמע דהתנה שלא באחריות דהא במכר סתם קי״ל אחריות טעות סופר הוא ואמאי הא אפילו אם מכר בסתם דאמרינן אחריות טעות סופר אפ״ה אינו יכול לחזור בו כמ״ש התוס׳ למ״ד בב״ב דס״ל נמצא שאין שלו חוזר עליו. דדוקא כשהתנה בפירוש באחריות אמרינן שנתכוין לנכסים משופים וא״כ ה״ה במכר סתם דאף דאמרינן אחריות טעות סופר וחוזר עליו מ״מ אינו יכול לחזור בו וצ״ל דהתוס׳ ס״ל כשיטת הפוסקים (ועיין בסמ״ע ריש סימן ל״ט) דהא דאמרינן אחריות טעות סופר לאו היינו דהוי כאלו התנה אלא דאמרינן מסתמא התנה אם כן שפיר קאמר דכל שלא התנה בפירוש ה״ל כשלא באחריות ונראה דרש״י ז״ל ל״ל הך סברא ומפרש דס״ל לאביי כשמואל דאמר בב״מ דף י״ג ע״א דבשטר מקח לא אמרינן אחריות ט״ס משום דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה א״כ יש לומר דכל זמן שלא החזיק בו היינו אפילו עשה קנין אחר מ״מ כיון דיצא ערעור עד שלא בא לידו אדעתא דהכי ודאי לא קנה. וא״כ טובא קמ״ל דאף שעשה קנין אחר מ״מ כל זמן שלא החזיק בו כלל אמרינן ביה דלא שדי אינש זוזי בכדי שלא יבא לידו כלל ובודאי אחריות טעות סופר. כ״א כשהחזיק אמרינן ביה דזבין ליומא וא״י לחזור. אבל כשהתנה בפירוש באחריות יכול לחזור. וכל זה ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא דמיירי שמכר באחריות לא שייך זה לחלק בין קנין חזקה או קנין אחר. וע״כ עד שלא החזיק מיירי שלא עשה שום קנין ונתן מעות. דעיקר הכרח רש״י ז״ל הוא מדנקט בלישנא קמא משהחזיק א״י לחזור בו. דפשיטא הוא דלענין מאי מכר שלא באחריות. אלא על כרחך בשלא נתן מעות אבל בלישנא בתרא דאיירי אפילו באחריות באמת מיירי אפילו בשנתן מעות. וכדמשמע מלשון אחוי טירפך ואשלם לך דמיירי בנתן מעות. וכמו שדקדק הש״ך בח״מ סימן רכ״ו על רש״י ז״ל. וק״ל:
שם בגמרא אמר שמואל בכותבת וכו׳. הנה ע״כ הא דקאמר בכותבת צ״ל דמיירי בקנו מידו. כדמקשה לעיל ר״פ הכותב ולקמן דף צ״ה וכי כתבה ליה הכי מאי הוי. וצ״ל כדמשני לקמן כשקנו מידו אך הא קשיא לי דמה מהני קנו מידו הא כתבו התוס׳ לקמן דף צ״ה בד״ה הב״ע וכו׳ אע״ג דגבי נשואה אמר ר׳ יוסף מדין ודברים קנו מידו נשואה הוי טפי ידו כידה מהכא גבי לוקח ידה כידו עכ״ל. משא״כ הכא דיד כולם שוות ואין נכסים בחזקתה יותר מחברתה למה יועיל אפילו קנו מידו מיהו לפמ״ש התוס׳ לקמן שם בד״ה וכי כתבה ליה וכו׳ תימא מאי קפריך והלא לא בא עדיין לידה וכו׳ אבל הכא אינו יכול למכור שלא תטרוף כל שעה עכ״ל. א״כ יש לומר איפכא דבבע״ח שוין כיון דביד הבעל להגבות לאחד מהן ה״ל כאלו לא בא לידו עדיין דמועיל סילוק ואפילו בלא קנו מידו כמו בכותב לה ועודה ארוסה והכא נמי כיון דמיירי שהן שוין שפיר מהני סילוק. וצ״ע שלא הזכירו הפוסקים דין זה דבבע״ח שוין מהני לשון דין ודברים בלא קנו. וק״ל: תוס׳ ד״ה וכן שלשה וכו׳ לא הוי ממש וכו׳. הנה לכאורה לפי׳ הר״ח לקמן ע״כ צ״ל דחולקת בשוה דברייתא לא הוי דומיא לחולקות בשוה דמתניתין א״כ יש לומר דגם לפירש״י היא להיפך דחולקות בשוה דמתניתין היינו לפי ערך המעות והיינו למאי דמסיק שמואל בסיפא בכותבת בעלת ג׳ מאות לבעלת מאתים ולבעלת מנה דין ודברים אין לי עמכם במנה גם המציעתא מיירי בהכי ומנה ראשונה מתחלקת בין שתיהן בשוה דהכא לא שייך לפי ערך המעות דהא אדעתא דהכי כתבה בת ג׳ מאות שתחלק בעלת מנה עם בעלת מאתים ותסתלק בעלת מנה ואח״כ תתבע בעלת מאתים בעד מנה שניה במותר המעות וכיון דבעלת מנה ובעלת מאתים חלקו שוב אין להם תביעה בעד אותה מנה נמצא על מנה שניה בעלת מאתים יש לה תביעה בעד מנה שניה של כתובתה ובעלת ג׳ מאות יש לה תביעה על כל כתובתה ומתחלק מנה שניה לפי ערך התביעות לארבעה חלקים ובעלת שלש מאות נוטלת ג׳ חלקים לפי ערך המעות ובעלת מאתים חלק אחד דהיינו כ״ה נמצא בכולה מתניתין מתחלק לפי ערך המעות ולפ״ז בסיפא אף דבל״ז א״ש דהוי לפי ערך המעות אלא משום מציעתא מוקי הכי גם הסיפא דכתבה בעלת ג׳ מאות וכו׳ ומתחלקים שני מאות הנותרים לפ״ע ובעלת ג׳ מאות נוטלת ג׳ חלקים ובעלת מאתים חלק רביעי והיינו ממש כמו שלשה שהטילו לכיס. וכ״ז לפירש״י אבל לפי׳ הר״ח א״א לפרש כן דא״כ רבי היינו ר׳ נתן לכך פי׳ ר״ח לשיטתיה דאברייתא קאי וצ״ל דמשמע ליה להתוס׳ מדלא קאמר אלא אמר שמואל משמע דשינוא קמא קאי במסקנא. ודוק: תוס׳ ד״ה דאמר לה מדין ודברים וכו׳. לולי דבריהם ז״ל יש לומר דמה שפירש״י במתניתין דמיירי שכולן נחתמו ביום אחד מ״מ קשה כיון דעיקר חיוב הכתובה הוא בשעת נשואין ואפילו לא כתב מתחייב מתקנתא דרבנן א״כ כל מי שנישאה קודם קודמת לגבות דנהי דמחמת חיוב השטרות אין מתחילין עד סוף היום שמוכח מתוכו אבל הכא כיון דאפילו לא כתב משתעבד ממילא א״כ כבר נשתעבדו הנכסים לאותה שנישאת קודם וצ״ל דמיירי דאין מוכח מתוך השטרות כגון שזמנם ביום א׳ וכן אחת טוענת ברי שהיא קודמת בנשואין ואין הנכסים בחזקת אחת יותר מחברתה לכך הדין הוא דיחלוקו ולפ״ז יכולה לומר דמה שכתבה דין ודברים אין לי עמך במנה היינו שאינה יכולה לטעון ברי שניסת קודם בעלת מנה אבל נגד בעלת ג׳ מאות טוענת ברי שהיא קודמת ובעלת ג׳ מאות טוענת ברי נגד שתיהן שהיא קודמת א״כ במנה ראשונה אין לבעלת מאתים חלק כיון דאינה יכולה לטעון ברי נגד בעלת מנה וממילא דבעלת ג׳ מאות עם בעלת מנה חולקים ביחד דכל אחת טוענת ברי שהיא קודמת והיינו דאמרה בעלת מאתים לבעלת ג׳ נהי דסליקא נפשאי ממנה ראשונה לא מפני שמחלתי חלקי לבעלת מנה אלא משום דלא היה לי דין ודדברים עמה לטעון ברי נגדה אבל כיון שאת אומרת שאת קודם לבעלת מנה ואני קודמת לך אני קודמת לגבות וממילא הדין דיחלוקו אבל הא דמשני בסיפא בכותבת לבעלת שלש מאות וכו׳ והיינו ע״כ בדרך סילוק ומחילה ובאמת הסילוק מועיל לנגד שתיהן ומכ״ש דא״ש לפמ״ש לעיל דיש לומר דהא דאמר שמואל בכותבת היינו דמוקי גם להמציעתא בכך דא״צ להך סברא דאמר לה מדין ודדברים סליקא נפשאי ודוק:
אך התוס׳ ע״כ ל״ל סברא דהחיוב מתחיל משעת נשואין וכל אחת טוענת שהיא מוקדמת דהא כתבו לקמן בפי׳ הר״ח דאם חולקות בשוה א״כ לקתה מדת הדין. ולפמ״ש דכל אחת טוענת שהיא מוקדמת א״כ הדין דין אמת דכיון שבעלת מנה טוענת שהיא מוקדמת דכל המנה שלה א״כ הא כלל גדול במקום שאין לאחד חזקה יותר מחבירו וטוען ברי דה״ל ממון המוטל בספק וחולקין. וצ״ל דס״ל דאף בתקנת חכמים אין השיעבוד מתחיל אלא מסוף היום דלא עדיף מכתב לה כתובה ושאר כל השטרות. וכן מוכח דהא ע״כ בעלת שלש מאות הוא שהוסיף לה מנה על עיקר כתובתה. ובתוספת לא שייך שיעבוד אלא בכתובה. וממילא דאין השיעבוד מתחיל רק מסוף היום כמ״ש התוס׳ לקמן דף צ״ד ד״ה שני שטרות וכו׳. א״כ מנה זו מאוחרת לכולן ולא יעלה בחשבון חלוקתם. ועוד נראה דמסתמא לא היו נשואים כולם ביום אחד. דהא כתבו התוס׳ במסכת מ״ק דף ח׳ ע״ב בשם הירושלמי דהא דאין מערבין שמחה בשמחה נפקא לן מקרא דמלא שבוע זאת אלא על כרחך צ״ל דהכתובות נחתמו קודם נשואין כמה ימים או אחר נשואין ואחליה לשיעבודייהו עד אותו יום כדאיתא לעיל דף מ״ג. אך הרמב״ם ז״ל כתב בפרק י׳ מהלכות אשות ובש״ע סימן פ״ב סעיף ב׳ דיש לאדם לישא נשים רבות כא׳ ביום אחד וכו׳ נראה דנפקא ליה משמעתין דמפרש להמתניתין בהאי גוונא שנשא כולם כאחד ונשתעבד לכולם כאחד. וק״ל:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
שם בגמרא אמר שמואל בכותבת וכו׳. הנה ע״כ הא דקאמר בכותבת צ״ל דמיירי בקנו מידו. כדמקשה לעיל ר״פ הכותב ולקמן דף צ״ה וכי כתבה ליה הכי מאי הוי. וצ״ל כדמשני לקמן כשקנו מידו אך הא קשיא לי דמה מהני קנו מידו הא כתבו התוס׳ לקמן דף צ״ה בד״ה הב״ע וכו׳ אע״ג דגבי נשואה אמר ר׳ יוסף מדין ודברים קנו מידו נשואה הוי טפי ידו כידה מהכא גבי לוקח ידה כידו עכ״ל. משא״כ הכא דיד כולם שוות ואין נכסים בחזקתה יותר מחברתה למה יועיל אפילו קנו מידו מיהו לפמ״ש התוס׳ לקמן שם בד״ה וכי כתבה ליה וכו׳ תימא מאי קפריך והלא לא בא עדיין לידה וכו׳ אבל הכא אינו יכול למכור שלא תטרוף כל שעה עכ״ל. א״כ יש לומר איפכא דבבע״ח שוין כיון דביד הבעל להגבות לאחד מהן ה״ל כאלו לא בא לידו עדיין דמועיל סילוק ואפילו בלא קנו מידו כמו בכותב לה ועודה ארוסה והכא נמי כיון דמיירי שהן שוין שפיר מהני סילוק. וצ״ע שלא הזכירו הפוסקים דין זה דבבע״ח שוין מהני לשון דין ודברים בלא קנו. וק״ל: תוס׳ ד״ה וכן שלשה וכו׳ לא הוי ממש וכו׳. הנה לכאורה לפי׳ הר״ח לקמן ע״כ צ״ל דחולקת בשוה דברייתא לא הוי דומיא לחולקות בשוה דמתניתין א״כ יש לומר דגם לפירש״י היא להיפך דחולקות בשוה דמתניתין היינו לפי ערך המעות והיינו למאי דמסיק שמואל בסיפא בכותבת בעלת ג׳ מאות לבעלת מאתים ולבעלת מנה דין ודברים אין לי עמכם במנה גם המציעתא מיירי בהכי ומנה ראשונה מתחלקת בין שתיהן בשוה דהכא לא שייך לפי ערך המעות דהא אדעתא דהכי כתבה בת ג׳ מאות שתחלק בעלת מנה עם בעלת מאתים ותסתלק בעלת מנה ואח״כ תתבע בעלת מאתים בעד מנה שניה במותר המעות וכיון דבעלת מנה ובעלת מאתים חלקו שוב אין להם תביעה בעד אותה מנה נמצא על מנה שניה בעלת מאתים יש לה תביעה בעד מנה שניה של כתובתה ובעלת ג׳ מאות יש לה תביעה על כל כתובתה ומתחלק מנה שניה לפי ערך התביעות לארבעה חלקים ובעלת שלש מאות נוטלת ג׳ חלקים לפי ערך המעות ובעלת מאתים חלק אחד דהיינו כ״ה נמצא בכולה מתניתין מתחלק לפי ערך המעות ולפ״ז בסיפא אף דבל״ז א״ש דהוי לפי ערך המעות אלא משום מציעתא מוקי הכי גם הסיפא דכתבה בעלת ג׳ מאות וכו׳ ומתחלקים שני מאות הנותרים לפ״ע ובעלת ג׳ מאות נוטלת ג׳ חלקים ובעלת מאתים חלק רביעי והיינו ממש כמו שלשה שהטילו לכיס. וכ״ז לפירש״י אבל לפי׳ הר״ח א״א לפרש כן דא״כ רבי היינו ר׳ נתן לכך פי׳ ר״ח לשיטתיה דאברייתא קאי וצ״ל דמשמע ליה להתוס׳ מדלא קאמר אלא אמר שמואל משמע דשינוא קמא קאי במסקנא. ודוק: תוס׳ ד״ה דאמר לה מדין ודברים וכו׳. לולי דבריהם ז״ל יש לומר דמה שפירש״י במתניתין דמיירי שכולן נחתמו ביום אחד מ״מ קשה כיון דעיקר חיוב הכתובה הוא בשעת נשואין ואפילו לא כתב מתחייב מתקנתא דרבנן א״כ כל מי שנישאה קודם קודמת לגבות דנהי דמחמת חיוב השטרות אין מתחילין עד סוף היום שמוכח מתוכו אבל הכא כיון דאפילו לא כתב משתעבד ממילא א״כ כבר נשתעבדו הנכסים לאותה שנישאת קודם וצ״ל דמיירי דאין מוכח מתוך השטרות כגון שזמנם ביום א׳ וכן אחת טוענת ברי שהיא קודמת בנשואין ואין הנכסים בחזקת אחת יותר מחברתה לכך הדין הוא דיחלוקו ולפ״ז יכולה לומר דמה שכתבה דין ודברים אין לי עמך במנה היינו שאינה יכולה לטעון ברי שניסת קודם בעלת מנה אבל נגד בעלת ג׳ מאות טוענת ברי שהיא קודמת ובעלת ג׳ מאות טוענת ברי נגד שתיהן שהיא קודמת א״כ במנה ראשונה אין לבעלת מאתים חלק כיון דאינה יכולה לטעון ברי נגד בעלת מנה וממילא דבעלת ג׳ מאות עם בעלת מנה חולקים ביחד דכל אחת טוענת ברי שהיא קודמת והיינו דאמרה בעלת מאתים לבעלת ג׳ נהי דסליקא נפשאי ממנה ראשונה לא מפני שמחלתי חלקי לבעלת מנה אלא משום דלא היה לי דין ודדברים עמה לטעון ברי נגדה אבל כיון שאת אומרת שאת קודם לבעלת מנה ואני קודמת לך אני קודמת לגבות וממילא הדין דיחלוקו אבל הא דמשני בסיפא בכותבת לבעלת שלש מאות וכו׳ והיינו ע״כ בדרך סילוק ומחילה ובאמת הסילוק מועיל לנגד שתיהן ומכ״ש דא״ש לפמ״ש לעיל דיש לומר דהא דאמר שמואל בכותבת היינו דמוקי גם להמציעתא בכך דא״צ להך סברא דאמר לה מדין ודדברים סליקא נפשאי ודוק:
אך התוס׳ ע״כ ל״ל סברא דהחיוב מתחיל משעת נשואין וכל אחת טוענת שהיא מוקדמת דהא כתבו לקמן בפי׳ הר״ח דאם חולקות בשוה א״כ לקתה מדת הדין. ולפמ״ש דכל אחת טוענת שהיא מוקדמת א״כ הדין דין אמת דכיון שבעלת מנה טוענת שהיא מוקדמת דכל המנה שלה א״כ הא כלל גדול במקום שאין לאחד חזקה יותר מחבירו וטוען ברי דה״ל ממון המוטל בספק וחולקין. וצ״ל דס״ל דאף בתקנת חכמים אין השיעבוד מתחיל אלא מסוף היום דלא עדיף מכתב לה כתובה ושאר כל השטרות. וכן מוכח דהא ע״כ בעלת שלש מאות הוא שהוסיף לה מנה על עיקר כתובתה. ובתוספת לא שייך שיעבוד אלא בכתובה. וממילא דאין השיעבוד מתחיל רק מסוף היום כמ״ש התוס׳ לקמן דף צ״ד ד״ה שני שטרות וכו׳. א״כ מנה זו מאוחרת לכולן ולא יעלה בחשבון חלוקתם. ועוד נראה דמסתמא לא היו נשואים כולם ביום אחד. דהא כתבו התוס׳ במסכת מ״ק דף ח׳ ע״ב בשם הירושלמי דהא דאין מערבין שמחה בשמחה נפקא לן מקרא דמלא שבוע זאת אלא על כרחך צ״ל דהכתובות נחתמו קודם נשואין כמה ימים או אחר נשואין ואחליה לשיעבודייהו עד אותו יום כדאיתא לעיל דף מ״ג. אך הרמב״ם ז״ל כתב בפרק י׳ מהלכות אשות ובש״ע סימן פ״ב סעיף ב׳ דיש לאדם לישא נשים רבות כא׳ ביום אחד וכו׳ נראה דנפקא ליה משמעתין דמפרש להמתניתין בהאי גוונא שנשא כולם כאחד ונשתעבד לכולם כאחד. וק״ל:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush