1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עכו״ם״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עכו״ם״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עכו״ם״.
E/ע
בירור הלכה
הערותNotes
ציון ב.
עיין בירור הלכה לעיל כד, ב ציון ל.
צואה בעששית מותר
ציון ג.
אמר רבא: צואה בעששית - מותר לקרות קריאת שמע כנגדה.
היה בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית, אף על פי שהוא רואה אותה מאחרי הזכוכית - מותר לקרות בצדה, וכו׳.(רמב״ם קריאת שמע ג, י) צואה בעששית - מותר לקרות כנגדה אף על פי שרואה אותה דרך דפנותיה, משום דבכיסוי תלה רחמנא, דכתיב ״ושבת וכסית את צאתך״, והא מתכסיא.(שו״ע אורח חיים עו, א) לעיל (עמוד א ציון ו) התבאר שיש מחלוקת לגבי צואה הנמצאת בגובה עשרה טפחים, על מה שאמרו שיושב בצידה וקורא, האם מותר גם כשממשיך לראותה או דוקא כשאינו רואה. דעת הרא״ש והריא״ז שמותר, ואילו דעת הרמב״ן והרשב״א שאסור.
סוגייתנו מובנת בפשטות לפי הרא״ש והריא״ז, והם אף מסתמכים על סוגייתנו בשיטתם לעיל, שהרי מכאן מוכח שאין הראיה מעכבת ויש הבדל בין צואה לבין ערוה, כי הכתוב ״ולא יראה בך ערות דבר״ מכוון רק לערוה, ובצואה ההקפדה שונה על פי הכתוב ״והיה מחניך קדוש״.
מאידך גיסא, הרמב״ן והרשב״א נדרשים לפרש את סוגייתנו שמתירה את הצואה בעששית, וההסבר הוא לפי הרשב״א (לעיל) שקורא כנגדה מפני שקיים את ציווי הכתוב ״ושבת וכסית את צאתך״, וגילה לנו הכתוב גם לשיטתו שאין ההקפדה על ראית הצואה דומה לגמרי לראית הערוה, ובצואה אם כיסה אותה מותר.
נראה שיש הבדל בין השיטות בכגון שלא כיסה את הצואה אלא העמיד רק מחיצה של זכוכית בינה לבינו. מסתבר שלפי הרשב״א לא הועיל בכך כלום שהרי ממשיך לראותה, והצואה עצמה אינה מכוסה. אולם לפי המקילים בצואה שהיתה במקום גבוה עשרה טפחים לקרוא קריאת שמע למרות שממשיך לראותה - מסתבר שכך גם הדין כשהעמיד מחיצה כזו של זכוכית.
נראה שלכך מכוון הרמב״ם בהלכה שמשנה מלשון הגמרא ואינו מדבר על צואה בעששית, אלא על צואה שהעמידו מחיצה של זכוכית בינו לבינה, ודבריו מתאימים למה שהתבאר לעיל בשיטתו שמתיר לקרוא גם כשרואה, ואף רש״י מפרש את הגמרא שמדובר על מחיצת זכוכית.
מאידך גיסא, האור זרוע (ח״א סי׳ קלא) תמה על היתר זה, וכנראה סובר שהראיה אוסרת בצואה כמו בערוה, ומותר רק כשמכסה אותה בעצמה.
לכאורה יש מקום לדיוק נוסף בלשון הרמב״ם, שכותב שמותר לקרוא בצידה ואינו כותב כלשון הגמרא שקורא כנגדה, ואולי מתכוון להתיר דוקא כשהוא בצידה כשאינו רואה אותה, ומועילה המחיצה רק כדי שלא יצטרך להרחיק ארבע אמות, ומה שכותב שרואה אותה כוונתו שיכול לראותה.
המחבר בשלחן ערוך כותב את ההלכה כלשון הגמרא, ומדבר על צואה בעששית שמותר לקרוא כנגדה, ומפרש שמותר אף על פי שרואה אותה, משום שבכיסוי תלה רחמנא. מסתבר, איפוא, שלא ראה לנכון לכתוב את לשון הרמב״ם, מפני שלפי מה שהתבאר לעיל המחבר מביא גם את שיטת הרשב״א בהלכה, וממילא אין זה ברור לדעתו שמותר לקרוא גם כשיש רק מחיצה של זכוכית בינו לבין הצואה, כי לא התירו אלא כשהצואה בעצמה מכוסה.
עיין עוד בבירור הלכה לעיל (שם) שיש דיון בשאלה האם ועד כמה המחיצה מועילה גם כשיש ריח רע.
גדר האיסור בראית הערוה לענין קריאת שמע
ציון ד.
גמרא. אמר רבא:... ערוה בעששית - אסור לקרות קריאת שמע כנגדה... ״ולא יראה בך ערות דבר״ אמר רחמנא, והא קמיתחזיא.
כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומי רגלים עד שירחיק - כך אסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו... אפילו מחיצה של זכוכית מפסקת, הואיל והוא רואה אותה - אסור לקרות עד שיחזיר פניו, וכו׳.(רמב״ם קריאת שמע ג, טז) ערוה בעששית ורואה אותה דרך דפנותיה - אסור לקרות כנגדה, דכתיב ״ולא יראה בך ערות דבר״, והא מתחזייא.
היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה, או שעצם עיניו, או שהוא בלילה, או שהוא סומא - מותר לקרות, דבראיה תלה רחמנא, והא לא חזי לה.(שו״ע אורח חיים עה, ה - ו)(סעיף ו לא צוין בעין משפט) לאור הקביעה בגמרא שערוה בעששית אסורה, מפני שהכתוב תלה את הדבר בראיה, יש לדון האם דין זה נוהג גם לקולא שיוכל לקרוא על ידי עצימת העינים, שהרי אינו רואה.
המרדכי (סי׳ עו) מביא שבירושלמי (הלכה ה) אמרו שאסור לעסוק בתורה אף בלילה במקום שביום היו רואים את הטינוף, מכאן שצריך להיות במקום ממנו אין רואים, ובודאי שלא די בעצימת עינים בלבד. כמוהו כותב בעל הרוקח (סי׳ שכד), אולם משיג על הראיה מהירושלמי כיון שמדובר שם על הצואה ולא על הערוה.
אכן הרשב״ץ כותב במפורש שיש לחלק בין הדינים, וכיון שבערוה תלתה התורה את האיסור בראיה - ממילא יש לזה צד של קולא וחומרא כאחד, וכשם שמחמירים שאין לקרוא כשרואה ערוה בעששית - כך יש להקל כשעוצם את עיניו ואינו רואה כלום.
לכאורה יש להוסיף לדיון הזה את מה שהתבאר לעיל ציון ג בדין של צואה בעששית, ולעיל עמוד א ציון ו בדין של צואה הנמצאת ברשות אחרת בגובה עשרה טפחים, שנחלקו הרא״ש והרשב״א בהבנת הפסוק (דברים כג, יד-טו) שתלה את הערוה בראיה ואת הצואה במחנה, האם אלה שתי הלכות נפרדות, או שכיון שהכתוב עירבן יחד - ממילא יש לתת את של זה בזה ולהיפך. בדרך זו למדנו שיש שאוסרים את ראית הצואה אף על פי שהיא ברשות נפרדת, ויש שמתירים, וטעמי המחלוקת תלויים בשאלה הזו, שהרא״ש סובר שאין הראיה מעכבת בצואה והרשב״א סובר שמעכבת.
אפשר אם כן אף כאן, שלפי הרא״ש כיון שסובר שהוראות הפסוק נפרדות, לדין של צואה לחוד ולדין של ערוה לחוד, לכן בערוה שהכתוב תלאה בראיה - ממילא מובן שמותר לקרוא כשאינו רואה, דהיינו גם בלילה וגם על ידי עצימת עינים. מאידך גיסא, לפי הרשב״א כיון שסובר שהפסוק עירב את הדינים ביחד, ללמדך ששתי ההוראות שייכות לכל - ממילא יתכן שההוראה שיהיה מחניך קדוש מכוונת גם לדין של ערוה, כלומר שלא יקרא גם על ידי עצימת עינים.
אמנם הרשב״א עצמו בחידושיו לעיל (כה, א) מסביר שיש להתיר קריאת שמע בתוך ארבע אמותיה של ערוה, שעל כן הדגיש הכתוב את ענין המחנה דוקא לענין צואה. אולם עדיין אפשר שאין בזה כדי להתיר את הקריאה בעצימת עינים, כשם שכותב הרשב״א לענין צואה שאסור לקרוא כשרואה אותה, ובכל זאת מותר לקרוא כשמכסה אותה בעששית.
בדעת הרמב״ם התבאר שסובר בדין של צואה שקורא אף על פי שרואה ובלבד שלא תהיה באותה רשות, מכאן שסובר כרא״ש, ומסתבר שהוא הדין בסוגייתנו להיפך שהכל תלוי בראיה, וממילא קורא כשאינו רואה אף על ידי עצימת עינים.
אכן, הרמב״ם כותב במפורש שיש איסור לקרוא כנגד הערוה עד שיחזיר פניו, הרי משמע שכאשר מחזיר פניו מותר, וכך מדייק הכסף משנה מלשונו.
דיוק זה מובא גם בבית יוסף, והוא מקשר זאת גם למה שכותב בסימן עד בשם הרשב״א ורבינו יונה שהרוחץ במים צלולים אינו חושש למה שעיניו רואות, כיון שהעינים מחוץ למים ואינו רואה את הערוה.
אמנם עדיין יש מקום לעיין אם יש הבדל בין החזרת פניו לבין עצימת עינים. כך בכל אופן כותב הב״ח וטוען שאין להוכיח מלשון הרמב״ם שמתיר את הקריאה גם על ידי עצימת עינים בלבד.
על פי דרכו של הב״ח אפשר להוסיף גם בדעת הרשב״א, וכך כותבים הט״ז (סק״ב) והמגן אברהם (סק״ט), שלא התיר אלא כשהיה גופו בתוך המים וראשו בחוץ, שיש כאילו מחיצה בין ראשו לבין הערוה שהיא למטה ממנו, לכן מותר כשאינו רואה, מה שאין כן כאשר רק עוצם את עיניו שיש סברה לאסור כיון שהערוה כנגדו.
עם זאת כותב הפרי מגדים (מש״ז סק״ב) שגם לפי הט״ז והמגן אברהם שמחמירים בעצימת עיניו יש להקל כשהערוה בעששית, שאז מצרפים את העובדה שיש מחיצה עם העובדה שאינו רואה, כמו שכותב הרשב״א לגבי גופו שהיה במים וראשו בחוץ.
בשלחן ערוך כותב המחבר שמותר לקרוא בין כשמחזיר את פניו, בין כשעוצם את עיניו ובין בלילה. דעתו מבוארת שכך היא דעת הרשב״א, ונמצא שסובר בביאור שיטתו שרק האמור בפסוק בסופו לגבי ערוה, ״ולא יראה״ וגו׳, נוגע גם לדין של הרחקה מצואה שבתחילת הפסוק, אבל ההוראה ״והיה מחניך קדוש״ וגו׳ שנאמרה בתחילת הפסוק אינה נוגעת לאיסור ערוה שבסוף הפסוק. לפיכך הוא פוסק בהלכה שלפנינו שכאשר עוצם עיניו - מותר, למרות שבדין של הרחקה מצואה נוטה לפסוק כדברי הרשב״א שאין די במחיצה וצריך גם שלא יראנה, כמבואר לעיל (ציון ג ועמוד א ציון ו).
כיסוי צואה על ידי רוק
ציון ה. ו.
גמרא. אמר אביי: צואה כל שהוא - מבטלה ברוק. אמר רבא: וברוק עבה.
...היתה כנגדו צואה מעוטה ביותר, כמו טיפה - רוקק עליה רוק עבה עד שתתכסה וקורא. וכו׳.
השגת הראב״ד. בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו, אבל לאחר שעה שהרוק נימוק - הצואה מתגלית.(רמב״ם קריאת שמע ג, יא) היה לפניו מעט צואה - יכול לבטלה ברוק שירוק בה ויקרא כנגדה, והוא שיהא הרוק עבה, ואין הביטול מועיל אלא לפי שעה, אבל אם לא יקרא מיד - הרוק נימוח ונבלע בה ולא בטלה.(שו״ע אורח חיים עו, ו)
א. לשעה מועטה.
בירושלמי (הלכה ה) מובא מעשה ברבי זעירא ורבי יעקב בר זבדי שהיו יושבים לפני צואה, וקם רבי יעקב ורקק עליה, ואז השיב רבי זעירא ואמר לו שדומה הדבר ״כמן ימא לטיגני״, ונחלקו המפרשים בפירוש דבריו. מהר״ש סיריליאו מפרש שכוונתו לשבחו שכיסה את הצואה כמו שיפה שלית הדג לצליתו, ולפי זה אין שום הגבלה על ערך הכיסוי. לעומת זאת מפרשים הראב״ד (מובא ברשב״א ובריטב״א), הרא״ש (סי׳ נא) ורבינו יונה (דף יז, א בדפי הרי״ף) שכוונתו היתה לומר שהכיסוי ברוק מועיל רק לשעה מועטת, כמהלך מן הים לטיגנא, שהוא דבר מועט, זאת משום שהרוק מתיבש וחוזרת הצואה ונראית.
זהו אם כן פשר השגתו של הראב״ד על הרמב״ם, והלחם משנה כותב שגם הרמב״ם מסכים לסייג הזה ועל כן כותב שרוקק עליה עד שתתכסה, משמע שהכיסוי אינו מועיל לעולם אלא רק כשמכסה ממש.
הטור והשלחן ערוך כותבים את הסייג הזה במפורש, ומוסברים הדברים בכסף משנה שגם הרמב״ם מסכים לכך, שזה דבר פשוט שאין צריך לאומרו.
ב. מה בין רוק למים.
בגמרא אמר רבא שהרוק מועיל כשהוא עבה, ומצינו הבדלים בהסבר דבריו. הרא״ה מסביר שרק הרוק כשהוא עבה מכסה את הצואה שלא תראה, ורבינו יהונתן מפרש שהרוק כשהוא עבה מועיל להפסיק את הריח הרע. מבואר אם כן שלפי רבינו יהונתן אם אין ריח רע אין צורך ברוק עבה, ואולי יכול לכסות גם במים שהם צלולים למרות שממשיך לראות את הצואה, והרי זה כצואה בעששית.
מאידך גיסא, לפי הרא״ה מבואר שמים צלולים אינם מתירים, וצריך אם כן להסביר לפי שיטתו שסובר שגם צואה אסורה בראיה כמו ערוה, ורק כשהיא בעששית מותר, מפני שנקראת אז כמכוסה ממש, יותר מאשר על ידי המים. כך כותב להלכה המגן אברהם (סק״ט) שמים צלולים אינם מתירים את הצואה מפני שעדיין נראית מתוכם, וכך נראה מלשון השלחן ערוך.
שיטה זו בהלכה שלפנינו מצטרפת למה שכבר למדנו לעיל (ציון ג ועמוד א ציון ו) בשיטת הרשב״א, שיש איסור ראיה בצואה כמו בערוה, אולם אפשר שגם החולקים על הרשב״א מודים כאן שלא די במים צלולים כיון שאינם כיסוי של ממש הנדרש כדי להפריד בין האדם לבין הצואה שכנגדו. לעומת זאת רבינו יהונתן סובר כנראה שאין הבדל בין עששית לבין מים, אבל אין הכרח שכולם מסכימים עמו.
קריאת שמע כשמכסה את הצואה בסנדלו
ציון ז. ח.
גמרא. אמר רבא: צואה בגומא - מניח סנדלו עליה וקורא קריאת שמע. בעא מר בריה דרבינא: צואה דבוקה בסנדלו מאי? תיקו.
היתה צואה בגומא - עומד בסנדלו על הגומא וקורא, והוא שלא יהיה סנדלו נוגע בה. וכו׳.
השגת הראב״ד. דומה שהוא מפרש דוקא בסנדלו שבגומא נוגעת, ואינו מחוור, כי יש הפרש בין דבוקה לנוגעת, ומשמע שבגומא אפילו נוגעת מותר, אבל אם דרס על גוף הצואה ועלתה בסנדלו היתה הבעיא, ועלתה בתיקו ולחומרא.(רמב״ם קריאת שמע ג, יא) צואה בגומא - מניח סנדלו עליה וקורא, דחשיבא כמכוסה, וכיון שאין ריח רע מגיע לו - מותר, והוא שלא יהא סנדלו נוגע בה.(שו״ע אורח חיים עו, ב) רבא מחדש שהנחת הסנדל על הגומה מתירה את הקריאה, למרות שכל גופו עומד מעל הצואה, ומסביר הרא״ש (סי׳ נא) שהרגל ללא סנדל לא היתה חוצצת, אבל הסנדל, גם כשלובשו - נחשב לדבר נפרד שיכול לשמש כמחיצה.
באשר לבעיה על צואה הדבוקה בסנדלו, מסביר רבינו יונה (דף יז, א בדפי הרי״ף) שניתן לפרש אותה באופן נפרד ממה שאמרו בתחילה, כלומר שהשאלה היא על מי שהולך בדרך ונדבקה הצואה בסנדלו.
מאידך גיסא הוא כותב שניתן להסביר את הבעיה גם כהמשך לדברי רבא, כלומר שהשאלה היא עד כמה יכול הסנדל לשמש כמחיצה לצואה שבגומה, והאם גם כשהסנדל נוגע בה עדיין יש מחיצה לענין קריאת שמע.
נראה שיש להסביר את הטעם של הסברה להחמיר לפי פירוש זה, שכיון שהסנדל מחובר לאדם שלובשו - די לנו בחידוש שיכול בכלל לחצוץ, ולא נרחיבו גם כשנוגע, למרות שעששית חוצצת גם כשהצואה נוגעת בה מבפנים.
ההבדל בין הפירושים הוא בזה שלפי הפירוש השני הרי זה ברור שיש להחמיר בצואה שהיא דבוקה ממש, בעוד שלפי הפירוש הראשון נראה שיש להקל כאשר הסנדל רק נוגע בצואה, שנחשב עדיין למחיצה ממש.
לפי המבואר בהלכה שלפנינו נחלקו הרמב״ם והראב״ד בפירוש הסוגיה, שהרמב״ם מחמיר כבר כשהסנדל נוגע בצואה, בעוד שהראב״ד מחמיר רק כשהיא דבוקה ממש לסנדל.
בין כך ובין כך כל אחד מחמיר בדין לפי פירושו בסוגיה מפני שהספק שבגמרא הוא על איסור דאורייתא ויש להחמיר בו, אולם הפרי מגדים במשבצות זהב (סק״א) כותב שגם אם האיסור הוא רק מדרבנן כשאין הצואה נוגעת בגופו - בכל זאת ראוי להחמיר מפני שאין נכנסים לכתחילה לספק איסור דרבנן.
הטור והשלחן ערוך פוסקים לחומרא כדברי הרמב״ם, דהיינו גם כשהסנדל רק נוגע, ואינם רואים לנכון להקל מתוך התחשבות בשיטת הראב״ד, כנראה משום שגם הרא״ש סובר כדעת הרמב״ם.
חיוב ההרחקה מדברים שיש בהם סרחון
ציון י.
גמרא. אלא הכי קאמר: לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה כלל, ומי רגלים - עד שיטיל לתוכן מים ויקרא.
...ולא יתכסה לא במים הרעים שריחן רע ולא במי המשרה, וכו׳.(רמב״ם קריאת שמע ב, ז) ...ואם היו המים עכורים שאין איבריו נראים בהם - מותר לקרות והוא בתוכן, והוא שלא יהא ריחן רע. וכו׳.(שו״ע אורח חיים עד, ב) מים סרוחים או מי משרה ששורים בהם פשתן או קנבוס - צריך להרחיק מהם כמו מן הצואה.(שם פו, א) במשנה (לעיל כב, ב) נאמר שצריך להרחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות, ולא מבואר האם הכוונה לכל הדברים המנויים במשנה כולל מים הרעים ומי המשרה, או רק למי רגלים שנזכרו בסוף הרשימה לפי התיקון של הגמרא בסוגייתנו. רש״י על המשנה מפרש שחיוב ההרחקה הוא ממי רגלים, וניתן להבין שרק הם נדונים כצואה ממש, מה שאין כן המים הרעים ומי המשרה.
לעומת זאת כותב המאירי בפירושו למשנה שחיוב ההרחקה חל גם על המים הרעים ומי המשרה, וכך מבואר בירושלמי (הלכה ה) המובא על ידי הרא״ש (סי׳ מו) כשאמרו ״תפתר במשרה של כובסין״, כלומר שעליה חל חיוב ההרחקה.
דעת הרמב״ם בפירושו למשנה, בהלכה שלפנינו וכן בפרק ג, ח היא שאין חיוב הרחקה אלא ממי רגלים ומצואה, אולם בהלכות תפילה (ד, ח) הוא כותב שמרחיקים מריח רע כשם שמרחיקים מצואה ומי רגלים, ויש לדון בדבריו אם אין בהם לכאורה סתירה.
דעת הטור והשלחן ערוך מבוארת שצריך להרחיק מכל אלה כמו שמרחיקים מהצואה.
הברכי יוסף (סי׳ פו) מביא ומקיים את פירוש רבינו אליהו מפולדא על הירושלמי, אשר מסביר שיש בזה באמת מחלוקת בין הבבלי לבין הירושלמי, והיא תלויה בפירוש המשנה ובהסבר לשאלת הגמרא בסוגייתנו.
לעומת הגמרא בבבלי המבארת שיש תוספת למשנה שמדובר על מי רגלים, עליהם נאמר שיטיל לתוכם מים ועליהם גם נאמר שצריכים הרחקה, הרי בירושלמי לא הצריכו להוסיף במשנה מי רגלים וממילא נמצא שחיוב ההרחקה שנזכר בסופה מוסב על המים הרעים ומי המשרה, וכנראה שסוברים שאף הטלת המים לתוכם מועילה להם אם שופך כל כך הרבה מים עד שיבטל הריח.
אולם לפי זה יוצא שהטור והמחבר בשלחן ערוך פוסקים כירושלמי ולא כבבלי, שלא כמקובל. לכן נראה שאין הכרח לפרש בבבלי שאין חיוב הרחקה מהמים הרעים וממי המשרה, שכן גם אם מוסיפים במשנה מי רגלים שעליהם נאמר שיטיל לתוכם מים - עדיין אין הכרח לומר שחיוב ההרחקה שבסוף המשנה מוסב רק על מי רגלים, ואפשר שמוסב גם על שאר הדברים המנויים במשנה, דהיינו מים הרעים ומי המשרה.
שופכים מים על מי רגלים וקוראים
ציון כ. ל.
גמרא. ומי רגלים - עד שיטיל לתוכן מים ויקרא. תנו רבנן: כמה יטיל לתוכן מים? כל שהוא, רבי זכאי אומר: רביעית. אמר רב נחמן: מחלוקת לבסוף, אבל בתחלה - כל שהן. ורב יוסף אמר: מחלוקת לכתחלה, אבל לבסוף - דברי הכל רביעית. אמר ליה רב יוסף לשמעיה: אייתי לי רביעיתא דמיא, כרבי זכאי.
...נתן רביעית מים לתוך מי רגלים של פעם אחת - מותר לקרות עמהן בתוך ארבע אמות.(רמב״ם קריאת שמע ג, י) אסור לקרות כנגד מי רגלים עד שיטיל לתוכן רביעית מים ואז מותר, ולא שנא על גבי קרקע לא שנא בכלי, ובלבד שלא יהא עביט המיוחד להם. לא שנא היו הם בכלי תחלה ונותן עליהם מים, לא שנא המים בכלי תחלה.
רביעית שאמרו - למי רגלים של פעם אחת, ולשל שני פעמים שתי רביעיות, ולשל שלש - שלש. הגה. וכן לעולם.(שו״ע אורח חיים עז, א - ב)
א. פסיקת ההלכה במחלוקת שבגמרא.
לפנינו מחלוקת תנאים ושוב מחלוקת אמוראים, ולבסוף מובא מעשה שרב יוסף אמר להביא רביעית כרבי זכאי, וכותבים הרי״ף (דף יז, א) והרא״ש (סי׳ נג) שזו ההלכה בין בתחילה ובין בסוף, כנראה משום שהבאת המעשה בגמרא מלמדת מהי נטית ההלכה. עוד יש להעיר שלפי גרסת הרי״ף המעשה מובא בשם רבא ולא בשם רב יוסף.
הכסף משנה והלחם משנה כותבים שכך היא גם דעת הרמב״ם, אבל בעל ראשון לציון מדייק בלשון הרמב״ם שמדבר דוקא על מים שהובאו לבסוף, וניתן לדייק שסובר שכאשר המים קדמו - אין צורך ברביעית, דהיינו כדברי תנא קמא ולא כדברי רבי זכאי, או שסובר כרב נחמן שבתחילה הכל מודים שדי בכל שהן. הוא מסביר שהרמב״ם אף לא טרח לפרש זאת בהלכה לפי שזה ידוע שקמא קמא בטיל. גם הפרי חדש פוסק לקולא, ובעל מאמר מרדכי מסביר זאת שכל האיסור במי רגלים הינו רק מדרבנן, כפי שהתבאר לעיל (כה, א).
השלחן ערוך כותב במפורש שצריך תמיד רביעית, גם כשהמים היו תחילה, והרי זה כדבריו בכסף משנה שגם הרמב״ם אינו חולק.
ב. בקרקע או בכלי.
הרא״ש כותב שהדין הזה נוהג בין בכלי ובין בקרקע, וכן פוסק השלחן ערוך. בעל מעדני יום טוב (אות ט) כותב שכך נראה לרא״ש כיון שלא חילקו בגמרא, והגר״א (סק״א) מביא ראיה מהברייתא לקמן שעוסקת בעביט של מי רגלים ובמי רגלים עצמם, משמע שבמי רגלים עצמם מדובר כשהם בכלי שאינו מיועד להם, ומכאן שגם בכלי יש ברביעית המים כדי להתיר. כן משמע מפירוש רש״י (ד״ה ומי רגלים עצמן) שמפרש שהיו בכלי שאינו מיוחד להם.
מאידך גיסא מדייק האור זרוע (ח״א סי׳ קכט) מדייק בלשון רש״י שמדגיש שמדובר בכלי, שדוקא בכגון זה די ברביעית מים, כיון שמי הרגלים מועטים, אבל כשהם בקרקע והם מרובים אין די ברביעית מים כדי להתירם. אבל גם הוא מסיק שהעיקר כדעת הסוברים שאין הבדל בין קרקע לבין כלי, והדין אחד בשניהם.
עם זאת ראוי להעיר שיש כאן סברות מנוגדות, שלפי האור זרוע החידוש הגדול הוא כשמדובר בקרקע, אולם הגר״א כותב להיפך, שהחידוש הגדול יותר הוא כשמדובר בכלי, כשאין מי הרגלים נבלעים.
ג. רביעית מים או רוב.
הריא״ז (הלכה ד, ח, מובא גם בשלטי הגבורים אות ד) כותב ששיעור רביעית מים נקבע רק כשיש שיעור כזה של מי רגלים, אולם כשיש פחות מזה - די גם בפחות מרביעית מים. לשיטה זו כותב בעל חכם צבי (סי׳ קב) שבכגון זה צריך שהמים ירבו על מי הרגלים, ולא אמרו רביעית אלא להקל אפילו כשמי הרגלים מרובים.
אחרת היא דעת הכסף משנה שכותב שחכמים שיערו שדי ברביעית, אבל לעולם לא בפחות מזה, וכן כותב המגן אברהם (סק״א), אבל בעל מחצית השקל מוכיח שבכל זאת כשמי הרגלים בלועים ואינם בעין - אין צורך ברביעית.
יש להעיר שכל מה שנזכר הוא דוקא כשאין ריח רע, אבל כשיש ריח - יש צורך להרחיק עד שיכלה.
על דרך שפיכת המים כותב הרמב״ם בפירוש המשניות שצריך לשופכם בפעם אחת, וניתן להבין שכוונתו לומר שאם לא יעשה כן המים עצמם בטלים במי הרגלים.
כמוהו כותב רבינו יונה, אולם הרשב״א כותב שיש להקל בדבר אפילו שופכם מעט מעט, כיון שמדובר באיסור דרבנן.
אכן נראה שיש לצרף לדעת המיקל את מה שהתבאר ששיעור רביעית בא להקל אפילו כשמי הרגלים מרובים, מכאן שאין דרישה לביטול ברוב, ודי ברביעית בכל אופן.
עם זאת הרמב״ם מדגיש שרביעית מים מתירה מי רגלים של פעם אחת, אבל הרשב״א חולק וסובר שיש להקל גם בזה, ודי ברביעית אחת כנגד כל הפעמים.
השלחן ערוך מחמיר בדבר זה כדעת הרמב״ם.
ההרחקה מגרף של רעי ומעביט של מי רגלים
ציון מ.
גמרא. תנו רבנן: גרף של רעי ועביט של מי רגלים - אסור לקרות קריאת שמע כנגדן, ואף על פי שאין בהן כלום.
...גרף של רעי ועביט של מימי רגלים - אסור לקרות קריאת שמע כנגדן, ואף על פי שאין בהן כלום ואין להם ריח רע, מפני שהם כבית הכסא.(רמב״ם קריאת שמע ג, יב) גרף של רעי ועביט של מי רגלים של חרס או של עץ - צריך להרחיק מהם כמו מהצואה, אפילו הטיל בהם מים, אבל אם הן של מתכת או של זכוכית או של חרס מצופה - מותר, אם הם רחוצים יפה.(שו״ע אורח חיים פז, א) בברייתא בגמרא הזכירו גרף ועביט בהשוואה למי רגלים עצמם, ומבואר ההבדל שכנגד מי רגלים מותר לקרוא כשמטיל מים לתוכם, בעוד שבעביט אין היתר כזה, כמו שכותבים התוספות (ד״ה ובלבד), וכן כותבים הרשב״א, הרא״ש (סי׳ נד) ורבינו יונה (דף יז, א בדפי הרי״ף).
הרמב״ם והרא״ש מסבירים את טעם האיסור, שכיון שמיחדים אותם לשימוש הזה - נעשו כבית הכסא.
בדרך אחרת כותב רבינו יונה שדנים את הכלים האלה כמו צואה ואסורים מן התורה, ואין מועיל להם ביטול במים, אף לא לעביט, כיון שמסריח ביותר.
נראה שיש הבדל בין הטעמים כשאפשר לנקות את הכלי לגמרי, שעדיין נחשב כבית הכסא לפי טעמו של הרמב״ם, אך אין לאוסרו לפי טעמו של רבינו יונה.
אכן, התוספות (ד״ה גרף) מדייקים בלשון רש״י שכותב על הגרף והעביט ששניהם עשוים מחרס, שאם היו עשויים מזכוכית שאינה בולעת וניתן לנקותה - מותרים. כך כותב רבינו יונה בשם רבני צרפת שיש להקל כשעשויים ממתכת או זכוכית, וגם הרשב״א מביא את הדעה המקילה בענין זה.
כאמור הרא״ש מסביר את טעם האיסור כמו הרמב״ם, ובכל זאת מוסיף שבכל מקום שהזכירו גרף ועביט התכוונו לכלי חרס, ומסיק שיש להתיר כשעשויים מזכוכית. לפיכך כותב בעל הפרישה (סק״א) שהרא״ש חזר בו מטעמו הראשון ומפרש כטעמו של רבינו יונה לאסור את העביט רק מפני שדומה לצואה. אבל הבית יוסף כותב שאף לפי טעמו של הרמב״ם ניתן לחלק שדוקא כשעשויים מחרס דומים לבית הכסא, ולא כשעשויים מזכוכית. לפי זה יתכן שהכלים האלה אינם נחשבים כבית הכסא על ידי ההזמנה בלבד אלא על ידי שימוש שמביא אותם לידי מיאוס, ואז אסורים גם כשאין ריח.
בשלחן ערוך כותב המחבר שאסורים רק כשעשויים מחרס או עץ ומתיר בשל מתכת וזכוכית, אם הם רחוצים יפה. אבל הט״ז (סק״ב) כותב שלכאורה יש להחמיר בזכוכית לפי מה שלמדנו לגבי איסור והיתר שאי אפשר להגעיל כלי זכוכית ודינם כחרס. אמנם נראה שיש לחלק בין ההלכות, שכאן אין האיסור נובע מהבליעה אלא מהשימוש המאוס, לכן הזכוכית דומה לענין זה למתכת, כיון שאפשר לרוחצה, ולא לחרס שאי אפשר לרוחצו כדבעי. גם בעל באר היטב (סק״ב) מביא דעה שחולקת על הט״ז בענין זה, וכן הברכי יוסף מסיק להתיר את הזכוכית כדברי השלחן ערוך.
המרדכי (סי׳ פא) כותב על כלי מזכוכית שאפשר שמותר כאשר מטיל לתוכו רביעית מים, כמו שלמדנו על מי רגלים עצמם, אולם הבית יוסף כותב שכיון שאחרים לא הזכירו תנאי זה - משמע שסוברים שבגרף אין מועילים המים, ולכן מסתבר שהכלים המותרים אינם צריכים לכך.
גדרי ההרחקה כשהצואה בתוך הבית
ציון נ.
גמרא. תנו רבנן: גרף של רעי ועביט של מי רגלים... בין לפני המטה בין לאחר המטה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: לאחר המטה קורא, לפני המטה אינו קורא, אבל מרחיק הוא ארבע אמות וקורא. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אפילו בית מאה אמה לא יקרא, עד שיוציאם או שיניחם תחת המטה. איבעיא להו: היכי קאמר, אחר המטה קורא מיד, לפני המטה מרחיק ארבע אמות וקורא, או דלמא הכי קאמר, לאחר המטה מרחיק ארבע אמות וקורא, לפני המטה אינו קורא כלל? תא שמע, דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אחר המטה - קורא מיד, לפני המטה - מרחיק ארבע אמות. ...אמר רב יוסף: בעאי מיניה מרב הונא, מטה פחות משלשה - פשיטא לי דכלבוד דמי; שלשה, ארבעה, חמשה, ששה, שבעה, שמנה, תשעה - מהו? אמר ליה: לא ידענא. עשרה - ודאי לא מיבעי לי. אמר אביי: שפיר עבדת דלא איבעיא לך, כל עשרה - רשותא אחריתי היא. אמר רבא: הלכתא, פחות משלשה - כלבוד דמי, עשרה - רשותא אחריתי היא, משלשה עד עשרה - היינו דבעא מיניה רב יוסף מרב הונא ולא פשט ליה. אמר רב: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, וכן אמר באלי אמר רבי יעקב ברה דבת שמואל: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, ורבא אמר: אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
כמה ירחיק אדם מצואה וממי רגלים ואחר כך יקרא? ארבע אמות...
במה דברים אמורים? כשהיה עמהן בבית ...וכן אם כפה כלי על הצואה או על מימי רגלים, אף על פי שהן עמו בבית - הרי אלו כקבורין ומותר לקרות כנגדן.(רמב״ם קריאת שמע ג, ח-ט - לא צוין בעין משפט) מותר לקרות קריאת שמע בבית שיש בו צואה ומי רגלים או גרף ועביט, כיון שהרחיק מהם כשיעור שנתבאר בסימן עט, וכו׳.(שו״ע אורח חיים פז, ג - לא צוין בעין משפט)
א. ביאור הסוגיה.
לפי המבואר בברייתא יש בענין זה שלש דעות. לדעת תנא קמא צריך להרחיק לפי כל מה שהתבאר, ואין שינוי בדין בבית לא לחומרא ולא לקולא, לדעת רבן שמעון בן גמליאל המיטה שבבית יכולה לחוץ כשהצואה לאחר המיטה, ולדעת רבי שמעון בן אלעזר כל הבית נחשב כארבע אמות ולכן לא יקרא עד שיוציאם או עד שיניחם תחת המיטה.
בסוף הסוגיה אמר רב שהלכה כרבי שמעון בן אלעזר, אבל רבא אמר שאין הלכה כמותו ולא ביאר אם הלכה כרבן שמעון בן גמליאל או כתנא קמא. בתוך הדברים נמצאת בעיתו של רב יוסף לגבי המיטה כשהיא בגובה של שלושה עד תשעה טפחים, כאשר אין לו ספק בגובה עשרה ובגובה של פחות משלושה, ובגמרא עצמה לא התבאר לגבי מה היתה הבעיה.
רש״י מפרש שזו בעיה לגבי המניח תחת המיטה, אימתי היא נחשבת ככיסוי, ונמצא שזו בעיה בקשר לדברי רבי שמעון בן אלעזר שהתיר לקרוא רק כשמניחם תחת המיטה. לכאורה יש להוכיח מזה שפוסק כמוהו, אולם אין לכך הכרח כיון שאפשר שזו שאלה לכולי עלמא, שמסכימים להיתר כשהצואה מכוסה על ידי המיטה. כך היא שיטתם של המאירי, הרא״ה ובעל המאורות, שהלכה כתנא קמא אולם הוא מודה שכאשר המיטה מכסה קורא אף בלי שירחיק ארבע אמות, ובלבד שתהיה גבוהה פחות משלושה טפחים, אבל ביותר, כיון שזה ספק - יש לנהוג לחומרא.
אחרת היא דעתו של הגאון המובא על ידי הרא״ש (סי׳ נג), ולפיה בעית רב יוסף היא על דברי רבן שמעון בן גמליאל שאמר שהמיטה חוצצת בינו לבין הצואה, ועל כך שאל האם חוצצת גם כשהיא בגובה של שלושה עד תשעה, כאשר ברור לו שבגובה עשרה חוצצת ובפחות משלושה אינה חוצצת.
הרא״ש כותב שהגאון פוסק כרבן שמעון בן גמליאל על פי פירושו שהבעיה היא לפי שיטתו, ומוסיף הרא״ש שכיון שהרי״ף השמיט את הבעיה - מכאן שאף הוא מפרשה כמו הגאון, אלא שכיון שפוסק כתנא קמא - ממילא אין לו צורך להביא את הבעיה שאינה להלכתא.
גם רבינו יונה (דף יז, א בדפי הרי״ף) מביא את שיטת הגאון, הוא רב האי גאון, אך מוסיף הסבר שהמיטות היו סתומות ומעכבות את הראיה, וכנראה שמשום כך היתה סברה להתיר אפילו כשאינן גבוהות עשרה. אולם רבינו יונה עצמו טוען שמלשון הגמרא משמע שהמיטה חוצצת כשגבוהה עשרה אף על פי שעדיין ניתן לראות את הצואה שמאחוריה.
נראה שהערתו של רבינו יונה מתאימה רק לשיטה שהתבארה לעיל (עמוד א ציון ו) שניתן לחצוץ בפני הצואה אף על פי שממשיך לראותה, והמפרש שהמיטות סתומות סובר כנראה שהתנאי לחציצה שתתיר הוא שלא יראה.
מלבד זה יש לדון בשיטת הגאון אם חולק על מה שיוצא משיטת רש״י שהמיטה משמשת כיסוי לצואה כשאינה גבוהה שלושה, ולכאורה אין צורך לומר שיש ביניהם מחלוקת בענין זה, ומסתבר יותר שאף הוא מודה לכך.
פירוש נוסף הוא של רבינו ירוחם (נתיב ג חלק ד), שהשיעורים האלה מכוונים למרחק של הצואה מהמיטה, ולפי רבן שמעון בן גמליאל שהמיטה חוצצת בפני הצואה שלאחריה. על כך נאמר שאם הצואה סמוכה למיטה בפחות משלושה טפחים - אינה חוצצת, וביותר מעשרה בודאי שחוצצת, ומשלושה ועד תשעה - הרי זו בעיה ללא הכרעה.
הבית יוסף כותב שדברי רבינו ירוחם תמוהים, כנראה מפני שאם המיטה בגובה עשרה שוב אין חשיבות למרחק של הצואה ממנה, ואם אינה גבוהה עשרה - ממילא אינה נחשבת למחיצה.
ב. שיטת ההלכה.
לכאורה הלכה כרבא שאמר שאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר וממילא מועילה הרחקה בבית כמו בכל מקום, אולם רבינו יונה מביא שרי״ץ גיאת פוסק לחומרא כרבי שמעון בן אלעזר, ודן בשאלה אם יש לו מקור לפסיקה המחמירה. הוא מביא בשם ר״ח שהמקור הוא מהלכות שבת שכל שהוקף לדירה משתמשים בכולו, כאילו נמצא בשטח של ארבע אמות על ארבע אמות. אבל רבינו יונה עצמו טוען שאין דמיון בין הלכות שבת לסוגייתנו, כנראה מפני שכל המוקף לדירה נחשב כרשות היחיד לענין שבת, וממילא אין סיבה לאסור שום טלטול בתוך הבית, מה שאין כן בסוגייתנו לענין הרחקה, שאין סברה להחשיב את כל הנמצא בבית כאילו נמצא בתוך ארבע אמות. לפיכך מסתבר שאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, וכבר התבאר שיש שפוסקים כתנא קמא ויש שפוסקים כרבן שמעון בן גמליאל.
שיטת הרמב״ם נראית ברורה שסובר שאפשר להרחיק מהצואה גם כשהיא בתוך הבית, אולם נראה שסובר שהמיטה כשלעצמה אינה חוצצת ולכן אינו מזכיר זאת. עם זאת יתכן שכיון שמבוארת שיטתו שכל מחיצה של עשרה טפחים חוצצת - מסתבר שהוא הדין בבית כשיש למיטה התנאים המתאימים כמחיצה, כפי שהתבאר לעיל (עמוד א ציון ו).
גם באשר לכיסוי הצואה על ידי המיטה אין הרמב״ם קובע הלכה, אולם הוא כותב שאם כפה כלי על הצואה - הריהי כקבורה ומותר לקרוא כנגדה למרות שנמצאת עמו בבית. לכאורה יש לומר שהוא הדין כשהמיטה מכסה את הצואה, אבל הבית יוסף כותב בשם רבינו מנוח שאין דין המיטה כדין הכלי. זאת משום שהכלי מתיר גם כשגבוה יותר משלושה טפחים, כיון שמכסה לגמרי מכל הצדדים, מה שאין כן במיטה, שלפי המבואר בגמרא אינה מכסה אלא כשהיא גבוהה פחות משלושה טפחים. לפיכך מסיק הבית יוסף שכיון שהרמב״ם אינו מזכיר את הדין הזה בכלל - כנראה שמפרש את בעית הגמרא שהיא לפי רבן שמעון בן גמליאל, וכיון שפוסק כתנא קמא - לכן אינו מזכירה בהלכותיו.
הב״ח סובר שכאשר המיטה מכסה ואינה גבוהה שלושה טפחים - כולם מודים שמותר לקרוא. אכן כבר התבאר לעיל שיש מפרשים ראשונים שכותבים כך, ויש להם בזה הכרח, שלא תאמר שהבעיה של רב יוסף היא רק בשיטת רבי שמעון בן אלעזר, ולכן מפרשים שכולם מודים שהמיטה מתירה כשמכסה את הצואה מעליה.
מלבד זה כותב הב״ח שכאשר המיטה סתומה מכל צדדיה וגבוהה עשרה - יכולה להחשב כמחיצה, כמו שלמדנו לעיל על כל מקום שגבוה עשרה.
המחבר בשלחן ערוך כותב כדעת הרמב״ם ומקצר בלשונו, כשכותב שכל דיני ההרחקה הרגילים חלים גם בבית כמו בכל מקום.
המגן אברהם (סק״ד) מביא את דברי הב״ח שהמיטה יכולה לשמש כמחיצה כשהיא סתומה וגבוהה עשרה, אבל חולק וסובר שאינה נחשבת למחיצה אלא כשחוצצת מכותל לכותל. לדעתו זהו פשר מחלוקתם של חכמים על רבן שמעון בן גמליאל בסוגייתנו, שהם סוברים שאין מיטה העומדת באמצע החדר יכולה להחשב כמחיצה.
אולם נראה שניתן להבין בגמרא שרב יוסף שאומר שזה פשיטא שמיטה גבוהה עשרה חוצצת, מתכוון לומר שגם חכמים מודים. כך כותב בעל נשמת אדם (כלל ג, ד) ומסיק להיתר, הלכה למעשה, גם מתוך התחשבות בדעת הראשונים אשר פוסקים כרבן שמעון בן גמליאל ולא כתנא קמא. לדעתו ההיתר נוהג בודאי כשמדובר על מי רגלים שאיסורם מדרבנן, אך גם כנגד צואה האסורה מדאורייתא, ובלבד שהמיטה גבוהה עשרה וסתומה מכל צדדיה, וכן פוסק בעל ערוך השלחן (סעיף ז).
תשמיש המיטה כשיש בבית ס״ת או תשמישי קדושה
ציון ס.ע (כה, ב), ציון א.ב (כו, א).
גמרא. דתניא: בית שיש בו ספר תורה או תפילין - אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי. אמר אביי: לא שנו אלא בכלי שאינו כליין, אבל בכלי שהוא כליין - אפילו עשרה מאני כחד מאנא דמי. אמר רבא: גלימא אקמטרא - ככלי בתוך כלי דמי. אמר רבי יהושע בן לוי: ספר תורה - צריך לעשות לו מחיצה עשרה. מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, חזייה לדוכתיה דמר בר רב אשי דמנח ביה ספר תורה ועביד ליה מחיצה עשרה. אמר ליה: כמאן, כרבי יהושע בן לוי?! אימר דאמר רבי יהושע בן לוי דלית ליה ביתא אחרינא, מר הא אית ליה ביתא אחרינא! אמר ליה: לאו אדעתאי.
בית שיש בו תפילין או ספר תורה - אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם או יניחם בכלי ויניח הכלי בכלי אחר שאינו כליין. אבל אם היה הכלי השני מזומן להם - אפילו עשרה כלים ככלי אחד הן חשובין, ואם הניחן כלי בתוך כלי - מותר להניחן תחת מראשותיו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו כדי לשמרן, ואפילו אשתו עמו במטה.(רמב״ם תפילין ד, כד) בית שיש בו ספר תורה - אסור לשמש מטתו בו עד שיוציאנו או עד שיניחנו בכלי ויתן הכלי בכלי אחר שאינו מזומן לו. אבל אם היה מזומן לו - אפילו עשרה כלים זה בתוך זה ככלי אחד הם, או עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, אם לא היה לו בית אחר, אבל אם יש לו בית אחר - אסור לשמש עד שיוציאנו.(רמב״ם ספר תורה י, ז) בית שיש בו תפילין - אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם או שיניחם בכלי תוך כלי, והוא שאין השני מיוחד להם, שאם הוא מיוחד - אפילו מאה חשובין כאחד, ואם שניהם אינן מיוחדים להם, או שהפנימי אינו מיוחד להם והחיצוני מיוחד להם - מותר.(שו״ע אורח חיים מ, ב) ...בית שיש בו ספר תורה או חומשים העשוים בגלילה - אסור לשמש בו עד שיהיה בפניו מחיצה, ואם יש לו בית אחר - אסור עד שיוציאנו, ואם יש בו תפילין או ספרים, אפילו של גמרא - אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי, והוא שלא יהא השני מיוחד להם. אבל אם הוא מיוחד להם - אפילו מאה כחד חשיבי, ואם פירש טלית על גבי ארגז - חשוב ככלי בתוך כלי.(שם רמ, ו) בית שיש בו ספר תורה - לא ישמש בו מטתו עד שיוציאנו, ואם אין לו מקום להוציאו - יעשה לפניו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, אבל על ידי הנחת כלי בתוך כלי שאינו מיוחד אינו מותר אלא בתפילין ושאר כתבי הקדש וחומשים, אבל לא בספר תורה, והרמב״ם מתיר אף בספר תורה, ואם פירש טליתו על הארגז שמונח בו - חשוב ככלי בתוך כלי.(שו״ע יורה דעה רפב, ח)
א. כלי בתוך כלי.
לפי הנוסח שלפנינו משמע שההיתר הזה נזכר בקשר לספר תורה כמו לתפילין, אולם בעל המכתם מביא שהראב״ד אינו גורס ספר תורה בברייתא, ורוצה לומר שההיתר הזה אינו מועיל לספר תורה. יתר על כן, הוא כותב שגם אם גורסים ספר תורה הכוונה היא רק לתחילת הדברים, שצריך להוציאם, ולא לסיפא, שיש היתר להניחם בכלי בתוך כלי.
כמוהו כותבים הרא״ה, הרא״ש (סי׳ נה) ורבינו יונה (דף יז, ב בדפי הרי״ף) אשר מסביר שכך מוכח מהמשך הסוגיה מדברי רבי יהושע בן לוי שמצריך לספר תורה מחיצה של עשרה טפחים, משמע שההיתר של כלי בתוך כלי אינו מועיל. נראה שכך יש להוכיח מרש״י שכותב על דברי רבי יהושע בן לוי שיעשה מחיצה ואם לאו לא ישמש, משמע שאין שום עצה אחרת.
לעומת זאת, דעת רבינו חננאל, הראבי״ה (סי׳ עח), הריא״ז (הלכה ה, ז) והרמב״ם שההיתר הזה מועיל לספר תורה כמו לתפילין. לדעתם יש להסביר שרבי יהושע בן לוי הדגיש את הצורך לעשות מחיצה של עשרה טפחים כשאין לו שני כלים משום שאין הדבר מצוי שיהיו לו שני כלים, או מפני שלכתחילה ראוי לעשות מחיצה.
לגופם של דברים אמר אביי שההיתר הזה תלוי בכך שיניח בכלי שאינו כליין, אבל בכלי שהוא כליין - אפילו עשרה נחשבים לאחד, ומפרש רש״י שכאשר כולם כליהן - הרי נחשבים רק לאחד. מבואר אם כן שנחשבים לכלי אחד אלא שצריך עוד כלי אחר שאינו כליין.
מאידך גיסא נראה פשוט שאין די בכלי אחד שאינו כליין, אבל הראבי״ה (שם) מחדש שכל הצורך בשני כלים הוא מפני שהראשון מיוחד לו, אך כשיש כלי שאינו מיוחד לו - די בו לבדו.
מלשון רבינו יונה מדייק הבית יוסף (סי׳ מ) שאף עשרה כלים שאינם כליהן נחשבים ככלי אחד, כלומר שיש להקפיד דוקא על כלי אחד שהוא כליין וכלי אחד שאינו כליין. כך גם נראה מלשונו בשלחן ערוך בהלכות שלפנינו כשמדגיש שהכלי השני אינו מיוחד, משמע שהראשון מיוחד. אולם בחדושי אנשי שם ובהגהות אלפס ישן יש נוסחאות אחרות בדברי רבינו יונה, וכן המהרש״ל (על הטור), הב״ח והט״ז (סי׳ מ סק״ב) כותבים שלא יתכן לפרש כך את דבריו. גם הרמ״א מדגיש שמותר כששני הכלים אינם מיוחדים, ובעל באר היטב (סק״ד) כותב שאף דברי המחבר אינם בדוקא, והרמ״א לא בא לחלוק אלא לפרש.
באשר לדברי רבא על טלית על גבי ארגז, נראה שמחדש שגם טלית וכיוצא בה נחשבים לכיסוי, והמשנה ברורה (סי׳ רמ סקל״א) מוסיף שיכול אף לכסות בשני כיסויים כאלה ולאו דוקא בכלים.
המאירי לומד מדברי רבא שיש להתיר בתור כיסוי גם עורות התפורים בספרים, ואפשר לפי זה שהכריכות של הספרים שלנו נחשבים גם הם לכיסוי, אולם הפרי מגדים (סי׳ מ א״א סק״ב) והמשנה ברורה (סי׳ מ סק״ד) כותבים שאינם נחשבים לכיסוי.
המשנה ברורה (סי׳ מ סק״ז) מחדש עוד שיכול להשתמש אף בכיסוי שקוף בתור כיסוי אחד, בתנאי שהשני אינו שקוף.
כאמור דעת הרמב״ם שההיתר הזה נוהג גם בספר תורה, אולם השלחן ערוך פוסק לחומרא שבספר תורה אין זה מועיל וצריך לעשות מחיצה.
ב. מחיצה של עשרה טפחים.
כבר התבאר שיש מפרשים שרבי יהושע בן לוי בא לומר שבספר תורה אין עצה אחרת, ולפי המבואר בגמרא גם זו אינה אלא כשאין לו חדר אחר להניח את הספר.
לדעת המאירי חומרא זו אינה נוגעת לתפילין, שאין צורך להוציאם לחדר אחר ודי במחיצה של עשרה טפחים, והבית יוסף (יו״ד) כותב שלדעת הרמב״ם שיכול להניח ספר תורה גם בכלי בתוך כלי - יש לפרש שרבי יהושע בן לוי מחדש שבכל זאת מלכתחילה עדיף לעשות מחיצה של עשרה טפחים לספר תורה.
ג. אלו דברים צריכים לכסות.
בגמרא מבואר הדין של ספר תורה ותפילין, והתוספות כותבים שיש להחמיר בחומשים אך לא בשאר ספרים, שדי להם בכיסוי בעלמא. דבריהם ניתנים להבנה ששאר הספרים אין צריכים אף לא כלי בתוך כלי, אולם הרא״ש (סי׳ נה) כותב ששאר ספרים וחומשים שאינם עשויים בגלילה צריכים כלי בתוך כלי, ואין להם רק החומרא של רבי יהושע בן לוי המצריך לספר תורה מחיצה.
הרמב״ם אינו דן אלא במה שנזכר בגמרא, דהיינו בספר תורה ותפילין, אולם השלחן ערוך מפרט שחומשים העשויים בגלילה דינם כספר תורה, שלפי דעתו צריכים דוקא מחיצה ואין עצה אחרת, בעוד שכל הספרים האחרים, אפילו של תורה שבעל פה - צריכים כלי בתוך כלי. המשנה ברורה (רמ סקכ״ט) מדגיש שהוא הדין לספרים שבדפוס ולא רק כשכתובים בכתב יד.באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)