גמרא
פירוש
אָבִיו דֻּומְיָא דְּאִמּוֹ וְאִמּוֹ דּוּמְיָא דְּאָבִיו לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ אֶלָּא בְּאַחְוָוה.
וְרַבִּי עֲקִיבָא מוּטָב לְאוֹקְמֵיהּ בְּאֵשֶׁת אָבִיו דְּאִיקְּרַי עֶרְוַת אָבִיו לְאַפּוֹקֵי אֲחוֹת אָבִיו דִּשְׁאֵר אָבִיו אִיקְּרַי עֶרְוַת אָבִיו לָא אִיקְּרַי.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״כותי״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״כותי״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״כותי״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״וכותי״.
5 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
6 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
בגמרא משפרעה ראשה בשוק. מלשון זה משמע דאפילו כשהיא פרעה ג״כ לא מקרי עוד מיוחדת אבל מלשון הרמב״ם משמע דדוקא האדון שייחד צריך לבטל היחוד ע״י פריעת ראשה: שנאמר ודבק ולא שלא כדרכה. ואף דלעיל דרשינן מודבק ולא בזכר י״ל דתרתי שמעת מינה כל שאינו דרך דביקות דהא גם זכר ממעטינן מאותו טעם שממעטינן שלא כדרכה כיון שאינו נהנה אין כאן דביקות: כותי שהכה את ישראל חייב מיתה. הא דלא קחשיב ליה בהדי ז׳ מצות וכדפריך לקמן גבי גוי ששבת ושעסק בתורה ובזה לא שייכי תירוצי הגמרא י״ל דלא קחשיב אלא מה שהוא משום ב״נ דהיינו המצות שחייב עליהן מחמת שהוא ב״נ אבל גוי שהכה ישראל אין החיוב מחמת שהוא ב״נ דהא אם הכה ב״נ אחר אינו חייב ולא חייב רק משום שהכה ישראל ולא הוי דומיא דאינך לכן לא קחשיב ועוד כיון דנכרי שהכה את ישראל מדין גזל חייב וכמ״ש הר״ן א״כ הוא בכלל גזל: ואמר ר״ל כותי ששבת חייב מיתה: ק״ק (דבפ׳ ב׳ דמכשירין) אמרינן מצא בה תינוק מושלך אם רוב נכרים נכרי רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל והביא הר״ש שם בשם התוספתא דמחצה על מחצה נותנין עליו ב׳ החומרות ופי׳ בחומרא דנכרי שלא יעסוק בתורה ע״ש וצריך לפרש דאף דזה הוא קולא גבי ישראל דישראל מצווה לעסוק בתורה מ״מ הרי יכול לעסוק בז׳ מצות דידהו דמצות ל״ת קיים בזה אם ישראל הוא ולא עבר אאיסור לעסוק בתורה אם נכרי הוא דמצות דידהו מותר כדאמרינן לקמן אכן בזה ק׳ איך יעשה בשמירת שבת איך שייך בזה לתפוס חומרת שניהם אם ישבות דלמא נכרי הוא ואם לא ישבות דלמא ישראל הוא וחלל שבת וי״ל דיום שלם שאסור לב״נ לשבות מקרא דיום ולילה לא ישבותו משמע שהלילה הולך בזה אחר היום דהא יום ולילה כתיב דמשמע היום ולילה שאחריו לא ישבות מדלא כתיב איפכא ובישראל לענין שמירת שבת היום הולך אחר הלילה ולכן שפיר יכול לשמור שבת כישראל ולעשות מלאכה במוצאי שבת דשבת שמר בזה ואיום ולילה לא עבר אם נכרי הוא כיון שעשה מלאכה במו״ש ובע״ש הרי שלא שבת יום ולילה שאחריו אכן אכתי ק״ק איך יעשה ביוה״כ שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניו בין מלאחריו הא אז ע״כ צריך לשבות יום ולילה שאחריו ואולי תנא דתוספתא לא סבר כאחרים אלא כרבנן בסוכה (דף נ״ד ע״ב) דא״א ליוה״כ למקלע סמוך לשבת אפילו בזמן שקדשו ע״פ ראיה ע״ש ולכאורה יש תקנה שיעשה מלאכה פחות מכשיעור דלישראל שיעורין נאמרו ולא לב״נ וא״כ על איסור יוה״כ לא עבר ומשום נכרי לא שבת אכן התינח לר״ל דח״ש מותר מן התורה אבל לר״י מא״ל ואפילו לר״ל יש לספק אם טוב שיעבור אדרבנן בקום ועשה משיעבור אדאורייתא בשוא״ת או איפכא ועיין מה שכתבתי בזה בשו״ת בנין ציון (סי׳ קכ״ו). שם וליחשבה גבי ז׳ מצות: עיין בר״ן שהקשה לדעת הרמב״ם שאין ממיתים אותו רק מודיעים אותו שחייב מיתה א״כ מאי פריך דליחשב בהדי ז׳ מצות הא לא הוי דומיא דז׳ מצות דהתם חייב מיתה ממש וי״ל דפריך לר״ש אמר רב דסובר לעיל (דף כ״ז ע״א) דאינו נהרג רק על ז׳ מצות ואעפ״כ חשיב מצות לב״נ וא״כ ליחשב נמי הא ומסתמא לא יפלוג אהא דר״ל ודר׳ יוחנן לקמן. א״נ י״ל דבאמת כי פריך דליחשביה הוי סובר דחייב מיתה ממש כיון דאזהרה גמורה היא אכן כי מתרץ דקום עשה לא קחשיב דלא הוי דומיא דאינך א״כ לא שייך ג״כ למילף מיתה ממש מהיכא דילפינן לאחרינא משופך דם כיון דלא דמי ליה דהתם שוא״ת והכא קום ועשה ולכן סבר הרמב״ם דאין ממיתין. וכן י״ל לקמן גבי כותי שעוסק בתורה דבאמת כי פריך וליחשביה גבי ז׳ מצות הוי סובר דחייב מיתה ממש קאמר ובאמת הוי מצי לתרץ דלא הוי דומיא דאינך וכתירוץ הר״ן רק דקושטא קאמר ליה דהוי בכלל אינך או בכלל גזל או בכלל עריות אבל מ״מ אין חייבים מיתה ממש דקרא דלנו מורשה ולא להם לא משמע ליה רק אסמכתא בעלמא: בתוספות ד״ה מפני מה. היתה ראויה למות מיד: פי׳ קודם שאכל גם אדם וכמו שפי׳ המהרש״א דאל״כ גם אדם הי׳ ראוי למות. ובזה א״ש ג״כ דלא יקשה למה לא מתה והא אדם יכול לישא תאומת הבל דבזה לא שייך עולם חסד יבנה כיון שלא הוליד ועוד דאיכא מ״ד בב״ר דתאומה יתירה נולדת עם הבל אבל בזה א״ש דהבל עדיין לא היה נולד בעת שחטאה חוה כמ״ש התוס׳ לעיל (דף ל״ח ע״ב) ע״ש: ד״ה מי איכא מידי. וי״ל דלא אסיר אלא כשעושה כך תדיר: פי׳ ואז חייב משום הוצאת זרע לבטלה ולכך מתו ער ואונן אבל לא משום ביאה שלא כדרכה דהיא מותרת בב״נ כמו בישראל לפי המסקנא. וא״ל לפי מה שכתבו התוס׳ לקמן (דף נ״ט רע״א) בד״ה והא פריה ורביה דמי שמצווה על פרי׳ ורבי׳ מצווה ג״כ על השחתת זרע וא״כ ב״נ דלא מצווה על פריה ורביה גם על השחתת זרע אינו מוזהר ומ״ט מתו ער ואונן די״ל דהא דב״נ אינו מצווה על פריה ורביה היינו דוקא משעת מ״ת ואילך כשנצטוו ישראל אבל ודאי קודם מתן תורה היו מצווים דהא פרו ורבו לנח נאמר: בד״ה קץ ידא. גבי יד לאמה תקצץ: ובשיטת רש״י י״ל דודאי הא דר״ה קץ ידא הי׳ מטעם קנסא דמן הדין א״ל דאנה הוזכר דין כזה ואי משום דכתיב וזרוע רמה תשבר זה ודאי לא לדין יחשב דאם גם אמר איוב בפי׳ שהמרים יד תקצץ ידא ג״כ אין לנביא רשאי לחדש דבר מעתה מכ״ש בזה דלא הוי רק רמז בעלמא כדמוכח מהא דאמר ר״א אין לו תקנה אלא קבורה והרי הכא ודאי כ״ע מודו שאין ממיתין אותו וע״כ דלא הוי רק רמז ואסמכתא ולכך כ׳ רש״י שפיר שלא היה רק משום קנסא והוראת שעה וקרי לי׳ משום קנסא לאפוקי דלא הוי משום דין גמור אבל התם בנדה הא דאמר דינא תנן היינו דלא הוי רק קללה אלא דבאמת דנין כן ולא אתי משום דינא רק לאפוקי דלא הוי רק קללה אבל באמת הא דדנין כן היינו מטעם קנסא ולא משום דין גמור:מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush