גמרא
פירוש
אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן קַרְעֵיהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות אישות כ״ב:ט׳
רמב״ם הלכות זכייה ומתנה ו׳:י״ב
סמ״ג מצוות לא תעשה פ״א
טור אבן העזר פ״ה:ז׳
טור אבן העזר צ׳:ז׳
שולחן ערוך אבן העזר פ״ה:ז׳
שולחן ערוך אבן העזר צ׳:ז׳
רמב״ם הלכות זכייה ומתנה ו׳:י״ב
סמ״ג מצוות לא תעשה פ״א
טור אבן העזר פ״ה:ז׳
טור אבן העזר צ׳:ז׳
שולחן ערוך אבן העזר פ״ה:ז׳
שולחן ערוך אבן העזר צ׳:ז׳
ב רמב״ם הלכות אישות כ״ב:ט׳
רמב״ם הלכות זכייה ומתנה ו׳:י״ב
סמ״ג מצוות לא תעשה פ״א
טור אבן העזר פ״ה:ז׳
טור אבן העזר צ׳:ז׳
שולחן ערוך אבן העזר פ״ה:ז׳
שולחן ערוך אבן העזר צ׳:ז׳
רמב״ם הלכות זכייה ומתנה ו׳:י״ב
סמ״ג מצוות לא תעשה פ״א
טור אבן העזר פ״ה:ז׳
טור אבן העזר צ׳:ז׳
שולחן ערוך אבן העזר פ״ה:ז׳
שולחן ערוך אבן העזר צ׳:ז׳
המבריחה נכסיה מבעלה
ציון א. ב. ג. גמרא. ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו לנכסה מגברה, כתבתינהו לברתה, אינסיבה ואיגרשה, אתאי לקמיה דרב נחמן, קרעיה רב נחמן לשטרא. אזל רב ענן לקמיה דמר עוקבא, אמר ליה: חזי מר נחמן חקלאה היכי מקרע שטרי דאינשי! אמר ליה: אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה. אמר ליה: הכי והכי הוה, אמר ליה: שטר מברחת קא אמרת? הכי אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל: מורה הוראה אני, אם יבא שטר מברחת לידי - אקרענו. אמר ליה רבא לרב נחמן: טעמא מאי, דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני? הני מילי לאחריני, אבל לברתה - יהיבא! אפילו הכי, במקום ברתה - נפשה עדיפא לה. מיתיבי: הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה, כיצד היא עושה? כותבת שטר פסים לאחרים, דברי רבן שמעון בן גמליאל, וחכמים אומרים: רצה - מצחק בה עד שתכתוב לו ׳מהיום ולכשארצה׳; טעמא דכתבה ליה הכי, הא לא כתבה ליה הכי - קננהי לוקח! אמר רבי זירא: לא קשיא, הא בכולה הא במקצתה. ואי לא קננהי לוקח - ניקנינהו בעל! אמר אביי: עשאום כנכסים שאין ידועין לבעל, ואליבא דרבי שמעון. האשה שכתבה כל נכסיה לאחר, בין קרוב בין רחוק, קודם שתנשא, אף על פי שאם נתגרשה או נתאלמנה תבטל המתנה, כמו שיתבאר בהלכות מתנה - אין הבעל אוכל פירותיהן, ואם מתה - אינו יורשן, שהרי נתנה אותן קודם שתנשא, וכשתמות בחיי בעלה יקנה מקבל המתנה מתנתו קנין גמור, ולא עוד אלא אפילו נתנה מקצת נכסיה או כולם קודם נישואיה, וכתבה למקבל ׳קנה מהיום ולכשארצה׳, שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה - אין הבעל אוכל פירות אותה מתנה, ואם מתה - אינו יורשה.א. איזה גילוי דעת מבטל את הקנין.
לדעת שמואל ורב נחמן, אשה שכתבה לפני נישואיה שטר מתנה על כל נכסיה לאדם אחר, אפילו לבתה - לא קנה המקבל את הנכסים, כיון שלא היה בדעתה להקנות באמת אלא להבריח את נכסיה מבעלה, ועל כן אם תנשא ואחר כך תתאלמן או תתגרש - יחזרו הנכסים לרשותה. הראשונים נחלקים בשאלה כיצד מתברר שאכן מטרת האשה היתה רק להבריח את הנכסים מבעלה ולא להקנותם באמת. רש״י (ד״ה דבעיא) ורבינו יהונתן מבארים שהאשה הודיעה על כך לעדים. הר״ן (לז, א בדפי הרי״ף) מסביר שאין בכוונת רש״י לומר שעושה תנאי מפורש בקנין עצמו, אלא די בכך שמודיעה מראש על כוונתה להבריח. על פירוש זה מקשים התוספות (ד״ה כתבתינהו) שאם מדובר שהודיעה מראש שכותבת את השטר רק בשביל להבריח - לא מובן מדוע סברו רב ענן ורבא שהקנין חל. הרא״ש (סי׳ ב) מוסיף להקשות שלפי רש״י לא מובן לא החילוק של רבי זירא בין אשה שנתנה את כל נכסיה לבין אשה שנתנה את מקצת נכסיה, ולא החילוק של רבא בין אשה שנתנה למישהו אחר לבין אשה שנתנה לבתה, שהרי היא עצמה הודיעה במפורש שמתכוונת רק להבריח את הנכסים מבעלה, וכן מקשים הרשב״א והרי״ד. הרמב״ן ורבינו קרשקש מוסיפים להקשות מצד הסברה, שאם נתנה את כל נכסיה - הרי גם בלי גילוי דעת ברור שלא התכוונה להקנותם באמת, כדין שכיב מרע שכתב את כל נכסיו והבריא, שהמתנה בטלה אף בלי שום גילוי דעת. הרא״ש מקשה קושיה נוספת לאידך גיסא, שאם אכן יש צורך בהודעה מפורשת - לא מובן איך הודעה שבעל פה מועילה לבטל את השטר החתום על ידי עדים כנגד הכלל שדברים שבעל פה אין בכוחם להרע את השטר. קושיה זו מתרץ הקרבן נתנאל (אות ט) על פי דברי ר״י המובאים בהגהות אשרי, שאמירה בעל פה בשעת כתיבת השטר יש בכוחה להרע את השטר. הראשונים מקשים על פירוש רש״י גם מהגמרא במסכת בבא בתרא (דף קנא, א), שם מסופר על אמו של רב זוטרא בר טוביה שכתבה את נכסיה לבנה כיון שרצתה להנשא לרב זביד, ולאחר שנישאה והתגרשה תבעה את הנכסים, ופסק רב הונא בריה דרב יהושע שהבן לא קנה את הנכסים, מפני שאפילו למאן דאמר במברחת שהבת קנתה את הנכסים - הרי זה מפני שלא היה גילוי דעת, מה שאין כן שם שגילתה דעתה שנותנת את המתנה רק מפני שרוצה להנשא. בדעת רש״י שסובר שאף בסוגייתנו יש גילוי דעת מביאים הרמב״ן, הרא״ה והר״ן פירוש לפיו מדובר שם על תנאי מפורש שאם לא תנשא לא תחול המתנה, בעוד שבסוגייתנו מדובר בגילוי דעת בעלמא שנותנת מפני שרוצה להנשא. אולם הם דוחים את הפירוש הזה מפני שמלשון הגמרא שם משמע שכל מה שאמרה הוא שנותנת משום שרוצה להנשא לרב זביד. הריטב״א מביא שיש שמתרצים שבסוגיה בבבא בתרא מדובר על גילוי דעת בשעת הקנין, בעוד שבסוגייתנו מדובר על גילוי דעת בפני עדים לפני הקנין. אולם הריטב״א עצמו דוחה שאין סברה שגילוי דעת שעושה בפני העדים לפני הקנין לא יועיל, ובודאי הקנין נעשה על סמך גילוי הדעת ואינו חל. הרמב״ן, הרשב״א, הרא״ה, הריטב״א והר״ן מקבלים את פירוש הר״י מיגאש (ב״ב שם) שבסוגייתנו אין שום גילוי דעת מפורש, אלא שכיון שלאחר שכתבה את השטר נישאה - מוכח שהתכוונה רק להבריח את הנכסים, ולכן אם התגרשה - התבטלה המתנה ושוב הכל שלה, וכן מפרשים התוספות (שם), הרא״ש (שם), הרמ״ה (ב״ב פ״ט סי׳ קטו), הרי״ד, הריא״ז (הלכה א, ג) והמאירי. רבינו יונה (מובא בשטמ״ק) מבאר שאף רש״י אינו מתכוון לומר שהיה מצידה גילוי דעת מפורש שרוצה להבריח מבעלה, אלא רק שגילתה דעתה לעדים בשעת הקנין שרוצה להנשא. בדרך זו מצטמצם ההבדל בין רש״י לבין שאר הראשונים שסוברים שאף בגילוי דעת כזה אין צורך. הרי״ד כותב שנפלה טעות סופר בפירוש רש״י, ויש לגרוס בדבריו ״ולא הודיעה לעדים״ במקום ״והודיעה לעדים״. אולם כאמור גם רבינו יהונתן מפרש שהודיעה לעדים, וכן מובא בשיטה מקובצת בשם רש״י במהדורא קמא. הקרבן נתנאל (אות ז) מיישב בדרך אחרת שרש״י מצריך אמירה מפורשת לעדים רק כשמדובר על שטר שכותבת לבת, שכיון שדעתה של האם קרובה לבתה - יש מקום לומר שהתכוונה באמת להקנות לה את הנכסים, ולכן מפרש רש״י שהיתה הודעה מפורשת לעדים על הכוונה להבריח את הנכסים, מה שאין כן כשכותבת שטר למישהו אחר. מהר״ם שיף מיישב את שיטת רש״י שכאשר מזדמן שטר כזה - מניחים שהתכוונה להבריח את הנכסים והודיעה על כך לעדים, אבל אם ידוע שנתנה את השטר בסתם ולא הודיעה כלום - הרי זה מוכיח לאידך גיסא, שהתכוונה להקנות באמת, שכן אילו ביקשה להבריח היתה מודיעה. ניתן להביא ראיה לפירוש זה מדברי רש״י (ד״ה הא בכולה) שכותב לגבי אשה שכתבה את כל נכסיה ״אנן סהדי דלא גמרה ומקניא״, הרי משמע שאף רש״י תולה את ההלכה באומדן דעת. גם בדעת הסוברים שאין צורך בגילוי דעת מפורש יש לברר איזו אומדנא מבטלת את הקנין. מלשון הר״י מיגאש (שם) משמע שרק אם נישאה לאחר שכתבה את השטר הרי זה מוכיח שכל כוונתה היתה להבריח, וכן כותב המאירי (ב״ב שם ד״ה כבר) במפורש שאם לבסוף לא נישאה - מתנתה קיימת. אולם מלשון הרא״ש משמע שדי בכך שידוע לכולם שהאשה עומדת להנשא, והקנין בטל אפילו אם לא נישאה לבסוף. הריטב״א כותב שרק אם כתבה את השטר על הנכסים לאחר שהיו שידוכין יש בזה אומדן דעת על פיו ניתן לבטל את הקנין. הר״י מיגאש (שם) כותב שהקנין מתבטל רק אם האשה כתבה שטר קנין רגיל ולא בנוסח שמדגיש שזו מתנה מוחלטת. אולם הרשב״א מסתפק אם ההגבלה הזו חלה גם בזמנינו כשכולם כותבים את הנוסח הזה, ״מתנת עלמין״ או ״מתנה חלוטה״, וזה הפך להיות הנוסח הרגיל. מסקנת הרשב״א היא שהכל לפי ראות עיני הדיינים, אם האשה בקיאה בנוסח השטרות או לא. לעומת זאת מלשון הריא״ז (הלכה א, ג) משמע שאפילו נתנה במתנה גמורה מניחים שלא התכוונה אלא להבריח. מסתימת לשון הרמב״ם בהלכות שלפנינו משמע שאין צורך שתגלה האשה את דעתה במפורש שמטרת המתנה היתה להבריח את הנכסים, וכך מפרש את שיטתו המגיד משנה (זכיה ומתנה). המחבר בשלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם, ומוסיף (סי׳ צ, ח) את דברי הר״י מיגאש שאם נכתב שטר המתנה בנוסח של מתנה גמורה - לא חל עליו הדין של מברחת. הבית שמואל (סקל״ד) מביא על כך את דברי הרשב״א שאם זהו הנוסח המקובל על כולם - המתנה בטלה, אלא אם כן אמרה בפירוש לכתוב בנוסח הזה, ואם ידעה שכותבים כך ולא מחתה - אפשר שהמתנה קיימת. ב. כשנותנת רק מקצת מנכסיה.
רבי זירא מחלק בין הנותנת את כל נכסיה לבין הנותנת את מקצת נכסיה, והסברה לחילוק היא שדוקא כשנותנת את כל נכסיה יש אומדן דעת שלא התכוונה להקנותם באמת, מה שאין כן כשנותנת את מקצת נכסיה. חילוק זה מובן לפי השיטה שמדובר בסוגייתנו כשלא היה גילוי דעת מפורש, וכך כותבים התוספות (ב״ב קנא, א ד״ה אפילו), הרמ״ה (שם) והריא״זּ (שם) שאם היה גילוי דעת מפורש - מתבטלת המתנה אפילו כשהיתה על מקצת מן הנכסים. אולם לפי שיטת רש״י יוצא שבמקצת הנכסים המתנה אינה מתבטלת אפילו אם הודיעה לפני הקנין לעדים שכל כוונתה להבריח, וצריך להבין מדוע. אכן המרדכי (סי׳ רח) כותב שניתן לפרש שרש״י מתכוון להודעה בפני העדים החתומים בעצמם על השטר, שאינה מועילה מפני שדברים שבעל פה אין בכוחם להרע לשטר, אבל אם היתה הודעה מוקדמת לעדים אחרים - המתנה מתבטלת אפילו כשהיא על מקצת הנכסים. לגבי כמות הנכסים שמשאירה לעצמה, שדי בה כדי להגדיר את הנתינה כנתינה של מקצת מהנכסים ולא של כולם, כותב הרא״ש (שם) שהיא כשיעור שפירש בדין של שכיב מרע במסכת בבא בתרא (פ״ט סי׳ כו), והוא כדי פרנסה. כך כותב הרא״ש גם בתשובה (כלל עח, ג) ומסביר שהטעם לביטול הקנין הוא שבודאי אינה מתכוונת לתת את כל נכסיה מבלי שתהיה לה פרנסה, ולכן רק אם משאירה לעצמה כדי פרנסתה נחשבת כמי שלא נתנה את כל הנכסים אלא רק את מקצתם. אולם מלשון הריטב״א משמע די בכך שמשאירה לעצמה משהו, וכן משמע מלשון האור זרוע (ב״ק סי׳ שנט) והרמ״ה (ב״ב שם סי׳ קיב). החלקת מחוקק (סי׳ צ סק״כ) כותב שזו גם דעת הרמב״ם והשלחן ערוך, שדי בשיור כלשהו כדי שתחשב כמי שנתנה רק את מקצת הנכסים. ג. כשכותבת ׳מהיום ולכשארצה׳.
בגמרא מבואר שאם האשה כותבת בשטר שנותנת את המתנה ׳מהיום ולכשארצה׳ - הרי זה מועיל אף אם נתנה את מקצת הנכסים, שהמתנה לא תתקיים. הרשב״א והר״ן כותבים שלפי רש״י משמעות הלשון הזו היא שהמתנה תתקיים רק אם תאמר בפירוש לבסוף שרוצה בקיומה, והרי זה דומה למקדש אשה על תנאי שירצה אביו, שאינה מקודשת עד שיאמר בפירוש שרוצה, כמבואר בבירור הלכה למסכת קידושין (דף סג, א ציון ה.ו.). אולם מלשון רבינו חננאל מדייקים הרשב״א והר״ן שמפרש את משמעות הלשון הזו בדרך אחרת, שהמקבל קנה מיד את הנכסים עד שתאמר במפורש שאינה רוצה, כלומר שהקנין חל אלא שיש לה אפשרות לחזור בה ולבטלו, וכן מפרשים רבינו יהונתן, הרי״ד והריא״ז (שם). יש להעיר שהבית שמואל (סי׳ צ סק״ל) כותב שגם מלשון רש״י נראה שמפרש כרבינו חננאל שהמתנה חלה מהיום אלא שיש לה זכות לחזור בה. אולם הרא״ה והריטב״א מפרשים כרשב״א שלפי רש״י המתנה חלה מעכשיו רק אם תאמר לבסוף שרוצה. הר״ן (בחידושיו) מקשה על פירוש רבינו חננאל שאם המקבל זוכה במתנה מיד איך יכולה האשה לחזור בה לאחר זמן ולבטלה. הוא משווה זאת לדברי הגמרא במסכת גיטין (דף פג, ב) בענין מי שנותן גט לאשתו ואומר לה ׳היום אי את אשתי ולמחר את אשתי׳, שכיון שיצאה מרשותו שעה אחת - הופקעה לגמרי, ואף כאן כיון שזכה המקבל במתנה שעה אחת - המתנה קיימת. לפיכך מסיק הר״ן שהעיקר כפירוש רש״י, שהקנין אינו חל אלא רק לכשתאמר שרוצה, וכן מכריעים הריטב״א ורבינו קרשקש. הריטב״א אף כותב שאם ירצה המקבל לזכות במתנה והיא אינה רוצה - די בכך שתשתוק ואינה צריכה לומר במפורש שאינה רוצה, ואין המתנה חלה עד שתאמר במפורש שרוצה. לגבי השוואת הר״ן לסוגיה בגיטין יש להעיר שלפי המבואר בבירור הלכה שם (פד, א ציון א) יש שפוסקים שהגט יכול להתבטל בצורה זו למרות שכבר חל יום אחד, וכך היא דעת הרמב״ם, ואף השלחן ערוך כותב שהדין ספק, ואין איפוא לתמוה אם קיימת אפשרות כזו במתנה שתחול ושוב תתבטל. הרמב״ם (הל׳ אישות) כותב שהמקבל לא קנה קנין גמור עד שתרצה, וכותבים הרשב״א והר״ן שמפרש כרש״י שהמתנה אינה חלה עד שתאמר בפירוש שהיא רוצה בקיומה, וכך יש לפרש גם את לשון השלחן ערוך (סי׳ צ). אולם בעל בני אהובה מפרש שהרמב״ם סובר כרבינו חננאל שהמתנה חלה מיד אלא שיכולה למחות ולבטל, ועיין על כך להלן (פרק ז). ד. דין הנכסים בזמן הנישואין.
הגמרא שואלת מדוע בשטר מברחת, שאין המקבל זוכה במתנה, אין הבעל קונה, ומפרש רש״י (ד״ה ואי) שהשאלה היא מדוע שלא יקבל הבעל את כל הזכויות המגיעות לו בנכסי האשה, ואם כן אין זו הברחה. הרא״ש (שם) מביא שרבינו שמשון מדקדק בלשון רש״י שכוונת השאלה היא שכיון שכתוצאה מכך שמקבל המתנה אינו זוכה בה יוצא שהבעל יחזור ויזכה - עדיף לומר שהמקבל יזכה, שהרי עיקר כוונתה היתה להבריח מהבעל. על שאלה זו משיבה הגמרא שאף הבעל אינו קונה מפני שעשו את הנכסים האלה כנכסים שאינם ידועים לפי רבי שמעון, וממילא אף אחד אינו קונה, לא המקבל ולא הבעל. משמעות הדברים היא שאם האשה תתגרש או תתאלמן - יחזרו הנכסים לרשותה, אך יש לברר אם הבעל אוכל את הפירות במשך זמן הנישואין, והאם הוא יורשם אם תמות לפניו. האור זרוע (שם סי׳ שס) כותב בשם הרשב״ם שבשטר מברחת יש קנין למקבל כל זמן שהיא תחת בעלה, ואם מתה בחיי בעלה - הרי המקבל קונה לגמרי, ורק אם התאלמנה או התגרשה חוזרים הנכסים לידה. לפי דעתו יוצא שכל זמן שהיא נשואה - הנכסים נמצאים ברשות המקבל והוא אוכל פירות. אולם מדברי הרא״ש בשם רבינו שמשון משמע שסובר שלמקבל אין שום זכויות בנכסים, אף לא בזמן שנמצאת תחת בעלה, וכן כותבים התוספות במסכת בבא בתרא (קנא, א ד״ה גליא), שיש להוכיח משאלת הגמרא בסוגייתנו שהמקבל לא קנה כלום. עם זאת הם כותבים שאפשר לפרש שאף על פי שהמקבל לא קנה - יש לו זכות בנכסים עד שתתגרש או תתאלמן. הרי״ד (בפסקיו) כותב בתחילה שבשטר מברחת המתנה בטלה רק אם התגרשה או התאלמנה, אבל כל זמן שהיא נשואה ויש לה מזונות שמקבלת מבעלה - הנכסים ברשות המקבל, כשם שאם נתנה רק מקצת נכסיה המתנה קיימת. אולם בסוף דבריו חוזר בו הרי״ד ומסיק שהמקבל לא קנה כלום, שכן כך משמע בפשטות מתירוץ הגמרא בסוגייתנו שעשאום כנכסים שאינם ידועים, וכן פוסק הריא״ז (שם). הרא״ש עצמו כותב שמסתבר שהאשה התכוונה שהמקבל יזכה בפירות בינתיים, כיון שאם לא יהנה מהפירות לא ישתדל לטפל כהלכה בנכסים. מלבד זה הוא כותב שאם היא עצמה אוכלת את הפירות יוצא שהבעל נהנה מהם בניגוד למטרתה, שהרי יש למכור את הפירות וילקח בהן קרקע והבעל יאכל פירות. מאידך גיסא כותב הרא״ש בבבא בתרא (פ״ט סי׳ ל) שאין המקבל זוכה בפירות אפילו בעודה תחת בעלה, ובעל פלפולא חריפתא (שם אות ש) מעיר שיש סתירה בדבריו. הרא״ה כותב שאין למקבל שום זכות בשדה, ועם זאת אין האשה יכולה להוציא ממנו את הפירות שכבר אכל לפני שחזרה בה, כיון שכבר מחלה לו עליהם, וכשהיא חוזרת בה יכולה להוציא ממנו אף פירות תלושים שבידו, לגביהם אין מקום לומר שמחלה עליהם. אולם מלשון הרי״ד והריא״ז משמע שהמקבל מחזיר אף פירות שאכל, מפני שלדעתם המתנה בטלה לגמרי ולא היה לו שום היתר לאוכלם. כך כותב גם הריטב״א ומבאר שלכן הברייתא בסוגייתנו מכנה שטר זה בשם ׳שטר פסים׳, שכן צריך לפייס את המקבל שיסכים לקבל שטר כזה שאין לו ממנו שום תועלת. הרמב״ן, לשיטתו לעיל (עח, ב ציון ב.ג.) שבנכסים שאינם ידועים הבעל אוכל את הפירות כל זמן שלא מכרה את הנכסים, מקשה מדוע אין הבעל אוכל פירות גם בדין של מברחת, שהרי הגמרא משווה בין שתי ההלכות. הרמב״ן מיישב שכיון שבינתיים הנכסים נמצאים אצל המקבל והאשה שותקת - יש לפרש את שתיקתה כמחילה, והרי היא כמוכרת ונותנת עד שעה שתרצה לבטל. ה. דין הנכסים כשהאשה מתה.
הרא״ה כותב שהבעל יורש את הנכסים, מפני שירושת הבעל מדאורייתא ואי אפשר להפקיעה. הרא״ה הולך בזה לשיטתו שהתבארה בבירור הלכה לעיל (שם) שהבעל יורש גם את הנכסים שאינם ידועים, והגמרא הרי משווה בין שתי ההלכות. רבינו קרשקש והר״ן (בחידושיו) מקשים שאם הבעל יורש - במה הועילה ההברחה, ומתרצים שהועילה לענין זה שאם מכרה ונתנה - קיים, ואין הבעל יכול להוציא מהלקוחות. אולם הרמב״ן כותב שאף על פי שבנכסים שאינם ידועים הבעל יורש את אשתו - במברחת המקבל יורשם ולא הבעל, מפני שהנכסים נמצאים אצל המקבל והאשה שותקת ומוחלת, ועל כן אם לא גילתה את דעתה שחוזרת בה מהקנין, ומתה - נשארים הנכסים ביד המקבל, ואין הבעל יורשם. נמצא שבעוד הרא״ה סובר שהשתיקה נחשבת רק כמחילה על הפירות - הרי שהרמב״ן סובר שהשתיקה נחשבת גם לגילוי דעת חיובי על הקנין. שיטה שלישית היא של הרי״ד והריא״ז שכותבים שאם מתה - נכסיה ליורשיה, ואין לא למקבל ולא לבעל שום זכות בהם. הרשב״א כותב כרמב״ן שהבעל אינו יורש אלא המקבל, אבל מסביר זאת בדרך שונה, שמשמעות ההשוואה של נכסי המברחת לנכסים שאינם ידועים היא שעל דעת כן היא נתנה את המתנה מלכתחילה למקבל, כדי שאם תמות בחיי הבעל לא יוכל לרשת אותה, והרי זה מועיל אפילו אם ירושת הבעל מדאורייתא. כמוהו כותב הר״ן (לז, ב בדפי הרי״ף) שאין ספק שהכותבת שטר מברחת הרי זה כאילו כתבה שאם תמות לפני הבעל יזכה המקבל בנכסים, ולא כתבה זאת במפורש כדי למנוע איבה בינה לבין בעלה. הר״ן מוסיף שלא על כך שאלה הגמרא מדוע לא יקנה הבעל, שהרי בזה המקבל זוכה בנכסים אם תמות בחיי הבעל, אלא שאלת הגמרא היא על הדין של הנותנת מקצת הנכסים ואמרה ׳מהיום ולכשארצה׳. המרדכי כותב בשם מורו קרובו שהמתנה בטלה דוקא כשחזרה בה במפורש, אבל אם מתה לפני שחזרה בה - הנכסים נשארים ביד המקבל, ומביא ראיה מסוגיה בגיטין (מ, א). אולם המרדכי עצמו דוחה את הראיה ומשמע שסובר שהבעל יורש. הרא״ש (סי׳ ב) כותב שאם מתה נשארים הנכסים ביד המקבל, ומחדש שאם הבעל מת והיא מתה מיד אחריו - המתנה בטלה למרות שלא חזרה בה, ויורשיה הם שזוכים בנכסים, משום שכל מטרתה בהברחה היתה למנוע את הבעל מלרשת, וכשהוא מת - אין כבר צורך בהברחה. אולם הטור מביא שהרמ״ה חולק וסובר שגם אם מתה לאחר מות הבעל - הנכסים נשארים בידי המקבל. ו. דין הנכסים כשכותבת ׳מהיום ולכשארצה׳.
הבית שמואל (סי׳ צ סק״ל) כותב שהדין תלוי במחלוקת שהתבארה לעיל (פרק ג), שלפי רבינו חננאל, שהמתנה חלה מיד אלא שיש לה זכות לחזור בה - מסתבר שאם לא חזרה בה המתנה שייכת למקבל בין לאכילת פירות ובין לזכות שיש לו לאחר מותה, בעוד שלפי הדעה שהמתנה אינה חלה בלי גילוי דעת חיובי - מסתבר שאין למקבל שום זכות עד שתאמר שרוצה בקיום המתנה. עם זאת כותב הר״ן (שם) שאם אכל פירות בינתיים והיא שתקה - יש לפרש שהיא מחלה לו עליהם, כמו שסוברים רבים מהראשונים בדין של מברחת את כל נכסיה, כפי שהתבאר לעיל (פרק ד). אולם הקרבן נתנאל (אות נ) כותב שיש הבדל להלכה בין הפירושים השונים בשאלה האם מוציאים מהמקבל את הפירות שאכל, כלומר שסובר שאין מפרשים את השתיקה כמחילה. לעיל (שם) הובאה שיטת הרי״ד והריא״ז לגבי מברחת שהמתנה בטלה לגמרי ומוציאים מהמקבל את הפירות שאכל, אבל לגבי הכותבת ׳מהיום ולכשארצה׳ כותב הריא״ז שהמקבל זכה בפירות שאכל עד ביטול המתנה, מפני שסובר כרבינו חננאל שהמתנה חלה מיד. באשר לזכויותיו של הבעל כותב הבית שמואל (שם) שאף לפי הדעה שהמתנה אינה חלה אלא כשתגלה את דעתה בפירוש שרוצה - אין הבעל אוכל פירות, כיון שתמיד יש לחוש שמא האשה תודיע שרוצה בקנין, והרי הם כנכסים שאינם ידועים. כך כותב במפורש המאירי שאין לבעל זכות בנכסים אלה לא לפירות ולא לירושה, משום שהם כנכסים שאינם ידועים לבעל, ואם מתה - יורשיה זוכים בנכסים. אולם הר״ן (שם) כותב שרק לענין אכילת הפירות מחשיבים את הנכסים כאינם ידועים, שהבעל אינו אוכלם, מה שאין כן לענין ירושה, שמן הראוי שהבעל יירש, כדין נכסים שאינם ידועים, שלדעתו הבעל יורשם למרות שאינו אוכל פירות. מאידך גיסא כותב הטור שהמקבל אוכל פירות ואם מתה נשארים הנכסים בידי המקבל, כשיטתו במברחת את כל הנכסים. לעיל (פרק ה) הובאה מחלוקת בין הרא״ש לבין הרמ״ה אם כאשר הבעל מת ראשון והאשה אחריו נשארים הנכסים בידי המקבל, או שכיון שכל כוונתה היתה להבריח יש אומדן שעל דעת כן לא התכוונה לתת והמתנה מתבטלת. הטור כותב שהמחלוקת נוגעת גם לנותנת מקצת נכסיה וכותבת ׳מהיום ולכשארצה׳, וכן מוכיח הקרבן נתנאל (אות מ) מלשון הרא״ש שאינו מחלק. אולם הבית שמואל (סקל״ג) כותב שבזה הרא״ש מודה לרמ״ה, מפני שאין כאן אומדן, וכיון שלא ביטלה את המתנה אי אפשר למנוע את המקבל מלזכות בה. ז. שיטת ההלכה.
הרמב״ם כותב בהלכות זכיה ומתנה שהכותבת את כל נכסיה לאחר, והתגרשה או התאלמנה - המתנה בטלה כיון שלא כתבה אלא כדי להבריח, ואם מתה בחיי הבעל - קנה המקבל את הכל. בהלכות אישות הוא מוסיף שאין הבעל אוכל פירות בחייה, וכן פוסק השלחן ערוך. לגבי זכות המקבל באכילת פירות אין הרמב״ם כותב דברים מפורשים, אך הבית שמואל (שם סקל״א) מבין בדעתו שהמקבל אוכל את הפירות, שאם לא כן לא מובן מדוע הבעל אינו יורשה, ורק אם יש תוקף למתנה לענין אכילת פירות מובן מדוע אם מתה אין הבעל יורשה. הנודע ביהודה (ח״ב אה״ע סי׳ צג) מבאר שכוונת הבית שמואל לומר שרק אם המקבל אוכל פירות - ניתן להבין את דברי הגמרא שהנכסים נחשבים כנכסים שאינם ידועים שאין לבעל זכות בהם. נראה שניתן לדייק כדברי הבית שמואל מלשון הרמב״ם בהלכות זכיה ומתנה שאם מתה בחיי בעלה קנה המקבל את הכל, משמע שגם לפני כן היה לו קנין במקצת, דהיינו זכות בפירות. לגבי מחלוקת הרא״ש והרמ״ה כשהבעל מת תחילה והאשה אחריו ולא הספיקה לגלות דעתה שחוזרת בה מן הקנין, פוסק המחבר בבית יוסף כרא״ש שהמתנה בטלה מאליה, וכן פוסקים החלקת מחוקק (סקכ״ב) והבית שמואל (סקכ״ט). גם לגבי הכותבת ׳מהיום ולכשארצה׳ כותב הרמב״ם שהבעל אינו אוכל פירות ואינו יורשה, למרות שהמקבל אינו קונה קנין גמור עד שתרצה. הבית שמואל (סק״ל) כותב שגם המקבל אינו אוכל פירות ואינו יורשה לדעת הרמב״ם, שכן הרמב״ם מפרש שהלשון הזו משמעותה שהמתנה אינה חלה עד שתאמר בפירוש שרוצה, כפי שהתבאר לעיל (פרק ג) שכך מבינים הרשב״א, והר״ן את לשון הרמב״ם ״שהרי לא קנה קנין גמור עד שירצה״. אולם החזון איש (אה״ע סי׳ עו, י) מפרש שלדעת הרמב״ם המקבל יורשה, ועיין עוד להלן. הר״ן מבאר שלפי הרמב״ם שאלת הגמרא בסוף הסוגיה ״ניקנינהו בעל״ אינה נוגעת למברחת את כל נכסיה, שכן שם זה ברור ופשוט שהבעל אינו יורש, אלא השאלה היא לגבי הנותנת מקצת נכסים וכותבת ׳מהיום ולכשארצה׳, שכיון שמתה ולא אמרה שרוצה בקיום הקנין - נמצא שהמקבל לא קנה כלום, ועל כן שואלת הגמרא מדוע שלא יקנה הבעל. על כך השיבו שעשאום כנכסים שאינם ידועים, ועל כן אין הבעל זוכה בהם, ולדעת הרמב״ם אף אינו יורשם. לעיל (עח, א ציון א.ב.) התבאר שלדעת הר״ן בנכסים שאינם ידועים הבעל יורשם, וכך הוא סובר גם בדין של סוגייתנו, אולם בדעת הרמב״ם, שהבעל אינו יורש, כותב הר״ן שכיון שסובר שירושת הבעל מדרבנן - מפרשים את נוסח הכתיבה ׳מהיום ולכשארצה׳ כגילוי דעת מצידה שהבעל לא יירש אותה אלא יורשיה שלה. דברי הר״ן מבוססים על ההנחה שהרמב״ם סובר שבכותבת ׳מהיום ולכשארצה׳ המתנה אינה חלה עד שתרצה, כמבואר לעיל (פרק ג), אולם בעל בני אהובה מבאר שלדעת הרמב״ם המתנה חלה מיד, אלא שיכולה למחות ולבטלה, כפירוש רבינו חננאל המובא לעיל (שם). הוא מסביר שלמרות שבדין של המקדש אשה על מנת שירצה אביו מפרש הרמב״ם (הל׳ אישות ז, א) שאינה מקודשת עד שיאמר בפירוש שרוצה, אין זה דומה בהכרח לנידון שבסוגייתנו, משום שכאן הרי כבר עשתה מצידה קנין ממש בכתיבת השטר, ולכן מסתבר שהקנין חל ורק נותרה לה זכות למחות ולבטל. לפי זה מובן מדוע אם מתה הבעל אינו יורשה, שהרי כיון שמתה לפני שביטלה זכה המקבל בנכסים, ושאלת הגמרא שיקנה הבעל נוגעת רק לפירות, מדוע לאחר שהתגרשה וביטלה את המתנה אין הבעל מוציא מיד המקבל את הפירות שאכל, והתשובה היא שעשאום כנכסים שאינם ידועים. לדעת בעל בני אהובה פירוש הר״ן אמנם יותר מתיישב בלשון הרמב״ם שלא קנה קנין גמור עד שתרצה, אבל פירושו עדיף מפני שמסביר בדרך יותר מחוורת מדוע הבעל אינו יורש. ח. המבריח נכסיו.
בתוספות (ד״ה עשאום) מובא שרבינו תם פסק שאדם שאינו רוצה שנכסיו ישתעבדו למלוה או לכתובת האשה, וכותב שטר מתנה כדי להבריח את נכסיו - המתנה קיימת, שלא כדין אשה המברחת. טעם החילוק הוא שדוקא באשה ששטר המתנה גורם לכך שהנכסים נחשבים כנכסים שאינם ידועים שאין הבעל זוכה בהם - ניתן לומר שלא התכוונה להקנות באמת את המתנה, מה שאין כן במבריח שאם לא התכוון להקנות באמת אין ההברחה מועילה, שהרי המלוה או האשה יוכלו לטרוף מן הנכסים את מה שמגיע להם. אולם הרא״ש (סי׳ ג ובתשובה כלל עח, ג) חולק על רבינו תם וסובר שגם במבריח אין המקבל זוכה במתנה, מפני שמן הסתם אינו רוצה לתת את כל נכסיו למישהו אחר, ומסתבר שלא התכוון להקנותם באמת. הרא״ש מוסיף שהמבריח מעדיף שהנכסים ישארו משועבדים למלוה או לאשה ולא יהיו קנויים למקבל, משום שלפחות בינתיים הנכסים נשארים ברשותו והוא אוכל את פירותיהם, וההבדל בין מבריח לבין אשה שמבריחה הוא רק לענין זה שבאשה גם הבעל אינו זוכה מפני שעשו את הנכסים כנכסים שאינם ידועים, בעוד שאצל המבריח נשארים הנכסים משועבדים לטובת המלוה והאשה. הרא״ש מסביר ששיטת רבינו תם מבוססת על פירוש רבינו שמשון לשאלת הגמרא בסוף הסוגיה, שנזכר לעיל (פרק ד), שכיון שאם המקבל אינו זוכה ראוי שהבעל יזכה - עדיף שהמקבל יזכה, שכן כל מטרתה להבריח מבעלה, וממילא במבריח, שלמעשה אינו מצליח להבריח - אכן המקבל זוכה. אולם הרא״ש מפרש את השאלה בדרך אחרת, שכיון שהמקבל בודאי אינו זוכה משום שאין אדם נותן את כל נכסיו למישהו אחר - מדוע הבעל אינו מקבל את זכויותיו בנכסיה, וממילא גם במבריח נשארת הסברה שהמקבל אינו זוכה. המחבר בשלחן ערוך (חו״מ סי׳ צט, ז) פוסק כרא״ש שגם במבריח המתנה בטלה, והרמ״א מוסיף על פי דברי הרא״ש בתשובה שכל מי שבא להפקיע תקנת חכמים, כמו שעבוד כתובה, בהערמה ובתחבולה - חייבים חכמי הדור לבטל את כוונתו. דין הפירות המחוברים לקרקע של נכסי מלוג
ציון ה (עט, א), ציון ו. ז (עט, ב). משנה. נפלו לה... פירות התלושין מן הקרקע - ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. [פירות] המחוברים בקרקע - אמר רבי מאיר: שמין אותה כמה היא יפה בפירות וכמה היא יפה בלא פירות, ומותר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, וחכמים אומרים: המחוברים לקרקע - שלו, והתלושין מן הקרקע - שלה, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. רבי שמעון אומר: מקום שיפה כחו בכניסתה - הורע כחו ביציאתה; מקום שהורע כחו בכניסתה - יפה כחו ביציאתה. כיצד? פירות המחוברים לקרקע - בכניסתה שלו וביציאתה שלה, והתלושין מן הקרקע - בכניסתה שלה וביציאתה שלו. גמרא. רבי שמעון - היינו תנא קמא! אמר רבא: מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו. היו לאשה כספים... ואם נכסי מלוג הן, בין שהכניסה אותן לו בין שנפלו לה בירושה או נתנו לה במתנה, או נפלו לה מטלטלין או נתנו לה - הרי אלו ימכרו, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירותיהן. נפלו לה פירות מחוברין לקרקע - הרי אלו של בעל; תלושין מן הקרקע - שלה, וימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. אבל המגרש את אשתו והיו לו פירות מחוברין לקרקע בשעת גירושין - הרי אלו שלה, ואם היו תלושין - הרי אלו שלו.א. ביאור מחלוקת התנאים.
במשנה נחלקו תנאים לגבי אשה שנפלה לה קרקע בירושה או שקיבלה במתנה, ובה פירות מחוברים, האם הם נחשבים כפירות שגדלו בקרקע שלה, שהבעל אוכלם, או שהם נחשבים כפירות תלושים, שיש למוכרם ולקנות קרקע שתשאר לאשה בתור קרן, והבעל יאכל פירות. רבי מאיר אומר ששמים כמה שווה הקרקע בפירות וכמה בלא פירות, ובהפרש קונים קרקע והבעל אוכל פירות, ומפרש רש״י (ד״ה שמין) שרבי מאיר סובר שרק פירות שגדלו ברשות הבעל, כלומר לאחר שהאשה זכתה בקרקע, הרי הם שלו, אבל מה שגדל לפני כן - הרי זה כפירות תלושים שקונים בהם קרקע והבעל אוכל פירות. לעומתו סוברים חכמים שהפירות של הבעל, ומפרש רש״י (ד״ה וחכ״א) שלדעתם כל הפירות המחוברים, גם אלה שגדלו לפני שהקרקע הגיעה לידי האשה, נחשבים כפירות נכסי מלוג, ששייכים לבעל. הריא״ז (הלכה ב, א) כותב שהמחלוקת היא על פירות מחוברים לקרקע שהגיעה לידי האשה, ולא על פירות מחוברים שהגיעו לידה בלי הקרקע בעצמה, שאלה בודאי נחשבים כפירות תלושים שקונים בהם קרקע והבעל אוכל את פירותיה. דעה נוספת במשנה היא של רבי שמעון שאומר שהפירות המחוברים נחשבים של הבעל בשעה שנשאת לו, אך בשעה שהבעל מגרש את אשתו האשה זוכה בהם. הגמרא שואלת מה בין רבי שמעון לחכמים, ומתרץ רבא שחכמים חולקים על רבי שמעון בענין הפירות המחוברים בשעה שמגרשה. רש״י (ד״ה מחוברים) מפרש שלמרות שבשעה שנשאת סוברים חכמים שהפירות של הבעל - בשעת הגירושין הם חולקים על רבי שמעון וסוברים שאף הפירות המחוברים נשארים ברשות הבעל כדין פירות של נכסי מלוג, הואיל וכבר גדלו ברשותו. אולם בעל הלכות גדולות (הוצ׳ מקיצי נרדמים ח״ב עמ׳ 244) גורס בתירוץ הגמרא: ״המחוברין לקרקע בשעת יציאה אצטריכא ליה, דלא תנא תנא קמא״, ולפי גרסה זו יוצא שחכמים אינם חולקים על רבי שמעון לגבי הפירות המחוברים בזמן הגירושין ומודים שהאשה נוטלת אותם עם הקרקעות. ב. הגדרת הפירות התלושים והמחוברים.
הריטב״א והריא״ז (שם) כותבים שגם פירות שנגמר בישולם ואינם צריכים לקרקע נחשבים פירות תלושים למרות שעדיין לא נתלשו, על פי הכלל המובא לעיל (נא, א) שכל העומד להתלש נחשב כתלוש. הב״ח (על הרא״ש סי׳ ז) מדייק כך גם מדברי רש״י לקמן (פב, א ד״ה והא) שהגדר הקובע הוא גמר הבישול של הפרי. לעומתם סובר רבינו יונה (מובא ברא״ש שם) שהפירות נחשבים למחוברים אפילו אם הגיע זמנם להתלש, מפני שזכות הבעל בפירות אינה אלא תקנת חכמים ולא חל עליה הכלל שכל העומד להתלש נחשב כתלוש. הרא״ש מביא הוכחה לשיטה זו מן הירושלמי (הלכה ד) שמעמיד את דברי רבי מאיר במשנה בכרם העומד להבצר, מכאן שפירות העומדים להתלש אינם נחשבים עדיין לפירות תלושים. השיטה מקובצת כותב שכשיטה זו משמע מדברי חכמים במשנה שחוזרים על דברי תנא קמא שהתלושים מן הקרקע ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות, כדי ללמד שכך הדין רק כשהם כבר תלושים ממש. זוהי גם דעת הראב״ד (בהשגות על הרי״ף דף לח, א-ב) שמוכיח מלשון המשנה (עט, ב) ומלשון התוספתא (פרק ח, ג) שרק פירות תלושים ממש נחשבים כתלושים לענין נכסי מלוג. הראב״ד מוסיף שלא חל כאן הכלל שכל העומד להתלש נחשב כתלוש מפני שגוף הקרקע של האשה, ואין לבעל זכות בפירות שלא נתלשו בפועל. ג. פסיקת ההלכה.
לגבי פירות מחוברים לקרקע בשעת הנישואין - אין ספק שהלכה כחכמים, שהם הרבים, ולא כרבי מאיר, שהוא יחיד. לעומת זאת לגבי פירות המחוברים לקרקע בשעת גירושין, הרי שלפי הגרסה שלפנינו שיש מחלוקת תנאים בדבר - ראוי לכאורה לפסוק כחכמים ולא כרבי שמעון, בעוד שלפי גרסת בעל הלכות גדולות שאין מחלוקת יש לפסוק כדברי רבי שמעון שהאשה נוטלת את הפירות המחוברים. הרי״ף (לח, א) כותב שהלכה כרבי שמעון, ותמה עליו בעל המאור מדוע פוסק כדברי היחיד, ומתרץ שיתכן שאף הוא גורס כגרסת בעל הלכות גדולות לפיה אין מחלוקת בענין זה. אולם הראב״ד (שם) מבין מלשון הרי״ף שפוסק כרבי שמעון למרות שחכמים חולקים עליו, ומסביר שכך משמע מהמשנה לקמן (שם) ומהתוספתא (שם) שנוקטים בסתם כדעת רבי שמעון. הרא״ש (שם) מסביר שהרי״ף פוסק כרבי שמעון משום שדבריו יותר מסתברים, שמשווה מידותיו בכניסתה וביציאתה. לעומת זאת פוסקים רבי שמואל הנגיד (מובא במאור ובראב״ד), הר״י מיגאש (מובא בראב״ד וברא״ש), ובעל המאור כחכמים שהפירות המחוברים שייכים עדיין לבעל, וכן פוסקים הרי״ד, הריא״ז (הלכה ב, ב) ורבינו ירוחם (מישרים נכ״ג ח״ז). הרמב״ם פוסק כרבי שמעון, ובפירוש המשניות כותב שחכמים חולקים על רבי שמעון ובכל זאת הלכה כמותו. לגבי ההגדרה של פירות מחוברים כותב בעל צפנת פענח שלדעת הרמב״ם הפירות נחשבים למחוברים רק כשצריכים עדיין לקרקע, ומוכיח כדבריו מלשון הרמב״ם בהלכות זכיה ומתנה (יב, יג) בענין הכותב את נכסיו לבנו לאחר מותו, שאם הפירות היו תלושים או שהגיעו להקצר - הרי הם של היורשים, מכאן שנקראים תלושים כבר מהזמן שהגיעו להקצר. אולם יש להעיר על ראיתו שלפי מה שהתבאר יש סברה לומר שדוקא בנכסי מלוג אין מתחשבים בכלל שכל העומד להתלש נחשב כתלוש. השלחן ערוך כותב בתחילה שאם נפלו לאשה פירות מחוברים הרי אלו של בעל, אפילו הגיע זמנם להקצר. בהמשך יש בשלחן ערוך נוסח משובש, שהרמ״א מעיר עליו ומציע תיקון לפיו בחלק השני כבר לא מדובר על פירות מחוברים אלא על תלושים. אכן בשלחן ערוך מהדורת קראקא הנוסח הוא ״תולשין״ ולא ״תולשן״, וזה מחזק את התיקון של הרמ״א שמדובר על פירות תלושים. לגבי פירות המחוברים לקרקע בשעת גירושין, פוסק המחבר שהם של האשה אפילו אם הגיע זמנם להקצר, ורק אם הבעל קדם ותלשם - הרי הם שלו, אפילו לא הגיע זמנם להקצר. הדברים שקונים בכספי נכסי מלוג
ציון ו. ז. גמרא. פשיטא ארעא ובתי - ארעא; בתי ודיקלי - בתי; דיקלי ואילני - דיקלי; אילני וגופני - אילני; אבא זרדתא ופירא דכוורי - אמרי לה פירא, ואמרי לה קרנא. כללא דמילתא: גזעו מחליף - פירא, אין גזעו מחליף - קרנא. אשה שהיו לה כספים הראויות לבעל לאכול פירותיהם, הוא אומר ׳כך וכך ילקח בהם׳ והיא אומרת ׳איני לוקחת בהן אלא כך וכך׳ - לוקחים דבר שפירותיו מרובים ויציאתו מעוטה, בין שהיה הדבר כרצונו בין שהיה כרצונה, ואין לוקחין אלא דבר שגזעו מחליף, שמא יאכל הכל ונמצא הקרן אבד.א. מה קונים בכספים כשהבעל והאשה מתוכחים.
רש״י מבאר שהדיון הוא על דברי המשנה שאם נפלו לאשה כספים קונים בהם קרקע והבעל אוכל פירות, מה הדין כשיש ויכוח בין האיש לבין האשה אם לקנות בהם קרקע או בית. על כך אומרת הגמרא שאין ספק שיקנו קרקע, ומבאר רש״י שכך הדין בין אם האשה מעדיפה את הקרקע ובין אם האיש הוא שמעדיף את קנייתה, משום שלשניהם יש לקרקע יתרונות על בית, שפירותיה מרובים ואינה נרקבת. גם הרי״ף (לח, א) והרא״ש (סי׳ ה) כותבים שאם אחד מהם מבקש לקנות קרקע - הדין עמו. לגבי בתים ודקלים מבאר רש״י ששכר הבתים מרובה משל הדקלים העשויים להתייבש. המאירי מוסיף שפירות הדקלים מרובים מפירות שאר האילנות, והאילנות עדיפות על הגפנים מפני שהגפנים ממהרים להזקין. לעומתם כותב הרי״ד שההכרעה בידי האשה, ומפרש שבדרך כלל האשה מעדיפה קרקע על בית, משום שהבית הולך וכלה, בעוד שהבעל מעדיף בית על קרקע מפני שעבודת הקרקע מרובה בחרישה ובזריעה ושכר הבית מרובה. כך גם בבתים ודקלים, שהאשה מעדיפה בית מפני שמתקיים יותר מהדקל, והבעל מעדיף דקל ששכרו מרובה, וכמו כן הדקלים עדיפים לאשה על האילנות מפני שמתקיימים יותר לאורך זמן, והאילנות מתקיימים יותר זמן מהגפנים. אבל אם האשה היא זו שרוצה שיקנו דבר שנותן הרבה פירות - ידה על העליונה, ואין הבעל יכול לעכב. גם הריא״ז (הלכה ב, ה) מפרש כרי״ד שקרקע מתקיימת יותר מבית ובית שכרו מרובה משל קרקע, אך לדעתו תמיד קונים דבר שמתקיים יותר גם אם פירותיו מועטים, אפילו כשהבעל הוא זה שמבקש זאת. ב. דקלים ואילנות, אילנות וגפנים.
מדברי הגמרא שהדקלים עדיפים על האילנות והאילנות עדיפים על הגפנים, יוצא שהדקלים עדיפים על הגפנים, ומקשים המפרשים שבמסכת בבא קמא (צב, א) משמע שהגפנים עדיפים על הדקלים, שעל כן אמר שם שמואל שהדקלים מפסידים לגפנים כשהם נטועים ביניהם. הרי״ד לשיטתו מיישב שבסוגייתנו אמרו שהדקלים עדיפים מפני שנשמרים יותר, בעוד ששם אמרו שהגפנים עדיפים מפני שפירותיהם טובים יותר. הריטב״א מביא שיש מתרצים שהדבר תלוי במקומות השונים, שיש מקומות בהם הגפנים עדיפים ויש מקומות בהם הדקלים עדיפים. הרא״ש (בתוספותיו) בתירוצו הראשון כותב שבמסכת בבא קמא מדובר על דקלים קטנים הנקראים ״תאלי״, ואלה אין הנאתם קרובה שאינם עושים פירות עד שיגדלו, בעוד שבסוגייתנו מדובר על דקלים גדולים שנושאים פירות, ואלה עדיפים מהגפנים. התוספות (ד״ה אילני ובב״ק שם ד״ה למחר) מסבירים שהיתרון של הדקל הוא בזה שאין עליו הוצאות לעומת הגפן שצריך להוציא הרבה על גידולו, אבל פירותיו עדיפים על פירות הדקל. לדעתם העדיפות בסוגייתנו נקבעת לפי ההוצאה ולא לפי הפירות, מפני שבדבר שהוצאותיו מרובות קיים חשש שהבעל לא ירצה להשקיע ויפסיד גם את הקרן. התוספות בבבא קמא מביאים הסבר נוסף בשם רבינו תם, שפירותיו של הדקל מתקיימים יותר מן הפירות של הגפנים. התוספות במסכת בבא בתרא (פב, א ד״ה מתקיף) מוכיחים מהסוגיה שם שהאילנות מתקיימים יותר מן הדקל, ומקשים מהאמור בסוגייתנו שהדקל עדיף. התוספות מתרצים שהדקל חשוב יותר, למרות שאינו מתקיים כשאר האילנות. ג. שיטת ההלכה.
הרמב״ם כותב שלוקחים דבר שפירותיו מרובים ויציאתו מועטה, בין שהיה הדבר כרצונו ובין שהיה כרצונה, וכותב המגיד משנה שדעתו קרובה לדעתו של רש״י בפירושו. אולם הפני יהושע מבחין בין השיטות, שלפי רש״י האשה רשאית לדרוש לקנות דבר שמתקיים יותר למרות שאין פירותיו מרובים, בעוד שלפי הרמב״ם תמיד יש לקנות דבר שפירותיו מרובים. השלחן ערוך כותב כרמב״ם, ושניהם אינם מפרטים את האמור בגמרא על סוגי האילנות השונים. בעל מעשה רקח מסביר שהדין משתנה לפי המקום ולפי הזמן. החלקת מחוקק (סקל״ג) כותב שהרמב״ם סובר שאין הדברים מעכבים, כלומר שאם יראה לבית הדין ששכירות בתים עדיפה על רכישת קרקע - הרשות בידם לשנות, ובלבד שינהגו לפי הכלל שיש לקנות דבר שפירותיו מרובים והוצאתו מועטה. גזעו מחליף ואין גזעו מחליף - לענין מה
א. פירוש הסוגיה לפי גרסת רש״י.
בגמרא מדובר על אבא זרדתא, ומפרש רש״י שהכוונה לעצי יער העומדים לחיתוך, ולאילנות של עוזרדין שאין פירותיהם חשובים וקוצצים אותם לעצים. כמו כן מדובר על פירא דכוורי, ומפרש רש״י שהכוונה לחפירה של דגים. על כך יש בגמרא מחלוקת אם נחשבים לפירא או לקרנא, ומפרש רש״י שלפי הדעה הראשונה העצים והדגים נחשבים לפירות שהבעל זוכה בהם כמו בכל נכסי מלוג, והקרקע עליה הם עומדים היא הקרן ששייכת לאשה, ולפי הדעה השניה, מכיון שהעצים נחתכים וכלים, וכן הדגים - הרי הם נחשבים כקרן שצריך למכרם ולקנות בהם דבר שנותן פירות. לפי פירוש זה, הכלל שקובעת הגמרא, שכל שגזעו מחליף נחשב לפירא וכל שאין גזעו מחליף נחשב לקרנא, נאמר על ידי בעלי הדעה השניה, שכן עצים ודגים אין גזעם מחליף, וכן מבאר הרי״ד שלדעה השניה הכלל הוא שכל אילן שאם תחתכנו יוצא אחר במקומו - הרי זה פרי שהבעל זוכה בו, ואם אין יוצא אחר במקומו, כגון עצי יער ודגים שבחפירה - הרי זה כקרן. התוספות (ד״ה כללא) מקשים על פירוש זה שלפיו יוצא שכל דבר שמכלים אותו על ידי השימוש נקרא קרן, ואפילו עצים שקוצצים אותם והקרקע נשארת במקומה, ואילו בהמשך הסוגיה (עמוד ב) אמר רב נחמן שאפילו השימוש בבגד עד שכלה נחשב כאכילת פירות, והגמרא שם מבארת שזו דעת חכמים ורק רבי מאיר סובר שהשימוש הזה נחשב כאכילת הקרן. המאירי מיישב שלפי פירוש רש״י כל הדברים הנזכרים בגמרא עצמה, והם אבא, זרדתא ופירא דכוורי - נחשבים כפירות, והרי הם בגדר גזעו מחליף, מפני שהמקום עצמו נשאר לאשה בתור קרן, ובדגים יש טעם נוסף, שנוהגים להניח שם מן הדגים שיפרו וירבו. לגבי דבר שאין גזעו מחליף שנחשב לאכילת קרן, מסביר המאירי שלשיטה זו הכוונה לדברים אחרים שלא נזכרו בגמרא, כמו למשל אילני סרק זקנים שקוצצים אותם לגמרי. כשיטה זו מובא גם בשיטה מקובצת בשם הראב״ד, שמבאר שפירי דכוורי אינם גרועים ממלח וחול, שמוסכם על הכל לקמן (שם) שההוצאה מהמכרה שלהם נחשבת לאכילת פירות, הואיל והמים מביאים לשם חול חדש ונעשים מלח, והוא הדין בחפירה של דגים שלאחר לקיחתם באים דגים אחרים. לעומת זאת עצי סרק זקנים נחשבים לקרן, אף על פי שרגילים לאכול את זמורותיהם לפני שמזקינים. הפני יהושע והקרבן נתנאל (אות פ) מתרצים את הקושיות על רש״י שההלכה אינה כדעה השניה שקובעת את הכלל שכל שאין גזעו מחליף נחשב לקרנא, אלא כדעה הראשונה שאבא, זרדתא ופירא דכוורי נחשבים לפירות אף על פי שאין גזעם מחליף, מפני שזו דעת חכמים בסוגיה לקמן, וגם רב נחמן שאמר שבגד נחשב לפירות סובר כדעה זו. ב. פירוש הסוגיה לפי גרסת רבינו חננאל.
התוספות מביאים את הגרסה הזו, שהיא הפוכה מגרסת רש״י, ולפיה כל שגזעו מחליף נחשב לקרן, וכל שאין גזעו מחליף נחשב לפירות. אולם לפי דעתם רבינו חננאל אינו חולק על רש״י להלכה אלא מפרש להיפך את המושגים קרן ופירות, כלומר שכאשר יש פירות והגזע נשאר - הרי זה נקרא קרן במובן זה שהבעל יכול לאכול את הפירות, וכאשר הגזע אינו נשאר - הרי זה נקרא פירא במובן זה שנחשב כאכילת פירות תלושים שמוכרים אותם וקונים בדמיהם קרקע, ממנה יאכל הבעל את הפירות. התוספות מקשים על הגרסה הזו, שלפיה יוצא שהכלל נאמר על ידי בעלי הדעה הראשונה שאבא, זרדתא ופירא דכוורי נחשבים לפירא, ולא משמע כך מלשון הגמרא שמביאה את הכלל בהמשך לדעה השניה. מלבד זה הם מקשים שיוצא שרבי מאיר בהמשך הסוגיה, שאומר שפיר של גפרית ומחפורת של צריף נחשבים כקרן, מתכוון שהבעל יכול ליהנות מהם, וחכמים שאומרים שנחשבים כפירות סוברים שהבעל אינו יכול ליהנות מהם, ואם כן רב נחמן שמתיר לבעל להשתמש בבגד עד שיכלה סובר כרבי מאיר ולא כחכמים, שלכאורה ההלכה צריכה להיות כמותם. לפיכך מפרש רבינו תם (בתוס׳) את הגמרא לפי גרסת רבינו חננאל בענין אחר, באופן שהדברים באים כהמשך לדברים הקודמים על סדרי העדיפויות, כשצריכים לקנות בכספים שנפלו לאשה נכסים מהם יוכל הבעל לאכול פירות. לפי פירושו המחלוקת היא אם ניתן לקנות בכספים אבא, זרדתא ופירא דכוורי, שלפי הדעה הראשונה נחשבים לפירות בלבד ולכן אסור לקנותם, ולפי הדעה השניה נחשבים לקרן שמותר לקנותם. התוספות מוסיפים שכך נראה מלשון רבינו חננאל עצמו, וכן כותב הרשב״א. התוספות מבארים שלפי פירוש רבינו תם משמעות המושגים בסוגייתנו שונה ממשמעותם במחלוקת רבי מאיר וחכמים, שכן רק כאשר דנים בשאלה מה לקנות בכסף, ואומרים על דבר שהוא פירא - מתכוונים לומר שאין לקנותו מפני שנחשב לפרי תלוש, וכשאומרים שהוא קרנא - מתכוונים לומר שיכולים לקנותו, אבל במחלוקת רבי מאיר וחכמים, שעוסקת באשה שנפלו לה נכסים כאלה והדיון הוא אם מותר לבעל ליהנות מהם כדרך שנהנה מכל הפירות של נכסי מלוג, הרי שכאשר אומרים על דבר שהוא פרי - מתכוונים לומר שהבעל יכול ליהנות, וכשאומרים שהוא קרן - מתכוונים לומר שלא יאכל. בדרך זו נמצאו דברי רב נחמן, שמתיר את השימוש בבגדים, כדברי חכמים שאומרים שפיר של גפרית ומחפורת של צריף נחשבים לפירות, והבעל רשאי ליהנות. יתרון נוסף בפירוש זה הוא בכך שלפיו כל דברי הגמרא בסוגייתנו עוסקים בדבר אחד, בשאלה מה מותר לקנות בכספים של נכסי מלוג, בעוד שלפי פירוש רש״י החלק השני עוסק בענין אחר. רבינו קרשקש והר״ן (לח, א בדפי הרי״ף) מפרשים את הגמרא בדרכו של רבינו תם גם לפי גרסת רש״י, שלפי הדעה שנקראים פירות - הכוונה היא שיש להם דין פירות ולכן מותר לקנותם, ולפי הדעה שנקראים קרן - הכוונה היא שאין להם דין פירות ולכן אסור לקנותם, וזו גם המסקנה שכל שאין גזעו מחליף - הרי זה קרן, ואין לקנותו מכספים שנפלו לאשה. גם רבינו יהונתן מפרש שהשאלה היא האם מותר לקנות את הדברים האלה בכספים של נכסי מלוג, אך לדעתו אבא, זרדתא ופירא דכוורי נחשבים דבר שגזעו מחליף, ולפי המסקנה נחשבים לפרי מפני שמתחדשים כעבור כמה שנים ולכן מותר לקנותם למרות שבשעה שנהנה מהם לא משאיר כלום. הריא״ז (הלכה ב, ד) פוסק על פי שיטת רבינו תם שאם נפלו לאשה בירושה מחפורת של צריף או עצי יער - יכול הבעל להשתמש בהם עד שיכלו, מפני שהקרקע עצמה נשארת לאשה בתור קרן, אבל אם נפלו לה כספים - לא יקנו בהם מחפורת כזו או יער, כיון ששוויה של הקרן נמוך ביחס לכל הנכס. גם המאירי מפרש את כל הסוגיה בענין אשה שנפלו לה כספים, אך לדעתו גם בחלק השני מדובר על ויכוח בין הבעל לאשה מה לקנות בכסף, שאחד רוצה שיקנו יער של עצים, והשני רוצה שיקנו פירא דכוורי, כלומר גומא עם מים, שיש בה דגים שפרים ורבים. על כך אומרת הגמרא שעדיף לקנות יער של עצים, מפני שגזעם חוזר וצומח והרי הם כקרן, ולא את חפירת המים שעם הדגים, שלמרות שבדרך כלל אין לוקחים את כל הדגים בבת אחת אלא משאירים שם דגים שיפרו וירבו - בכל זאת יתכן שיחליט לקחת את כולם ולא ישאר כלום, ונמצא שאין גזעו מחליף. על פי דרכו מבאר המאירי את לשון הגמרא ״אמרי לה פירא ואמרי לה קרנא״ שלא במשמעות הרגילה שזו מחלוקת, אלא במשמעות שונה, שיש דברים שניתן לקנותם ויש דברים שאין לקנותם, בהתאם לכלל שכל שגזעו מחליף נחשב קרנא ומותר לקנותו, וכל שאין גזעו מחליף נחשב פירא ואסור לקנותו. עם זאת כותב המאירי שאם נפלה לה בירושה חפירה של דגים - אין מצריכים אותו למוכרה, שלענין זה ניתן להחשיב את המקום כקרן ואת הדגים כפירות, כפי שיוצא מהסוגיה בהמשך. פירוש נוסף מובא בתוספות שאנץ ולפיו המחלוקת היא האם חפירה של דגים נחשבת כדבר שגזעו מחליף מפני שתמיד נשארים בה דגים ומותר לקנותה בכספים של נכסי מלוג, או שנחשבת כדבר שאין גזעו מחליף מפני שלפעמים לוקחים משם את כל הדגים. לגבי אבא זרדתא הוא מסביר שנחלקו אם עיקר תשמישם לעצים ולא לפירות ולכן מותר לקנותם בכספים שנפלו לה, או שעיקרם לפירות ואין לקנותם בכספים מפני שאין פירותיהם חשובים. הרא״ש (סי׳ ה) מביא את שתי הגרסאות וכותב שלפי הגרסה הראשונה, שכל שגזעו מחליף נחשב פירא, הפירוש הוא כדברי רש״י, שהבעל אוכל את הפירות ואינו צריך למכור ולקנות בכסף קרקע, בעוד שלפי הגרסה השניה, שכל שגזעו מחליף נחשב קרנא, הפירוש הוא כדברי רבינו תם שלא יקנו בכספים שנפלו לה אלא דבר שגזעו מחליף. ג. שיטת ההלכה.
בהמשך לכלל שכותב הרמב״ם לגבי כספים של נכסי מלוג, שקונים בהם דבר שפירותיו מרובים ויציאותיו מועטות, הוא מוסיף שאין לוקחים אלא דבר שגזעו מחליף כדי למנוע מצב שיאכל הכל ולא ישאר כלום. מדבריו יוצא שהוא מפרש את הגמרא לענין זה ולא לענין זכותו של הבעל ליהנות מן הנכסים שנפלו לה. עם זאת לא מבואר בדבריו האם הדברים המפורטים בסוגיה נחשבים כדברים שאין גזעם מחליף או כדברים שגזעם מחליף. גם הטור כותב שאין קונים בכספים דבר שאין גזעו מחליף, אך מוסיף שאם נפל לאשה דבר שגזעו מחליף - אין צריך למוכרו, אפילו אם הקרן הנשארת תהיה מועטה, וכן הדין בדבר שאין גזעו מחליף אם ישאר מעט מן הקרן, כמו באילן שקוצצים אותו לעצים, שלא נשאר לה אלא המקום. בפשטות פסיקת הטור מבוססת על שיטת רבינו תם בפירוש הסוגיה, אבל הבית יוסף מבין שהרא״ש והטור מקבלים את שתי השיטות להלכה, אלא שהטור סובר שאם נפל לה דבר שאין גזעו מחליף, כפירוש הסוגיה לפי גרסת רש״י - הלכה כדעה הראשונה שנחשב לפרי והבעל נהנה ממנו, כפי שיוצא מרב נחמן ומחכמים בהמשך הסוגיה, ואם נפלו לה כספים - ההלכה כדעה השניה שנחשב לקרן ואין לקנות בכספים אלה דבר שאין גזעו מחליף. השלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם.באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)הערות
הערות
Gemara
Peirush