גמרא
פירוש
וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ג רמב״ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ז׳:י״ב
סמ״ג מצוות עשה כ״ה
טור יורה דעה רע״ט:א׳
שולחן ערוך יורה דעה רע״ט:א׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ה
טור יורה דעה רע״ט:א׳
שולחן ערוך יורה דעה רע״ט:א׳
ד רמב״ם הלכות עדות ג׳:ז׳-ט׳
רמב״ם הלכות עדות ז׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ט
טור חושן משפט כ״ט:א׳
טור חושן משפט מ״ו:ל״ז
שולחן ערוך חושן משפט כ״ט:א׳
שולחן ערוך חושן משפט מ״ו:ל״ז
רמב״ם הלכות עדות ז׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ט
טור חושן משפט כ״ט:א׳
טור חושן משפט מ״ו:ל״ז
שולחן ערוך חושן משפט כ״ט:א׳
שולחן ערוך חושן משפט מ״ו:ל״ז
ה רמב״ם הלכות עדות ג׳:ז׳-ט׳
רמב״ם הלכות עדות ז׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ט
טור חושן משפט כ״ט:א׳
טור חושן משפט מ״ו:ל״ז
שולחן ערוך חושן משפט כ״ט:א׳
שולחן ערוך חושן משפט מ״ו:ל״ז
רמב״ם הלכות עדות ז׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ט
טור חושן משפט כ״ט:א׳
טור חושן משפט מ״ו:ל״ז
שולחן ערוך חושן משפט כ״ט:א׳
שולחן ערוך חושן משפט מ״ו:ל״ז
ו רמב״ם הלכות עדות ג׳:ז׳-ט׳
רמב״ם הלכות עדות ז׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ט
טור חושן משפט כ״ט:א׳
טור חושן משפט מ״ו:ל״ז
שולחן ערוך חושן משפט כ״ט:א׳
שולחן ערוך חושן משפט מ״ו:ל״ז
רמב״ם הלכות עדות ז׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ט
טור חושן משפט כ״ט:א׳
טור חושן משפט מ״ו:ל״ז
שולחן ערוך חושן משפט כ״ט:א׳
שולחן ערוך חושן משפט מ״ו:ל״ז
ז רמב״ם הלכות עדות ג׳:ז׳-ט׳
רמב״ם הלכות עדות ז׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ט
טור חושן משפט כ״ט:א׳
טור חושן משפט מ״ו:ל״ז
שולחן ערוך חושן משפט כ״ט:א׳
שולחן ערוך חושן משפט מ״ו:ל״ז
רמב״ם הלכות עדות ז׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ט
טור חושן משפט כ״ט:א׳
טור חושן משפט מ״ו:ל״ז
שולחן ערוך חושן משפט כ״ט:א׳
שולחן ערוך חושן משפט מ״ו:ל״ז
פירש״י מודעא היה וכו׳ אם שטר מכר הוא וכו׳. נראה דהוצרך לפרש כן דס״ל לרש״י ז״ל דדוקא במכר שייך שכפה אותו למכור לו דקי״ל תלוהו וזבין זביניה זבינא וצריך למסור מודעא קודם לפני עדים שמבטל המכר. אבל בהלואה לא משכחת דאם מיירי שבאמת נתן מעות וכופהו על השטר והוא טוען שפרע לו קשה דמ״מ אין יכול לטעון פרעתי דאכתי שייך לומר שטרך בידי מאי בעי דלא הוי ליה לשלם עד שיחזיר לו שטרו וע״כ דמיירי שמוסר מודעא דלא הלוהו כלל א״כ לא שייך מסירת מודעא דהוי ליה תליוהו ויהיב דלא בעי מסירת מודעא כיון שיודעים באונסו כדאיתא בח״מ סימן ר״ה ואין לומר במודעא בלא אונס דמהני במתנה כדאיתא שם ומיירי שכתב בשטר חוב שהוא מתחייב ומשעבד עצמו בחוב בלא קבלת מעות כדאיתא בח״מ סימן מ׳ דא״כ לא שייך באמת הא דקאמר ניתן ליכתב בין לפירש״י ז״ל שניתן לכתוב להציל אנוס מיד אונסו. ובין לפירוש הר״ן ז״ל שניתן ליכתוב כדי לגבות בו המעות שנתן. וכיון דבהלואה צ״ל שלא היה אנוס ולא נתן מעות לא ניתן לכתוב. וכיון שכן צ״ע על הסמ״ע שכתב בסימן מ״ו ס״ק כ״ו במכר או בהלואה וצ״ע. ואפשר דכיון דבמתנה לא בעי אונס ממילא נאמן נמי לומר שהוא אנוס אע״ג דלא הכירו באונסו דהא לא בעי אונס כמ״ש הטור שם וכיון שהוא אמר שהוא אנוס ניתן להם רשות ליכתוב שטר א״כ יש לומר בשטר הלואה שהוא נותן ושיעבד עצמו בלא קבלת מעות כלל ואמר להם בתחלה שהוא אנוס ולא הכירו באונסו ואפ״ה נאמן הוא וניתן השטר ליכתוב וצ״ע:
שם בעי מיניה רבא מר׳ נחמן תנאי וכו׳. כתב הר״ן הא דבתנאי לא ה״ל עולה כמו באמנה כיון דביד המלוה לקיים התנאי ע״ש שהאריך. ולפ״ז נראה פשוט דבתנאי על הלוה שאם יעשה איזה דבר יפטור הוי עולה ובש״ע סימן פ״ב משמע קצת דמיירי בתנאי שביד הלוה ע״ש סעיף י״ב דבתחלת הסעיף מפורש בתנאי ביד הלוה והב״ח כתב להדיא כן גבי עדים והלוה מוכן לקיים תנאי והוא פלאי. והש״ך בס״ק ל״ג השיג שם על הב״ח מטעם אחר וכתב דמיירי בתנאי שביד המלוה. ולפמ״ש הוא פשוט כדברי הר״ן. עוד נראה מלשון הר״ן שהזכיר תנאי על מנת דקי״ל כל האומר על מנת כאומר מעכשיו אבל בתנאי אם. דקי״ל דרשות בידם לחזור קודם קיום התנאי גם כן ה״ל עולה דאע״ג דביד המלוה לקיים התנאי מ״מ הא יכול המוכר או הלוה לחזור קודם הקיום ולא יועיל שוב הקיום אפילו אם יקיים אח״כ את התנאי א״כ אכתי ה״ל עולה. מיהו יש לומר דלא הזכירוהו הר״ן משום דבתנאי אם. כיון דלא חל השעבוד אלא משעה שנתקיים התנאי בל״ז ה״ל מוקדם. מ״מ משכחת בענין דליכא משום מוקדם כגון שהיה התנאי באותו יום עצמו א״נ בשט״ח שאין בו אחריות נכסים. א״נ שאין בו זמן כלל. א״נ בשטר מאוחר לזמן שהותנה בו התנאי. ואפשר דלמאי דקי״ל פלגינן דבורא אפילו אם העדים מעידים בתנאי אם, אינם נאמנים אלא לענין שמחויב לקיים התנאי. אבל שיוכל המוכר לחזור לגמרי אינם נאמנים ואמרינן אנן שהיה התנאי בעל מנת וכ״ש היכא דשייך שטר מוקדם דאינם נאמנים שהיה תנאי אם. ומ״מ נאמנים שהיה תנאי וצריך לקיים התנאי. ולפ״ז נלע״ד נכון הא דהאריך רב נחמן בלשונו כי אתו לקמן לדינא וכו׳ ופירש״י חותו לדינא אם יעכב עוד דלכאורה כיון דהטענה היה שהיה תנאי מהיכי תיתי לעכב עוד ולפמ״ש אתי שפיר דהיינו דקמ״ל ר״נ דאם רוצה לחזור לגמרי מחמת התנאי וכמ״ש לעיל דבתנאי אם. יוכל לחזור קודם קיום התנאי ואמר להם ר״נ דעל זה אינו נאמן רק קיימו תנאייכו דעל זה נאמנים אבל אם ירצו לחזור מחמת התנאי חותו לדינא. ודוק: ואפשר לומר עוד דאם העדים באים בתחלה להעיד לענין שצריך לקיים התנאי וה״ל מילתא אחריתא כמ״ש תוס׳ בד״ה או דילמא וכו׳ תוספות בעלמא שמפרשים דבריהם וכו׳ אף דממילא אם חוזר בטל לגמרי מ״מ העדים לא באו על עקירת השטר אפשר שנאמנים אפילו בתנאי אם. ומועיל החזרה גם כן. אבל אם כבר קיים התנאי ואין העדים באים להעיד אלא שיועיל החזרה שחזר קודם הקיום זהו בודאי באו למיעקר סהדותיהו ולהורעת השטר אינן נאמנים וא״ש טפי דקאמר להו קיימו תנאייכו והדר חותו לדינא דאחר הקיום שוב לא יהיו נאמנים לעקירת השטר ודוק:
ולפ״ז נלענ״ד דממילא מתורץ מה שהקשה בספר פני יהושע דכיון דעד אחד נאמן בתנאי א״כ הא דקאמר באונס מחמת נפשות דאינם נאמנים כשכתב ידם יוצא ממקום אחר ולשיטת הפוסקים דבתנאי נאמן אפילו כשכתב ידם יוצא ממקום אחר א״כ ליהימנו במיגו דתנאי. ואין שייך לומר דה״ל מיגו בשנים דהא ע״א נמי נאמן. ולפמ״ש דבתנאי אינם נאמנים אלא לקיים התנאי אבל לא לעקור השטר לגמרי אינו מיגו דרוצים לפסול השטר לגמרי. וק״ל:
מיהו אלולי דברי הר״ן ז״ל היה נראה לחלק בין תנאי לאמנה דבתנאי כתבו הפוסקים דנאמן אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר ועיין סימן פ״ב. א״כ יש לומר דממילא משום הכי לא הוי ליה עולה דבשלמא באמנה דאפילו אי לא הוי עולה אינם נאמנים כשכתב ידם יוצא ממקום אחר כדקאמר לעיל ואלא דקאמרי עדים אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני אף דלא ידע עדיין טעמא דעולה שפיר קאמר דהוי ליה עולה דהא כשהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר לא יהיו נאמנים ואיך מוסרים שטר כזה ביד המלוה להכי אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנים. משא״כ בתנאי דכיון דמילתא אחריתא היא ונאמנים אפילו כשכתב ידם יוצא ממקום אחר לאו עולה היא דהא יכולים ליכתוב וליתן ביד הלוה שהיה תנאי ולא יבא ריעותא מזה אפילו אם יהי׳ כתב ידן יוצא ממקום אחר ולא גרע ממודעא דפירוש הר״ן בחד פירושא דניתן ליכתוב השטר מודעא ולמסור ביד המוכר ע״ש ודוק:
תוס ד״ה אי כתב ידן וכו׳ ועתה מודים שהם כשרים וכו׳. כתב הש״ך בח״מ בסימן מ״ו ס״ק ק״ב דמשמע דס״ל להתוס׳ שמעידין שהיו קרובים בנשותיהן ונתרחקו אבל אין כוונתם לחלק בין מתו לחיים דהא כתבו מיד בתר הכי וא״ת וכו׳ ואם איתא מאי מקשו הא בהדיא קתני בברייתא ומתו אלא ודאי אפילו במתו אי הוי אמרי גזלנין הם ופסולים הם עדיין היו נאמנים עכ״ל. ולפ״ז צריך להבין הא דנקט בברייתא ומתו הוי ליה למימר ואינם לפנינו. ונראה דנקט בכה״ג משום פסולי עדות דהיינו שהיו קרובים בנשותיהם ונתרחקו על ידי מיתתם והא דלא נקט ונתרחקו סתם יש ליישב לפמ״ש התוס׳ לקמן דברייתא מיירי בשובר וכיון דקי״ל בח״מ סימן נ״ד דשובר המוקדם כשר כמ״ש הש״ך שם ס״ק ח׳ א״כ נימא דאין כאן הכחשה אף שמעידין שבזמן הכתוב בשטר היו פסולים מ״מ נימא דכתבו לאחר שנתרחקו והקדימו הזמן לכך נקט ומתו דהיינו שבמיתתם נתרחקו ואי אפשר לומר שכתבו לאחר שנתרחקו ודוק: ועיין בסמוך:
והנה הרא״ש חולק על דברי התוס׳ דאפילו שאמרו שעדיין פסולים אפ״ה השטר כשר והקשה הש״ך עליו מסוגיא דבבא קמא דף ע״ג דהיכא דפסלי להו בגזלנותא נפסל השטר אפילו למפרע אפילו קודם שהעידו עליו נעשה גזלן כאביי דקי״ל כותייה וכו׳. כוונתו להא דקאמר שם משום פסידא דלקוחות דהיינו שיפסלו שטרות שלהם. ולכאורה היה אפשר לומר דנהי דהוי ליה תרי ותרי כדקאמר הכא מ״מ הוי לי פסידא דלקוחות דנימא ארעא בחזקת מרא קמא קיימא. אך זה אינו לפמ״ש התוס׳ לקמן בד״ה אלא אמר רב נחמן וכו׳ למאי דקי״ל בשני כתי עדים המכחישות זה את זה כל אחת באה בפני עצמה ומעידה מיירי הכא דוקא כשאומרים שהיו קרובים משנולדו דליכא לאוקמי אחזקה א״כ התם דמיירי דפסלינהו בגזלנותא ממילא מתכשרים השטרות בכה״ג ולא יפסידו הלקוחות ואפשר לומר דס״ל להרא״ש דאף שמעידין על העדים שהם פסולים עתה מ״מ איכא לאוקמי השטר בחזקת כשרות כמ״ש הרא״ש דאנן סהדי דכל שטר שנכתב ונחתם בלא שום פסול נחתם. וכתב עוד דחזקה דמלוה לא מחתים עדים פסולים על שטרא והך חזקה חשובה כעדים וכו׳. א״כ יש לנו לומר דהשטרות נכתבו קודם שנעשו פסולים ואחרו את הזמן דקי״ל שטרות מאוחרין כשרים. (ולפ״ז יש לומר דאין צריך למ״ש התוס׳ דפסולי עדות היינו שהיו קרובים משנולדו דזה דוחק דהוי ליה לפרש בהדיא אלא דמיירי בקרובים אחר כך או בגזלנותא ועדיין הם פסולים ואפ״ה הי׳ ראוי להיות השטר כשר משום דמחזקינן ליה בשטר מאוחר כנ״ל אלא דמיירי שהעדים מעידים שראו שחתמו כשהיו כבר פסולים ומ״מ הוי ליה תרי ותרי משום דחזקת השטר הוי ליה כעדים כמ״ש הרא״ש ובזה לא שייך קושיות התוס׳ דנימא בתרי ותרי כל אחד באה בפני עצמה ומעידה דהא הם מחולקים על השטר עצמו אם נכתב בשעת כשרות או בשעת פסלות) וכל זה היינו דוקא בשטרי הלואה. אבל בשטרי מקח וממכר ליכא למימר הכי והיינו דדקדק הש״ס בבבא קמא שם משום פסידא דלקוחות משום דקי״ל בבבא בתרא דף קע״א דהא דשטרות מאוחרין כשרים דוקא בשטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר פסולים א״כ ממ״נ יפסידו הלקוחות משא״כ בשטרי הלואה שפיר אמרינן שהוא מאוחר וכשר. אלא דאכתי קשיא לע״ד דהא אמרינן בבבא בתרא דף קנ״ט והביאו הרא״ש בפ׳ זה בורר חתם בשטר עד שלא נעשה גזלן אם לא הוחזק השטר בב״ד קודם שנעשה גזלן פסול שמא עתה חתם והקדים הזמן וכן הוא בש״ע סימן מ״ו סעיף ל״ד וא״כ איך נימא הכי להכשיר השטר ולומר שהוא מאוחר. מיהו זה אינו אלא בפסול גזלנותא משא״כ בפסול קורבא קי״ל חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו אפילו לא הוחזק בב״ד קודם שנעשה חתנו השטר כשר א״כ שפיר יש לומר דהכא בפסול קורבא מוקמינן השטר בחזקת כשרות ואמרינן שהוא מאוחר. ולפ״ז ממילא דאתי שפיר בפשטות הך דבב״ק דמיירי דפסלינהו בגזלנותא שפיר יפסלו השטרות. ואפשר עוד דאף בפסול גזל דוקא קתני שנעשה גזלן רצה לומר לאחר שהעידו עליו בב״ד ופסלוהו דאז איכא חששא דיחתום שטרות ויקדים זמן כדי להכשיר השטר אבל בהוחזק השטר בב״ד קודם שהעידו עליו אף שמעידין עליו שכבר היה גזלן בשעה שהוחזק בב״ד מ״מ לא חיישינן בזה שהקדים הזמן כיון שלא היה נודע פסולו באותו שעה מהיכי תיתי ניחוש שהקדים הזמן כדי להכשיר השטר דהא היה מוחזק באותו שעה בכשרות. ולפ״ז יש לומר נמי דאפילו אם העידו עליו שהיה גזלן כבר באותו זמן הכתוב בשטר מוקמינן השטר בחזקת כשרות שנכתב קודם ואיחרו הזמן. א״כ בהא דפסלינהו בגזלנותא דבב״ק שם דמיירי שהוחזק השטר קודם שהעידו עליו דאל״כ אפילו למ״ד מכאן ולהבא הוא נפסל יפסידו הלקוחות דשמא הקדים הזמן וע״כ שהחזיקו קודם ע״פ עדים א״כ אפילו למ״ד למפרע הוא נפסל יוכשרו השטרות ונימא שהם מאוחרים אלא משום פסידא דלקוחות דמאוחרים פסולים בהו כנ״ל וצריך עיון בכל זה לדינא ודוק:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
שם בעי מיניה רבא מר׳ נחמן תנאי וכו׳. כתב הר״ן הא דבתנאי לא ה״ל עולה כמו באמנה כיון דביד המלוה לקיים התנאי ע״ש שהאריך. ולפ״ז נראה פשוט דבתנאי על הלוה שאם יעשה איזה דבר יפטור הוי עולה ובש״ע סימן פ״ב משמע קצת דמיירי בתנאי שביד הלוה ע״ש סעיף י״ב דבתחלת הסעיף מפורש בתנאי ביד הלוה והב״ח כתב להדיא כן גבי עדים והלוה מוכן לקיים תנאי והוא פלאי. והש״ך בס״ק ל״ג השיג שם על הב״ח מטעם אחר וכתב דמיירי בתנאי שביד המלוה. ולפמ״ש הוא פשוט כדברי הר״ן. עוד נראה מלשון הר״ן שהזכיר תנאי על מנת דקי״ל כל האומר על מנת כאומר מעכשיו אבל בתנאי אם. דקי״ל דרשות בידם לחזור קודם קיום התנאי גם כן ה״ל עולה דאע״ג דביד המלוה לקיים התנאי מ״מ הא יכול המוכר או הלוה לחזור קודם הקיום ולא יועיל שוב הקיום אפילו אם יקיים אח״כ את התנאי א״כ אכתי ה״ל עולה. מיהו יש לומר דלא הזכירוהו הר״ן משום דבתנאי אם. כיון דלא חל השעבוד אלא משעה שנתקיים התנאי בל״ז ה״ל מוקדם. מ״מ משכחת בענין דליכא משום מוקדם כגון שהיה התנאי באותו יום עצמו א״נ בשט״ח שאין בו אחריות נכסים. א״נ שאין בו זמן כלל. א״נ בשטר מאוחר לזמן שהותנה בו התנאי. ואפשר דלמאי דקי״ל פלגינן דבורא אפילו אם העדים מעידים בתנאי אם, אינם נאמנים אלא לענין שמחויב לקיים התנאי. אבל שיוכל המוכר לחזור לגמרי אינם נאמנים ואמרינן אנן שהיה התנאי בעל מנת וכ״ש היכא דשייך שטר מוקדם דאינם נאמנים שהיה תנאי אם. ומ״מ נאמנים שהיה תנאי וצריך לקיים התנאי. ולפ״ז נלע״ד נכון הא דהאריך רב נחמן בלשונו כי אתו לקמן לדינא וכו׳ ופירש״י חותו לדינא אם יעכב עוד דלכאורה כיון דהטענה היה שהיה תנאי מהיכי תיתי לעכב עוד ולפמ״ש אתי שפיר דהיינו דקמ״ל ר״נ דאם רוצה לחזור לגמרי מחמת התנאי וכמ״ש לעיל דבתנאי אם. יוכל לחזור קודם קיום התנאי ואמר להם ר״נ דעל זה אינו נאמן רק קיימו תנאייכו דעל זה נאמנים אבל אם ירצו לחזור מחמת התנאי חותו לדינא. ודוק: ואפשר לומר עוד דאם העדים באים בתחלה להעיד לענין שצריך לקיים התנאי וה״ל מילתא אחריתא כמ״ש תוס׳ בד״ה או דילמא וכו׳ תוספות בעלמא שמפרשים דבריהם וכו׳ אף דממילא אם חוזר בטל לגמרי מ״מ העדים לא באו על עקירת השטר אפשר שנאמנים אפילו בתנאי אם. ומועיל החזרה גם כן. אבל אם כבר קיים התנאי ואין העדים באים להעיד אלא שיועיל החזרה שחזר קודם הקיום זהו בודאי באו למיעקר סהדותיהו ולהורעת השטר אינן נאמנים וא״ש טפי דקאמר להו קיימו תנאייכו והדר חותו לדינא דאחר הקיום שוב לא יהיו נאמנים לעקירת השטר ודוק:
ולפ״ז נלענ״ד דממילא מתורץ מה שהקשה בספר פני יהושע דכיון דעד אחד נאמן בתנאי א״כ הא דקאמר באונס מחמת נפשות דאינם נאמנים כשכתב ידם יוצא ממקום אחר ולשיטת הפוסקים דבתנאי נאמן אפילו כשכתב ידם יוצא ממקום אחר א״כ ליהימנו במיגו דתנאי. ואין שייך לומר דה״ל מיגו בשנים דהא ע״א נמי נאמן. ולפמ״ש דבתנאי אינם נאמנים אלא לקיים התנאי אבל לא לעקור השטר לגמרי אינו מיגו דרוצים לפסול השטר לגמרי. וק״ל:
מיהו אלולי דברי הר״ן ז״ל היה נראה לחלק בין תנאי לאמנה דבתנאי כתבו הפוסקים דנאמן אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר ועיין סימן פ״ב. א״כ יש לומר דממילא משום הכי לא הוי ליה עולה דבשלמא באמנה דאפילו אי לא הוי עולה אינם נאמנים כשכתב ידם יוצא ממקום אחר כדקאמר לעיל ואלא דקאמרי עדים אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני אף דלא ידע עדיין טעמא דעולה שפיר קאמר דהוי ליה עולה דהא כשהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר לא יהיו נאמנים ואיך מוסרים שטר כזה ביד המלוה להכי אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנים. משא״כ בתנאי דכיון דמילתא אחריתא היא ונאמנים אפילו כשכתב ידם יוצא ממקום אחר לאו עולה היא דהא יכולים ליכתוב וליתן ביד הלוה שהיה תנאי ולא יבא ריעותא מזה אפילו אם יהי׳ כתב ידן יוצא ממקום אחר ולא גרע ממודעא דפירוש הר״ן בחד פירושא דניתן ליכתוב השטר מודעא ולמסור ביד המוכר ע״ש ודוק:
תוס ד״ה אי כתב ידן וכו׳ ועתה מודים שהם כשרים וכו׳. כתב הש״ך בח״מ בסימן מ״ו ס״ק ק״ב דמשמע דס״ל להתוס׳ שמעידין שהיו קרובים בנשותיהן ונתרחקו אבל אין כוונתם לחלק בין מתו לחיים דהא כתבו מיד בתר הכי וא״ת וכו׳ ואם איתא מאי מקשו הא בהדיא קתני בברייתא ומתו אלא ודאי אפילו במתו אי הוי אמרי גזלנין הם ופסולים הם עדיין היו נאמנים עכ״ל. ולפ״ז צריך להבין הא דנקט בברייתא ומתו הוי ליה למימר ואינם לפנינו. ונראה דנקט בכה״ג משום פסולי עדות דהיינו שהיו קרובים בנשותיהם ונתרחקו על ידי מיתתם והא דלא נקט ונתרחקו סתם יש ליישב לפמ״ש התוס׳ לקמן דברייתא מיירי בשובר וכיון דקי״ל בח״מ סימן נ״ד דשובר המוקדם כשר כמ״ש הש״ך שם ס״ק ח׳ א״כ נימא דאין כאן הכחשה אף שמעידין שבזמן הכתוב בשטר היו פסולים מ״מ נימא דכתבו לאחר שנתרחקו והקדימו הזמן לכך נקט ומתו דהיינו שבמיתתם נתרחקו ואי אפשר לומר שכתבו לאחר שנתרחקו ודוק: ועיין בסמוך:
והנה הרא״ש חולק על דברי התוס׳ דאפילו שאמרו שעדיין פסולים אפ״ה השטר כשר והקשה הש״ך עליו מסוגיא דבבא קמא דף ע״ג דהיכא דפסלי להו בגזלנותא נפסל השטר אפילו למפרע אפילו קודם שהעידו עליו נעשה גזלן כאביי דקי״ל כותייה וכו׳. כוונתו להא דקאמר שם משום פסידא דלקוחות דהיינו שיפסלו שטרות שלהם. ולכאורה היה אפשר לומר דנהי דהוי ליה תרי ותרי כדקאמר הכא מ״מ הוי לי פסידא דלקוחות דנימא ארעא בחזקת מרא קמא קיימא. אך זה אינו לפמ״ש התוס׳ לקמן בד״ה אלא אמר רב נחמן וכו׳ למאי דקי״ל בשני כתי עדים המכחישות זה את זה כל אחת באה בפני עצמה ומעידה מיירי הכא דוקא כשאומרים שהיו קרובים משנולדו דליכא לאוקמי אחזקה א״כ התם דמיירי דפסלינהו בגזלנותא ממילא מתכשרים השטרות בכה״ג ולא יפסידו הלקוחות ואפשר לומר דס״ל להרא״ש דאף שמעידין על העדים שהם פסולים עתה מ״מ איכא לאוקמי השטר בחזקת כשרות כמ״ש הרא״ש דאנן סהדי דכל שטר שנכתב ונחתם בלא שום פסול נחתם. וכתב עוד דחזקה דמלוה לא מחתים עדים פסולים על שטרא והך חזקה חשובה כעדים וכו׳. א״כ יש לנו לומר דהשטרות נכתבו קודם שנעשו פסולים ואחרו את הזמן דקי״ל שטרות מאוחרין כשרים. (ולפ״ז יש לומר דאין צריך למ״ש התוס׳ דפסולי עדות היינו שהיו קרובים משנולדו דזה דוחק דהוי ליה לפרש בהדיא אלא דמיירי בקרובים אחר כך או בגזלנותא ועדיין הם פסולים ואפ״ה הי׳ ראוי להיות השטר כשר משום דמחזקינן ליה בשטר מאוחר כנ״ל אלא דמיירי שהעדים מעידים שראו שחתמו כשהיו כבר פסולים ומ״מ הוי ליה תרי ותרי משום דחזקת השטר הוי ליה כעדים כמ״ש הרא״ש ובזה לא שייך קושיות התוס׳ דנימא בתרי ותרי כל אחד באה בפני עצמה ומעידה דהא הם מחולקים על השטר עצמו אם נכתב בשעת כשרות או בשעת פסלות) וכל זה היינו דוקא בשטרי הלואה. אבל בשטרי מקח וממכר ליכא למימר הכי והיינו דדקדק הש״ס בבבא קמא שם משום פסידא דלקוחות משום דקי״ל בבבא בתרא דף קע״א דהא דשטרות מאוחרין כשרים דוקא בשטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר פסולים א״כ ממ״נ יפסידו הלקוחות משא״כ בשטרי הלואה שפיר אמרינן שהוא מאוחר וכשר. אלא דאכתי קשיא לע״ד דהא אמרינן בבבא בתרא דף קנ״ט והביאו הרא״ש בפ׳ זה בורר חתם בשטר עד שלא נעשה גזלן אם לא הוחזק השטר בב״ד קודם שנעשה גזלן פסול שמא עתה חתם והקדים הזמן וכן הוא בש״ע סימן מ״ו סעיף ל״ד וא״כ איך נימא הכי להכשיר השטר ולומר שהוא מאוחר. מיהו זה אינו אלא בפסול גזלנותא משא״כ בפסול קורבא קי״ל חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו אפילו לא הוחזק בב״ד קודם שנעשה חתנו השטר כשר א״כ שפיר יש לומר דהכא בפסול קורבא מוקמינן השטר בחזקת כשרות ואמרינן שהוא מאוחר. ולפ״ז ממילא דאתי שפיר בפשטות הך דבב״ק דמיירי דפסלינהו בגזלנותא שפיר יפסלו השטרות. ואפשר עוד דאף בפסול גזל דוקא קתני שנעשה גזלן רצה לומר לאחר שהעידו עליו בב״ד ופסלוהו דאז איכא חששא דיחתום שטרות ויקדים זמן כדי להכשיר השטר אבל בהוחזק השטר בב״ד קודם שהעידו עליו אף שמעידין עליו שכבר היה גזלן בשעה שהוחזק בב״ד מ״מ לא חיישינן בזה שהקדים הזמן כיון שלא היה נודע פסולו באותו שעה מהיכי תיתי ניחוש שהקדים הזמן כדי להכשיר השטר דהא היה מוחזק באותו שעה בכשרות. ולפ״ז יש לומר נמי דאפילו אם העידו עליו שהיה גזלן כבר באותו זמן הכתוב בשטר מוקמינן השטר בחזקת כשרות שנכתב קודם ואיחרו הזמן. א״כ בהא דפסלינהו בגזלנותא דבב״ק שם דמיירי שהוחזק השטר קודם שהעידו עליו דאל״כ אפילו למ״ד מכאן ולהבא הוא נפסל יפסידו הלקוחות דשמא הקדים הזמן וע״כ שהחזיקו קודם ע״פ עדים א״כ אפילו למ״ד למפרע הוא נפסל יוכשרו השטרות ונימא שהם מאוחרים אלא משום פסידא דלקוחות דמאוחרים פסולים בהו כנ״ל וצריך עיון בכל זה לדינא ודוק:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush