×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא כתובות י״ד.גמרא
;?!
אָ
אִין מִינַּאי אָמַר רַב יוֹסֵף לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ חֲדָא דְּהָא קָא מוֹדֵה וְעוֹד הָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וּבְהָא כִּי לָא מוֹדֵה מַכְשַׁר רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהָאָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה שִׁינָּנָא אהֲלָכָה כר״גכְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאַתְּ לָא תַּעֲבֵיד עוֹבָדָא עַד דְּאִיכָּא רוֹב כְּשֵׁרִין אֶצְלָהּ וְהָכָא רוֹב פְּסוּלִין אֶצְלָהּ. וְלִיטַעְמָיךְ תִּקְשֵׁי לָךְ הִיא גּוּפַא הֲלָכָה וְאַתְּ לָא תַּעֲבֵיד עוֹבָדָא אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר בהָא לְכַתְּחִלָּה הָא דִּיעֲבַד וְהָא נָמֵי כְּדִיעֲבַד דָּמֵי. רָמֵי לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא וּמִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וּרְמִינְהוּ הֵעִיד ר׳רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא געַל אַלְמְנַת עִיסָּה שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה לַכְּהוּנָּה. א״לאֲמַר לֵיהּ הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם אִשָּׁה נִישֵּׂאת בּוֹדֶקֶת וְנִישֵּׂאת הָכָא אִשָּׁה מְזַנָּה בּוֹדֶקֶת וּמְזַנָּה. אָמַר רָבָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קַשְׁיָא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל אַדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל לָא קַשְׁיָא וְהָא קָתָנֵי סֵיפָא אָמַר לָהֶן רַבָּן גַּמְלִיאֵל קִבַּלְנוּ עֵדוּתְכֶם דאֲבָל מָה נַעֲשֶׂה שֶׁהֲרֵי גָּזַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא לְהוֹשִׁיב בֵּית דִּין עַל כָּךְ שֶׁהַכֹּהֲנִים שׁוֹמְעִין לָכֶם לְרַחֵק אֲבָל לֹא לְקָרֵב. אֶלָּא אָמַר רָבָא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל אַדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל לָא קַשְׁיָא הָתָם בָּרִי הָכָא שֶׁמָּא. דר׳דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אדר׳אַדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נָמֵי לָא קַשְׁיָא הָתָם חַד סְפֵיקָא הָכָא תְּרֵי סְפֵיקֵי. הִלְכָּךְ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל אַלִּים לֵיהּ בָּרִי דַּאֲפִילּוּ בְּחַד סְפֵיקָא נָמֵי מַכְשִׁיר וְקִיל לֵיהּ שֶׁמָּא דַּאֲפִילּוּ בִּסְפֵק סְפֵיקָא נָמֵי פָּסֵיל לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַלִּים לֵיהּ חַד סְפֵיקָא דַּאֲפִילּוּ בְּבָרִי נָמֵי פָּסֵיל וְקִיל לֵיהּ סְפֵק סְפֵיקָא דַּאֲפִילּוּ בִּשְׁמָא נָמֵי מַכְשִׁיר. תָּנוּ רַבָּנַן אֵיזוֹהִי אַלְמְנַת עִיסָּה הכֹּל שֶׁאֵין בָּהּ לֹא מִשּׁוּם מַמְזֵרוּת וְלֹא מִשּׁוּם נְתִינוּת וְלֹא מִשּׁוּם עַבְדֵי מְלָכִים אָמַר רַבִּי מֵאִירמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
נאמנות האשה להכשיר ברוב פסולים

ציון א.ב.
גמרא. והאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, הלכה כרבן גמליאל, ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אצלה, והכא רוב פסולין אצלה! ולטיעמיך, תקשי לך היא גופא: הלכה ואת לא תעביד עובדא?! אלא מאי אית לך למימר, הא לכתחלה הא דיעבד, והא נמי כדיעבד דמי.
פנויה שנתעברה מזנות, אמרו לה ׳מהו העובר הזה או הולד הזה׳, אם אמרה ׳בן כשר הוא ולישראל נבעלתי׳ - הרי זו נאמנת והבן כשר, ואף על פי שרוב העיר שזנתה בה פסולים.(רמב״ם איסורי ביאה טו, יא)
...אבל אם היו רוב העוברים פוסלים אותה, כגון גוים או ממזרים וכיוצא בהם, אף על פי שרוב המקום שבאו ממנו כשרים, או שהיו רוב אנשי המקום פסולין, אף על פי שרוב העוברין שם כשרים - חוששין לה שמא למי שפוסל אותה נבעלה, ולא תינשא לכהן לכתחלה, ואם נשאת - לא תצא.(רמב״ם איסורי ביאה יח, יד ואבן העזר ו, יז)

בגמרא מבואר שבדיעבד האשה נאמנת גם ברוב פסולים, ויש להסביר זאת לפי כל ההסברים שהתבארו לעיל (יג, א ציון ב-ה) על טעמי נאמנותה.
לפי הסוברים שנאמנת בתור עד אחד, או מפני הכח שיש לטענת ברי שטוענת - מובן מדוע גם כשיש רוב פסולים נאמנת לפחות בדיעבד. לעומת זאת, לפי הסוברים שנאמנת מכח החזקה - יש להבין מדוע הרוב אינו חזק ממנה. גם על שיטת המגיד משנה (טו, ב) והר״ן (קידושין ל, ב בדפי הרי״ף), שנאמנת להכשיר את הבת מפני שמדאורייתא ספק ממזר כשר וחכמים האמינו לה בדרבנן, מקשה הבית שמואל (סי׳ ד סקל״ט) שכאשר יש רוב פסולים אין זה נחשב ספק אלא ממזר ודאי האסור מהתורה, ומדוע אם כן נאמנת.
הבית שמואל מתרץ שכיון שיתכן שהיא הלכה אל הבועל דנים אותה בדין קבוע שהוא כמחצה על מחצה אפילו כשהרוב פסולים, והולד נחשב ספק ממזר שמותר מהתורה. לפי זה הוא כותב שאם ידוע שהבועל הלך אליה ויש רוב פסולים - הולד ממזר מהתורה ואינה נאמנת להתירו.
בדרך אחרת מיישב בעל שב שמעתתא (שמעתתא ב, טו) שגם כשיש רוב נשאר הדין בגדר ספק, מפני שהתורה שאוסרת ממזר ודאי ולא ממזר ספק מתכוונת גם לכגון שיש רוב פסולים, ועל כן נאמנת להכשיר את הולד אפילו ברוב פסולים.
לגבי שיטת הרמב״ם והשלחן ערוך עיין בבירור הלכה לקמן טו, א ציון א.ב.



סוגית אלמנת עיסה

ציון ג-ה (יד, א), ציון א (יד, ב).
גמרא. ורמינהו: העיד רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה... אמר להן רבן גמליאל: קבלנו עדותכם, אבל מה נעשה, שהרי גזר רבן יוחנן בן זכאי שלא להושיב בית דין על כך, שהכהנים שומעין לכם לרחק אבל לא לקרב. אלא אמר רבא: דרבן גמליאל אדרבן גמליאל לא קשיא, התם - ברי, הכא - שמא; דרבי יהושע אדרבי יהושע נמי לא קשיא, התם - חד ספיקא, הכא - תרי ספיקי... תנו רבנן: איזוהי אלמנת עיסה? כל שאין בה לא משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי מלכים. אמר רבי מאיר: שמעתי, כל שאין בה אחד מכל אלו - משיאין לכהונה. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר, וכן היה רבי שמעון בן מנסיא אומר כדבריו: איזוהי אלמנת עיסה? כל שנטמע בה ספק חלל; מכירין ישראל ממזרים שביניהם, ואין מכירין חללין שביניהם... אמר רבי יוחנן: ממזר צווח וחלל שותק איכא בינייהו, תנא קמא סבר: כל פסול דקרו ליה ושתיק - פסול... וקאמר ליה רבי מאיר: הנך הוא דקא פסיל ליה בקהל, אבל שתוק חלל - כשר, והא דשתיק משום דלא איכפת ליה, וקאמר ליה רבי שמעון בן אלעזר לתנא קמא דרבי מאיר: אי שמיע לך דמכשר רבי מאיר בשתיקה - לא דקרו ליה חלל ושתיק אלא דקרו ליה ממזר ושתיק, והא דשתיק - סבר ממזר קלא אית ליה, אבל ממזר וצווח חלל ושותק - פסול, והאי דאשתיק - סבר מסתייה דלא מפקי ליה מקהל.
כהן שבא על ספק זונה, כגון ספק גיורת או משוחררת, או שבא על ספק גרושה, וכן כהן גדול שבא על ספק אלמנה - הרי זו ספק חללה, וולדה ספק חלל.
כל שקורין לו ׳ממזר׳ ושותק, או ׳נתין׳ ושותק, או ׳חלל׳ ושותק, או ׳עבד׳ ושותק - חוששין לו ולמשפחתו, ואין נושאין מהן אלא אם כן בודקין, כמו שביארנו.
השגת הראב״ד. כל אלו שאמרו על שתוקיהן שהם פסולים - לא אמרו אלא בדורות הראשונים, שהיו בית דין נזקקין על החרפות שאדם מחרף את חבירו, כגון הקורא לחבירו ׳עבד׳ - יהא בנדוי, ׳ממזר׳ - סופג את הארבעים, וזה ששתק ולא צווח לבית דין כבר הודה. אבל עכשיו השותק על המריבה הוא המשובח, אלא אם כן קורין אותו שלא בשעת המריבה.
משפחה שנתערב בה ספק חלל - כל אלמנה מאותה משפחה אסורה לכהן לכתחלה, ואם נשאת - לא תצא, מפני שהן שתי ספיקות: שמא זו אלמנת אותו חלל שמא אינה אלמנתו, ואם נאמר שהיא אלמנתו - שמא חלל הוא שמא אינו חלל. אבל אם נתערב בה חלל - ודאי כל אשה מהן אסורה לכהן עד שיבדוק, ואם נשאת - תצא, והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי, שאשת ממזר ואשת חלל לכהונה איסור אחד הוא, כמו שביארנו.(רמב״ם איסורי ביאה יט, ט, כב-כג)
כל שקורין לו ׳ממזר׳ ושותק, או ׳נתין׳ ושותק, או ׳חלל׳ ושותק, או ׳עבד׳ ושותק - חוששין לו ולמשפחתו, ואין נושאין מהם אלא אם כן בודקין, כמו שנתבאר. הגה. ויש אומרים דדוקא משפחה שנתערב בה אחד מאלו הפסולים, אבל אדם אחר שקורין לו כך ושותק - אין בכך כלום, ויש אומרים עוד דכל זה דוקא בדורות הראשונים, שהיו בית דין נזקקין למי שחרף חבירו ומענישים אותו כראוי, לכך הוי שתיקה כהודאה, אבל עכשיו - השותק על המריבה הרי זה משובח, אלא אם כן קורין לו כך שלא בשעת מריבה, ויש אומרים דלא אמרינן שתיקה כהודאה אלא אם כן צווח על פיסול אחר, אבל אם שותק תמיד - לא הוי כהודאה. וכל זה מיירי בפיסול הנוגע בעצמו, אבל אם רוצים לפסול זרעו בפניו ושותק - אין בכך הודאה, אבל למיחש קצת מיהא בעינן, והשומע חרפתו בשאר דברים ושותק - סימן הוא שהוא מיוחס.
משפחה שנתערב בה ספק חלל - כל אשה כשרה שנשאת לאחד מאותה משפחה ונתאלמנה אסורה לכהן לכתחלה, ואם נשאת - לא תצא, מפני שהם שתי ספקות: שמא זו אלמנת אותו חלל שמא אינה אלמנתו, ואם נאמר שהיא אלמנתו - שמא אינו חלל. ויש אומרים דוקא האלמנה, דהוה לה חזקת כשרות, אבל בתה, אפילו נשאת - תצא, ויש מקילין ואומרים דאין חילוק בינה לבתה. אבל אם נתערב בה חלל ודאי - כל אשה מהם אסורה עד שיבדוק, ואם נשאת - תצא, והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי. הגה. וכל זה דוקא למי שיודע בדבר, אבל משפחה שנתערב בה פסול ואינו ידוע לרבים, כיון שנטמעה - נטמעה, וכו׳.(שו״ע אבן העזר ב, ד-ה)
א. מהי אלמנת עיסה הכשרה לכהונה.

בדברי רש״י יש שני פירושים.
לפי פירוש אחד מדובר על אשה שהיתה ספק מגורשת ונישאה לכהן לאחר מות הבעל, וילדה בן שנשא אשה ומת, והיא שנקראת אלמנה עיסה.
גם בפירוש השני, בשם רבי יוסף טוב עלם, כותב רש״י שמדובר על אשה שהיתה ספק מגורשת שנישאה לכהן לאחר מות הבעל, אולם אצל בנה שנולד התעורר ספק נוסף האם אביו הוא הבעל הראשון או הבעל השני הכהן.
היתרון בפירוש השני הוא שעל פיו מובנים דברי הגמרא שיש כאן ספק ספקא, שיתכן שהאם אינה גרושה כלל, ואף אם תמצא לומר שהיא גרושה - יש ספק נוסף שמא הבן נולד מהראשון ולא מהשני.
לעומת זאת לפי הפירוש הראשון לא מובן מדוע יש כאן ספק ספקא, הרי אין כאן אלא ספק אחד אם האם התגרשה או לא, והספק אם הבן חלל תלוי בספק על האם ואינו ספק חדש.
רש״י עצמו מסביר שאלמנת הבן נחשבת ספק ספקא מפני שבאה מחמת הבן, ומבאר השיטה מקובצת שלאלמנת הבן יש חזקת כשרות שמעולם לא התערערה, מה שאין כן אצל האם, שכיון שהספק נולד בה אם קיבלה גט קרוב לו או קרוב לה - התערערה חזקתה. זו אם כן כוונת הגמרא כשאומרת שיש אצל אלמנת הבן שני ספקות, שכיון שבאה מכח ספק שנתעורר אצל מישהי אחרת - הרי היא כשרה, מפני שמעמידים אותה על חזקתה.
בשיטה מקובצת מובא הסבר נוסף לפירוש רש״י לפיו ההיתר של אלמנת הבן הוא מפני שניתן להסתמך על שתי חזקות, שלה ושל האם, בעוד שלאם עצמה יש רק חזקה אחת.
התוספות (ד״ה אלמנת) מקשים על שני פירושי רש״י מלשון הברייתא שמובאת בגמרא, שאלמנת עיסה היא זו שנטמע בה ספק חלל, בעוד שלפי רש״י לא מדובר על היטמעות אלא על נישואין של ספק גרושה לכהן.
לפיכך הם מסבירים שאלמנת עיסה היא אשה שהיתה נשואה למשפחה שהתערבבו בה ספקי חללים, ויש לגביה שני ספקות מפני שעל כל אחד מבני המשפחה יש ספק אם הוא אחד מהספקות, וגם אם כן הרי הוא רק ספק חלל ולא ודאי.
כדברי התוספות מפרשים גם רבינו חננאל (מובא ברשב״א), הרמב״ם (בפירושו למשנה בעדויות ח, ג), בעל הערוך (ערך אלמנה), הרא״ש בתוספותיו, הרשב״א, הרא״ה, הריטב״א, המאירי והר״ן (ה, א בדפי הרי״ף).
התוספות מוסיפים שההיתר הוא רק באלמנת עיסה, אבל לגבי הבת מבואר במסכת קידושין (עה, א) שאפילו מי שמכשיר אלמנת עיסה מודה שבתה פסולה, והטעם הוא שאין לה חזקת כשרות, ומעלה עשו ביוחסין שלא להקל למרות שגם לגבי הבת יש ספק ספקא.
ב. העדות של רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא.

במשנה במסכת עדויות נאמר שהעידו על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה, ושהעיסה כשרה לטמא ולטהר, לרחק ולקרב, לאסור ולהתיר.
הרמב״ם (שם) מפרש שהעידו על שני דינים, על אלמנת עיסה שכשרה לכהונה ועל המשפחה עצמה שהיא בחזקת כשרות כשאר המשפחות.
לעומתו מפרש הראב״ד (בעדויות) שמדובר על עדות אחת שהעיסה כשרה, ואריכות הדברים באה ללמד שאלמנת עיסה כשרה רק כשהתערובת היא של ספק חלל, משום שחלל כשר לבוא בקהל וזרעו יכול להיות גם כשר לכהונה, שהרי ישראל שבא על החללה הולד נחשב לישראל גמור, מה שאין כן בתערובת של ספק ממזר, שהעיסה פסולה אף על פי שיש ספק ספיקא.
התוספות (ד״ה תנו רבנן) מסבירים את החלק השני של העדות שהכוונה לבת מאותה משפחה שקוראים לה שם פסול, שנאמנת לטהר את עצמה בשתיקה או בצווחה, לפי הדברים המתבארים בהמשך הסוגיה.
ג. המחלוקת בממזר צווח וחלל שותק.

רבי יוחנן מפרש שהתנאים בברייתא נחלקו בממזר צווח ובחלל שותק, ומפרש רש״י שתנא קמא פוסל את כל מי ששותק כשקוראים לו בשם פסול, רבי מאיר מתיר את מי ששותק כשקוראים לו ׳חלל׳, ורבי שמעון בן אלעזר מתיר את מי ששותק כשקוראים לו ׳ממזר׳.
הרמב״ן מפרש שרבי יוחנן בא ללמדנו שהשתיקה פוסלת רק כשצווח על פסול אחד ושותק על השני, משום שרק כאשר רואים שצווח ואכפת לו כשמבקשים לפוסלו - יש לפרש את שתיקתו כהודאה. לפי זה מובנת לשונו של רבי יוחנן שהמחלוקת היא בממזר צווח ובחלל שותק, שכן רק בכגון זה תנא קמא פוסל. פירוש זה מובא גם על ידי הרא״ה והר״ן (ה, א בדפי הרי״ף), וגם מלשון רש״י שכותב שמדובר באדם. שכאשר קוראים לו בשם ׳ממזר׳ הוא צווח וכאשר קוראים לו בשם ׳חלל׳ הוא שותק, מבינים הריטב״א, הרא״ש בתוספותיו והשיטה מקובצת שמסכים לפירוש הזה.
לעומת זאת מדברי התוספות (ד״ה ממזר צווח) מוכח שמבינים שמדובר בשני אנשים נפרדים, האחד שקוראים לו ׳ממזר׳ וצווח והשני שקוראים לו ׳חלל׳ ושותק, וכן מפרש הריטב״א. הפני יהושע מוסיף שמדברי התוספות משמע שמבינים כך גם בדעת רש״י.
הרמב״ן, הרשב״א, הרא״ה, הרא״ש (שם) והריטב״א כותבים שפוסלים על סמך השתיקה רק במשפחה שנטמע בה פסול, אבל במשפחה שעומדת בחזקת כשרות אין פוסלים את מי ששותק אלא אדרבה, שתיקתו מכבדתו ומעלה את יחוסו, כלשון הגמרא במסכת קידושין (עא, ב): ״יחסותא דבבל היא שתיקותא״. הר״ן כותב שכך הדין לפי השיטה שהשתיקה לבדה פוסלת, אבל לפי השיטה שהשתיקה פוסלת רק כשצווח על פסול אחר - אפשר שפסול גם במשפחה שעומדת בחזקת כשרות, מפני ששתיקתו מוכיחה שמודה.
ד. טעם הפסול כששותק.

רש״י (ד״ה תנא קמא) מפרש שהטעם הוא ששתיקה כהודאה, וכן כותבים הריטב״א, המאירי והר״ן (שם).
אולם התוספות (ד״ה מסתייה) והרא״ש (שם) כותבים שאין לפרש שהטעם הוא ששתיקה כהודאה, והראיה מדברי הגמרא שרבי שמעון בן אלעזר פוסל בחלל שותק משום ששתיקתו מעוררת חשד שמא מעדיף לשתוק כדי שלא יבדקוהו ויפסלוהו יותר ממה שמבקשים לפוסלו, מכאן שלא די בהסבר ששתיקה כהודאה.
הרא״ה כותב שכל ששותק אינו נקרא ספק אלא ודאי, אבל מלשון הר״ן (שם), שכותב שכל שקוראים לו בשם אחד מן הפסולים ושותק חוששים לו ולמשפחתו, משמע שסובר שאינו נפסל לגמרי על ידי שתיקתו.
ה. שיטת ההלכה.

הרמב״ם בהלכה כב כותב שמי שקוראים לו בשם פסול ושותק, בין בשם של ממזר ובין בשם של חלל - חוששים לו ולמשפחתו. מכאן שפוסק כתנא קמא שהשתיקה פוסלת בכל הפסולים, וחוששים גם לכל המשפחה, אך לא בדין ודאי. כמו כן משמע מדבריו שהשתיקה פוסלת גם כשהיא לבדה ולא רק כשצווח על פסילה אחרת, ועוד, שפוסלת גם כשמדובר על מישהו ממשפחה שיש לה חזקת כשרות.
בהלכה כג הרמב״ם מדבר על משפחה שהתערב בה ספק חלל, וכותב שכל אלמנה מאותה משפחה אסורה לכהן לכתחילה, כדברי רבן גמליאל, אבל בדיעבד אם נישאה לא תצא, מפני שיש לגביה שני ספקות.
הכסף משנה מדייק מלשונו שסובר כתוספות שכך הדין רק לגבי האלמנה עצמה שיש לה חזקת כשרות, ולא לגבי בתה שאין לה חזקת כשרות ולכן אף בדיעבד תצא. על כן בתחילת ההלכה כותב הרמב״ם את הדין של האלמנה, בעוד שבסוף ההלכה כשעוסק במשפחה שנתערב בה חלל ודאי הוא כותב שכל אשה מהן אסורה, ואם נישאה תצא, מכאן שרק בחלק זה של ההלכה אין הבדל בין האלמנה לבין בתה, אבל בחלק הראשון יש הבדל, שהאלמנה לא תצא ואילו הבת תצא.
החלקת מחוקק (סק״ח) חולק על הכסף משנה וכותב שאין לבנות יסוד חדש כזה רק על פי דיוק בלשון הרמב״ם. יתר על כן, לדעתו אף התוספות שמחלקים בין האם לבתה אינם מתכוונים להחמיר על הבת שאף בדיעבד אם נישאה תצא, אלא רק שלא תנשא לכתחילה, גם לפי רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא שמכשירים את האלמנה לגמרי.
בהמשך כותב הרמב״ם שההלכה בעירוב של ספק ממזר או ממזר ודאי שווה לעירוב של ספק חלל או ודאי חלל. אולם כבר נזכר שהראב״ד בעדויות מחמיר בעיסה של ספק ממזר אף על פי שיש ספק ספקא, והמחלוקת תלויה בפירוש המשנה בעדויות, מה בדיוק העידו רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא.
המחבר בשלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם שכל מי ששותק כשקוראים לו בשם של פסולים חוששים לו ולמשפחתו. הרמ״א מביא את הדעה שהשתיקה פוסלת רק במי שנתערב במשפחתו אחד מהפסולים, ולא במי שמשפחתו בחזקת כשרה. על דעה זו מקשה הב״ח שאם כבר ידוע שהתערב במשפחה פסול - הרי גם בלי השתיקה יש לחשוש ולאוסרם לכתחילה.
הב״ח מתרץ שמדובר בכגון שיצא רק קול על המשפחה ולא היו עדים, ולכן רק כששותק כשקוראים לו יש לפוסלו. החלקת מחוקק (סק״ו) מוסיף תירוץ שהשתיקה של אחד מבני המשפחה מועילה לכך שרק הוא יחשב פסול ועל כל בני המשפחה האחרים שוב לא יהיה חשש.
הבית שמואל (סקי״ב) דוחה את התירוץ הזה בטענה שאין סברה להכשיר את כולם בזכות שתיקתו של אחד מהם, ומוסיף שגם מדברי הרמ״א מוכח שחולק על כך, שהרי דבריו מוסבים על דברי המחבר שכותב שהשתיקה גורמת לכך שחוששים לו ולמשפחתו, מכאן שהשתיקה מביאה לחשש על כל המשפחה. בענין זה יש להעיר שבדומה לסברת החלקת מחוקק כותב הריטב״א בשם רבינו תם, וגם הריטב״א כותב שאין זו סברה מחוורת.
הבית שמואל עצמו מוסיף תירוץ שהשתיקה פוסלת רק את מי שבלא השתיקה כשר, כגון אלמנת עיסה לפי רבי יהושע, או ספק ממזר שנתערב במשפחה, שמותר לישראל לשאת בת ממשפחה זו גם לפי רבן גמליאל.
מהרש״ל (יש״ש סי׳ מג) כותב שאין לתרץ שהשותק נחשב לפסול ודאי, מפני שאפשר שאף הוא עצמו שתק מחמת הספק, ועיין לעיל שיש מחלוקת על תוקף הפסול הנגרם על ידי השתיקה.
בעל אבני מילואים (סק״ב) מקבל את תירוץ החלקת מחוקק ומסביר בדרך זו מדוע התוספות אינם מסבירים בפשטות שהשתיקה פוסלת מדין שתיקה כהודאה, שכן סברה זו מועילה רק בקשר לעצמו ולא נוגעת למשפחה. על כן צריכים התוספות להסביר ששתיקתו מתפרשת כהוכחה שפסול בתור חלל, ולכן מעדיף לשתוק כדי שלא יחשדו ויבדקו אם אין בו גם פסול קהל. בדרך זו נעשית השתיקה להוכחה ממשית שרק הוא הפסול שהתערב וכל שאר בני המשפחה כשרים.
דעה נוספת שמביא הרמ״א היא של הראב״ד בהשגתו על הרמב״ם, שפסול של שתיקה אינו נוהג אלא בדורות הראשונים ולא עכשיו, שהתרגלו לומר שהשותק על המריבה הרי זה משובח.
מלבד זה מביא הרמ״א את דעת הרמב״ן שאין השתיקה פוסלת אלא כשצווח על פסול אחר שאומרים עליו, וכאמור כך נראה גם מלשון רש״י.
מלשון הרמב״ם והשלחן ערוך שפוסקים כרבן גמליאל שאלמנת עיסה אסורה לכהן לכתחילה, מדייק הבית שמואל (סקי״ג) שאוסרים גם כשטוענת טענת ברי, למרות שבגמרא מבואר שאף רבן גמליאל מתירה לכתחילה כשטוענת ברי. הוא מסביר שבענין זה אין הלכה כרבן גמליאל, כמו בפנויה שנבעלה שאין מתירים אותה לכתחילה אפילו כשטוענת טענת ברי שנבעלה לכשר.
אולם רבי עקיבא איגר (על השו״ע) חולק עליו וסובר שכאן אין סיבה להחמיר מפני שבענין זה הרי רבי יהושע מתיר אף לכתחילה מצד ספק ספקא, ורק במה שרבי יהושע פוסלו אין פוסקים כרבן גמליאל להכשיר לכתחילה בטענת ברי.
בסעיף ה מביא הרמ״א את דעת התוספות שיש לחלק בין האלמנה לבין בתה, שהבת כיון שאין לה חזקת כשרות תצא אף בדיעבד, וכבר נזכרו דברי החלקת מחוקק שאין כוונת התוספות להחמיר כל כך בבת אף בדיעבד. הרמ״א מוסיף שיש שאינם מחלקים בין האלמנה לבת, וזאת על פי דברי הבית יוסף (סוף סי׳ ז) שמבין כך מהסבר רבינו תם המובא בתוספות (ד״ה ת״ר).
ו. ספק פסול קהל לישראל.

הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים בפירוש שהדין של סוגייתנו נוהג בין בתערובת של ממזר ובין בתערובת של חלל, ולכאורה מתכוונים לומר שהבת או הבן שנולדים לאשה שנישאה למשפחה שהתערב בה ספק ממזר אסורים לכתחילה להנשא לישראל, אבל ברור שהאשה עצמה אינה נאסרת לישראל אלא רק לכהן שאסור בזונה, דהיינו אשה שנבעלה לפסול. כך אכן מפרש הבית יוסף (סי׳ ז) את דברי הרמב״ם, וכן כותב המאירי.
אולם הרש״ל (יש״ש סי׳ מג) מדייק מלשון הרמב״ם שכותב את ההלכה רק בקשר לכהן, ומסיים שאשת ממזר ואשת חלל לכהונה איסור אחד הוא, שסובר שאין אוסרים את המשפחה שנתערב בה ספק ממזר אלא לכהנים מפני מעלתם.
אכן השלחן ערוך כותב בסתם שהוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי, ואינו מציין שמדבר דוקא על איסור לכהונה, מפני שסובר שהאיסור שייך לישראל כמו לכהן.
הטור בסימן ב כותב שמשפחה שנתערב בה ספק פסול אין צריך לרחקה, ורק הכהנים צריכים להחמיר שלא לשאת אשה מאותה משפחה. לעומת זאת בסימן ז הוא כותב שכל משפחה שנתערב בה ספק ממזר - אסור לישראל לשאת אשה ממנה.
הרש״ל (שם) מתרץ שצריך לתקן את הגרסה באופן שמדבר בסימן ז על משפחה שנתערב בה איסור ודאי, ולא ספק איסור.
בדרך נוספת מתרצים בעל הדרישה (סי׳ ז סקמ״א) והרמ״א בדרכי משה (סי׳ ב סק״ב) שבסימן ב עוסק הטור במי שאינו יודע על הפסול שנתערב במשפחה, ועל כך הוא כותב שאין צורך להודיעו כדי שלא להרחיק את המשפחה, ורק כשהוא כהן צריך בכל זאת להודיעו מפני מעלת הכהונה.
הב״ח מתרץ שבסימן ב הטור עוסק במשפחה שיצא עליה רק קול של פסול, בעוד שבסימן ז הוא עוסק במשפחה שידוע שנתערב בה ספק ממזר.
הרש״ל מכריע שהאיסור נוהג רק בכהנים שהחמירו על עצמם, שלאסור על מי שנולד מאותה משפחה להנשא לישראל הרי זה נחשב איסור בדיעבד, ולכן אין להחמיר.
גם הבית שמואל (סקט״ז) מסיק שהאיסור אינו נוהג בישראל, ומוסיף שאפילו לשיטת השלחן ערוך שלכתחילה אסור גם לישראל, אם נשא אחת מבנות המשפחה בדיעבד לא תצא, אף על פי שלגבי כהן מדייק הבית יוסף מלשון הרמב״ם שהבת אסורה אף בדיעבד.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144