גמרא
פירוש
אֶלָּא אבְּקָשִׁין וְכִי הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ הַאי נַמְטָא גַּמְדָּא דְּנַרֶשׁ שַׁרְיָא.
אָמַר רַב פָּפָּא עַרְדָּלִין אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אָמַר רָבָא הָנֵי צְרָרֵי דִּפְשִׁיטֵי אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם דְּבִזְרָנֵי יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם רַב אָשֵׁי אָמַר באֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חִמּוּם בְּכָךְ.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אלא בקשין. יש מפרשים דכל שהן קשין אפילו הוו כלאים דאורייתא שרו אפילו בהעלאה. וא״ת והא אמרינן פרק קמא דערכין ובמנחות הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים. פשיטא כהנים איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הואיל ואישתרו כלאים לגבייהו כו׳. דאלמא משמע דאף בבגדי כהונה אף על פי שהן קשים שייך בהו כלאים. ויש מפרשים דבגדים קשים נהי דבהצעה שרו מכל מקום בהעלאה ולבישה אסורים מדאורייתא כדאמרינן גבי מרדעת. ואף על גנ דאינה אסורה בלבישה אלא מדרבנן התם הוא משום דלא חזיא למלבוש.
ומורי הרב נר״ו הקשה דהא פרק בא לו כהן גדול מוכח דבבגדי כהונה אף על פי שהן כלאים דאורייתא שרו אפילו בהעלאה כיון שהן קשין. דאיבעיא להו התם בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן או לא ולא קפיד לאיסור כלאים. ופשיט ליה מדתניא בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר מפני שבגדי כהונה מותר ליהנות בהן וכדיהיב טעמא פרק האיש מקדש לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת כלומר להפשיטם מיד אחר העבודה וכשהקדישום לב בית דין מתנה עליהן שיהו מותרים ליהנות בהן שלא בשעת עבודה. אבל לא קפיד כלל משום כלאים ואפילו לבשן שלא בשעת עבודה כדאמרינן דאין יוצאין במדינה מכלל דבמקדש שרו אפילו בלבישה ואפילו שלא בשעת עבודה. וליכא משום כלאים כיון דקשים הם וכדפרקינן התם. והאי דאמרינן התם דבמדינה אסור לאו משום כלאים קאמר אלא מעלה דרבנן הוא שעשו בבגדי קדש. ודייקא נמי דקתני אסור ולא קתני חייב. וכן כתב הרב זרחיה הלוי ז״ל. ומורי הרב נר״ו תירץ דהא דבמדינה אסור היינו טעמא דאף על גב דבגדים קשים שהן שוע טווי ונוז מותרין בלבישה לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה אבל כשאין לו ממנו הנאה לאו מלבוש הוא אלא משאוי בעלמא וכמו שנתבאר בריש יבמות. מכל מקום הנאה קצת איכא כשמתקשט בבגדי כהונה ולפיכך אסרוהו חוץ למקדש. וא״ת אם כן קשיא הא דפרק קמא דערכין ומנחות דמשמע דאף בבגדי כהונה שייך בהו כלאים. כבר תירץ מורי נר״ו דההיא סוגיא דהתם אזלא כההיא סברא דפרק בא לו דקא סלקא דעתיה מעיקרא דבבגדי כהונה איכא משום כלאים דלא הוה מסיק אדעתיה דליהוו קשין. ותדע לך דהתם בריש ערכין ומנחות אמרינן דשלא בשעת עבודה אסירי ואילו הכא אסיקנא דאפילו שלא בשעת עבודה לא אסירי. והך מסקנא עיקר משום דהוי בדוכתה. וכן כתב הרמב״ן סוף פרק שמונה שרצים דבגדי כהונה מותרין בלבישה כיון דליכא הנאה בלבישתן דקשין הן. וז״ל ז״ל ומן הטעם הזה אמרו בגדי כהונה קשין הן ונמטא גמדא דנרש לפי שאין בהם הנאה אף על פי שהוא לבוש בכלאים עד כאן. אבל הרמב״ם ז״ל כתב שאפילו בגדים קשים שהן שוע טווי ונוז אסורין בלבישה מן התורה וכהנים אסורין בהן שלא בשעת עבודה. סמך הרב ז״ל על סוגית ערכין ומנחות.
וכתב מורי נר״ו על דבריו הא דאמרינן ביומא דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן שלא בשעת עבודה מיירי באותן בגדים שאינם כלאים. אבל אינו נראה כן מן הסוגיא דהא פריק התם בגדי כהונה קשין הם. ויש מפרשים דלא אמרי בגדי כהונה קשין הן ומותר ליהנות בהן ואין בהן משום כלאים אלא באבנטין של כהן הדיוט שהן ודאי קשים לחגור מתניהם. אבל חשן ואפוד רכים הן ואסורין דבר תורה והיינו ההיא דריש ערכין ומנחות.
האי נמטא גמדא דנרש. פירוש לבד קשה מאד שעושין בנרש מותר בהצעה בלא חציצה. ושמעינן מינה דלבדין רכים אסורים משום כלאים וכן שנינו במסכת כלאים הלבדין יש בהם משום כלאים. ומיהו איסורן מדברי סופרים דלא מיתסר מדאורייתא אלא שוע טווי ונוז כלומר שיהא הצמר והפשתן כל אחד מהן סרוק וטווי ושזור ואחרי כן מחוברים יחדיו כמו שפירש רבינו תם ז״ל. והלבדים אינם טוויים אלא שועים. ובגדים שלנו עכשו שהם טוויים ושועין כיון שאין כל אחד מן החוטין כפול ושזור אינו כלאים מן התורה אלא מדרבנן. והיינו דאמרינן התם האי מאן דאבד חוטא דכיתנא בגלימיה ואנתקיה שרי אף על גב דלא אינתיק שפיר. ופריש טעמא משום דהוו כלאים דרבנן דלא הוו שזורין:
שנינו בפרק בתרא דכלאים ר׳ יוסי אומר כלים הבאים ממדינת הים אינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן מן הקנבוס. ואמרינן עלה בירושלמי הדא דתימא בראשונה שאין הפשתן מצוי בכל מקום. אבל עכשו שהוא מצוי בכל מקום צריכה. ופירש רבינו שמשון ורבינו יהודה בר יצחק ז״ל דמפני זה יש להתיר בגדים הבאים מצרפת ואינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן לתפרן בשל קנבוס מפני שהוא יותר בזול מן הפשתן וגם יותר חזק הוא לתפור. ואפילו בכלאים של תורה יש לסמוך על חזקה זו וכל שכן בזמן הזה שכל הבגדים כלאים דרבנן. אבל בארצות הללו שהפשתן בזול ורגילין לתפור בו הלוקח בגד מן הנכרי אסור ללובשו בלא בדיקה ואף על גב דכלאים דרבנן דהא אתחזק איסורא כן כתב הריטב״א ז״ל.
וכתב רבינו יצחק בעל התוספת ז״ל כי אותן קוטש והליחפיש שלנו שהמכסה שלמעלה ושלמטה פשתן ובתוכם גיזי צמר והם תפורים בפשתן מותרין בין בהצעה בין בהעלאה. שאין חוט התפירה מחברן לבגד בתפירה כלל רק שהוא מחבר שני הבגדים של פשתן ומתוך כך מתהדק מה שבנתים שבין הכסוי העליון לתחתון. ואף על פי שיש תפירות באמצע אין גיזי הצמר עושין שום חבור. שאילו היתה נפתחת לא היה הצמר נדבק לבגד מחמת תחיבת חוט התפירה שבתוכן וזה נראה פחות מקשירת חבלים דבפרק במה אשה יוצאה ואין זה חבור כחבור אריגה או תפירה או קשירה. אבל אם יש בתוכן כלאים בגדים של צמר ונתחב המחט בבגד פשתן שעל גביהם ובהם שתי תכיפות אסורין הם בהעלאה ובהצעה ואפילו אם מחט התכיפה של משי או קנבוס וכל שכן אם הוא של פשתן עד כאן. וכתב הריטב״א דדברים אלו אף על פי שיהו כדין אין להתירם לעמי הארץ ולא לדרשם בפרקא עד כאן.
תניא בספרי ר׳ חנינא בן גמליאל אומר מנין שלא יסרוק סרק של צמר בשל פשתן לחגור בו מתניו תלמוד לומר יחדיו מכל מקום. ופירושו שאם נוטל בגד של צמר ובגד של פשתן ונותן רצועה של עור ביניהם וקושר הצמר בראש האחד והפשתן בראש האחד ונותן גם כן רצועות משתי קצות הבגדים לקשור בהם מתניו הרי זה אסור. ואף על פי שאין הצמר והפשתן מחוברים אלא על ידי הרצועות ואינו קושר גם כן מתניו אלא ברצועות. וכך הלכתא דהא אשכחן לה להא נמי בתוספתא ולא אשכחן מאן דפליג עלה. ולא עוד אלא שבמסכת כלאים נשנית סתם. ואלא מיהו אין לאסור מכאן אותן קוטש והאליחפיש דבקוטש והאליחפיש הללו אין הצמר עושה שם חבור גמור עם הפשתן ואפילו על ידי דבר אחר מה שאין כן בהאי חגורה דגרסינן בספרי ובתוספתא. אבל מכל מקום ראוי להחמיר. ואותן בגדים של צמר שאנו לובשין ובתוכן עורות שפנים תפורין בפשתן אף על פי שחוט התפירה מדביק הבגד עם העור כיון שאינו מחבר הפשתן עם הצמר מותר ואפילו לר׳ חנינא בן גמליאל ואפילו בכלאים דאורייתא וכל שכן בבגדים שלנו שהם כלאים דרבנן וכן כתבו רבני צרפת ז״ל. וכן המנהג במקומותינו. ואותם שנוהגין לתת קורדוניש של פשתן בבגדי צמר אסור הוא להם דכיון שתוחב הקורדוניש בתוך הבגד ואחר כך קושר שני ראשי הקורדון הרי עושה חבור בהם. וכן בקורדון של כובע הנקרא שומריר צריך ליזהר שלא יהא של פשתן. אבל חוטין של פשתן שתולין במכנסי הנשים לאחוז בהם ראשי בתי השוקים כיון שאין עושין בהם אלא עניבה בלבד מותרין. ואף על פי כן ראוי שלא לעשות כן מפני מראית העין או שמא יבא לקשור לפעמים קשר שהוא כעין שתי תכיפות. כן כתב הריטב״א ז״ל. אמר רב ערדילין אין בהם משום כלאים. פירש רש״י ז״ל בשם תשובת הגאונים ז״ל שרגילין ללובשן תחת מנעליהם ונועלין עליהם עור של תישין מעובדין וכנגד העקב. ויש עושין אותו של צמר וקורין אותו נמטא וקשה הוא עד כאן. וכתב הריטב״א ז״ל כללו של דבר הוא כעין תחתית מנעל שעושין אותו מבגד קשה תחת פרסת הרגל והמנעל ואוירו עד העקב. אבל קאלסוניס של בגד רך ודאי יש בהם משום כלאים. וכן אין נותנין במנעל של עור מבפנים בגד רך של כלאים שהוא מחמם. ואפילו של לבדים דלדידהו נמי איכא איסורא דרבנן עד כאן לשונו. ומותר לטלטלו. פירש רש״י ז״ל דכלי הוא עד כאן. פירוש לפי דתורת כלי עליו. ואף על גב דהוה ליה ככלי שמלאכתו לאיסור מאחר שאינו מותר להשתמש בו במה שהוא מיוחד דהיינו לנעלו מכל מקום מותר הוא לצורך גופו ולצורך מקומו כן כתב מורי נר״ו. וכתב הרשב״א ז״ל דאין משלחין דקתני היינו לצורך גופו שחברו שמח ונהנה בדבר. שאם אין אתה אומר כן פשיטא דאסור לשלחו שהרי אפילו לטלטלו אסור שלא לצורך גופו ולצורך מקומו.
ומורי הרב נר״ו הקשה דאם כן ליתני נמי שאין משלחין כלים שמלאכתן לאיסור דהא דייק אביי דמשום הכי איצטריך למיתני סנדל המסומר שאין משלחין אותו משום דשרי לטלטוליה לצורך גופו ולצורך מקומו. ואם כן ליתני נמי הנך שאין משלחין אותן ואף על פי שמותרין לטלטלם לצורך גופן וצורך מקומן. ותירץ נר״ו דסנדל איצטריך ליה. סלקא דעתך אמינא כיון דמלאכתו להתר אלא שחכמים גזרו ואסרוהו משום מעשה שהיה אימא לישתרי לשדוריה ביום טוב קא משמע לן. ובודאי אם היה אסור לטלטלו לצורך גופו לא איצטריך ליה למימר שאין משלחין אותו ביום טוב שאם אינן מטלטלו האיך ישלחנו והיינו דיוקיה דאביי. עד כאן. ור׳ יוסי אוסר בשחור. פירוש מדלא קתני אף בשחור משמע דלבן מותר ולא פליגי דבאתריה דרבי יוסי נועלין לבן ובאתריה דרבי יהודה לא נועלין אלא שחור ורבי יהודה ורבי יוסי לא פליגי. ובשחור מפני שצריך לצחצחו דבאתריה דר׳ יהודה אינו צריך צחצוח משום דצד הבשר כלפי פנים ומצד השער היו משחירין אותו והצבע תופס ביפה ולא נקלפות ואינו צריך צחצוח. אבל באתריה דרבי יוסי צד השער כלפי פנים ומצד הבשר היו משחירין אותו ואין הצבע תופס בו בשוה מפני בשר העור ונראה כקליפות קליפות עד שמצחצחין אותו ולא היו נועלין אותו בלא צחצוח. ומכל מקום שמעינן מהכא דדרך הכל לנעול מנעלים שחורים. ובמנעלים לבנים היה המנהג איכא אתרי דנהיגי ואתרי דלא נהיגי. ואילו התם במסכת תענית משמע גבי עובדא דר׳ יהודה דאתחזי ליה אליהו ואמר ליה איכא אינשי בהאי שוקא וכו׳ ואחזי ליה ההוא גברא במסאני אוכמי כו׳ ואמר ליה מאי שנא דסיימת מסאני אוכמי. פירוש משום דלא הוו רגילים בשחורים אלא חסידים ואנשי מעשה וסברי דגברא יהירא הוא. וכן נמי במסכת בבא קמא בעובדא דאלעזר זעירא דחזיה דסיים מסאני אוכמי ואמרו גברא יהירא הוא וחבשוהו דאלמא משמע מהכא דלא היו רגילי אלא חסידים ואנשי מעשה. ותירץ רבינו תם ז״ל כי ההפרש בין החסידים ושאר בני אדם היו ברצועות כי של החסידים היו שחורות להתאבל על ירושלים ושאר כל אדם לבנים. ודרך הנכרים היה בשחורות והיינו ההיא דמסכת תענית שלא יכירוהו שהיה יהודי ויבטל הגזרה כדאיתא התם. ולפיכך אמרו דאפילו אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור לתת שחורות כדרך הנכרים ודוקא בשעת השמד. ויש מפרשים דדוקא באתריה דר׳ יהודה הוו רגילין בשחורים כולם ובאתריה דר׳ יוסי בין לבנים בין שחורים כדפרישנא. אבל באתרא דלא נהיגי שחורים אלא לבנים דוקא לבנים ולא שחורים והיינו ההיא דמסכת תענית ומסכת בבא קמא דהוו רגילין בלבנים ומיחזי להו כיוהרא כיון דמסיימי אוכמי כדרך הנכרים כן נראה לי. ועכשיו במקומותינו בגליל הזה רגילין כולן בשחורים ולא בלבנים והנכרים בין שחורים בין לבנים. וכיון שכן הנועל לבנים נקרא יהיר ולא עוד אלא שעובר אלאו דלא תעשה כמעשיהם כיון שכולם רגילין בשחורים. ומצוה לגעור בו ואם לא חזר בו מותר לנדותו כן נראה לי. הכי קאמר כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביום טוב. ופירש רש״י ז״ל דהא דקתני ביום טוב לאו אנאותין דלקמיה קאי אלא אמשלחין דלבתריה עד כאן. ונמצא שהוא לא גריס במתניתין אלא כל שנאותין בו ביום טוב משלחין אותו ותו לא. ואית ספרי דגרסי משלחין אותו ביום טוב ולא נהיר. וא״ת והא איכא סנדל המסומר דנאותין בו בחול ואין משלחין אותו ביום טוב. ותירצו דלסנדל החמירו יותר משום מעשה שהיה. פירוש לפירושם אף על פי שכלים האסורים ביום טוב כגון תפילין משלחין. וכן פירשו הם ז״ל דתפילין אסור להניחם ביום טוב ולא כמו שפירש רש״י ז״ל. והקשה מורי נר״ו דאם כן מפני מה הוצרכו להתיר תפילין אפילו דברים האסורים ביום טוב נמי שרי. ואינה קושיא בעיני דמכל מקום צורך היום קצת שהוא שמח לקבלם במתנה לפי שיהנה מהם אחר יום טוב וכן פירשו בתוספות. אי נמי כגון להתלמד בהם להלכותיהם. ורש״י ז״ל נשמר מן הקושיא ופירש דשאני תפילין דאי נמי לביש ומנח להו ביום טוב ליכא איסורא. אבל בסנדל המסומר איכא איסורא הלכך אין משלחין אותו ביום טוב משום דאיכא למיחש דמאן דחזי אמר מדשרו רבנן לשלחו שמע מינה דמותר לנועלו. וכתב מורי נר״ו דלפי פירושו ז״ל הכי קאמר: כל שנאותין בחול כלומר שעיקר תשמישו בחול וביום טוב אין רגילין להשתמש בו ולא מחמת איסור אלא שאין רגילין בו ביום טוב כגון תפילין משלחין אותו ביום טוב. אבל כל דבר שתשמישו אסור ביום טוב כגון סנדל המסומר וכל שכן כלי שמלאכתו לאיסור אף על פי שנאותין ממנו בחול אסור לשלחו ביום טוב. ומתניתין לא בא לרבות אלא תפילין וכל דדמי ליה דליכא איסורא אם משתמש בהו ביום טוב בגו ביתיה. וכתב הריטב״א ז״ל והלכך תכשיטין וטבעות המותרין ללבוש ביום טוב בבית משלחין אותן. ובירושלמי איכא פלוגתא בהא מלתא אם משלחין תכשיטין של כסף וזהב או לא. ואסיקנא אמר ר׳ זעירא לא תאסור ולא תשרי. אמר אביי תפילין כו׳. ושקעה עליו חמה. פירש רש״י ז״ל כגון שבא בערב שבת. וא״ת אם כן אמאי לא נקט וקדש עליו היום כדקאמר בסיפא וכדתני במתניתא. וי״ל דאורחא דמילתא נקט לפי שההולך בדרך שהוא במקום מגולה רואה שקיעת החמה מה שאין כן כשהוא בעיר. ובמתניתא דבסמוך לא דק כולי האי כאביי דהוא אימורא דדייק בלישניה. ויש מפרשים דמשום הכי נקט ושקעה עליו חמה משום דמיירי בחול וסבירא ליה לאביי דלילה לאו זמן תפילין ומשום הכי מניח ידו עליהם מפני הרואין אי נמי להכר בעלמא שאין הנחתן למצוה אלא לשמירה בעלמא. ולא קיימא לן כאביי דהא קיימא לן דלילה זמן תפילין הוא והלכה ואין מורים כן כדאיתא בפרק הקומץ רבה ואין צריך להניח ידו עליהן. אלא דקשיא לי דאם איתא דבחול הוה היה לו לחולצן ולא יצטרך להניח ידו עליהן. ואיפשר דמתירא שיתעכב הרבה בחליצתן וילך בלילה כן נראה לי.
לא צריכא דמינטרא מחמת כלבי ולא מינטרא מחמת גנבי כך היא גרסתו של רש״י ז״ל. פירוש דהואיל ולא מינטרן מחמת גנבי מאחר שהן בראשו יוליכם עד ביתו ולא גזרו עליו להניחן שם. ואידך דהמוצא תפילין דמכניסן זוג זוג בדלא מינטרין לא מחמת כלבי ולא מחמת גנבי. אבל אי מינטרין אפילו מחמת כלבי בלחוד לא יזיזם ממקומם כיון דרובא דגנבי ישראל נינהו. אבל בתפילין שבראשו אשמעינן אביי אף על גב דרובה דגנבי ישראל נינהו מוליכן עד מקום המשתמר. ואית ספרי דגרסי הא דמינטרן מחמת גנבי והא דמינטרן מחמת כלבי ולא מחמת גנבי. ויש מפרשין דלגרסא זו לברייתא דקתני לבית הסמוך לחומה בעי לפרוקה אליבא דאביי דאמר עד ביתו דההיא דאביי מיירי שעומד בבית המדרש דמנטרן מחמת כלבי ולא מחמת גנבי וכיון דמונחין בראשו מוליכן עד ביתו אם לא ימצא מקום המשתמר אפילו מחמת גנבי. ואם אינן מונחין בראשו מניחן שם כיון דמינטרן מחמת כלבי מיהת. וברייתא דקתני בבית הסמוך לחומה מיירי בדמינטרן שם אפילו מחמת גנבי. והכל עולה לענין אחד דהא מודה אביי דאם אינן מונחין בראשו מניחן שם כיון דמינטרן מחמת כלבי והיינו הא דהמוצא תפילין. וכיון שכן לענין הפסק המוצא תפילין בשבת בדרך אי מינטרן מחמת כלבי מניחן שם אפילו לא מינטרן מחמת גנבי. ואי לא מינטרן מחמת כלבי מכניסן זוג זוג. ואם היו מונחין בראשו אפילו מינטרן מחמת כלבי לא יחלצם עד שיניחם במקום המשתמר אפילו מחמת גנבי והיינו עד ביתו כיון שאינו יכול להניחם בבית הסמוך לחומה. ולא מנח להו בדוכתא אחרינא אפילו יהא מקום המשתמר דכיון דטרח ליטרח עד ביתו. וכן דעת הרא״ה ז״ל. ולא אתי לזלזולי בהו. פירוש ויניחם במקום המשתמר לכלבים קא משמע לן. וכתב הריטב״א ז״ל ובזמן הזה דרובה דגנבי נכרים נינהו כל היכא דלא מינטר מחמת גנבי הוי דינא כמאן דלא מינטר מחמת כלבי דגנבים נכרים מזלזלין בהם. והני מילי בגופן של תפילין אבל בכיס שלהן מניח ליה התם אף על גב דלא מינטר מחמת כלבי שהרי אינו יכול להביאו דרך מלבוש וזה ברור. עד כאן.
סליק פרק ביצה שנולדה פרק שנירשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
ומורי הרב נר״ו הקשה דהא פרק בא לו כהן גדול מוכח דבבגדי כהונה אף על פי שהן כלאים דאורייתא שרו אפילו בהעלאה כיון שהן קשין. דאיבעיא להו התם בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן או לא ולא קפיד לאיסור כלאים. ופשיט ליה מדתניא בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר מפני שבגדי כהונה מותר ליהנות בהן וכדיהיב טעמא פרק האיש מקדש לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת כלומר להפשיטם מיד אחר העבודה וכשהקדישום לב בית דין מתנה עליהן שיהו מותרים ליהנות בהן שלא בשעת עבודה. אבל לא קפיד כלל משום כלאים ואפילו לבשן שלא בשעת עבודה כדאמרינן דאין יוצאין במדינה מכלל דבמקדש שרו אפילו בלבישה ואפילו שלא בשעת עבודה. וליכא משום כלאים כיון דקשים הם וכדפרקינן התם. והאי דאמרינן התם דבמדינה אסור לאו משום כלאים קאמר אלא מעלה דרבנן הוא שעשו בבגדי קדש. ודייקא נמי דקתני אסור ולא קתני חייב. וכן כתב הרב זרחיה הלוי ז״ל. ומורי הרב נר״ו תירץ דהא דבמדינה אסור היינו טעמא דאף על גב דבגדים קשים שהן שוע טווי ונוז מותרין בלבישה לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה אבל כשאין לו ממנו הנאה לאו מלבוש הוא אלא משאוי בעלמא וכמו שנתבאר בריש יבמות. מכל מקום הנאה קצת איכא כשמתקשט בבגדי כהונה ולפיכך אסרוהו חוץ למקדש. וא״ת אם כן קשיא הא דפרק קמא דערכין ומנחות דמשמע דאף בבגדי כהונה שייך בהו כלאים. כבר תירץ מורי נר״ו דההיא סוגיא דהתם אזלא כההיא סברא דפרק בא לו דקא סלקא דעתיה מעיקרא דבבגדי כהונה איכא משום כלאים דלא הוה מסיק אדעתיה דליהוו קשין. ותדע לך דהתם בריש ערכין ומנחות אמרינן דשלא בשעת עבודה אסירי ואילו הכא אסיקנא דאפילו שלא בשעת עבודה לא אסירי. והך מסקנא עיקר משום דהוי בדוכתה. וכן כתב הרמב״ן סוף פרק שמונה שרצים דבגדי כהונה מותרין בלבישה כיון דליכא הנאה בלבישתן דקשין הן. וז״ל ז״ל ומן הטעם הזה אמרו בגדי כהונה קשין הן ונמטא גמדא דנרש לפי שאין בהם הנאה אף על פי שהוא לבוש בכלאים עד כאן. אבל הרמב״ם ז״ל כתב שאפילו בגדים קשים שהן שוע טווי ונוז אסורין בלבישה מן התורה וכהנים אסורין בהן שלא בשעת עבודה. סמך הרב ז״ל על סוגית ערכין ומנחות.
וכתב מורי נר״ו על דבריו הא דאמרינן ביומא דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן שלא בשעת עבודה מיירי באותן בגדים שאינם כלאים. אבל אינו נראה כן מן הסוגיא דהא פריק התם בגדי כהונה קשין הם. ויש מפרשים דלא אמרי בגדי כהונה קשין הן ומותר ליהנות בהן ואין בהן משום כלאים אלא באבנטין של כהן הדיוט שהן ודאי קשים לחגור מתניהם. אבל חשן ואפוד רכים הן ואסורין דבר תורה והיינו ההיא דריש ערכין ומנחות.
האי נמטא גמדא דנרש. פירוש לבד קשה מאד שעושין בנרש מותר בהצעה בלא חציצה. ושמעינן מינה דלבדין רכים אסורים משום כלאים וכן שנינו במסכת כלאים הלבדין יש בהם משום כלאים. ומיהו איסורן מדברי סופרים דלא מיתסר מדאורייתא אלא שוע טווי ונוז כלומר שיהא הצמר והפשתן כל אחד מהן סרוק וטווי ושזור ואחרי כן מחוברים יחדיו כמו שפירש רבינו תם ז״ל. והלבדים אינם טוויים אלא שועים. ובגדים שלנו עכשו שהם טוויים ושועין כיון שאין כל אחד מן החוטין כפול ושזור אינו כלאים מן התורה אלא מדרבנן. והיינו דאמרינן התם האי מאן דאבד חוטא דכיתנא בגלימיה ואנתקיה שרי אף על גב דלא אינתיק שפיר. ופריש טעמא משום דהוו כלאים דרבנן דלא הוו שזורין:
שנינו בפרק בתרא דכלאים ר׳ יוסי אומר כלים הבאים ממדינת הים אינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן מן הקנבוס. ואמרינן עלה בירושלמי הדא דתימא בראשונה שאין הפשתן מצוי בכל מקום. אבל עכשו שהוא מצוי בכל מקום צריכה. ופירש רבינו שמשון ורבינו יהודה בר יצחק ז״ל דמפני זה יש להתיר בגדים הבאים מצרפת ואינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן לתפרן בשל קנבוס מפני שהוא יותר בזול מן הפשתן וגם יותר חזק הוא לתפור. ואפילו בכלאים של תורה יש לסמוך על חזקה זו וכל שכן בזמן הזה שכל הבגדים כלאים דרבנן. אבל בארצות הללו שהפשתן בזול ורגילין לתפור בו הלוקח בגד מן הנכרי אסור ללובשו בלא בדיקה ואף על גב דכלאים דרבנן דהא אתחזק איסורא כן כתב הריטב״א ז״ל.
וכתב רבינו יצחק בעל התוספת ז״ל כי אותן קוטש והליחפיש שלנו שהמכסה שלמעלה ושלמטה פשתן ובתוכם גיזי צמר והם תפורים בפשתן מותרין בין בהצעה בין בהעלאה. שאין חוט התפירה מחברן לבגד בתפירה כלל רק שהוא מחבר שני הבגדים של פשתן ומתוך כך מתהדק מה שבנתים שבין הכסוי העליון לתחתון. ואף על פי שיש תפירות באמצע אין גיזי הצמר עושין שום חבור. שאילו היתה נפתחת לא היה הצמר נדבק לבגד מחמת תחיבת חוט התפירה שבתוכן וזה נראה פחות מקשירת חבלים דבפרק במה אשה יוצאה ואין זה חבור כחבור אריגה או תפירה או קשירה. אבל אם יש בתוכן כלאים בגדים של צמר ונתחב המחט בבגד פשתן שעל גביהם ובהם שתי תכיפות אסורין הם בהעלאה ובהצעה ואפילו אם מחט התכיפה של משי או קנבוס וכל שכן אם הוא של פשתן עד כאן. וכתב הריטב״א דדברים אלו אף על פי שיהו כדין אין להתירם לעמי הארץ ולא לדרשם בפרקא עד כאן.
תניא בספרי ר׳ חנינא בן גמליאל אומר מנין שלא יסרוק סרק של צמר בשל פשתן לחגור בו מתניו תלמוד לומר יחדיו מכל מקום. ופירושו שאם נוטל בגד של צמר ובגד של פשתן ונותן רצועה של עור ביניהם וקושר הצמר בראש האחד והפשתן בראש האחד ונותן גם כן רצועות משתי קצות הבגדים לקשור בהם מתניו הרי זה אסור. ואף על פי שאין הצמר והפשתן מחוברים אלא על ידי הרצועות ואינו קושר גם כן מתניו אלא ברצועות. וכך הלכתא דהא אשכחן לה להא נמי בתוספתא ולא אשכחן מאן דפליג עלה. ולא עוד אלא שבמסכת כלאים נשנית סתם. ואלא מיהו אין לאסור מכאן אותן קוטש והאליחפיש דבקוטש והאליחפיש הללו אין הצמר עושה שם חבור גמור עם הפשתן ואפילו על ידי דבר אחר מה שאין כן בהאי חגורה דגרסינן בספרי ובתוספתא. אבל מכל מקום ראוי להחמיר. ואותן בגדים של צמר שאנו לובשין ובתוכן עורות שפנים תפורין בפשתן אף על פי שחוט התפירה מדביק הבגד עם העור כיון שאינו מחבר הפשתן עם הצמר מותר ואפילו לר׳ חנינא בן גמליאל ואפילו בכלאים דאורייתא וכל שכן בבגדים שלנו שהם כלאים דרבנן וכן כתבו רבני צרפת ז״ל. וכן המנהג במקומותינו. ואותם שנוהגין לתת קורדוניש של פשתן בבגדי צמר אסור הוא להם דכיון שתוחב הקורדוניש בתוך הבגד ואחר כך קושר שני ראשי הקורדון הרי עושה חבור בהם. וכן בקורדון של כובע הנקרא שומריר צריך ליזהר שלא יהא של פשתן. אבל חוטין של פשתן שתולין במכנסי הנשים לאחוז בהם ראשי בתי השוקים כיון שאין עושין בהם אלא עניבה בלבד מותרין. ואף על פי כן ראוי שלא לעשות כן מפני מראית העין או שמא יבא לקשור לפעמים קשר שהוא כעין שתי תכיפות. כן כתב הריטב״א ז״ל. אמר רב ערדילין אין בהם משום כלאים. פירש רש״י ז״ל בשם תשובת הגאונים ז״ל שרגילין ללובשן תחת מנעליהם ונועלין עליהם עור של תישין מעובדין וכנגד העקב. ויש עושין אותו של צמר וקורין אותו נמטא וקשה הוא עד כאן. וכתב הריטב״א ז״ל כללו של דבר הוא כעין תחתית מנעל שעושין אותו מבגד קשה תחת פרסת הרגל והמנעל ואוירו עד העקב. אבל קאלסוניס של בגד רך ודאי יש בהם משום כלאים. וכן אין נותנין במנעל של עור מבפנים בגד רך של כלאים שהוא מחמם. ואפילו של לבדים דלדידהו נמי איכא איסורא דרבנן עד כאן לשונו. ומותר לטלטלו. פירש רש״י ז״ל דכלי הוא עד כאן. פירוש לפי דתורת כלי עליו. ואף על גב דהוה ליה ככלי שמלאכתו לאיסור מאחר שאינו מותר להשתמש בו במה שהוא מיוחד דהיינו לנעלו מכל מקום מותר הוא לצורך גופו ולצורך מקומו כן כתב מורי נר״ו. וכתב הרשב״א ז״ל דאין משלחין דקתני היינו לצורך גופו שחברו שמח ונהנה בדבר. שאם אין אתה אומר כן פשיטא דאסור לשלחו שהרי אפילו לטלטלו אסור שלא לצורך גופו ולצורך מקומו.
ומורי הרב נר״ו הקשה דאם כן ליתני נמי שאין משלחין כלים שמלאכתן לאיסור דהא דייק אביי דמשום הכי איצטריך למיתני סנדל המסומר שאין משלחין אותו משום דשרי לטלטוליה לצורך גופו ולצורך מקומו. ואם כן ליתני נמי הנך שאין משלחין אותן ואף על פי שמותרין לטלטלם לצורך גופן וצורך מקומן. ותירץ נר״ו דסנדל איצטריך ליה. סלקא דעתך אמינא כיון דמלאכתו להתר אלא שחכמים גזרו ואסרוהו משום מעשה שהיה אימא לישתרי לשדוריה ביום טוב קא משמע לן. ובודאי אם היה אסור לטלטלו לצורך גופו לא איצטריך ליה למימר שאין משלחין אותו ביום טוב שאם אינן מטלטלו האיך ישלחנו והיינו דיוקיה דאביי. עד כאן. ור׳ יוסי אוסר בשחור. פירוש מדלא קתני אף בשחור משמע דלבן מותר ולא פליגי דבאתריה דרבי יוסי נועלין לבן ובאתריה דרבי יהודה לא נועלין אלא שחור ורבי יהודה ורבי יוסי לא פליגי. ובשחור מפני שצריך לצחצחו דבאתריה דר׳ יהודה אינו צריך צחצוח משום דצד הבשר כלפי פנים ומצד השער היו משחירין אותו והצבע תופס ביפה ולא נקלפות ואינו צריך צחצוח. אבל באתריה דרבי יוסי צד השער כלפי פנים ומצד הבשר היו משחירין אותו ואין הצבע תופס בו בשוה מפני בשר העור ונראה כקליפות קליפות עד שמצחצחין אותו ולא היו נועלין אותו בלא צחצוח. ומכל מקום שמעינן מהכא דדרך הכל לנעול מנעלים שחורים. ובמנעלים לבנים היה המנהג איכא אתרי דנהיגי ואתרי דלא נהיגי. ואילו התם במסכת תענית משמע גבי עובדא דר׳ יהודה דאתחזי ליה אליהו ואמר ליה איכא אינשי בהאי שוקא וכו׳ ואחזי ליה ההוא גברא במסאני אוכמי כו׳ ואמר ליה מאי שנא דסיימת מסאני אוכמי. פירוש משום דלא הוו רגילים בשחורים אלא חסידים ואנשי מעשה וסברי דגברא יהירא הוא. וכן נמי במסכת בבא קמא בעובדא דאלעזר זעירא דחזיה דסיים מסאני אוכמי ואמרו גברא יהירא הוא וחבשוהו דאלמא משמע מהכא דלא היו רגילי אלא חסידים ואנשי מעשה. ותירץ רבינו תם ז״ל כי ההפרש בין החסידים ושאר בני אדם היו ברצועות כי של החסידים היו שחורות להתאבל על ירושלים ושאר כל אדם לבנים. ודרך הנכרים היה בשחורות והיינו ההיא דמסכת תענית שלא יכירוהו שהיה יהודי ויבטל הגזרה כדאיתא התם. ולפיכך אמרו דאפילו אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור לתת שחורות כדרך הנכרים ודוקא בשעת השמד. ויש מפרשים דדוקא באתריה דר׳ יהודה הוו רגילין בשחורים כולם ובאתריה דר׳ יוסי בין לבנים בין שחורים כדפרישנא. אבל באתרא דלא נהיגי שחורים אלא לבנים דוקא לבנים ולא שחורים והיינו ההיא דמסכת תענית ומסכת בבא קמא דהוו רגילין בלבנים ומיחזי להו כיוהרא כיון דמסיימי אוכמי כדרך הנכרים כן נראה לי. ועכשיו במקומותינו בגליל הזה רגילין כולן בשחורים ולא בלבנים והנכרים בין שחורים בין לבנים. וכיון שכן הנועל לבנים נקרא יהיר ולא עוד אלא שעובר אלאו דלא תעשה כמעשיהם כיון שכולם רגילין בשחורים. ומצוה לגעור בו ואם לא חזר בו מותר לנדותו כן נראה לי. הכי קאמר כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביום טוב. ופירש רש״י ז״ל דהא דקתני ביום טוב לאו אנאותין דלקמיה קאי אלא אמשלחין דלבתריה עד כאן. ונמצא שהוא לא גריס במתניתין אלא כל שנאותין בו ביום טוב משלחין אותו ותו לא. ואית ספרי דגרסי משלחין אותו ביום טוב ולא נהיר. וא״ת והא איכא סנדל המסומר דנאותין בו בחול ואין משלחין אותו ביום טוב. ותירצו דלסנדל החמירו יותר משום מעשה שהיה. פירוש לפירושם אף על פי שכלים האסורים ביום טוב כגון תפילין משלחין. וכן פירשו הם ז״ל דתפילין אסור להניחם ביום טוב ולא כמו שפירש רש״י ז״ל. והקשה מורי נר״ו דאם כן מפני מה הוצרכו להתיר תפילין אפילו דברים האסורים ביום טוב נמי שרי. ואינה קושיא בעיני דמכל מקום צורך היום קצת שהוא שמח לקבלם במתנה לפי שיהנה מהם אחר יום טוב וכן פירשו בתוספות. אי נמי כגון להתלמד בהם להלכותיהם. ורש״י ז״ל נשמר מן הקושיא ופירש דשאני תפילין דאי נמי לביש ומנח להו ביום טוב ליכא איסורא. אבל בסנדל המסומר איכא איסורא הלכך אין משלחין אותו ביום טוב משום דאיכא למיחש דמאן דחזי אמר מדשרו רבנן לשלחו שמע מינה דמותר לנועלו. וכתב מורי נר״ו דלפי פירושו ז״ל הכי קאמר: כל שנאותין בחול כלומר שעיקר תשמישו בחול וביום טוב אין רגילין להשתמש בו ולא מחמת איסור אלא שאין רגילין בו ביום טוב כגון תפילין משלחין אותו ביום טוב. אבל כל דבר שתשמישו אסור ביום טוב כגון סנדל המסומר וכל שכן כלי שמלאכתו לאיסור אף על פי שנאותין ממנו בחול אסור לשלחו ביום טוב. ומתניתין לא בא לרבות אלא תפילין וכל דדמי ליה דליכא איסורא אם משתמש בהו ביום טוב בגו ביתיה. וכתב הריטב״א ז״ל והלכך תכשיטין וטבעות המותרין ללבוש ביום טוב בבית משלחין אותן. ובירושלמי איכא פלוגתא בהא מלתא אם משלחין תכשיטין של כסף וזהב או לא. ואסיקנא אמר ר׳ זעירא לא תאסור ולא תשרי. אמר אביי תפילין כו׳. ושקעה עליו חמה. פירש רש״י ז״ל כגון שבא בערב שבת. וא״ת אם כן אמאי לא נקט וקדש עליו היום כדקאמר בסיפא וכדתני במתניתא. וי״ל דאורחא דמילתא נקט לפי שההולך בדרך שהוא במקום מגולה רואה שקיעת החמה מה שאין כן כשהוא בעיר. ובמתניתא דבסמוך לא דק כולי האי כאביי דהוא אימורא דדייק בלישניה. ויש מפרשים דמשום הכי נקט ושקעה עליו חמה משום דמיירי בחול וסבירא ליה לאביי דלילה לאו זמן תפילין ומשום הכי מניח ידו עליהם מפני הרואין אי נמי להכר בעלמא שאין הנחתן למצוה אלא לשמירה בעלמא. ולא קיימא לן כאביי דהא קיימא לן דלילה זמן תפילין הוא והלכה ואין מורים כן כדאיתא בפרק הקומץ רבה ואין צריך להניח ידו עליהן. אלא דקשיא לי דאם איתא דבחול הוה היה לו לחולצן ולא יצטרך להניח ידו עליהן. ואיפשר דמתירא שיתעכב הרבה בחליצתן וילך בלילה כן נראה לי.
לא צריכא דמינטרא מחמת כלבי ולא מינטרא מחמת גנבי כך היא גרסתו של רש״י ז״ל. פירוש דהואיל ולא מינטרן מחמת גנבי מאחר שהן בראשו יוליכם עד ביתו ולא גזרו עליו להניחן שם. ואידך דהמוצא תפילין דמכניסן זוג זוג בדלא מינטרין לא מחמת כלבי ולא מחמת גנבי. אבל אי מינטרין אפילו מחמת כלבי בלחוד לא יזיזם ממקומם כיון דרובא דגנבי ישראל נינהו. אבל בתפילין שבראשו אשמעינן אביי אף על גב דרובה דגנבי ישראל נינהו מוליכן עד מקום המשתמר. ואית ספרי דגרסי הא דמינטרן מחמת גנבי והא דמינטרן מחמת כלבי ולא מחמת גנבי. ויש מפרשין דלגרסא זו לברייתא דקתני לבית הסמוך לחומה בעי לפרוקה אליבא דאביי דאמר עד ביתו דההיא דאביי מיירי שעומד בבית המדרש דמנטרן מחמת כלבי ולא מחמת גנבי וכיון דמונחין בראשו מוליכן עד ביתו אם לא ימצא מקום המשתמר אפילו מחמת גנבי. ואם אינן מונחין בראשו מניחן שם כיון דמינטרן מחמת כלבי מיהת. וברייתא דקתני בבית הסמוך לחומה מיירי בדמינטרן שם אפילו מחמת גנבי. והכל עולה לענין אחד דהא מודה אביי דאם אינן מונחין בראשו מניחן שם כיון דמינטרן מחמת כלבי והיינו הא דהמוצא תפילין. וכיון שכן לענין הפסק המוצא תפילין בשבת בדרך אי מינטרן מחמת כלבי מניחן שם אפילו לא מינטרן מחמת גנבי. ואי לא מינטרן מחמת כלבי מכניסן זוג זוג. ואם היו מונחין בראשו אפילו מינטרן מחמת כלבי לא יחלצם עד שיניחם במקום המשתמר אפילו מחמת גנבי והיינו עד ביתו כיון שאינו יכול להניחם בבית הסמוך לחומה. ולא מנח להו בדוכתא אחרינא אפילו יהא מקום המשתמר דכיון דטרח ליטרח עד ביתו. וכן דעת הרא״ה ז״ל. ולא אתי לזלזולי בהו. פירוש ויניחם במקום המשתמר לכלבים קא משמע לן. וכתב הריטב״א ז״ל ובזמן הזה דרובה דגנבי נכרים נינהו כל היכא דלא מינטר מחמת גנבי הוי דינא כמאן דלא מינטר מחמת כלבי דגנבים נכרים מזלזלין בהם. והני מילי בגופן של תפילין אבל בכיס שלהן מניח ליה התם אף על גב דלא מינטר מחמת כלבי שהרי אינו יכול להביאו דרך מלבוש וזה ברור. עד כאן.
סליק פרק ביצה שנולדה פרק שנירשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush