{רי״ף ברכות טו:} {שמעתא דמי ששהה להיכן מהדר}
וזה שכתב הרי״ף ז״ל: ואף על פי ששהה כדי לגמור את כולה, חוזר למקום שפסק. וכן בתקיעות וכן בהלל וכן במגלה. אבל בתפלה לחוד, אם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש − לא נ״ל שום הפרש בין תפלה לכל אלו. אלא בכולן, אף על פי ששהה כדי לגמור את כולה, חוזר למקום שפסק, וכדאסיקנא בראש השנה (בבלי ר״ה ל״ד:).
והרי״ף ז״ל סמך על הא דרב אשי (בבלי ברכות כ״ב:), דאמר: האי, אם שהה ולא שהה מיבעי ליה. אלא דכ״ע, אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. והב״ע, בשלא שהה. ובהא קמפלגי − מ״ס גברא חזי הוא ומ״ס גברא דחוי הוא.
ולדעתי, אין בדברי רב אשי שום ראיה. דלרוחא דמילתא בעלמא קא מוקים לה, דאפי׳ מאן דאית ליה בעלמא, אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, מוקים לה בלא שהה. ומאן דאית ליה בעלמא, אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק, דין שהה ולא שהה אחד הוא בכל מקום, והכא היינו טעמא דחוזר לראש, משום דגברא דחוי הוא.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.