×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה ל״א.גמרא
;?!
אָ
סְתָם יֵינָם אאָסוּר בַּהֲנָאָה בוּמְטַמֵּא טוּמְאַת מַשְׁקִין בִּרְבִיעִית גהַמַּפְקִיד יֵינוֹ אֵצֶל גּוֹי1 אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה. וְהָתְנַן דהַמַּפְקִיד פֵּירוֹתָיו אֵצֶל גּוֹי2 הֲרֵי הֵן כְּפֵירוֹתָיו שֶׁל גּוֹי3 לִשְׁבִיעִית וּלְמַעֲשֵׂר הכְּגוֹן שֶׁיִּיחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית. אִי הָכִי בִּשְׁתִיָּה נָמֵי לִישְׁתְּרֵי דְּהָא רַבִּי יוֹחָנָן אִקְּלַע לְפָרוֹד אָמַר כְּלוּם יֵשׁ מִשְׁנַת בַּר קַפָּרָא תְּנָא לֵיהּ ר׳רַבִּי תַּנְחוּם דְּמִן פָּרוֹד הַמַּפְקִיד יֵינוֹ אֵצֶל גּוֹי4 מוּתָּר בִּשְׁתִיָּה. קָרֵי עֲלֵיהּ {קהלת י״א:ג׳} מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּ שָׁם יְהוּ ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא שָׁם יְהוּ פֵּירוֹתָיו. א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא לָא קַשְׁיָא הָא ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא רַבָּנַן. דְּתַנְיָא אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַשּׂוֹכֵר בַּיִת בַּחֲצֵירוֹ שֶׁל גּוֹי5 וּמִלְּאוּהוּ יַיִן וּמַפְתֵּחַ אוֹ חוֹתָם בְּיַד יִשְׂרָאֵל ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. א״ראָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר נַחְמָנִי א״ראָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר זְעֵירִי וְאָמְרִי לַהּ א״ראָמַר רַב חִסְדָּא אֲמַר לִי אַבָּא בַּר חָמָא הָכִי אָמַר זְעֵירִי והֲלָכָה כר״אכְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַכֹּל מִשְׁתַּמֵּר בְּחוֹתָם אֶחָד חוּץ מִן הַיַּיִן שֶׁאֵין מִשְׁתַּמֵּר בְּחוֹתָם אֶחָד ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אפי׳אֲפִילּוּ יַיִן מִשְׁתַּמֵּר בְּחוֹתָם אֶחָד וְלָא פְּלִיגִי הָא כר״אכְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא כְּרַבָּנַן. אִיכָּא דְּאָמְרִי א״ראָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַכֹּל מִשְׁתַּמֵּר בְּחוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם חוּץ מִן הַיַּיִן שֶׁאֵין מִשְׁתַּמֵּר בְּחוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר זאֲפִילּוּ יַיִן מִשְׁתַּמֵּר בְּחוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם וְתַרְוַיְיהוּ כְּרַבָּנַן מָר סָבַר כִּי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דר״אדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּחוֹתָם אֶחָד אֲבָל בְּחוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם שָׁרוּ וּמָר סָבַר אֲפִילּוּ חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם אָסְרִי. הֵיכִי דָּמֵי חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם אָמַר רָבָא חאַגָּנָא דְּפוּמָּא דְּחָבִיתָא שְׁרִיקָא וַחֲתִימָא הָוֵי חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם וְאִי לָא לָא טדִּיקּוּלָא וּמִיהַדַּק הָוֵי חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם לָא מִיהַדַּק לָא הָוֵי חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם ינוֹד בְּדִיסַקַּיָּא חֲתִימַת פִּיו לְמַטָּה הָוֵי חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם פִּיו לְמַעְלָה לָא הָוֵי חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם וְכִי כַּיִיף פּוּמֵּיהּ לְגָיו וְצַיִיר וַחֲתִים הָוֵי חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם. ת״רתָּנוּ רַבָּנַן בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים יַיִן שֶׁל עֵין כּוּשִׁי אָסוּר מִפְּנֵי בִּירַת סְרִיקָא וְשֶׁל בַּרְקָתָא אָסוּר מִפְּנֵי כְּפַר פַּרְשַׁאי וְשֶׁל זַגְדוֹר אָסוּר מִפְּנֵי כְּפַר שָׁלֵים חָזְרוּ לוֹמַר חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת אֲסוּרוֹת סְתוּמוֹת מוּתָּרוֹת. מֵעִיקָּרָא מַאי סְבוּר וּלְבַסּוֹף מַאי סְבוּר מֵעִיקָּרָא סְבוּר אֵין כּוּתִי מַקְפִּיד עַל מַגַּע גּוֹי6 לָא שְׁנָא פְּתוּחוֹת וְלָא שְׁנָא סְתוּמוֹת וּלְבַסּוֹף סְבוּר כִּי לָא קָפֵיד אַפְּתוּחוֹת אַסְּתוּמוֹת מִקְפָּיד קָפֵיד. וּסְתוּמוֹת מוּתָּרוֹת וּרְמִינְהִימהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
5 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
6 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
טומאת סתם יינם

ציון ב.
גמרא. אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בן בתירא: שלשה יינות הן... סתם יינם אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית.
...סתם יינן של גוים מטמא טומאה קלה, כשאר כל משקין טמאין.(רמב״ם אבות הטומאות ו, ח)

רש״י (ד״ה ומטמא טומאת משקין) כותב שסתם יינם מטמא טומאת אוכלים ומשקים כתורת משקים בטומאת שרץ, שאינו מטמא אדם וכלים אלא כאוכלים ומשקים ושיעורם לקבל טומאה ברביעית הלוג ככל טומאת משקים. התוספות (ל, ב ד״ה ומטמא טומאת) ורבנו אלחנן מדייקים מלשונו שאין מדובר על טומאה עצמית, וכל שנאמר הוא שמקבל טומאה משרץ כשאר משקים. על כך הם מקשים שלפי פירושו אין כל חידוש בדין של סתם יינם, שכן למה ייגרע משאר המשקים. הם מעלים אפשרות לתרץ שהחידוש הוא שאף על פי שהחמירו בסתם יינם לאסרו בהנאה כדין יין נסך לא החמירו בו לגבי טומאה יותר משאר משקים.
מלבד זה הם מקשים על פירוש רש״י שמשמע ממנו שמשקים אינם מקבלים טומאה בפחות מרביעית, בעוד שיש ראיות רבות שמשקים מקבלים טומאה בפחות מרביעית, וגם מטמאים אוכלים ומשקים אחרים בפחות מרביעית.
לפיכך הם מפרשים שמדובר כאן על גזרה של טומאה עצמית שגזרו על סתם יינם שמטמא אוכלים ומשקים כטומאת שרץ, וכיון שזו טומאה מדרבנן לא החמירו בה אלא ברביעית. לדעתם דין זה דומה למה שלמדנו במסכת נידה (דף נה, ב) לגבי דמעת עיניו של זב, דם מגפתו של זב וחלב אם של זבה, שאינם מטמאים טומאת משקים אלא ברביעית. הם מוסיפים שאף על פי שהיין כבר נטמא ממילא על ידי מגע הגוי שדינו כזב, בכל זאת הוצרכו לגזור טומאה עצמית על סתם יינם כדי לכלול גם יין שנגע בו גוי קטן פחות מבן תשע שאינו מטמא כזב.
גם הר״ש (בפירושו למכשירין ו, ז) כותב שטומאת סתם יינם היא טומאה עצמית, אך מוסיף שלשיטת רש״י ניתן לומר שבאמת גם שאר המשקים אינם מטמאים אלא ברביעית, ומה שמצינו בכמה סוגיות שיש טומאת משקים בפחות מרביעית – היינו רק לעניין תרומה וקודשים. עיין עוד בבירור הלכה למסכת פסחים (דף יז, ב ציון א) על שיטות הראשונים לגבי השיעור במשקים לעניין טומאה.
הרמב״ם כותב שסתם יינם מטמא טומאה קלה כשאר משקים טמאים, ומשמע בפשטות שמתכוון לטומאה עצמית שנגזרה על היין של הגוים, וכן משמע מפירושו למשנה (פרק ה, י) ומלשונו בהקדמה לפירוש המשניות לסדר טהרות (סוף ד״ה וטומאת עבודה זרה).
עם זאת יש להעיר שהרמב״ם אינו מזכיר את מה שנאמר בסוגייתנו שטומאת היין היא ברביעית אלא כותב שסתם יינם מטמא כשאר משקים טמאים, ולגביהם הוא כותב בהלכות טומאת אוכלין (פרק ד, ב) שמטמאים בכל שהם.
עוד יש לציין שהחתם סופר בחידושיו (דף עג, א ד״ה יי״נ) כותב שהרמב״ם מפרש את סוגייתנו כפירוש רש״י שאין טומאה עצמית לסתם יינם, אולם לא מבואר בדבריו כיצד הוא מוכיח זאת.



התנאים להיתר יין שהיה אצל גוי

ציון ג.ה–י (לא א), ציון א (לא, ב).
גמרא. המפקיד יינו אצל גוי – אסור בשתיה ומותר בהנאה. והתנן: המפקיד פירותיו אצל נכרי – הרי הן כפירותיו של נכרי לשביעית ולמעשר! כגון שייחד לו קרן זוית. אי הכי, בשתיה נמי לישתרי! דהא רבי יוחנן אקלע לפרוד, אמר: כלום יש משנת בר קפרא? תנא ליה רבי תנחום דמן פרוד: המפקיד יינו אצל גוי – מותר בשתיה... אמר רבי זירא: לא קשיא, הא רבי אליעזר הא רבנן, דתניא: אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של נכרי ומלאוהו יין ומפתח או חותם ביד ישראל – רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין. אמר רבי חייא בריה דרבי חייא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר לי אבא בר חמא, הכי אמר זעירי: הלכה כרבי אליעזר. אמר רבי אלעזר: הכל משתמר בחותם אחד, חוץ מן היין שאין משתמר בחותם אחד, ורבי יוחנן אמר: אפילו יין משתמר בחותם אחד, ולא פליגי: הא כרבי אליעזר, הא כרבנן. איכא דאמרי, אמר רבי אלעזר: הכל משתמר בחותם בתוך חותם, חוץ מן היין שאין משתמר בחותם בתוך חותם, ורבי יוחנן אמר: אפילו יין משתמר בחותם בתוך חותם, ותרוייהו כרבנן; מר סבר: כי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בחותם אחד, אבל בחותם בתוך חותם שרו, ומר סבר: אפילו חותם בתוך חותם אסרי. היכי דמי חותם בתוך חותם? אמר רבא: אגנא דפומא דחביתא שריקא וחתימא – הוי חותם בתוך חותם, ואי לא – לא; דיקולא ומיהדק – הוי חותם בתוך חותם, לא מיהדק – לא הוי חותם בתוך חותם; נוד בדיסקיא, חתימת פיו למטה – הוי חותם בתוך חותם, פיו למעלה – לא הוי חותם בתוך חותם, וכי כייף פומיה לגיו וצייר וחתים – הוי חותם בתוך חותם... ורמינהי: השולח חבית של יין ביד כותי ושל ציר ושל מורייס ביד גוי, אם מכיר חותמו וסתמו – מותר, אם לאו – אסור.
הלוקח בית או ששכר בית בחצירו של גוי ומלאהו יין, אם היה הישראלי דר באותה חצר, אף על פי שהפתח פתוח – היין מותר, מפני שהגוי מפחד תמיד ואומר ׳עתה יכנס לביתו פתאום וימצא אותי בתוך ביתו׳, ואם היה דר בחצר אחרת – לא יצא עד שיסגור הבית ויהיה המפתח והחותם בידו, ואינו חושש שמא יזייף הגוי ויפתח הבית.
מותר לישראל להפקיד יינו בכלי סתום ביד גוים, והוא שיהיה לו בו שני סימנין, וזה הוא הנקרא ״חותם בתוך חותם״. כיצד? סתם החבית בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמין כל אדם וטח בטיט – הרי זה חותם אחד; היה כלי מהודק וטח עליו מלמעלה – הרי זה חותם בתוך חותם, וכן אם צר פי הנוד – הרי זה חותם אחד; הפך קצה פי הנוד לתוכו וצר עליו – הרי זה חותם בתוך חותם, וכן כל שינוי שמשנה מדברים שהן דרך כל אדם – הרי הן כחותם אחד, והטיחה או הקשירה הרי זה חותם שני.
ואם הפקיד ביד גוי בחותם אחד – הרי זה אסור בשתייה ומותר בהנייה, והוא שייחד לו קרן זוית. השגת הראב״ד. זה שבוש, אלא או שייחד לו קרן זוית והמפתח בידו.(רמב״ם מאכלות אסורות יג, א, ח–ט)
מותר להפקיד ולשלוח יין ביד גוי אם הוא חתום בחותם בתוך חותם או מפתח וחותם, והני מילי בחבית של חרס, אבל לא בחבית של עץ מפני שיכולין להוציא יין מבין הנסרים ולא ירגישו, וכל שכן בנודות שבקל יכולים להוציא יין מבין התפירות, ואין להם תקנה אלא שיכניס כל החבית של עץ או כל הנאד בשק שאין בו תפירה מבחוץ ויחתום פי השק. הגה. ויש מתירין אפילו בחבית של עץ ואין חוששין שמא יוציא בין הנסרים, וכן נוהגים, ובלבד שיזהר שיהא המגופה נסתם כראוי וכן שלא יהיה שם ברזא, רק יחתוך כל הברזות וישים עור על המגופה והברזא קבוע במסמרות, ויכתוב אותיות חציין על העור וחציין על הברזות שאם יגביה הגוי העור לא ידע לחזור ולכוון העור כבתחילה, ואם מצא סכין בחבית שהוציא יין בין הנסרים, עיין לעיל סימן קכד.
אם הפקיד ביד גוי בחותם אחד – אסור בשתיה ומותר בהנאה, והוא שייחד לו קרן זוית. הגה. ויש שכתבו דבדיעבד יש להתיר אפילו בחותם אחד, ואין צריך להכיר חותמו אלא אם כן רואה שחותמו מקולקל – אז אסור, אבל אין צריך לבדוק אחר זה, וכן נוהגין להקל, ועיין לעיל סימן קיח.
כיצד הוא חותם בתוך חותם? סתם החבית בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמין כל אדם וטח בטיט – הרי זה חותם אחד; היה כלי מהודק וטח עליו מלמעלה – הרי זה חותם בתוך חותם, וכן אם צר פי הנאד – הרי זה חותם אחד; הפך פי הנאד לתוכו וצר עליו – הרי זה חותם בתוך חותם, וכן כל שינוי שמשנה מדברים שאין דרך כל אדם – הרי הם כחותם אחד, והטיחה או הקשירה חותם שני.
שני קשרים משונים – הוי כשני חותמות.
שתי אותיות הוי כשני חותמות, והדפוסים, אף על פי שיש בהם כמה אותיות – לא חשיבי אלא כחותם אחד כיון שקובעין אותם בבת אחת, ובמקום שמצויים משומדים וגוים שיודעים לכתוב – אין כתב סימן אלא למי שמכיר הכתב.
מפתח וחותם אחד – הוי כשני חותמות.
חתמו בשני חותמות וחזר עליו ולא הכירו, או שמצאו סתור – אסור. הגה. ודוקא אם רואים שנסתר בכוונה על ידי אדם, אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו או על ידי בהמה או תינוקות שלא בכוונה – מותר בדיעבד, ואפילו אם נתקלקל בכוונה – יש להתיר אם ישראל יוצא ונכנס תמיד. אבל אינו צריך לחזור עליו אלא אם כן הודיע לישראל שנשתלח לו שהוא חתום בשני חותמות אף על פי שלא הודיעו ענין חתימותיו, כיון שמצאו הישראל השני חתום בשני חותמות – מותר, ומכל מקום נכון הדבר להודיעו צורת החותם כדי שיחזור אחריו. הגה. מיהו אם כתב עליו אותיות אין צריך להודיעו, דסתם גוי אינו בקי לכתוב אותיות, ואם הגוי אומר שהחבית היה מטפטף והוא הדקו ונגע ביין – אינו נאמן לאסרו, ואפילו ניכר עדיין קצת יין מבחוץ ויש אומדנות בדבריו.
ישראל ששכר או קנה בית בחצרו של נכרי ומילאו יין, אם ישראל דר שם אף על פי שהניח היין בחצר ואין עליו לא חותם ולא מפתח – מותר, ואפילו היה גם הנכרי דר באותו חצר, אבל אם לא היה ישראל דר באותו חצר, אם היה ביד ישראל המפתח וחותם – מותר, ואין צריך לומר שני חותמות, ואם לאו, אף על פי שהיין באותו בית ששכר או קנה – אסור אם הנכרי דר בחצר, ואם אינו דר בחצר – מותר, אלא אם כן נמצא עומד בצד היין.(שו״ע יורה דעה קל, א–ב, ד–ט)
יין ובשר וחתיכת דג שאין בו סימן שהפקיד או שלח ביד גוי – צריך שני חותמות, אבל יין מבושל ושכר או יין שעירבו בו דברים אחרים, כגון דבש, וכן החומץ וחלב ומורייס ופת וגבינה וכל שאיסורו מדברי סופרים שהפקידו ביד גוי – מותר בחותם אחד, ויש אומרים שאף בדברים שצריכים שני חותמות לא אמרו אלא בשולח על ידי גוי שאינו עתיד לראות החותם, אבל מפקיד שעתיד לראות חותמו – די בחותם אחד כי הוא ירא, ואף השולח אם הודיע לחבירו צורת החותם וגם אמר לגוי שהודיעו לחבירו – די בחותם אחד. הגה. ויש אומרים דלא בעינן שני חותמות רק בישראל חשוד, אבל בגוי הכל שרי על ידי חותם אחד, ובדיעבד יש לסמוך על זה.
כיון שהחתימו כראוי שני חותמות בדברים שצריך שנים ואחד בדברים שדי באחד – אין צריך לחזור אחריו לראותו, אבל אם חזר על חותמו ולא הכירו – אסור, אפילו עשה שתי חותמות. הגה. ומיהו דווקא אם הוא דבר שיש לחוש שהחליפו ונהנה בחליפין, או הוא יין ויש לחוש שאסרו בנגיעה, אבל אם רואה הדבר ששלח או הפקיד והוא טוב כמו ששלח ולא נהנה הגוי אם החליפו – לא חיישינן אף שהחותם מקולקל, ועיין לקמן סוף סימן קל מדינים אלו.
אות אחת חשוב כחותם אחד, שתים הוי כשתי חותמות, ודפוסים, אף על פי שיש בהם כמה אותיות – לא חשיבי אלא כחותם אחד כיון שקובעין אותם בבת אחת, ויש אומרים שבמקום שמצויים משומדים וגוים שיודעים לכתוב – אין כתב סימן אלא למי שמכיר הכתב.
מפתח וחותם הוי שני חותמות, אבל בדברים שדי בחותם אחד, אם לא היה בו אלא מפתח – לא חשיב חותם. הגה: אם שולח איזה דבר בשק וחתם השק – אינו אפילו כחותם אחד, אלא אם כן הפך התפירות לפנים, ואם חתם הדבר ששלח וגם השק – הוי כשני חותמות.(שם קיח, א–ד – לא צוין בעין משפט)
א. בחותם אחד או בחותם בתוך חותם.

רבי יהודה בן בתירא פוסק שיין שהופקד אצל גוי אסור בשתייה ומותר בהנאה, ומבואר בגמרא שמדובר בכגון שייחד לו קרן זוית, שאם לא כן הרי הוא אסור בהנאה. בהמשך מתברר בגמרא שמדובר בכגון שמסר לו מפתח או שעשה חותם, והגמרא מביאה בעניין זה ברייתא ובה מחלוקת לגבי מפתח או חותם הנמצאים ביד ישראל, שרבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרים.
התוספות (ד״ה המפקיד) מבארים שרבי יהודה בן בתירא סובר כחכמים שחוששים לזיוף בחותם אחד ובכל זאת מתיר את היין בהנאה מפני שגם בגמרא להלן (נט, ב) שיטתו היא שיין שנגע בו גוי מותר בהנאה. התוספות מוסיפים שצריך לומר שרבי יהודה בן בתירא חושש רק שהגוי יזייף את החותם ויגע ביין, אך אינו חושש שהגוי יחליף את היין ביין שלו ולכן היין מותר בהנאה.
בהמשך מובא בסוגייתנו שרב, ויש אומרים שזעירי, פוסק כרבי אליעזר, וגם בגמרא להלן (סט, ד) נאמר שהלכה כרבי אליעזר שאינו חושש לזיוף. על פי זה פוסקים בעל התרומה (סי׳ קפד), הסמ״ג (לאוין קמח) והסמ״ק (מצוה רכד) כרבי אליעזר שדי בחותם אחד, והאור זרוע (סי׳ קסא) מוסיף שבוודאי מן הראוי לפסוק כמותו בזמן הזה כשידוע שהגוים אינם מנסכים לעבודה זרה.
התוספות (ד״ה דאמר) מקשים ממה שנאמר בסוגיה להלן (לט, א) שרב אסר מספר דברים בחותם אחד וביניהם יין, בניגוד למה שאמר רב עצמו בסוגייתנו שהלכה כרבי אליעזר. מלבד זה הם מביאים ראיות נוספות לכך שבחותם אחד היין אסור, כגון מדברי רבא בסוגייתנו שדן מה נחשב כחותם בתוך חותם.
התוספות מביאים את דברי רבנו תם בספר הישר (חלק החידושים סי׳ תשי) המתרץ שבכל הסוגיות שבהן הצריכו חותם בתוך חותם מדובר ביין שנמצא אצל ישראל חשוד שהוא גרוע מן הגוי, מפני שבטוח שיאמינוהו ולכן אינו מפחד לזייף, מה שאין כן בגוי שמפחד, ולכן די בחותם אחד כדי להכשיר את היין שנמצא בידו.
אולם התוספות עצמם כותבים שדברי רבנו תם דחוקים מפני שלא משמע שכל הסוגיות עוסקות רק בישראל חשוד ולא בגוי.
גם הרמב״ן דוחה את שיטת רבנו תם בטענה שישראל עם הארץ אינו חשוד להחליף. גם מהירושלמי (הלכה ג) הוא מוכיח שדברי רב בסוגיה להלן (לט, א) נאמרו בקשר ליין הנמצא ביד גוי.
תירוץ אחר מובא בחידושי הרמב״ן בשם הראב״ד ולפיו בתחילה נפסקה הלכה כרבי אליעזר, ומה שמצינו בסוגיות אחרות שהצריכו חותם בתוך חותם הרי זה בתקופה מאוחרת כשתיקנו שלא לנהוג כרבי אליעזר אלא כחכמים ולא התירו את היין אלא כשיש חותם בתוך חותם.
הרמב״ן דוחה גם את התירוץ הזה ומיישב בדרך אחרת שיש בעניין זה מחלוקת אמוראים בדעת רב, שכן בסוגייתנו רק לפי לשון אחת רב אמר שהלכה כרבי אליעזר, אך לפי שתי לשונות אחרות מי שפוסק כרבי אליעזר הוא זעירי ולא רב, ולפיהן רב אכן סובר שצריך חותם בתוך חותם. הר״ן (דף י, ב בדפי הרי״ף ובחידושיו) מוסיף שלפי הלשון הראשונה בסוגייתנו צריך לגרוס בסוגיה להלן גרסה שונה ולא לכלול את היין בין הדברים המנויים שם.
הרמב״ן והר״ן מוסיפים שרבא בסוגייתנו נדרש להגדרה של חותם בתוך חותם מפני שגם לפי שיטת רבי אליעזר יש לה משמעות לדברים אחרים כמו בשר, חלב ותכלת.
התוספות עצמם מחלקים בין הסוגיות בדרך אחרת, שבשאר הסוגיות מדובר ביין שנשלח למקום אחר ביד גוי, וכיון שהמשלח אינו עתיד לחזור ולראות את היין צריך חותם בתוך חותם, אבל בסוגייתנו מדובר במי שמפקיד יין ביד גוי והוא עצמו עתיד לקבל ממנו, וכיון שהגוי מפחד שיראו שפתח את היין די בחותם אחד.
כחילוק זה סוברים גם הסמ״ג (שם), הסמ״ק (שם), בעל התרומה (סי׳ קפב) והמרדכי (סי׳ תתיז), וכן היא מסקנת הר״ן (שם).
התוספות להלן (סט, ב ד״ה מאי), הרא״ש (סי׳ יד), הסמ״ג, הר״ן והמרדכי (סי׳ תתיח) מוסיפים שגם כאשר המשלח אינו עתיד לראות את היין אך הוא מודיע למקבל בכתב ידו על צורת החותם ומודיע זאת לגוי – די בחותם אחד, מפני שגם אז הגוי מפחד ואינו מזייף.
הראב״ן (סי׳ רצז) מחלק בדרך שונה בין המניח יין בבית של הגוי, שצריך חותם בתוך חותם, לבין הקונה או שוכר בית בחצרו, שאז די לו בחותם אחד, מפני שהגוי מפחד שייתפס כגנב.
הרמב״ן כותב שיש מפרשים שאף רבי אליעזר לא התיר בחותם אחד אלא כשמייחד לו קרן זוית, והרי זה כפירוש הראב״ן, ואולם לדבריו אף כל הדעות המובאות בהמשך מתכוונות למצב זה ונמצא שגם מי שמצריך שני חותמות מתכוון לכך, וסובר שאף כששוכר בית בחצר של גוי אין לו תקנה אלא בחותם בתוך חותם.
בדברי הרי״ף יש לכאורה סתירה, שכן מצד אחד נראה מדבריו שפוסק כרבי אליעזר שאינו חושש לזיוף, ומצד שני הוא מביא את הסוגיות שמהם עולה שצריך חותם בתוך חותם. סתירה דומה מצינו בדברי בעל הלכות גדולות (הל׳ יין נסך, מהד׳ ורשא דף קכא, ב) ורבנו חננאל, שפוסקים מצד אחד כרבי אליעזר ומצד שני כרבי יוחנן שיין משתמר בחותם בתוך חותם.
הרמב״ן כותב שיתכן שהם מפרשים שרבי אליעזר מתיר רק כשיש מפתח וגם חותם מפני שסובר שזה כשני חותמות, אבל בחותם אחד בלבד אף לדעתו היין אסור. כן כותבים הרשב״א (תורת הבית ב״ה ש״ד, דף נב, ב) והר״ן בביאור שיטת בה״ג והרי״ף.
אולם הרמב״ן עצמו מקשה על הפירוש הזה שמהגמרא במסכת שבת (דף קכב, א) מוכח שלפי רבי אליעזר היין מותר כשהוא בחותם אחד אפילו בלי מפתח, שכן על ההיתר של רבי חנינא לבית רבי לשתות יין הבא בקרונות של גוים שיש עליו חותם אחד הסתפקו שם אם הוא מפני שסובר כרבי אליעזר.
אמנם הרשב״א והר״ן נדחקים לתרץ שהיה לבית רבי מפתח בנוסף לחותם, וכן מכריע הרשב״א הלכה למעשה שדי במפתח וחותם.
הרא״ה (בדק הבית שם) טוען כנגד הרשב״א שלא מסתבר שיש מפתח לקרון, ויש אם כן להוכיח מהסוגיה בשבת שרבי אליעזר מכשיר בחותם אחד. הרא״ה מסביר שהרי״ף מביא את דברי רבי יוחנן שמצריך חותם בתוך חותם לא לעניין המשלח יין ביד גוי אלא לעניין המטהר יינו של גוי, שהיין כשר כשיש חותם בתוך חותם, ועיין על כך להלן (סא, א ציון ב–כ).
פירוש זה מובא גם על ידי הרמב״ן, ואולם הוא דוחה אותו מפני שלא משמע כך מהסוגיה להלן (לט, א) שם אמר רב שצריכים חותם בתוך חותם לא רק ביין אלא גם בחלב, בשר ותכלת, ובכל אלה אין משהו שדומה למטהר יינו, והוא הדין ביין שמה שנאמר שצריכים חותם בתוך חותם אינו דווקא במטהר יינו.
אף הרשב״א במשמרת הבית (שם) דוחה את האפשרות להעמיד את הסוגיות המצריכות חותם בתוך חותם במטהר יינו של גוי, מפני שכבר הסכימו רוב גדולי ישראל שבמטהר יינו של גוי לעולם אסור עד שישב וישמור ולא התירו אף בחותם בתוך חותם.
הרי״ד (בפסקיו ובתוספותיו) מפרש שהמחלוקת של רבי אלעזר ורבי יוחנן בסוגייתנו לפי הלשון השניה, אם יין משתמר בחותם בתוך חותם או לא, נוגעת גם לדעת רבי אליעזר, כלומר שרבי יוחנן סובר שרבי אליעזר מתיר בחותם אחד וחכמים בחותם בתוך חותם, ואילו רבי אלעזר סובר שרבי אליעזר מצריך חותם בתוך חותם וחכמים אוסרים אף בכגון זה עד שיהיה מישהו שומר על היין במשך כל הזמן. הרי״ד מיישב לפי פירושו את הסתירה בין הסוגיות, שרב בסוגייתנו פוסק כרבי אליעזר על פי שיטת רבי אלעזר שמצריך חותם בתוך חותם, והרי זה מתאים לדברי רב בסוגיה להלן (לט, א) שצריך חותם בתוך חותם. לעומת זאת הסוגיה בשבת שממנה עולה בפשטות שרבי אליעזר מסתפק בחותם אחד היא על פי שיטת רבי יוחנן בסוגייתנו, אבל הלכה כרבי יוחנן רק לעניין זה שהיין מותר בחותם בתוך חותם גם בלי שומר לפי מי שפוסק כחכמים, אך מי שפוסק כרבי אליעזר מתכוון לפסוק כמותו לפי הפירוש שאף הוא מצריך חותם בתוך חותם.
הרא״ש (שם) נוטה לפסוק כרבי אליעזר ולהתיר את היין על ידי מפתח או חותם, אולם למעשה הוא כותב לבסוף שישראל קדושים הם ונהגו בשני חותמות.
המאירי מקבל את הפירוש הנזכר בדעת הרי״ף שאף רבי אליעזר מצריך שני חותמות והקולא שלו היא רק לעניין מפתח שנחשב כחותם. על פי זה הוא פוסק שהמפקיד יין בידי גוי ללא מפתח וללא חותם היין אסור גם בהנאה ואפילו ייחד לו קרן זוית, אבל כשיש מפתח או חותם אחד היין אסור בשתייה ומותר בהנאה, וכשיש מפתח וחותם היין מותר גם בשתייה.
ב. כשיש מפתח.

בברייתא שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים נאמר, לפי הגרסה שלפנינו, שהמחלוקת היא כשיש מפתח או חותם ביד ישראל, משמע שהמפתח לבדו נחשב כחותם אחד.
אולם בעל הלכות גדולות (שם) והרי״ף (שם) גורסים שיש מפתח וחותם ביד ישראל, ומשמע שהמפתח לבדו אינו נחשב כחותם. אכן לעיל (פרק א) נזכרה השיטה שהפסיקה כרבי אליעזר משמעותה שצריך שני חותמות או מפתח וחותם, אך אין די בחותם אחד. אולם הראב״ד והרמב״ן כותבים שגם לפי הגרסה הזו הכוונה למפתח או חותם. כך יוצא גם מדברי התוספות (ד״ה ותרוייהו) שכותבים שהיה פשוט לגמרא שהברייתא שמזכירה מפתח וחותם מתכוונת לחותם אחד או למפתח אחד, וכן כותבים הרא״ש (שם), הריטב״א והר״ן. הריטב״א מוסיף שמכאן למדנו שכל מפתח נחשב כחותם ואפילו מפתח ישן, שלא כדעת מקצת מהרבנים שסוברים שצריכים מפתח חדש.
הרשב״א, שכפי שהתבאר לעיל (פרק א) פוסק שאין די בחותם אחד אלא צריך שני חותמות או מפתח וחותם, כותב (בתורת הבית הקצר שם) ששני מפתחות אינם נחשבים כשני חותמות, וכן פוסק המאירי. גם לגבי דברים שדי להם בחותם אחד, המפורטים בסוגיה להלן (לט, ב), כותב הרשב״א (תורת הבית הקצר ב״ד ש״ב, דף כז, א) שמפתח אינו נחשב כחותם.
לעומת זאת, הרא״ה (בדק הבית שם, דף כח, א, וב״ה ש״ד, דף נב, ב), לשיטתו שהגרסה בברייתא היא מפתח או חותם, כותב שמפתח שווה לגמרי לחותם ודי בחותם אחד או במפתח אחד, ובדברים שצריכים שני חותמות הוא הדין שניתן להתירם בשני מפתחות.
גם המרדכי (סי׳ תתמז) כותב בדעת רבנו תם שמתיר את היין בין בחותם אחד ובין במפתח אחד.
ג. הכרת החותם.

בברייתא שבסוגייתנו נאמר לגבי השולח חבית של יין ביד כותי שאם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור. התוספות (ד״ה השולח) מדייקים מלשון הברייתא שההיתר כשיש חותם תלוי בכך שמכיר את החותם. על פי זה הם מסיקים שמי ששולח יין לחברו ואינו הולך לשם להכיר את חותמו צריך להקפיד שיהיה חותם בתוך חותם ואז אינו צריך להכיר את החותם, או שיודיע למקבל על צורת החותם ויודיע לגוי על כך כדי שיפחד לזייף.
אולם התוספות מביאים גם את דברי רבנו תם שלפי רבי אליעזר, שהלכה כמותו, היין מותר בחותם אחד ואין צורך בהכרת החותם, והברייתא נשנתה לדעת חכמים. התוספות מסיקים שניתן לסמוך על דעת רבנו תם בדיעבד.
גם הריטב״א מביא את המחלוקת של רבנו תם ור״י אם היין מותר אף כשאינו מכיר את החותם, ומכריע כר״י שצריך שיכיר את החותם, מפני שלא מסתבר שרבי אליעזר מקל ביין יותר ממה שחכמים מקלים במורייס, שאסור מדרבנן ובכל זאת הם מצריכים הכרת החותם.
התוספות בהמשך דבריהם מציעים פירוש נוסף לברייתא ולפיו באמת אין צורך מלכתחילה בהכרת החותם, ומפרשים שהברייתא מתכוונת רק לכגון שאירע שהלך וראה את החבית ששלח ולא הכיר את החותם, וזו ריעותא שמונעת את הכשרת היין שבחבית על פי החותם, אבל בסתם אין צורך בתנאי חיובי שיכיר את החותם.
התוספות מסיימים בשם רבנו משה מקוצי שכיון שיש מקלים ויש מחמירים, אין לנו ראיה ברורה לאסור. כך הם כותבים גם להלן (סט, ב ד״ה מאי) שבדיעבד היין מותר אף על פי שאינו מכיר את החותם, ומציינים שמנהג העולם לשלוח יין בחותם אחד גם מבלי שטורח לבסוף להכירו.
בעל התרומה (סי׳ קפב) והסמ״ג (לאוין קמח) מוסיפים שאם נמצא החותם מקולקל הרי זה כאילו בא ולא הכיר את חותמו, והיין אסור. אולם המרדכי (סי׳ תתיח) והסמ״ק (מצוה רכד) כותבים שיש המקלים בזה ומשווים דין זה למה שמצינו בהלכות טהרות בתוספתא (טהרות ח, ו) לגבי המניח כלים בחלון של אוליירין וחתם בחותם, שהם טהורים אפילו אם נמצא הפתח פתוח והחותם מקולקל. לדעתם אם נאמר כך בדין תורה של טהרות – כל שכן בדין דרבנן של יין שיש חשש שהגוי נגע בו.
לעומת זאת המחמירים מסבירים שאמנם הדין של טהרות חמור יותר מהדין של היין, אבל גם בטהרות לא התירו אלא בכגון שהוא נכנס ויוצא, ואם לאו היו מחמירים גם בטהרות.
בעל תרומת הדשן (סי׳ רה) כותב שיש להתבונן ממה נתקלקל החותם, שאם ניכר שנשבר בידי אדם יש לאסור, אבל כאשר יש לתלות שנשבר שלא בידי אדם – מותר.
באותו עניין כותב בעל איסור והיתר הארוך (כלל כב, יא) שנוהגים להתיר את היין בדיעבד גם כשנתקלקל החותם, ובלבד שהגוי יודע שהשולח הודיע למקבל מהו הסימן של החותם ולכן הוא ירא לזייף, ואולם אם רואים שאדם קלקל את החותם – היין אסור בוודאי.
הדיון עד כה אם יש צורך להכיר את החותם עוסק בכגון שיש רק חותם אחד. אולם כאשר יש שני חותמות דעת המאירי שאלה מועילים להתיר את היין גם אם אינו מכירם, וכן כותב הר״ן בדעת התוספות שדי בכך שהמקבל מוצא שני חותמות כפי שהודיע לו המשלח, ואין צורך שיודיע לו כיצד היא צורת החותמות. הרמב״ן, לעומת זאת, סבור שאפילו כששולח חותם בתוך חותם צריך שיכירם.
על טיבה של הכרה זו כותב הר״ן בשם הראב״ד שהיא נעשית בטביעות עין, וממילא היא שייכת רק במפקיד את היין אצל הגוי כגון שהוא עצמו חוזר ומקבלו, מה שאין כן כששולח יין לחברו שבוודאי לא יוכל להכיר את החותם בטביעות עין, לכן צריך להקפיד לעשות חותם כזה שאין הגוי יכול לזייפו בשום אופן.
הרמב״ן והריטב״א חולקים וסוברים שההכרה היא על ידי אופן החתימה או הסתימה של החבית וממילא יכול המשלח להודיע על כך למקבל שיבדוק אם הצורה לא השתנתה.
ד. שיטת ההלכה.

הרמב״ם בהלכה ח כותב שהתנאי להיתר יין הנמצא ביד גוי הוא שיהיה בו חותם בתוך חותם. אולם בהלכה א הוא כותב שדי במפתח וחותם, והר״ן מסביר את שיטתו כפי שהתבאר בדעת הרי״ף שזו המשמעות של הפסיקה כרבי אליעזר.
כל זה כשהיין נמצא בחצרו של הגוי, אבל כשהישראל דר עמו באותה חצר הרמב״ם כותב על פי הגמרא להלן (סא, א) שהיין מותר מפני שהגוי מפחד שמא יכנס הישראל בכל שעה ויראהו נוגע או מחליף את היין, ועיין בבירור הלכה להלן ס, ב ציון ד.ז.
באשר ליין שמפקיד אצל הגוי ויש לו רק חותם אחד, הרמב״ם סובר שהיין אסור בשתייה אך מותר בהנאה, ובתנאי שייחד לו קרן זוית.
הראב״ד משיג על הרמב״ם וכותב שדבריו משובשים וצריך בנוסף לכך שייחד לו קרן זוית שגם יהיה המפתח בידו. הלחם משנה מבאר שלדעת הראב״ד די בכך שיש חותם אחד או שייחד לו קרן זוית ויש בידו מפתח, שאף זה נחשב כחותם, ואילו לדעת הרמב״ם צריך לייחד לו קרן זוית אפילו כשיש חותם.
הכסף משנה תמה על הרמב״ם והראב״ד שרק בתחילת הסוגיה הגמרא מעמידה שייחד לו קרן זוית, אבל לאחר שהגמרא תלתה את דברי רבי יהודה בן בתירא במחלוקת שבין חכמים לרבי אליעזר אין עוד צורך בהעמדה זו.
לעומת זאת לדעת הלחם משנה הרמב״ם והראב״ד מבינים שהגמרא במסקנתה לא חזרה בה, והדין נשאר שאין להתיר בהנאה אלא כשייחד לו קרן זוית.
השלחן ערוך (סי׳ קל) כותב שצריכים שני חותמות או מפתח וחותם, ומוסיף את דברי הרמב״ם שאם יש חותם אחד היין אסור בשתייה ומותר בהנאה, ובתנאי שייחד לו קרן זוית.
בסימן קיח הוא מביא גם את הדעה המחלקת בין מפקיד לשולח, שבמפקיד שעתיד לחזור ולקבל את היין די בחותם אחד ובשולח צריך שני חותמות, אלא אם כן הודיע למקבל על צורת החותם והודיע לגוי שהודיע למקבל.
הרמ״א (קיח, א) מביא את הדעה המקלה של רבנו תם שהיין ששולח ביד גוי מותר גם על ידי חותם אחד, ורק לגבי לישראל שהוא חשוד החמירו להצריך שני חותמות. הרמ״א (שם ובסי׳ קל, ב) מוסיף שבדיעבד ניתן לסמוך על שיטת רבנו תם.
הט״ז (קיח סק״ד) כותב שבזמן הזה הכל מודים שניתן להקל כדברי הרמ״א כיון שהגוים אינם מנסכים את היין לעבודה זרה.
מלבד זה הוא כותב (שם סק״ג) שכשם שמותר בחותם אחד כך גם מותר במפתח לחוד, שכן לפי שיטה זו מבואר בברייתא שמפתח שקול לחותם. אולם המחבר לשיטתו כותב (קיח, ד) שהמפתח מועיל רק כתוספת לחותם ואינו מועיל לחוד, אף במקום שמותר בחותם אחד.
הש״ך (קיח סקכ״ב ובנקה״כ על הט״ז שם) חולק על הט״ז וכותב שכוונת הרמ״א להקל כדעת רבנו תם רק לעניין חותם אחד ולא לעניין מפתח אחד, ולכן אינו מגיה על דברי המחבר שמפתח אינו כחותם.
לגבי השאלה האם צריך שיכיר את החותם, המחבר (קיח, ב; קל, ח) פוסק שאינו צריך לחזור ולראות את החותמות, ורק אם חזר ולא הכיר את החותמות – אסור. הרמ״א (קל, ב) כותב כך גם לפי שיטתו שהיין מותר אפילו בחותם אחד, שרק אם רואה שחותמו מקולקל היין אסור, אך אין צורך לבדוק זאת. הרמ״א (קל, ח) מוסיף את החילוק של בעל תרומת הדשן לגבי מי שמוצא את חותמו שהוא מקולקל, שהיין אסור דווקא כשרואים שהחותם התקלקל בידי אדם, אבל אם ניתן לתלות שנתקלקל בעצמו היין מותר בדיעבד.
ה. חילוקי דינים היוצאים מההגדרות של החותמות.

הגמרא מביאה דוגמאות שונות למצב של חותם בתוך חותם, שהצד השווה שבהן הוא שיש סימן על גבי סימן.
הרמב״ם כותב שחותם בתוך חותם פירושו שיש לו בחבית היין שני סימנים, ובהמשך הוא מפרט שתים מן הדוגמאות הנזכרות בגמרא.
הבית יוסף (סי׳ קל) מדייק מלשונו ומלשון רש״י שסתימת החבית לבדה היא חותם אחד, וכששם עליה עוד כלי מהודק הרי זה נחשב לחותם בתוך חותם. אולם מלשון הרשב״א (תורת הבית הקצר ב״ה ש״ד, דף נב, א) והטור הוא מדייק שלדעתם צריך לעשות חתימה על הסתימה כדי להחשיבה לחותם אחד, והסתימה לבדה אינה נחשבת כחותם.
מחבר השלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם שסתימת החבית נחשבת לחותם אחד, ולפי זה יוצא שלדעת הרמ״א, שכפי שהתבאר לעיל (פרק ד) מתיר בדיעבד את היין על ידי חותם אחד, אין צריכים שום סימן אחר חוץ מן הסתימה עצמה שסותם את החבית בטיט.
עם זאת כותב הט״ז (קל סק״ז) שאין להקל בזה אלא במפקיד יין אצל הגוי והיין מונח במקום אחד, אבל כששולח יין עם גוי טלטולי הדרך מפוררים את הטיט, וכיון שדרכם של השליחים לתקן את הסתימה הרי זה דומה למוליך חבית פתוחה שהיין בוודאי אסור.
בדברי הראשונים נזכרות דוגמאות נוספות של חותם בתוך חותם.
הרשב״א (בתורת הבית שם, דף נג, א) הריטב״א והמאירי כותבים בשם הראב״ד שכל שני קשרים משונים נכנסים להגדרה זו.
רבנו יונה כותב שיש שעושים חותם על ידי כתיבה ואז די בחותם אחד מפני שהגוי אינו יכול לזייף את האותיות. רבנו יונה מוסיף שיש אומרים ששתי אותיות נחשבות כחותם בתוך חותם, וכן כותבים הרשב״א (שם), הריטב״א והר״ן בשם ר״י. עם זאת הריטב״א כותב שבמקום שמצויים משומדים וגוים שיודעים לכתוב ויודעים לזייף ראוי להחמיר ולא לסמוך על הסימן הזה, אבל רבנו יונה כותב שאין חוששים למשומדים מפני שהם מיעוט.
מחבר השולחן ערוך (קיח, ג; קל, ו) כותב שאות אחת נחשבת כחותם אחד ושתי אותיות נחשבות כשני חותמות, אך מוסיף שכל זה בתנאי שכותב את האותיות כל אחת בנפרד, ולא בחותמת אחת. מלבד זה הוא כותב שהאותיות מהוות סימן רק במקום שאין מצויים שם משומדים שיודעים לכתוב.
השלחן ערוך (קל, א) כותב שאין לשלוח יין בחביות של עץ מפני שיכולים להוציא יין מבין הנסרים ולא ירגישו. עניין זה מבואר בתוספות (ד״ה השולח) שמביאים את תשובת רבי יצחק בר יהודה לרש״י שכיון שהגוי יכול להוציא את היין דרך הדפנות לא מועילה כלל הסתימה מלמעלה, ואפילו כשהיא חותם בתוך חותם. לפי דעתו הגמרא מדברת רק על חביות העשויות מחרס אשר לגביהן אין חשש שיוציא את היין מצדי החבית. התוספות (סט, ב ד״ה מאי) מביאים גם דעה חולקת ולפיה אין לחלק בין סוגי החביות, והרמ״א (קל, א) כותב שנוהגים להקל כדעה זו. אמנם הב״ח כותב שנוהגים להחמיר בחבית של עץ, אבל הש״ך (שם סק״א) כותב שהיינו רק לכתחילה, ובדיעבד מתירים כדברי הרמ״א.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144