×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) יֵהָנֶה בָּהֶן מַהִי דְּנֶיהְוֵי כּוּלְּהוּ מַתָּנָה קָאָמַר אוֹ דִלְמָא לִיתְהֲנֵי מִינַּיְיהוּ מִידֵּי קָאָמַר יֵרָאֶה בָּהֶן מַהוּ יַעֲמוֹד בָּהֶן מַהוּ יִשָּׁעֵן בָּהֶן מַהוּ אתֵּיקוּ.
If a person on his deathbed says: So-and-so shall benefit from my property, what is the halakha? Is he saying that all of the property shall be a gift? Or perhaps he is saying that the recipient shall derive some benefit from the property. If he says: So-and-so shall be seen in my property, what is the halakha? If he says: So-and-so shall stand in my property, what is the halakha? If he says: So-and-so shall rely on my property, what is the halakha? The Gemara concludes: All these dilemmas shall stand unresolved.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרשב״םראב״דאור זרוערמ״הרשב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי בבא בתרא קמט ע״א} איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו תא שמע
דאיסור הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא רב מרי [בריה]⁠1 הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה ובי רב הוה אמר רבא היכי קני להו רב מרי להני זוזי אי בירושה הוא2 לאו בר ירושה הוא ואי במתנה מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן כל היכא דאיתיה בירושה [איתיה]⁠3 במתנה וכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה ואי במשיכה ליתנהו גביה ואי בחליפין אין מטבע [נקנה]⁠4 בחליפין ואי אגב ארעא לית ליה ארעא ואי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אתינא לגביה מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי אמאי לא לודי5 איסור דהני6 זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא7 נפק אודיתא מבי איסור איקפד רבא אמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסידו8 לי פירוש הא דאמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה וכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה9 דלגבי10 יורש בלחוד אמרי׳11 הכי ועיקרה דמילתא משום דקיימא לן דלגבי יורש לשון מתנה ולשון ירושה12 חד טעמא נינהו כדאמרינן אמר רב ששת יטול יזכה יחזיק יקנה13 כולן לשון מתנה הן במתניתא תנא אף יחסין ויירש בראוי ליורשו ור׳ יוחנן בן ברוקא היא ואמרינן נמי14 {בבלי בבא בתרא קלג ע״א15} שלח רב אחא בר רב [עוא]⁠16 לדברי ר׳ יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק אמר ליה רבא לרב נחמן והא אפסקה אמר ליה הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק. ושמעת מינה דלשון מתנה ולשון ירושה לגבי יורש חדא מילתא היא ומכאן אמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן אבל מתנת שכיב מרע למי שאינו יורש ואפילו לגר דעלמא קני דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו והכי שדר מר׳ ורבנ׳17 האיי גאון ז״ל18:
1. בריה: כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו. וכן חסר בעיטור מאמר שיכב מרע.
2. הוא: כ״י נ: ״האי״. חסר בדפוסים.
3. איתיה: כ״י נ, דפוסים. וכן בעל המאור כאן בשם רבינו. כ״י סוטרו: ״איתנהו״.
4. קונה: דפוסים. כ״י סוטרו: ״קונה״.
5. לודי: דפוסים: ולודי.
6. דהני: דפוסים: דהלין.
7. דפוסים מוסיף: אדהכי.
8. ומפסידו: גיד, דפוס קושטא: ״ומפסדו״. דפוסים: ומפסדי.
9. ואי במשיכה ליתנהו גביה.... במתנה: חסר בכ״י נ. שמא מחמת הדומות.
10. דלגבי: וכן באור זרוע (סי׳ קפז) בשם רבינו. גיד, כ״י נ, דפוסים: ״במתנת״, כברא״ש.
11. אמרי׳: וכן באור זרוע שם. כ״י נ: ״דקאמ׳⁠ ⁠״. דפוסים: הוא דקא אמר, ונראה שכן היה גם בכ״י נ (הדף נפגם), כברא״ש.
12. מתנה, ירושה: דפוסים: ״ירושה, מתנה״.
13. יטול יזכה יחזיק יקנה: דפוסים: יטול יחזיק יזכה יקנה.
14. נמי: וכן גיד, כ״י נ, דפוס קושטא. חסר בדפוסים.
15. וברי״ף בבא בתרא לעיל פרק ח (דף ס ע״ב).
16. רב עוא: גיד, כ״י נ, דפוס קושטא. וכן ברי״ף לעיל שם. כ״י סוטרו: ״רב עוירא״. ר״י מיגאש (לעיל קל ע״א), דפוסים: ״בר עולא״. אור זרוע (סי ׳קפז): ״רב עויא״.
17. מר׳ ורבנ׳: גיד: ״מר׳ ורב׳⁠ ⁠״. בכ״י נ, נפתח: ״מרנו ורבינו״. דפוסים רק: רבינו.
18. ז״ל: וכן כ״י נ. גיד, דפוסים: ״זצ״ל״.
ערך רב
רבא(גיטין ט בבא בתרא קמט) דתנן (משנה פאה ג) חוץ מאחד מריבוא שבהן פי׳ אחד מריבוא אמר לאו כל כך דווקא דצריך למימר הכי אלא אפילו אמר אחד מריבוא אמר לא יצא בן חורין דמסתברא דאותו אחד מריבוא אדידיה קאי יש ששונין חוץ מאחד מרובו ופי׳ חוץ מדבר אחד שהוא הרוב (חולין צ: תמיד כט:) פרוכת דתנן (שקלים יב) ומשמנים ושתי רבוא נעשת פירוש פ״ב כיכרין פ״א ומשמנים ושתי רובא כלומר פ״ב בתולות ארוגוה:
א. [פיעל.]
יהנה – יראה.
1אמר רבא היכי קני להו רב מרי להני זוזי אי במתנה כל היכא וכו׳. מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן כל דאיתיה בירושה כו׳. פירוש מי שהוא ראוי לירש בעלמא כגון ישראל שיש לו מורישים תקנו לו מתנת שכיב מרע מפני שעשו לו את הנותן כמוריש אבל גר שאין לו מוריש לא תקנו לו ורב מרי לגבי איסור כגר בעלמא דמי ולרב מרי לא היה לו מוריש באותה שעה לא אב ולא בן ולא שום קרוב הילכך אינו קונה במתנת שכיב מרע ובהודאה מיהא קנה אלמא הודאת (בריא כמתנת בריא היא ש״מ) שכיב מרע כמתנת בריא שאינו יכול לחזור בו. ובהלכה הרב ז״ל מפרש כו׳.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
איבעיא להו יֵהנה בהם מהו. יֵראה בהם מהו. ישען בהם מהו. יעמד בהם מהו תיקו. הילכך לא קנה. איבעיא להו שכיב מרע שמכר כל נכסיו מהו. זימנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד חוזר וזימנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד אינו חוזר לא קשיא הא דאיתנהו לזוזי בעינייהו חוזר דלהכי שבקינהו אם אעמוד מחוליי אחזירם. והא דפרעינהו בחוביה אם עמד אינו חוזר:
סימן קפה
כתב רבי׳ ברוך זצ״ל מארץ יון וכן הלכה:
[שם]
איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו ת״ש דאיסור גיורא הוי ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה. אמר רבא במאי קני להו רב מרי להני זוזי אי בירושה גר לאו בר ירושה הוא. אי במתנה מתנת ש״מ כירושה שויוה רבנן והאי לאו בר ירושה הוא. דאיתיה בירושה איתיה במתנה דליתיה בירושה ליתיה במתנה. אי במשיכה ליתנה גביה. אי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין. אי אגב קרקע לית ליה קרקע אי במעמד שלשתן אי שלח לא אזילנא לגביה. מתקיף לה רב אחא בר אמי אמאי ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי אינון. אדהכי נפק אודיתא מבי איסור [ד]⁠זוזי דרב מרי איקפד רבא אמר מגמרא טענתא ומפסידא לי. פי׳ רבינו שמואל זצ״ל שכיב מרע שהודה ואמר בחליו שדה זו או מעות הללו של פלוני הם אע״פ שהיינו מוחזקים בנכסים הללו שאינן של אותו פלוני שהיו ידועים לנו שהם של זה המודה בהם לאחרים מי אמרי׳ שהוא אומר כך שלא להשביע את בניו או לא. ת״ש כו׳ ומסקנא דהודאתו הודאה. ואע״ג דאמרי׳ בסנהדרין פ׳ דיני ממונות בשלשה ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי. כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא מסקי בי זוזי אתו תבעינהו ליורשין כו׳. ומסקי׳ אדם עשוי שלא להשביע את בניו ופטורין מלשלם. והכא אמ׳ דאזלינן בתר הודאת פיו. נראה בעיני דהתם היינו טעמא כיון שעשה עצמו עבד לוה לאיש מלוה. ודאי להחזיק עצמו כעני הוא עושה. אבל כאן שהממון בעין והוא מודה של פלוני הוא. י״ל שהפקידו אצלו מקודם לזה השכיב מרע. או זיכה לו השכיב מרע על ידי אחר והרי הוא חפץ שיבא לידו:
סימן קפו
וכל אלו הדברים שאמר רבא הלכות הן. כתב רבי׳ יצחק בר מרדכי זצ״ל הכא מיירי בהודא׳ פקדון שאמר אלו מעות או דבר אחר הופקד בידי דומיא דאיסור שהודה ואמר הלין זוזי דהוו מיפקדי בי רבא דמרי בריה הוי. אבל אם הודה ואמר שהיה חייב לפלו׳ מנה ולא תבעו אלא מעצמו הודה. בהא פלוגתא היא בפרק זה בורר דההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא מסקי בי זוזי אתו תבעינהו ליורשים. אתו לקמיה דר׳ ישמעאל בר׳ יוסי אמר להו כי אמרי׳ אדם עשוי שלא להשביע את בניו בחייו אבל לאחר מותו לא. ור׳ חייא פליג עליה ואמר כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך עשוי שלא להשביע את בניו. וכן לקמן בגט פשוט אמרי׳ רב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי. אמר תנו נותנין לא אמ׳ תנו אין נותנין. אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו. ואם תבעוהו והודה ולא אמר אתם עדי. בהא בעיא דרבא בשילהי גט פשוט שכיב מרע שהודה אם צריך לומר כתובו או אין צריך. ופשטי׳ אין צריך דאין אדם משטה בשעת מיתה. והשתא אית לן למימר מדקא בעיא ליה בשכיב מרע שהודה מכלל דבבריא כי האי גוונא פשיטא דלא הויא הודאה. והיינו טעמא היכא דאמר בריא שלא בפני בעל דין פקדון יש לפלו׳ בידי והעדים שמעו יכול לומר כדי להשביע את עצמי עשיתי. או שיאמר שום אמתלא ונאמן הוא בכך הואיל שלא היה בפני בעל דין שהיה אומר אתם עדים. אבל שכיב מרע שמת מחמת הודאתו ולא חזר בו עד שמת. י״ל שבאמת הודה. ואפי׳ למאן דאית ליה בהודאת מלוה אדם עשוי שלא להשביע את בניו. הכא בפקדון הואיל דבעין הוא מוכחא מילתא טפי דכך הוא ואינו עושה כדי שלא להשביע את בניו עכ״ל. הרי רבי׳ שמואל זצ״ל ורבינו יצחק בר מרדכי זצ״ל תרוייהו סבירא להו דהודאת ש״מ במלוה שאמר אני חייב לפל׳ כך וכך לא הויא הודאה ולא זכה אותו למי שהודה. אבל הודאת שכיב מרע בממון שהוא בעין שהודה ואמר זה הממון של פלו׳ הוא זכה בזה הממון אותו למי שהודה. ואע״פ שלא אמר הפקידו בידי. וגם לא אמר שזיכה לו על ידי אחר אנן דיינינן לה הכי הואיל שהודה לו שהוא שלו מסתמא הפקידו אצלו או זיכה לו על ידי אחרים. אע״פ שלשון רבינו יצחק בר מרדכי זצ״ל משמע לכאורה שצריך שיאמר הפקידו בידי. שכך כתב מיירי בהודא׳ פקדון שכך אמר אלו מעות או דבר אחר מופקד בידי. לאו דוקא שאומר בפירוש מופקד בידי ולא בא למעט אלא היכא שאמר אני חייב לפלו׳ דלא הויא הודאה. ולישנא דגמ׳ נמי הכי משמע דמסיק ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי אינון ולא קאמר דהפקידם גביה אלא כיון דאמר דדידיה אינון אנן תלינן דהפקידם גביה או זיכה לו על ידי אחר:
סימן קפז
וכן נראה בעיני דהלכה למעשה דכל היכא דהודה שכיב מרע מעצמו שלא תבעוהו ואמר אני חייב לפלו׳ מנה לא זכה ראובן. אבל אם המנה בעין ואמר זה המנה שבידי או זה המנה שהפקדתי ביד פלו׳ של ראובן הוא זכה ראובן באותו מנה. ואע״ג דרבינו יצחק בר שמואל זצ״ל פליג ואמר דכל שכן הוא שיותר יש לנו לומר שאומר אמת במלוה כיון שמשעבד עצמו. אבל גבי פקדון עושה שלא להשביע את בניו. נראה בעיני דאין כאן שום כל שכן דודאי גבי מלוה הואיל שאינה בעין אינו יכול לומר כשהודה תנה לי דמצי לאשתמוטי עד דהוה ליורשיי ופרעו לך ודאי אית לן למימר דאמר הכי שלא להשביע את בניו. וכי תבע ליורשין אמרי לי׳ שלא להשביע אותנו אמר הכי. אבל היכא שהממון בעין והודה ואמר זה הממון של פלו׳ הוא דמצי הלה למימר תנהו לי ולא מצי לאשתמוטי [ו]⁠דאי סברא היא דקושטא קאמר וזכה הלה למי שהודה בזה הממון. וכן נראה בעיני הלכה למעשה. והשתא אתי שפיר הא דתקון רבנן מעמד שלשתן. דקשה לי אמאי הוצרכו לכך יקנה לו בהודאה. אלא שההודאה לא מהניא במלוה מטעמא דפרישי׳. ומעמד שלשתן קני אפילו במלוה כדפרישית לעיל. והא דבעי ליה למימר פרק קמא דגיטין דמעמד שלשתן דוקא בפקדון היינו מקמי דקיימ׳ ליה הודא׳ שכיב מרע. והא נמי נראה בעיני הלכה למעשה דדוקא בשכיב מרע מהניא הודאה ולא בבריא כדפירש רבינו יצחק בר מרדכי זצ״ל. ולכאורה מסתייע ממעשה דמרוני דלקמן בפרקין ולקמן אפרש. והנהו הודאות דפרי׳ בתחילת בבא מציעא משמע נמי דבבריא לא קני בהודאה. ואתיא לי שפיר דתקון מעמד שלשתן בעבור בריא ובעבור מלוה:
כתב רבינו יצחק אלפס זצ״ל הא דאמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן. כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה. ליתיה בירושה ליתיה במתנה. לנבי יורש בלחוד אמרינן הכי. ועיקרא דמילתא משום דקיימא לן דלגבי יורש לשון מתנה ולשון ירושה חד טעמא הוא. כדאמר רב ששת יטול יזכה יקנה כולן לשון מתנה הן. במתני׳ תנא אף יחסן וירש בראוי ליורשו ור׳ יוחנן בן ברוקה היא. ואמרי׳ נמי שלח רב אחא בר רב עויא לדברי ר׳ יוחנן בן ברוקה נכסיי לך ואחריך לפלו׳ וראשון ראוי ליורשו. אין לשני במקום ראשון כלום. שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. א״ל רב נחמן והא אפסקה. א״ל הוא סבר יש לה הפסק. ורחמנא אמר אין לה הפסק. ושמעת מינה דלשון מתנה ולשון ירושה דלגבי יורש חדא מילתא היא. מיכן אמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן. אבל מתנת שכיב מרע למי שאינו יורש ואפי׳ לגר דעלמא קני. דקיי״ל דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. והכי שדר מר רב האיי גאון זצ״ל. עכ״ל:
צה. איבעיא להו יהנה בהן מהו יראה בהן מהו יעמוד בהן מהו. מי מהנו גבי שכיב מרע או לא. ואלו כולן עלו בתיקו. וכיון דלא איפשיט לן אי לשון הקנאה הוא ואי לא, לא קנו:
צו. איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו. ובשכיב מרע קא מיבעיא לן, היכא דמכר כל נכסיו ועמד אי יכיל למהדר ביה ואי לא. מי אמרינן נותן הוא דיכיל למהדר ביה דהא לא שביק מידי לנפשיה וסתמיה מחמת מיתה קא יהיב, אבל מוכר דנפישי דמיה גביה אימור כי זבין עליהו קא סמיך ולאו מחמת מיתה קא מזבין, או דילמא מוכר נמי לא עביד דמזבין כולהו נכסי אלא מחמת מיתה, דאי הוה ידע דחיי לא הוה מזבין להו לכלהו דחייש דילמא מגנבי מיניה זוזי.
זימנין אמר רב יאודה אמר רב אם עמד חוזר וזימנין אם עמד אינו חוזר ולא פליגי לישני אהדדי הא דאיתינהו לזוזי בעיניהו והא דפרעניהו בחובו. דאי איתנהו לזוזי בעיניהו לא יכול למהדר ביה, דעליהו קא סמיך, פרעינהו בחובו יכיל למהדר ביה, דאגלאי מילתא למפרע דכי זבינהו לנכסי אדעתא דמפרעינהו לזוזי בחובו הוא דזאבין, ולאו לשיורינהו לנפשיה. ומסתברא דדוקא דפרעינהו בחובו, דכיון דקדים חוביה לזבוניה הוכיח סופו על תחילתו, אבל יהבינהו במתנה, אי יהבינהו לאלתר מוכחא מילתא דאדעתא דהכי זבין ואם עמד חוזר בשתיהן, ואי לאחר זמן דדמי לנמלך, אם עמד חוזר במתנתו ואינו חוזר בנכסים. ואין צריך לומר היכא (דננבו) [דנגנבו] או אבדו דלא יכיל למהדר בנכסים, דודאי מעיקרא אדמייהו קא סמיך. הדין הוא סברא דידן, ואיכא מרבואתא דכתבי איפכא, ולא דייק גבן מהני טעמי דכתבינן:
צז. איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו. כגון שהודה שממון זה של פלוני הוא, מי יכיל למהדר ביה או לא. ובמצוה מחמת מיתה קא מיבעיא לן, אי נמי במסוכן דסתמיה מצוה מחמת מיתה הוא. מי אמרינן לאקנויי קא מכוון והויא לה מתנת שכיב מרע היכא דמוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב דיכיל למהדר ביה, או דילמא להודאה גמורה קא מיכוון והוה ליה כבריא שהודה דלא יכיל למהדר ביה.
ת״ש דהודאה גמורה היא, דאיסור גיורא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא רב מארי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה אמר רבא היכי קני להו רב מארי להני זוזי אי בירושה גר לאו בר ירושה הוא. דאע״ג דקימא לן דגוי יורש אביו דבר תורה כדאיתא בפרקא קמא דקידושין (יז,ב) הני מילי כל כמא דלא אגיור, אבל גר את הגר אינה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים כדאיתא התם. מאי טעמא, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא מיחס בתר אבוה. דבדין הוא דאפילו גר את הגוי נמי לא, אלא התם תקינו ליה רבנן גזרה שמא יחזור לסורו, וגבי גר את הגר דלא שייך למגזר לא תקון רבנן. ורב מארי אי הואי הורתו ולידתו בקדושה הוה ירית ליה לאבוה דבר תורה, השתא דהורתו שלא בקדושה אע״ג דלידתו בקדושה הוה ליה כגר את הגר דלא ירית ליה.
ואי במתנה מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה וכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה. כלומר מתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו דקדים בה מקבל מתנה לכל אדם כירושה שויוה רבנן, כמאן דירית לה מקבל ירושה שהיורש קודם בה לשאר יורשין דהיינו ירושת הבנים את האב דליכא דקדים להו בגוה משם אחר כדבעינן לברורי לקמן. וכיון דכירושה שויוה רבנן לא עדיפא ליה למקבל מירושה, כל היכא דאיתיה למקבל בירושה כי האי גוונא דראוי לירש את אביו איתיה במתנה אפי׳ ממי שאינו ראוי ליורשו, וכל היכא דליתיה למקבל בירושה כי האי גוונא כגון שאין הורתו בקדושה דאינו ראוי לירש את אביו ליתיה במתנה ממי שאינו ראוי ליורשו. ורב מארי כיון דאין ראוי לירש את אביו דהא הורתו שלא בקדושה ליתיה במתנת שכיב מרע ממי שאינו ראוי ליורשו ואפי׳ מאביו כדבעינן לברורי טעמא לקמן. ואי במשיכה ליתינהו גבי דאיסור כי היכי דלימשכינהו רב מארי מיניה, ואי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין ואי אגב ארעא לית ליה ארעא ואי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא לגביה.
מתקיף לה רב איקא בריה דרבי אמי אמאי ולודי איסור דהני זוזי דרב מארי נינהו וליקנינהו באודיתא אדהכי והכי נפק אודיתא מבי איסור איקפד רבא אמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדו לי. ושמע מינה דהודאת שכיב מרע לאו מתנה היא אלא הודאה גמורה היא, דאי ס״ד מתנה היא היכי קני להו רב מארי להני זוזי באודיתא, והא לאו בר ירושה הוא וכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה, אלא לאו ש״מ דהודאה גמורה היא, ואמטול הכי אהני ליה לרב מארי. וכיון דהודאה היא ולאו מתנה היא הויא לה כהודאת בריא ולא מצי למהדר ביה. והוא הדין נמי לענין מילי דלא מיקנו במתנה, כגון דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו, כגון מלוה וגזל וכיוצא בהן, אע״ג דלא מיקנו במתנה מיקנו בהודאה. וכן הלכתא:
צח. ושמעינן מהאי מעשה דאיסור כמה מילי. שמעינן מינה דגר שאין הורתו בקדושה אע״פ שלידתו בקדושה אינו יורש את אביו. והוא הדין לאחיו ולשאר מורישין הבאין מכח האב, ואע״פ שאין שם יורש אלא הוא. ואם מת אביו כל המחזיק בנכסיו זכה בהן. אבל יורש הוא את אמו, דכיון דלידתו בקדושה על כרחיך בתרה שדינן ליה וברא הוא וירית לה. ובהדיא גרסינן בפרק נושאין על האנוסה ועל המפותה (יבמות צז,ב) היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מיבמין אבל חייבין משום אשת אח, אלמא כל היכא דלידתן בקדושה אע״פ שלא היתה הורתן בקדושה אית להו חייס האם בדאורייתא דהא חייבין קתני, והוא הדין לענין ירושה שיורשין את אמן דאידי ואידי חד טעמא הוא. ואע״ג דדרשינן מטות להקיש מטה האם למטה האב, הני מילי במידי דשייך לאקושינהו להדדי, כגון היכא דמיחס בתר אימיה ולא מיחס בתר אבוה לא מקשינן להו להדדי. תדע דהא לית ליה מטה האב כי היכי דליקיש מטה האם למטה האב. והכי נמי מסתברא, דאי ס״ד לכל מילי מקשינן להו, יהא הבן קודם לכל אדם בנכסי האם כמו שהוא בנכסי האב, ונפקא מינה לאקדומי בנים לבעל בנכסי האם, וקרא דהסבת הבעל מיבעי לי להיכא דליכא בן. אלא מאי אית לך למימר, כיון דלא שייכא ירושת הבעל אלא גבי אם לא מקשינן מטה אם למטה האב, הכא נמי גבי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, כיון דלית ליה אלא חייס האם לא מקשינן מטה האם למטה האב.
ושמעינן נמי דמתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו באותה שעה, כגון בת במקום בן ואחר במקום בת, והוא הדין למי שאינו ראוי ליורשו כלל, כירושה שויוה רבנן. כל היכא דאיתיה למקבל מתנה בירושה, דראוי לירש את אביו, כגון שהורתו ולידתו בקדושה, איתיה נמי במתנת שכיב מרע למיקנא באמירה בעלמא, אפילו מגר בעלמא. וכל היכא דליתיה למקבל מתנה בירושה לירש את אביו, אע״ג דאיתיה בשאר ירושה, ליתיה במתנת שכיב מרע ממי שאינו ראוי ליורשו, ואפי׳ מישראל, ואפי׳ מאביו גר. דהא רב מארי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה וראוי לירש את אמו הוה כדברירנא, ואין צריך לומר לירש את בניו, ואפי׳ הכי קאמרינן דכיון דליתיה בירושה לירש את אביו ליתיה במתנה אפי׳ מאביו וכל שכן מאיניש מעלמא, דכי שויוה רבנן כירושה לאו ככל ירושה דעלמא שויוה אלא כירושת הבנים את האב בלחוד שויוה.
וטעמא דמילתא דקימא לן דמתנת שכיב מרע לא בעיא חד מאנפי הקנאה אלא באמירה בעלמא קני. וקימא לן נמי דלא קניא מידי אלא לאחר מיתה. וקיימא לן נמי דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ואי לאו דאיכא מדאורייתא זכיה כי האי גוונא דלא בעיא חד מאנפי זכייה והקנאה ולא קנייא מידי אלא לאחר מיתה, לא הוו מתקני לה רבנן. ולא אשכחן בדאורייתא כי האי גוונא אלא בירושה בלחוד. ואע״ג דהני אנפי דאמרן משכחת להו בין בירושת הבנים את האב בין בשאר ירוש⁠[ו]⁠ת, היינו טעמא דלא שויוה אלא בירושת הבנים את האב משום דקדים בה מקבל מתנה (ו)⁠לשאר יורשין הבאים משם אחר דלאו מתנת שכיב מרע, ולא אשכחן בירושה כי האי גוונא אלא בירושת הבנים את האב דקדים בה היורש לשאר היורשין הבאים משם אחר. דאי כשאר ירושות כל חדא מיניהי זימנין דאיכא דקדים ליה ליורש בגוה משם ירושה אחריתי, דאפילו ירושת הבן את אמו הרי בעלה קודם בה לבנים, וירושת הבעל נמי היכא דנתגרשה הרי שאר כל היורשין קודמין בה לבעל, וכל שכן שאר ירושות כגון ירושת האב את הבנים והאחים ואחי האב, שהבנים קודמין בהן לעולם לשאר יורשין. ואשתכח דאי הוו משוו לה למתנת שכיב מרע כשאר ירושות לאו מירושת הבנים את האב, הוה דינא דכל היכא דאית ליה לנותן יורש דלא ליקני מקבל מתנה ולא מידי, דהא בשאין ראוי ליורשו עסקינן, ולא הוה מהנייא תקנתא דרבנן ולא מידי.
אלא לא משכח לה דמהני בה לשוויה כירושה אלא בירושת הבנים את האב דליכא דקדים להו בגוה משם אחר. דאע״ג דכי נפישי בנים לא שקיל לה חד מיניהו לכולה ירושה אלא כל חד וחד ירית חולקיה, ולא עוד אלא שאין לבת במקום הבן כלום, ואפילו הכי איתה לבת במתנת שכיב מרע ואפילו במקום בן, כדאשכחן במעשה דאמן של בני רוכל (לקמן קנא,א). והוא הדין אפי׳ ממי שאינה ראויה ליורשו כלל. שאני התם דשם הבנים את האב אחת היא, וכי קאמרינן דליכא דקדים להו בגוה משם ירושה אחת קאמרינן, דאלו מאותו השם אע״ג דכל היכא דכי הדדי ניניהו ירתי כהדדי, וכל היכא דעדיפי מהדדי כגון בנים לגבי בנות קדמי להדדי, כולה חדא ירושה היא. והוא הדין גבי מתנת שכיב מרע, דאע״ג דלא קדים ליה למקבל איניש אחרינא בגוה משם אחד, היכא דנפישי מקבלי מתנות כיון דכולהו כהדדי נינהו ומשם אחד קאתו וחדא תקנתא היא לכולהו, כל חד וחד מאי דיהיב ליה נותן הוא דשקיל. והוא הדין לענין קדימה, היכא דאלימא חדא מחברתה, כגון קמיתא ובתריתא בחד ממונא, בתריתא זכייה ולית לה לקמייתא ולא מידי, דאפי׳ חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו. ואי לאו בתריתא הויא זכיא קמייתא דומיא דבנות במקום בנים והרי אתברר לך דכולה מילתא כי איתקון כעין דאורייתא אתקון דומיא דירושת הבנים את האב. וכי קאמרינן סתמא כירושה שויוה רבנן, כירושה דומיא דמתנה דקדים בה מקבל לכל אדם קאמרי׳, היינו ירושת הבנים את האב, מה שאין כן בשאר ירושות דאי איכא אחרינא דקריב טפי מניהו אפי׳ משם אחד איהו קדים. וכיון דכירושת הבנים את האב שויוה לא אלימא ליה למקבל טפי מהיכא דנפלה לה בירושה מאביו, דכל היכא דאיתיה למקבל בירושה לירש את אביו איתיה במתנה אפי׳ ממי שאינו ראוי ליורשו, ואפילו היכא דליתיה לנותן בירושה. וכל היכא דליתיה למקבל בירושה לירש את אביו, ואע״ג דאיתיה בשאר ירושות, ואיתי׳ נמי לנותן בירושה, ליתיה למקבל במתנה ממי שאינו ראוי ליורשו, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכל היכא דלא שייכא גבי מקבל מדאורייתא זכייה וכיוצא בה לא תקון רבנן.
והני מילי ממי שאינו ראוי ליורשו, אבל ממי שראוי ליורשו אע״ג דליתיה למקבל בירושה לירש את אביו קני. ונפקא מינה למעשה דרב מארי ומאי דדאמי ליה, דאע״ג דלא קני מאביו וכל שכן משאר אינשי דלא חזי למירתניהו דהא אינו ראוי לירש את אביו, כיון דראוי לירש את אמו קני מינה במתנת שכיב מרע אפי׳ לאפקועי שאר בנים שהורתן ולידתן בקדושה. ולא מיבעיא בלשון ירושה דאפי׳ מדאורייתא נמי קני, כרבי יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, ואפי׳ על בן בין הבנים ובת בין הבנות כדקתני לה בהדיא בפרק יש נוחלין (לעיל קמז,ב ד״ה ודיקא), אלא אפילו בלשון מתנה דלא קני אלא מדרבנן כדברירנא בפרקין בשמעתתא דמנין למתנת שכיב מרע (קמז,א), כל היכא דראוי לירש את הנותן באותה שעה אע״ג דאין ראוי לירש את אביו נמי קני. דכי אמרינן דכל היכא דליתיה בירושה לירש את אביו ליתיה במתנה, הני מילי ממי שאין המקבל ראוי ליורשו, דכיון דאינו ראוי לירש את הנותן אי ליתיה נמי בירושה לירש את אביו אשתכח דליתיה מדאורייתא בירושה כי האי גוונא, וכל דתקון רבנן לא תקון רבנן אלא כעין דאורייתא כדברירנא טעמא לעיל. אבל היכא דאיתיה בירושה לירש את הנותן, אע״ג דליתיה בירושה לירש את אביו, תקינו ליה רבנן למקנא מיניה דהאי נותן אפילו בלשון מתנה, ואפילו היכא דאיכא אחריני דהוו חזו למירת בהדיה. דלא מבעיא לרבי יוחנן בן ברוקה דכיון דאיתיה מדאורייתא בלשון ירושה, איתיה נמי מדרבנן בלשון מתנה, דכעין דאורייתא הוא, אלא אפילו לרבנן נמי כיון דאיתיה בירושה גבי נותן גופיה כעין דאורייתא הוא, דחזינן ליה כמאן דירית לה מנותן גופיה דהא ראוי ליורשו הוא, ואע״ג דאיכא אחרינא דהוה חזי למירת בהדה, דאם כן מתנת שכיב מרע מאי אהנייא ליה.
תדע דכי איתיה בירושה נמי לירש את אביו אע״ג דלאו מיניה*, וכל שכן היכא דראוי לירש את הנותן עצמו בשותפות, דחזינן ליה כמאן דירית לה איהו לחודיה מיניה, דירושת הנותן גופיה דאתיא מתנה מכחו עדיפא טפי מירושת אביו דלא אתיא מתנה מכחו, וכל שכן דהא קיימא לן כר׳ יוחנן בן ברוקה. ורבא דקאמר טעמא משום דכירושה שויוה רבנן ולא קאמר כמתנת שכיב מרע דאורייתא שוויוה רבנן, משום דמתנת שכיב מרע היכא דמקני בלשון מתנה בין למי שראוי ליורשו בין למי שאין ראוי ליורשו דברי הכל היא. דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן בן ברוקא אלא בלשון ירושה, דכיון דלא דרשי והיה ביום הנחילו את בניו לכדרבי יוחנן בן ברוקא, כי אמר בלשון ירושה הוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה שאין זו ירושה האמורה בתורה. ורבי יוחנן בן ברוקא דריש והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה ולאו מתנה על מה שכתוב בתורה. אבל בלשון מתנה דכולי עלמא מודו, דכיון דלאו מתנה על הכתוב שבתורה הוא קני מדרבנן. וכיון דדברי הכל היא לא ניחא ליה לאוקמי טעמא דתקנתא דמודו בה כולי עלמא במילתא דפליגי בה תנאי. ותו אינה צריכא לפנים.
ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן דכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה, הני מילי בבנו דאפי׳ לשון מתנה לגביה לשון ירושה משמע, אבל לגר בעלמא אע״ג דליתיה בירושה קני.
והאי סברא לא דייק כלל, דהשתא בבנו לא קני משום דאין ראוי ליורשו, בגר בעלמא היכי קני, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וכי תימא שאני בנו דכיון דמשמע לשון ירושה והוא אינו ראוי ליורשו הוה ליה מתנה על הכתוב שבתורה, לא ס״ד, חדא דאי מהאי טעמא אדנקיט טעמא משום דמתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, האי שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה מיבעי ליה. ועוד דרבא מתנת שכיב מרע סתמא קאמר, דמשמע דלאו אהאי עובדא בלחוד קאי, אלא (שכל) [אכל] מתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו קאי, דסתם מתנת שכיב מרע למי שאינו שראוי ליורשו משמע, כדאמרינן בפרקין (לעיל קמז,א) מניין למתנת שכיב מרע מן התורה ונקיט לה קראי דוהעברתם את נחלתו לבתו ונתתם את נחלתו לאחיו, יש לך העברה אחרת שהיא כזו ואי זו זו מתנת שכיב מרע, והתם ודאי בשאינו ראוי ליורשו קאי, דומיא דבת במקום בן ואח במקום בת כדברירנא התם.
ועוד, דכי אמור רבנן שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה הכא דאמר נכסי לך או לפלוני סתמא ומאי דדמי להו דמשמע הכי ומשמע הכי, דלגבי מי שראוי ליורשו לא משמע לשון מתנה אלא לשון ירושה, אבל היכא דפריש לשון מתנה, אפילו גבי בנו הראוי ליורשו לאו לשון ירושה משמע אלא לשון מתנה משמע. דאי לא תימא הכי, היכא דהשוה להן את הבכור בלשון מתנה אמאי דבריו קיימין, הא אמרת לשון ירושה משמע, ותנן (לעיל קכו,ב) אם אמר משום ירושה לא אמר כלום. ועוד דאפילו בסתמא נמי, נהי דאמור רבנן במי שראוי ליורשו דוקא, במי שאין ראוי ליורשו מי אמור. והא בהדיא קאמרינן התם (לעיל קלג,א) גבי ההוא דאמרי ליה בנכסיך למאן דילמא לפלניא ואמר להו אלא למאן דאם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה.
אלא על כרחיך טעמא דהא מעשה דרב מארי לאו משום דמשמע לשון ירושה הוא, אלא משום דליתיה בירושה הוא, וכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה, ואפי׳ לגר דעלמא נמי לא קניא, דהא הכא דרב מארי כיון דאינו ראוי לירש את אביו כאיניש מעלמא הוה דמי לגביה וקאמרינן דלא קני, וכל שכן בגר בעלמא דלא בנו דלא קני.
וה״מ במתנת ש״מ דקניא באמירה בעלמא, לא שנא בבנו ולא שנא באחר, דאפי׳ בבנו נמי כל היכא דאין ראוי לירשו לא מצי מקני ליה אלא בלשון ירושה ולא בלשון מתנה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. מדאוריתא לא, דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו, דדרשינן מיניה דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה כבניו המתיחסין לו כתיב. ומדרבנן נמי לא, כירושה שויוה רבנן, דכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה ממי שאינו ראוי ליורשו. ואע״ג דאקני ליה בלשון מתנה, וכ״ש בלשון ירושה, דה״ל מתנה על הכתוב שבתורה. אבל במתנת בריא אי נמי במקצת דלאו מצוה מחמת מיתה דבעיא קנין אי נמי חד מאנפי הקנאה כמתנת בריא, כיון דהקנאה דאוריתא היא דהא בחד מאנפי הקנאה דקנו מדאוריתא קא מקני ליה ומחיים קא מקני ליה, לא שנא גר ולא שנא ישראל קני. תדע דרבא כי מהדר אכולהו אנפי דהקנאה דמצי איסור לאקנויי ליה לרב מארי בגויהו לא קא דחי להו מטעמא דלאו בר ירושה הוא אלא גבי מתנת ש״מ בלחוד, דאלו משיכה לא קא דחי ליה אלא משום דליתינהו גביה, וגבי חליפין משום דאין מטבע נקנה בחליפין וגבי אגב ארעא משום דלית ליה ארעא, וגבי מעמד שלשתן משום דלא אזיל לגביה, [מ]⁠כלל דאי הוה אית ליה ארעא אי נמי אזיל לגביה הוה מקני ליה אגב ארעא, אי נמי במעמד שלשתן אע״ג דלאו בר ירושה הוא:
צט. ושמעינן נמי דאין מטבע נקנה בחליפין. אבל אגב ארעא מיקני. ודוקא במידי דקאי ב⁠(י)⁠רושתיה דמקנה, אי נמי פקדון דאית ליה גבי אחריני, והאי מעשה דאיסור ורבא נמי פקדון הוה. אבל מלוה לא, דאין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו, וליכא אורחא לאקנויי אלא במעמד שלשתן כדברירנא בפירקין (לעיל קמח,א) גבי מילתא דאיתא בבריא איתא בש״מ:
ק. ושמעינן נמי דמאן דא״ל לחבריה מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, ואע״ג דלא קביל עליה ההוא דאיתיה גביה למתביה להאי מקבל מתנה אלא קאמר אין אית לך גבאי מיהו מיהב לא יהיבנא ליה להאי פלניא ולא מידי, כיון דבמעמד שלשתן קאמר ליה קנה. דדיקינן מדקאמר רבא אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא לגביה, טעמא דלא אזיל לגביה, מכלל דאי הוה אזיל לגביה הוה יכיל איסור לאקנוייהו לזוזי לרב מארי על כרחיה דרבא:
הא דאיבעיא להו יהנה בהן מהו ויראה בהן ויעמוד בהן וישען בהן וסלקא בתיקו. איכא למידק, מאי שנא מידור בבית זה. פירש הראב״ד ז״ל דהכא כגון דאמר נכסי לפלוני שיהנה בהן שיעמוד בהן והספק מפני שאלו הלשונות אינן לשון מתנה, מפני שהן כמו ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה ופחותין מהן, משום דלא משמע אלא שיהנה ושיראה בהן לפי שעה, אלא מפני שאמר נכסי לפלוני שמא הוא מועיל להוציא מאלו הלשונות, שלא בא לפחות אלא להוסיף, או שמא תחלת דבריו לא נתכוון אלא למה שהוא מפרש בסוף, וקאי בתיקו ולא קנה.
אם אמר בלשון ״יהנה בהן״, מהי ההלכה? האם כוונתו דניהוי כולהו [שיהיו כולם] מתנה קאמר [הוא אומר], או דלמא ליתהני מינייהו מידי קאמר [שמא שייהנה מהם משהו הוא אומר]? וכן אם אמר לשון ״יראה בהן״, מהו? או לשון ״יעמוד בהן״, מהו? או לשון ״ישען בהן״, מהו? לאף אחת מן השאלות הללו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.
If a person on his deathbed says: So-and-so shall benefit from my property, what is the halakha? Is he saying that all of the property shall be a gift? Or perhaps he is saying that the recipient shall derive some benefit from the property. If he says: So-and-so shall be seen in my property, what is the halakha? If he says: So-and-so shall stand in my property, what is the halakha? If he says: So-and-so shall rely on my property, what is the halakha? The Gemara concludes: All these dilemmas shall stand unresolved.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרשב״םראב״דאור זרוערמ״הרשב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אִיבַּעְיָא לְהוּ מָכַר כׇּל נְכָסָיו מַהוּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב באִם עָמַד אֵינוֹ חוֹזֵר וְזִימְנִין אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אִם עָמַד חוֹזֵר וְלָא פְּלִיגִי גהָא דְּאִיתַנְהוּ לְזוּזִי בְּעֵינַיְיהוּ הָא דְּפַרְעִינְהוּ בְּחוֹבוֹ.

A dilemma was raised before the Sages: If a person on his deathbed sold all of his property, what is the halakha? Rav Yehuda says that Rav says: If he recovers, he cannot retract the sale. And at times, Rav Yehuda said that Rav said: If he recovers, he can retract the sale. And these statements do not disagree. This statement, that he can retract the sale, applies in a case where the dinars he received as payment are still extant, i.e., in his possession. That statement, that he cannot retract the sale, applies in a case where he paid his debt with those dinars.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםר״י מיגשרשב״םראב״ןראב״דאור זרוערמ״הרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מכר כל נכסיו ולא שייר כלום ועמד מהו – מי אמרי׳ דמצי למיהדר בהו דלהכי זבנינהו מחמת מיתתו דאי מיית ליה הוו מכורין אבל השתא כשעמד אין מכירתו מכירה. או דילמא מכירה שאני ממתנה ואינה חוזרת:
הא דאיתנהו זוזי בעינייהו – שלא הוציאן על דעת כן מכרן שאם יעמוד יחזור בהן. אבל פרעינהו לזוזי בחובו על דעת כן מכרן דגמר ומקני ליה מיד ומכירתו מכירה ולא יחזור:
איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו. פי׳ מי אמרינן כיון שלא שייר מידי עמד חוזר, דהא מחמת מיתה הוא דזבין. או דילמא במתנה הוא דבעינן שיור, בזביני לא בעינן שיור כיון דנשארו בידו הדמים. זמנין אמר רב עמד חוזר, וזמנין אמר רב עמד אינו חוזר, ולא פליגי הא דאיתנהו לזוזי בעיניהו עמד אינו חוזר, דהוו להו הנך זוזי שיור, כדקימא לן דאפילו מטלטלי נמי הוו שיור, כדבעינן למימר קמן. והא דפרעינהו בחובו עמד חוזר, דכיון דפרעינהו בחובו ליתנהו לזוזי בעיניהו, והא לא שייר מידי, וודאי מחמת מיתה הוא דזבין.
הא דאיתנהו בעינייהו – חוזר דלהכי שבקינהו אם אעמוד מחליי אחזירם.
דפרעינהו בחוביה – אם עמד אינו חוזר.
מכר כל נכסיו ועמד, אם בעין הדמים הן חוזר ואם פרען בחובו אינו חוזר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זמנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד חוזר וזמנין אמר אינו חוזר ולא פליגי הא דאיתנהו לזוזי בעינייהו הא דפרעינהו בחובו. פירש הרב ר׳ יהוסף הלוי ז״ל, איתנהו לזוזי אינו חוזר דהוה ליה כמשייר, דהא קיימא לן דבכולהו מטלטלי הוי שיור, אבל פרעינהו בחובו אינו שיור וחוזר. ופירושו ואדרבא איתנהו חוזר פרעינהו אינו חוזר, והרי זו כעין ההיא דאמרינן בריש פרק אלמנה נזונת (כתובות צז.) זבין ולא אצטריכו ליה זוזי חוזר. וכן פירש ר״ח ז״ל וכן כל שאר המפרשים.
א במשנתנו דובר על מתנת שכיב מרע בכל נכסיו שאם עמד חוזר ממנה. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: שכיב מרע שמכר כל נכסיו, מהו הדין בכגון זה? אמר רב יהודה אמר רב: אם עמד והבריא מחוליו אינו חוזר במכר זה. וזימנין [ופעמים] שאמר רב יהודה אמר רב: אם עמד חוזר. ומעירים: ולא פליגי [ואין הדברים חלוקים]: הא [זה] שאמר שהרי זה חוזר בו, מדובר באופן דאיתנהו לזוזי בעינייהו [שנמצאים הכספים בעינם], הא [זה] שאמר שאינו חוזר בו — דפרעינהו [שפרע אותם] בחובו, שיש לומר שלשם כך מכר — כדי שיוכל לפרוע את חובו.
A dilemma was raised before the Sages: If a person on his deathbed sold all of his property, what is the halakha? Rav Yehuda says that Rav says: If he recovers, he cannot retract the sale. And at times, Rav Yehuda said that Rav said: If he recovers, he can retract the sale. And these statements do not disagree. This statement, that he can retract the sale, applies in a case where the dinars he received as payment are still extant, i.e., in his possession. That statement, that he cannot retract the sale, applies in a case where he paid his debt with those dinars.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםר״י מיגשרשב״םראב״ןראב״דאור זרוערמ״הרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִיבַּעְיָא לְהוּ שְׁכִיב מְרַע שֶׁהוֹדָה מַהוּ ת״שתָּא שְׁמַע דְּאִיסּוּר גִּיּוֹרָא הֲוָה לֵיהּ תְּרֵיסַר אַלְפֵי זוּזֵי בֵּי רָבָא רַב מָרִי בְּרֵיהּ הוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה וְלֵידָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה הֲוַאי וּבֵי רַב הֲוָה.

§ A dilemma was raised before the Sages: In the case of a person on his deathbed who admitted that he owed money to a certain person, where it was possible that he did not actually owe him money, what is the halakha? Does his admission qualify as the gift of a person on his deathbed? The Gemara answers: Come and hear a proof, as Issur the convert had twelve thousand dinars deposited in the house of Rava. Rav Mari, Issur’s son, whose conception was not in the sanctity of the Jewish people, i.e., he was conceived before his father converted, but his birth was in the sanctity of the Jewish people, i.e., he was born after his father converted, was in a study hall elsewhere when his father was on his deathbed.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםר״י מיגשרשב״םראב״ןתוספותראב״דאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״הרשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שכיב מרע שהודה – שאמר כך וכך אני חייב לפלוני ומת מהו. מי אמרי׳ דודאי חייב להן וקנו בעלי חובין שהודה להם או דילמא להכי קאמר הכי שאם יעמוד מחליו שלא יחשבו בני אדם שהוא עשיר שמשל אחרים הוא ולא קני:
ת״ש דאיסור הוה גר – ונכסי הגר כשמת ואין לו יורש כל המחזיק בהן זכה:
והורתו שלא בקדושה – דאכתי לא הוה גר אביו:
ולידתו בקדושה – לאחר שנתגייר וגזרינן לידתו [בקדושה] אטו הורתו שלא בקדושה ולא יורש הוא שלא היתה הורתו בקדושה:
לית נהו גבי איסור הני זוזי – דמצי לממשכינהו:
איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו. פי׳ קימא לן דבריא שהודה ודאי הודאתו הודאה, דהא בכוליה תלמודין אמרינן הודאת בעל דין כמאה עד⁠[ים], וזה אינו צריך לפנים ולא לפני לפנים. וכיון דקימא לן דמתנת שכיב מרע בכל הנכסים אם עמד חוזר, קא מיבעיא לן השתא שכיב מרע שהודה מהו. כלומר מי אמרינן הודאתו נמי הודאה הויא כבריא ולאו מתנה, וכיון שכן אם עמד אינו חוזר. או דילמא אמרינן דלמתנה בעלמא הוא דאיכוון, ונפקא מינה דאם עמד חוזר. אי נמי נפקא מינה היכא דאודי במידי דלאו בר הקנאה הוא, כגון דאודי בדבר שאין לו גוף וכיוצא בו שאינו בר הקנאה, אי נמי היכא דאודי לבן גר שאינו בתורת ירושה דליתיה נמי במתנת שכיב מרע. אי אמרת הודאה היא מכי אודי בה זכה בה ההיא דאודי ליה, ואי אמרת לאו הודאה היא אלא מתנה בעלמא היא, כיון דלאו בר מתנה הוא לא קני מידי. ופשטינן לה ממעשה דאיסור דאודי דהנהו זוזי דהוו ליה בי רבא, דרב מרי בריה נינהו, וזכה בהו רב מרי בההיא אודיתא, ואע״ג דליתיה במתנת שכיב מרע, דהא לאו בר ירושה הוא משום דהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה, אלמא הודאה הויא ולאו מתנה, וכיון שכן אפילו עמד אינו חוזר, וכיון דאיפשיט דהודאה היא ולאו מתנה לא תימה דכהודאת בריא הויא וצריך לומר אתם עדי, אלא אע״ג דלא אמר אתם עדי נמי לא מצי הדר ביה, וזכה ליה בההיא הודאה, דהא אמרינן בפרק גט פשוט בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צריך לומר אתם עדי או לא, אדם משטה בשעת מיתה או לא, צריך לומר כתובו או לא, בתר דבעיא הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו.
ויש לפרש להא דאיבעיא לן שכיב מרע שהודה הכי. כלומר מי מקניא הודאתו כי היכי דמקניא מתנתו, או דילמא מתנה הוא דתקון רבנן הודאה לא תקון רבנן. והני תרי פירושי סליקי, מיהו מסתברא דפירושא קמא טפי דייק מהאי פירושא בתרא. מדאמרינן מקמי האי בעיא איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו, זמנין אמר רב עמד חוזר וכו׳, ובתריה אמרינן איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו, ומתחזיא מילתא דכי היכי דההיא בעיא דאיבעיא לן מכר כל נכסיו מהו, לענין אם עמד חוזר או אינו חוזר הוא, הם הכי נמי האי בעיא אחריתי דאיבעיא לן בתריה שכיב מרע שהודה מהו, לענין אם עמד חוזר או אינו חוזר היא ולא לענין אי קניא אי לא קניא:
איבעיא להו שכיב מרע שהודה – ואמר בחליו שדה ומעות הללו של פלוני הן ואע״פ שהיינו מוחזקים בנכסים הללו שאינן של אותו פלוני שהיינו יודעין שהן של זה המודה בהם לאחרים מי אמרינן שהוא אומר כן שלא להשביע את בניו או דלמא כיון דאודי אודי.
ת״ש כו׳ – ומסקנא דהודאתו הודאה ואע״ג דאמרינן בסנהדרין בפרק דיני ממונות תניינא (דף כט:) ההוא דהוו קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קשכיב אמר פלניא ופלניא מסקו בי זוזי אתו תבעינהו ליורשים כו׳ ומסקנא אדם עשוי שלא להשביע את בניו ופטורין מלשלם והכא אמרינן דאזלינן בתר הודאת פיו נראה בעיני דהתם היינו טעמא כיון שעושה עצמו עבד לוה לאיש מלוה ודאי להחזיק עצמו כעני היה עושה אבל כיון שהממון בעין והוא מודה של פלוני הוא י״ל שהפקידו אצלו מקודם לזה השכיב מרע או הקנה לו השכיב מרע ע״י אחר והרי הוא חפץ שיבא לידו.
דאיסור – הוא איסור גיורא שבא על רחל בת מר שמואל קודם שנתגייר ונתעברה הימנו בגיות את רב מרי בר רחל ובתוך כך נתגייר ואח״כ נולד רב מרי והוה ליה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה והיא מבנות שמואל שנשבו כדאיתא בכתובות (דף כג.).
ושכיב מרע שהודה ואמר מעות שיש לי ביד פלוני פיקדון או הלואה, של פלוני הן, הודאתו הודאה ושקיל להו. כדאשכחן באיסור גיורא שהודה בזוזי שהיו לו ביד רבא דשל רב מרי בריה הן וקנאן רב מרי. והוא הדין אם הם אצל השכיב מרע והודה בהן.
שכיב מרע שהודה מהו – פירש רבינו שמואל דמיבעיא ליה אם אומר כן שלא להשביע את בניו או דלמא כיון דאודי אודי והא דאמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כט:) דאדם עשוי שלא להשביע את בניו התם מיירי שמחזיק עצמו עבד לוה לאיש מלוה עשוי שלא להשביע את בניו אבל גבי פקדון אינו עושה ודאי [שלא] להשביע את בניו אלא מודה ואין נראה לומר דאדרבה כ״ש הוא שיותר יש לנו לומר שאומר אמת במלוה כיון שמשעבד עצמו אבל גבי פקדון עושה שלא להשביע את בניו ועוד איזו ראיה מביא מאיסור גיורא שהודאתו היתה ודאי אמת כדי ליתן דלא שייך כאן מידי שלא להשביע את בניו ונראה לר״י לפרש כן שכיב מרע שהודה מהו מי שהודה שיש לפלוני מנה בידו אע״פ שאנו מוחזקים בו שאין לו מי אמרינן דקני במתנת שכיב מרע ואם עמד חוזר או דלמא קני לגמרי ואם עמד אינו חוזר ופשיט מההוא מעשה דאיסור גיורא דקני לגמרי במתנת בריא על ידי הודאתו דאי במתנת שכיב מרע היאך קנה והא אמרינן כל מאן דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע כו׳ א״כ במתנת בריא היא ואם עמד אינו חוזר וכן משמע מתוך פירוש ר״ח דפירש לודי איסור דהנהו דמים דרב מרי בריה וקני להו באודיתא דאבוה ועוד יש מפרשים שכיב מרע שהודה מהו פי׳ שהודה שיש לו פקדון ביד אחרים והקנהו לזה מי מהני להקנותו באמירה בעלמא או לא ופשיט ליה מעובדא דאיסור דקני באמירה בעלמא וה״ה נמי בבריא הוה מצי למיבעי אלא אפילו בשכיב מרע דמקני באמירה בעלמא לא פשיטא ליה אי קני אי לא מיהו אי קני בשכיב מרע לא הוה שמעינן דקני בבריא אבל אי לא לא הוה קני בשכ״מ כ״ש בבריא מ״ר וראשון עיקר.
רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה כו׳ וביבמות פרק החולץ (דף מה: ושם) אמרינן אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל ואע״ג דכתיב מקרב אחיך כו׳ כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה וזה ודאי היה גר ויוכל להיות שהוא אותו שבכאן בנו של איסור מיהו בפרק מי שהחשיך (שבת דף קנד. ושם ד״ה ואמרי) רב מרי בר רחל ישראל גמור היה דקאמר התם רבה אבוה דרב מרי בר רחל וצ״ל דתרי רב מרי בר רחל הוו מיהו מה שפירש רבינו שמואל דרב מרי בר איסור גיורא שבא על בת שמואל קודם שנתגייר והורתו שלא בקדושה שנשבית כדאמרינן בכתובות (דף כג.) אין נ״ל דהא אמרינן בירושלמי שאמרה אמת במה שאמרה נשביתי וטהורה אני וה״נ משמע בגמרא שלנו דאמר ליה ר׳ יוחנן לרב שמן בר אבא זיל איטפל בקרובתך על כן נראה דהא דאמרינן בעלמא רב מרי ברה דבת שמואל אחר הוה ושמא הוא שנזכר אביו בפרק מי שהחשיך (שבת דף קנד.) ומה שקורא אותו על שם אמו לפי שרוצה ליחסו אחר שמואל כדאשכחן רבנא עוקבא ורבנא נחמיה בני ברתיה דרב וכן רבי שמעון בן פזי ואבא שאול בן אמא מרים (כתובות פז.).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יג. שכיב מרע שכתב נכסיו כול׳ איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו – פירוש: ראובן הבריא שאמר לשמעון המנה שיש לי אצל לוי אני מודה בפני עדים שהוא שלך אינו יכול שמעון לכוף את לוי בהודאה זו אלא אומר לו לוי לאו בעל דברים דידי את ואינו מתחייב לוי בהודאת ראובן כדפרישית במהדורה קמא עד שיביא לוי עדים שיעידו כי אותו המנה שהפקיד ראובן ביד לוי אנו יודעים שהוא של שמעון בלא הודאתו של ראובן אז ודאי יכול שמעון ללכת על לוי ולהוציאו מידו ואינו יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את שהרי יש לו עדים שהוא שלו ועכשיו הוא שואל אם היה ראובן המודה שכיב מרע אם קיימו חכמים הודאתו כשני עדים שיוכל שמעון ללכת על לוי כאילו היו לו עדים שהוא שלו כיון ששכיב מרע הודה ועשו חכמים דבר זה כדי שלא תיטרף דעתו עליו כמו שעשו במתנתו שמקנה נכסיו בדיבור בעלמא ולאחר מיתה מה שאין כן בבריא או דילמא לקיים דיבורו כמו הקינין של בריא עשו לו תקנה אבל להאמין דבריו כשני עדים לא עשו לו תקנה ופשט שעשו לו תקנה גם בהודאתו שכיון שהוא מקנה נכסיו לאחרים בהודאתו בכל קינין שהוא מקנה לאחרים עשו לו תקנה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו. פירוש, הודאתו הודאה גמורה היא כהודאת בריא ואם עמד אינו חוזר, או דילמא הודאתו מתנה היא ואם עמד חוזר. ואסיקנא דהודאתו הודאה ואם עמד אינו חוזר. ובסוף גט פשוט (בבא בתרא קעה.) איבעיא לן אי צריך לומר אתם עדי או לא, ואסיקנא דאינו צריך, דאין אדם משטה בשעת מיתה.
שכ״מ שהודה שחפץ פלוני שברשותו של פלוני או שחוב שיש לו על פלני שהוא של פלני הודאתו הודאה כבריא הגמור שאמרו עליו הודאת בעל דין כמאה עדים ומעתה אם עמד אינו חוזר בה ואפילו הודה למי שאינו יכול להקנותו בדרך אחרת אלא בדרך זה כגון גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה שאינו יכול להורישו וכן שאינו יכול ליתן לו במתנת שכיב מרע שהרי לשון מתנה אצל הבן כלשון ירושה היא ואלו קנה נמצא יורש את אביו והרי אינו יכול לירשו והודה בנכסיו או במקצתן שהן שלו הודאתו הודאה ואין אומרין הערמה היא ולא נתכון אלא למתנה ולא קנה אלא לאחר מיתה ואם עמד חוזר אלא הודאה גמורה היא וקנה משעת הודאה ואין יכול לחזור וכן אפילו הודה בדבר שאינו יכול להקנותו לא במתנה ולא בשום הקנאה הודאה מיהא מועלת בו כגון דבר שאין בו ממש:
מעשה היה באיסור גיורא שהיה לו בן שהיתה הורתו שלא בקדושה והיו לו ביד אחד מן החכמים ממון גדול וכשחלה ונטה למות היה הנפקד דן בעצמו שמן הדין לא היה אותו הבן קונה אותם כלל וכשיחזירם לו הוא מתורת חסד או מצד שתהא רוח חכמים נוחה הימנו יצא לו שם חסידות או שיהא המוחזר גומל לו כראוי והיה אומר בעצמו היאך אותו הבן קונה נכסים אלו אם בירושה אינו בר ירושה ואין אדם יכול להוריש מי שאינו בר ירושה אם במתנת שכ״מ מתנת שכ״מ כירושה שויוה רבנן כל שהוא בירושה הוא במתנה וכל שאין בירושה אינו במתנה אם במשיכה אינם אצלו אם בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין אם באגב קרקע אין לו קרקע אם במעמד שלשתן איני הולך אצלו ודין מעמד שלשתן אינו על ידי שליח כמו שביארנו בראשון של גיטין וסוף הדברים השיבו אחד מן החכמים שאם האב מודה שהם שלו קנאם בהודאה ונתפרסם הענין עד שעשה כן:
לפי דרכך למדת שהמעות נקנים אגב קרקע אע״פ שאין המעות ברשותו של מקנה והטעם מפני שפקדון היה והפקדון ברשות בעלים הוא אחר שהוא קיים הא מלוה אינה קנויה אלא במעמד שלשתן ואם היתה מלוה בשטר מקנה את השטר בכתיבה ומסירה או אגב קרקע וכן פקדון שכפר בו אינו נקנה אגב קרקע וכן הנותן ואין המעות או המטלטלין ברשותו אינו נקנה אגב קרקע וכן כתבוה גדולי המחברים ויש חולקין בקצת דברים וכבר כתבנו מזה בבבא קמא:
זה שאמרנו שכל שאינו בירושה אינו במתנה לא נאמרו הדברים אלא ביורש כגון זה שהיה בנו והיה יורש אלמלא שגרות אביו מפקיעתו וכל לגבי יורש מתנה וירושה אחד הם וכמו שאמרו שאין לשון מתנה אלא ירושה וירושה אין לה הפסק אבל למי שאינו יורש אע״פ שאין לשון ירושה מועיל בו לשון מתנה מועיל בו ואפילו גר לגר דעלמא שאינו מיורשיו או גר לישראל או ישראל לגר ויש אומרים אף לגוי וכן כתבוה ראשוני הגאונים אלא שגדולי המחברים חולקין בה במתנה אא״כ הוא בדרך הודאה שאפילו הודה לגוי שומעין לו ונראין דברי הגאונים יש חולקין לומר שאף באדם אחר כל שאין יכול להוריש אין יכול ליתן כגון הגר שאין מתנתו מועילה אף לישראל והם מפרשים כל היכא דאיתיה בירושה על המוריש כלומר כל שיכול להוריש הא כל שיכול להוריש לאחד יכול ליתן במתנת שכ״מ למי שירצה שעשו הנותן אצל המקבל כמוריש אצל היורש וגדולי המפרשים פרשו כל דאיתיה בירושה שראוי לירש כגון ישראל וקונה מן הגר אבל כל שאין ראוי לירש אין מתנתו כלום ונמצא שהגר אינו קונה במתנת שכ״מ אף מישראל ונראין דברי הראשונים:
הודאה זו שהזכרנו בשכ״מ אם בפניו היא ועל ידי תביעתו של אחר אין צריך בה לאתם עדי אע״פ שבבריא שמודה על ידי תביעת אחר צריך לאתם עדי כמו שביארנו בפרק חזקת בשכ״מ אינו כן שאין אדם משטה בשעת מיתה וכן יתבאר בפרק גט פשוט ואם היא שלא בפניו אם כמערים הוא כמי שרוצה להראות עצמו מגולגל אינו כלום שאדם עשוי שלא להשביע את בניו אא״כ אמר בפירוש תנו ואם הוא כמוסר דברים כגון שאומר כן בצנעה בפני שנים דבריו קיימים אפילו לא אמר תנו וזו היא שדברו בה בכאן ובא להשמיענו שאין אומרים שהערמה היא אחר שאין יכול ליתן לו:
יש מקשים במעשה זה של איסור מפני מה לא קנאם בדין מצוה לקיים דברי המת שהיא מצוה שכופין עליה כמו שיתבאר במקומו עד שפרשו שכל שאינו בירושה אינו בדין מצוה לקיים וכו׳ ואין זה כלום שהרי עבד כנעני אינו בירושה ואלו אמר עשו לו קורת רוח ר״ל שיעשו אותו בן חורין כופין את היורשים בכך ומ״מ גדולי הצרפתים פירשו שלא נאמר דין מצוה לקיים דברי המת אלא בממון שיצא מתחת ידו ונמסר ליד שליש על דעת כן כדין משליש מעותיו לבתו וכמו שמפורש בכתבות פרק מציאת (כתובות ס״ט:) וחכמי קטלונייא פירשו שלא נאמר דין מצוה לקיים דברי המת אלא במצוה כגון עשו אותו בן חורין עשו לה קורת רוח תנו כך וכך לפלני ואע״פ שבתנו מנה לפלני לא באו בה מצד מצוה זו מ״מ לשון הודעה הוא כלומר תנו מנה לפלני שאני חייב לו אבל כל שעיקרו צואה גמורה נותנין מצד מצוה זו וכבר הרחבנו הדברים בדבר זה במסכת גיטין פרק ראשון:
איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו. במחלק כל נכסיו איירי ומבעיא ליה הודאת בעל דין כמאה עדים ולא שנא בריא ולא שנא שכיב מרע הילכך אפילו אם עמד אינו חוזר או דילמא אמרינן שלא היתה הודאה אלא מחמת מיתה דאף על גב דבהודאת בריא אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים אבל בהודאת שכיב מרע כיון שהוא מצוה מחמת מיתה אמרינן כמו שדרכו ליתן מתנות מחמת מיתה כך דרכו שהוא מודה שחייב מנה לפי שחפץ ליתן לו במתנה. ונראה לי דאי אמרינן שלא היתה הודאה אלא מחמת מיתה אשתכח דאין כאן הודאה ומתנה נמי אין כאן הילכך אפילו כשמת לא קנה דודאי אין הודאה לשון מתנה והיינו דפשיט לה תלמודא מהא דנפק אודיתא מבי איסור גיורא ולא דמי ליה דהתם כשמת משום דאי אמרינן לא היתה הודאה אלא מחמת מיתה אין ההודאה כלום ואפילו כשמת לפי שאין הודאה לשון מתנה כן נראה לי. והרב רבי אברהם אב בית דין ז״ל פירש דהכי פשיט לה כיון דמהניא הודאה בגר אלמא אמרינן בה הודאת בעל דין כמאה עדים ואם עמד אינו חוזר דאי מהני מתורת מתנה אם כן בגר לא הוה מהניא הודאה דכל שאינו בירושה אינו במתנת שכיב מרע ונכון הוא. ובתר דפשיטא בשמעתין דשכיב מרע שהודה אינו יכול לחזור בו דאמרי נמי בהודאת שכיב מרע שהוא מהניא ולא תלינן שהיא מחמת מיתה בתר הכי איבעיא לן בפרק גט פשוט שכיב מרע שהודה צריך לומר אתם עדי או אין צריך לומר אתם עדי פירוש דכיון דקיימא לן דמהניא הודאתו ולא תלינן שהיא מחמת מיתה מעתה יש לנו לומר דאלימא טפי מהודאת בריא ואין צריך לומר אתם עדי לפי שאין אדם משטה בשעת המיתה ופשיט לה התם אין צריך לומר אתם עדי.
איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו. וזה לשון האר״י בעליות: במחלק כל נכסיו כו׳ (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להר״ב ז״ל).
והרשב״ם ז״ל פירש שכיב מרע שהודה מהו מבעיא ליה אי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו כו׳. והקשה מההיא דפרק זה בורר כו׳. ופירושו תמוה וכי משום דעבד לוה לאיש מלוה לא יאמר האמת במה שהוא חייב. ועוד קשה דמאי שייכא הך בעיא בשמעתין בפרק זה בורר שייכא טפי מהכא. ועוד מאי פשיט מעובדא דאיסור. ועוד לפי פירוש רשב״ם ז״ל לא קמבעיא ליה אלא היכא דלא אמר אתם עדי דכי קאמר אתם עדי לא שייך למימר אדם עשוי שלא להשביע את בניו והודאת איסור אמר אתם עדי וגם עשה לו שטר כדאמרינן לקמן נפק אודיתא מבי איסור. תוספי הרא״ש ז״ל.
וזה לשון הרא״ם ז״ל: שכיב מרע שהודה מהו. פירוש קיימא לן דבריא שהודה הודאתו הודאה וכיון דקיימא לן דמתנת שכיב מרע בכל הנכסים אם עמד חוזר קמבעיא לן השתא שכיב מרע שהודה מהו מי אמרינן הודאתו נמי הודאה הויא כבריא ולאו מתנה וכיון שכן אם עמד אינו חוזר או דילמא אמרינן דלמתנה בעלמא הוא דאיכוון ונפקא מינה דאם עמד חוזר. אי נמי נפקא מינה היכא דאודי (בעידי) בענין דלאו בר הקנאה כגון דאודי בדבר שאין לו גוף וכיוצא בו שאינו בר הקנאה. אי נמי היכא דאודי (לכן) למי שאינו בתורת ירושה דליתיה נמי במתנת שכיב מרע אי אמרת הודאה היא כתבי אודי בה זכה בה ההוא דאודי ליה ואי אמרת לאו הודאה היא אלא מתנה בעלמא כיון דלאו בר מתנה הוא לא קני מידי. ופשיט ליה ממעשה דאיסור דאודי דהנהו זוזי דהוו ביה רבא בריה דרב מרי נינהו וזכה בהו רב מרי בההיא אודיתא ואף על גב דליתיה במתנת שכיב מרע דהא לאו בר ירושה הוא אלמא הודאה הויא ולאו מתנה וכיון שכן אפילו עמד אינו חוזר וכיון דאיפשיט דהודאה היא ולא מתנה לא תימא דכהודאת בריא הויא וצריך לומר אתם עדי אלא אף על גב דלא אמר אתם עדי לא מצי הדר ביה וזכה ביה בעל ההודאה דהא אמרינן בפרק גט פשוט בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צריך לומר אתם עדי או לא משטה אדם בשעת מיתה או לא בתר דבעי הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו. ויש לפרש להא דאיבעיא לן שכיב מרע שהודה הכי כלומר מי קניא הודאתו כי היכי דקניא מתנתו או דילמא מתנה הוא דתקון רבנן הודאה לא תקון רבנן והני תרי פירושי סלקי. מיהו מסתברא דפירושא קמא טפי דאיק מפירושא בתרא מדאמרינן מקמי האי בעיא איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו זימנין אמר רב כו׳ ובתריה אמרינן איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו ומתחזיא מילתא דכי היכי דהאי בעיא דאיבעיא לן מכר כל נכסיו מהו לענין אם עמד חוזר או לא (הם) הכי נמי האי בעיא אחריתי שכיב מרע שהודה לענין אם עמד חוזר או אינו חוזר הוא אבל לא לענין אי קניא או לא קניא. עד כאן.
תוספות בד״ה שכ״מ שהודה כו׳ ונראה לר״י כו׳ אע״פ שאנו מוחזקין בו שאין לו מי אמרינן דקני במתנת ש״מ כו׳ עכ״ל ויש לדקדק דהדרא קושיין לדוכתא דאימא דשלא להשביע אמר כן ואם נאמר בדוקא באנו מוחזקין שאין לו בידו כלום איירי ניחא דלא שייך ביה שלא להשביע אבל לישנא דאע״פ שאנו מוחזקין כו׳ לא משמע כן ונראה דלא שייך שלא להשביע [א] אלא במת אבל בעמד כי הכא הרי אומר דלא שלא להשביע אמר כן אלא בדרך קנייה וק״ל:
בא״ד וכן משמע מתוך פר״ח דפירש לודי כו׳ וקני להו באודיתא כו׳ עכ״ל לא ידענא מאי משמע להו ראיה לפירוש ר״י מתוך פר״ח טפי מתוך לשון התלמוד שלפנינו והיה נ״ל לכאורה דלא הוו גרסינן בשמעתין מלת ולקנינהו דהשתא ניחא דממלות וקני להו שבפר״ח משמע כפר״י דלפרשב״ם לא שייך לשון קנייה אבל לקמן בתוס׳ בד״ה ואי אגב קרקע כו׳ מוכח דהוו גרסי ולקנינהו גם במרדכי נראה דפירוש ר״ח מסכים לפרשב״ם וצ״ע:
בא״ד ועוד י״מ שכ״מ כו׳ פי׳ שהודה שיש לו פקדון ביד אחרים והקנהו לזה כו׳ עכ״ל לכאורה מאי הודאה שייכא בהודה שיש לעצמו פקדון ביד אחר ומה קניה באמירה מועיל לאחר בזה דהא ודאי בכה״ג שיש לאדם פקדון ביד אחר בעי מעמד שלשתן כדמוכח לעיל בכמה דוכתין ונ״ל דכינוי שיש לו לא קאי על הנותן רק על המקבל שזה הנותן הודה שיש לו למקבל פקדון ביד אחר ואף שהוא נתן הפקדון בידו אין הפקדון שלעצמו ואף שאנו מוחזקין בזה הפקדון שהוא של הנותן ואינו של המקבל דאל״כ הוה שייך ביה שלא להשביע אלא דבהך הודאה רוצה להקנות לזה המקבל ושוב מצאתי כן במ״י וז״ל ור״י מפרש שכ״מ פי׳ שידוע לנו שאין פקדון בידו והודה שיש לו פקדון מי אמר כגון דשכ״מ מקני באמירה קני וה״ה בבריא מצי כו׳ עכ״ל והתוספות שפירשו כן על פקדון שיש לנותן ביד אחרים משום דהשתא הוי דומיא דעובדא דאיסור דמייתי ומה שהוצרכו לומר דבבריא נמי קמיבעי ליה היינו נמי משום דמעובדא דאיסור הא אפילו בבריא פשיט ליה דקני וק״ל:
תוס׳ ד״ה רב מדי. מיהו מה שפי׳ ר״ש. וכ״כ רש״י ברכות דף טו ע״א ד״ה ברה דבת שמואל:
בא״ד דהא אמרי׳ בירושלמי וכו׳. עי׳ שבת קנד תוד״ה ואמרי לה:
ב ועוד איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: שכיב מרע שהודה שהוא חייב ממון לאדם מסויים (גם אם אינו חייב לו באמת), מהו הדין? היש בכך ממש, והאם יש לה דין של מתנת שכיב מרע? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ממעשה שהיה, שאיסור גיורא [הגר] אביו של רב מרי הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי [היו לו שנים עשר אלף זוזים בבית] רבא. רב מרי בריה [בנו] של איסור, הורתו היתה שלא בקדושה, שאמו הרתה אותו לאיסור קודם שנתגייר, ולידתו בקדושה הואי [היתה] לאחר שהתגייר איסור אביו, ובי רב הוה [ובבית המדרש היה] ולא באותו מקום.
§ A dilemma was raised before the Sages: In the case of a person on his deathbed who admitted that he owed money to a certain person, where it was possible that he did not actually owe him money, what is the halakha? Does his admission qualify as the gift of a person on his deathbed? The Gemara answers: Come and hear a proof, as Issur the convert had twelve thousand dinars deposited in the house of Rava. Rav Mari, Issur’s son, whose conception was not in the sanctity of the Jewish people, i.e., he was conceived before his father converted, but his birth was in the sanctity of the Jewish people, i.e., he was born after his father converted, was in a study hall elsewhere when his father was on his deathbed.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםר״י מיגשרשב״םראב״ןתוספותראב״דאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״הרשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רָבָא הֵיכִי נִיקְנִינְהוּ רַב מָרִי לְהָנֵי זוּזֵי אִי בִּירוּשָׁה דלָאו בַּר יְרוּשָּׁה הוּא אִי בְּמַתָּנָה מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע כִּירוּשָּׁה שַׁוְּיוּהָ רַבָּנַן הכׇּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בִּירוּשָׁה אִיתֵיהּ בְּמַתָּנָה כֹּל הֵיכָא דְּלֵיתֵיהּ בִּירוּשָׁה לֵיתֵיהּ בְּמַתָּנָה.

Rava reasoned that he would acquire possession of the deposit for himself, as he said: How can Rav Mari acquire these dinars? If he attempts to acquire the money as inheritance, he is not fit to inherit from Issur. Since he was conceived before his father converted, he is therefore not halakhically considered his son. If he attempts to acquire it as a gift, the Sages equated the halakhic status of the gift of a person on his deathbed with that of inheritance. Therefore, anywhere that the property can be acquired as inheritance, it can also be acquired as a gift, and anywhere that the property cannot be acquired as inheritance, it cannot be acquired as a gift.
עין משפט נר מצוהרי״ףרשב״םתוספותראב״דאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״הרמב״ןרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא במאי קני להו כו׳ – והלכך אני זוכה בהן דנכסי הגר דינן כהפקר והרי הן בידי והנני קודם וזוכה.
גר לאו בר אורותי הוא – דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים.
דליתיה בירושה – כגון רב מרי ליתיה נמי בדין מתנת שכיב מרע.
כל דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע – נראה לי דאם היו לגר בנים איתא במתנת שכיב מרע אע״ג דהמקבל גר דליתיה בירושה דעל הנותן הוא דאיכא קפידא ולא על המקבל וראיה לדבר בפרק נושאין על האנוסה (יבמות דף צט.) שיש בן מוכר את אביו דמוקי [רבי יוחנן] בשכיב מרע וכן [משכיב מרע] שכתב כל נכסיו לעבדו חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד ואם מת ולא חזר קנה העבד הכל כדאיתא בפ״ק דגיטין (דף ט.) ועבד ליתיה בירושה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יד. פיסקא: דאיתיה בירושה איתיה במתנה ודליתיה בירושה ליתיה במתנה – כתב רבינו יצחק זצוק״ל הא דאמרינן מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן כל דאיתיה בירושה איתיה במתנה וכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה דלגבי יורש בלחוד הוא דאמרינן הכי ועיקרה דמילתא משום דקימא לן כל לגבי יורש לשון מתנה ולשון ירושה חד טעמא נינהו כדאמרינן אמר רב ששת יטול יזכה יקנה יחזיק כולן לשון מתנה הן במתניתא תנא אף יחסן ויירש בראוי ליורשו ור׳ יוחנן בן ברוקה היא ואמרינן נמי שלח רב אחא לדברי ר׳ יוחנן בן ברוקה נכסיי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשיני במקום ראשון כלום דאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק אמר ליה רבא לרב נחמן והא אפסקה אמר ליה הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק ושמעת מינה דלשון מתנה ולשון ירושה לגבי יורש חדא מילתא היא ומיכן אמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן אבל מתנת שכיב מרע1 למי שאינו יורש ואפילו לגר דעלמא קני דקימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו והכי שדר בה רב האיי גאון ז״ל. ואינו נראה לי לחלק בין גר דעלמא ובין גר שהוא בנו דאי ס״ד דמתנת שכיב מרע בגר דעלמא קני בגר בנו אמאי לא קאני אטו משום דהוא יורש גרע מאיניש דעלמא אליבא דרבנן דלית להו דר׳ יוחנן בן ברוקה דיורש לא קני לשון ירושה אלא לשון מתנה אילו נתן נכסיו לבנו גר בלשון מתנה הכי נמי דקני שהרי מחלקים היו בין לשון מתנה ללשון ירושה ולר׳ יוחנן בן ברוקה נימא דלא קאני אם כן ר׳ יוחנן מיגרע גרע מתנתו דיורש ממתנה דעלמא הא ליכא למימר דאיהו אתא לאלומי כוחו דיורש טפי מרבנן ולא לגרועיה. אלא ודאי כל מתנת שכיב מרע בגר לא קנייה דכיון דליתיה לגר בירושה ליתיה במתנה דכיון דמתנת שכיב מרע2 אפילו מסתמא לא קניא אלא לאחר מיתה כירושה שויוה רבנן והילכך מאן דלא חזי לירש לא חזי לקבל מתנת שכיב מרע ואפילו מאיניש דעלמא ואין לחלק בין יורש3 בנו לאחר.
1. כן בכ״י ירושלים 131. בכ״י ששון 557 חסר: ״מרע״.
2. כן הושלם בדפוסים. בכ״י ששון 557, ירושלים 131 חסר: ״מרע״.
3. כן בכ״י ירושלים 131. בכ״י ששון 557: ״יור״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמרי׳מתנת שכיב מרע כירושה שויו׳ רבנן – הוי בה רבינו הגדול ז״ל, אי הכי לא מצי שכיב מרע למיתן מתנה למי שאינו ראוי ליורשו כלו׳ שאינו קונה בדבור בלבד והא דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין לכל אדם וניחא ליה ז״ל דלא אמרי׳ הכי אלא בראוי ליורשו כלו׳ שהוא בנו אע״פ שהוא גר ואינו יורש מן הדין מ״מ כלשון ירושה הוא ולא קני והיינו דשלח רב אחא בר עולא לדברי רבי יוחנן נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לאחרון במקום ראשון כלו׳ לפי שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק.
פי׳ לפירושו, שלא תקנו חכמים מתנת שכיב מרע בבנו שאינו קונה אלא מטעם ירושה גמורה שהתורה נתנה לו רשות להנחילו לפיכך כאן שהוא בנו לא תקנו לו חכמים מתנה ואינו קונה הואיל וליתיה בירושה אבל מתנת שכיב מרע אפי׳ בגר שנותן לאינשי דעלמ׳ מתנתו מתנה, זהו דעת רבינו אלפאסי ז״ל ורבינו הגאון ז״ל.
ומכאן יש ללמוד דאפי׳ היכא דאמר בלשון מתנה מפורש שויוה רבנן כירושה כדכתיב׳ בפ׳ יש נוחלין והאי דלא אקנינהו לאחר במתנת שכיב מרע ע״מ להקנות לרב מארי דלא סמכא דעתיה דלהוי אחר מפסי׳ להו מרבא.
ואני תמה היאך לא לקח בית רובע קרקע כמעשה דמירוני לקמן (קנו ע״ב) וליכא למימר דחליש ליה עלמא טובא דהא קאמר אי שלח לי.
ומצאתי בגרסת ההלכות דרב מארי בי רב הוה, ולפי זה י״ל דאיסור לא גמיר והכי קאמר רבא אי טעי ועביד אגב ארעא לא קני להו דלית ליה ארעא שאלו היה בקי היה קונה קרקע ומקנה.
אבל רבותינו היו מפרשים דאגר קאי דהואיל ומתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר גמרמיתה פירושה היא לכל אדם שמטעם ירושה תקנוה כעין של תורה דאלו מתנה אין מתנה לאחר מיתה הילכך גר אינו בירושה אינו במתנה אפי׳ לאחר.
אמר רבא היכי קני להו רב מרי להני זוזי אי במתנה כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה. הקשה רב אלפסי ז״ל, אם כן מתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו לא יקנה, דהא אמר בלשון ירושה למי שאינו ראוי ליורשו לא אמר כלום, ואפילו הכי אמרינן שאם כתב לו בלשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין. ותירץ דלא אמרו אלא במי שראוי ליורשו, ומשום דסבירא לן כרבי יוחנן בן ברוקה דלגבי יורש לשון מתנה ולשון ירושה אחד הם, וכדשלח רב אחא בר עויא שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק ואף על גב דאפסקא איהו רחמנא אמר אין לה הפסק, והילכך גר שנתן לבנו שראוי לירש אילו היתה הורתו ולידתו בקדושה אין לשון מתנתו אלא ירושה והוא אינו בירושה, אבל גר שנותן במתנת שכיב מרע לאחרים מתנתו קיימת, וכן כתב משם רבינו האיי גאון ז״ל. ומכלל דבריהם, דאם אמר בלשון מתנה גמורה למי שראוי ליורשו אינה אלא ירושה ואי אפשר לו ליתן במתנה למי שראוי ליורשו אלא בירושה.
והראב״ד הקשה, שהרי שנינו בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכו:) המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר ולא כלום, ואם כדברי הרב ז״ל למה דבריו קיימין דאפילו אמר בלשון מתנה אינו אלא ירושה. וכן הקשה גם הר״ז הלוי ז״ל, ואני כבר תירצתיה למעלה במקומה, ועוד יש להקשות, דבנו של גר נמי כל שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה אינו נחשב לבנו ואינו ראוי לירש, וכיון שאין ראוי לירש כנכרי הוא, ולמה אינו במתנה. ואולי דעת הרב ז״ל דלאו בראוי ממש קאמר אלא ביוצאי ירכו קאמר, שהוא כיורשו, ושכנגדו ראוי ליורשו, אלא שזה קדמה הורתו לקדושתו. ומינה דמי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית, אפילו נתגייר ונשתחרר, אין אביהן יכול ליתן להם כלום במתנת שכיב מרע.
והפירוש הנכון משום דמתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר גמר מיתה, וכירושה היא לכל אדם, ומן הדין אינה כלום בכל אדם, שאין מתנה לאחר גמר מיתה, אלא דמשום ירושה תקנוה, והילכך גר שנתן במתנת שכיב מרע, כיון שאינו בר ירושה אף מתנתו אינה מתנה. ועדיין צריך לי עיון, דאדרבא ירושה עם גמר מיתה היא, ואילו היתה מתנתו עם גמר מיתה [לא הוה מהני] כלל אפילו כתב ואפילו קנו מידו ואפילו (בלא) מיפה את כחו. ואפשר לומר דלאו כירושה ממש אלא כירושה שאינה קונה מהשתא ואם עמד חוזר כירושה.
אגב ארעא לית ליה ארעא. תמיהא לי והא אדם מקנה אגב קרקע מושכר, וכדתנן (מעשר שני פ״ה, מ״ט) נתקבלו שכר זה מזה, וכן אגב קרקע מושאל ואיסור נמי יקנה אגב קרקע שהוא שוכב עליו בין שהוא שכור אצלו או שאול. ואיפשר ששכרו לזמן ועבר זמנו, או ששאלו לזמן ועבר זמנה של שאלה.
אמר רבא היכי קני להו רב מרי להני זוזי אי במתנה כל היכא וכו׳. וזה לשון הראב״ד ז״ל: מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן כל דאיתיה בירושה כו׳. פירוש מי שהוא ראוי לירש בעלמא כגון ישראל שיש לו מורישים תקנו לו מתנת שכיב מרע מפני שעשו לו את הנותן כמוריש אבל גר שאין לו מוריש לא תקנו לו ורב מרי לגבי איסור כגר בעלמא דמי ולרב מרי לא היה לו מוריש באותה שעה לא אב ולא בן ולא שום קרוב הילכך אינו קונה במתנת שכיב מרע ובהודאה מיהא קנה אלמא הודאת (בריא כמתנת בריא היא ש״מ) שכיב מרע כמתנת בריא שאינו יכול לחזור בו. ובהלכה הרב ז״ל מפרש כו׳ עד כאן.
כאשר היה איסור חולה אמר רבא, שהכסף היה מופקד אצלו, וסבור היה שיזכה בו : היכי ניקנינהו [איך יקנה] רב מרי להני זוזי [את הכספים הללו]? ובוחן היה את האפשרויות השונות: אי [אם] בירושהלאו בר [לא בן] ירושה הוא, שכיון שלא היתה הורתו בקדושה אינו נחשב כבנו, אלא כגר שנתגייר לבדו, שאין לו קשר משפחתי עם אביו; אי [אם] במתנה יתן לו, כשכיב מרע — הלא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן [עשו אותה חכמים], ולפיכך כל היכא דאיתיה [מקום שישנו] בירושהאיתיה [ישנו] במתנה, כל היכא דליתיה [מקום שאינו] בירושהליתיה [אינו] גם במתנה.
Rava reasoned that he would acquire possession of the deposit for himself, as he said: How can Rav Mari acquire these dinars? If he attempts to acquire the money as inheritance, he is not fit to inherit from Issur. Since he was conceived before his father converted, he is therefore not halakhically considered his son. If he attempts to acquire it as a gift, the Sages equated the halakhic status of the gift of a person on his deathbed with that of inheritance. Therefore, anywhere that the property can be acquired as inheritance, it can also be acquired as a gift, and anywhere that the property cannot be acquired as inheritance, it cannot be acquired as a gift.
עין משפט נר מצוהרי״ףרשב״םתוספותראב״דאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״הרמב״ןרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִי בִּמְשִׁיכָה לֵיתַנְהוּ גַּבֵּיהּ אִי בַּחֲלִיפִין ואֵין מַטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין אִי אַגַּב קַרְקַע לֵית לֵיהּ אַרְעָא אִי בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן אִי שָׁלַח לִי לָא אָזֵילְנָא.

If he attempts to acquire the dinars by pulling them, which is a formal act of acquisition, he will not be able to do this, as the dinars are not with him. If he attempts to acquire them by means of symbolic exchange, a pro forma act of acquisition effecting the transfer of ownership of an article, money cannot be acquired by means of symbolic exchange. If he attempts to acquire them by means of the acquisition of land, Issur does not have any land. If he attempts to acquire them by means of verbal instruction made by his father in the presence of all three parties, i.e., the giver, the recipient, and the bailee, if he sends for me, the bailee, I shall not go, as without the presence of the bailee he cannot transfer ownership of the money.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םתוספותראב״דאור זרוערמ״הרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לית ליה קרקע – לאיסור. אי שלח לי לא אזלינא ליה. כי היכי דליקני במעמד שלשתנו:
ליתנהו גביה – אין המעות בביתו של איסור שיוכל ליתנם לו בידו.
אין מטבע נקנה בחליפין – בבבא מציעא בהזהב (דף מו.).
אי אגב קרקע – כדאמרי׳ בפ״ק דקדושין (דף כו.) ונפקא לן מקרא דלכסף ולזהב וגו׳ עם ערי מצורות אשר ביהודה.
אם במעמד שלשתן – אני ואיסור ורב מרי ביחד נפקד ומפקיד ומקבל מתנה.
לא אזלינא – בתר איסור פן אפסיד.
ואי אגב קרקע לית ליה ארעא – וה״נ הוה יכול איסור להודות שיש לו קרקע כדפרישית לעיל בפרק חזקת הבתים (דף מד: ד״ה דלא) אלא שפיר קאמר לקמן דליקנינהו ניהליה באודיתא שהודה שהמעות עצמן של רב מרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא. יש מדקדקים מכאן דמעמד שלשתן איתיה בעל כרחו, דאי לא, ליזול ולא יתרצה לו. ויש דוחין דדילמא מיכסיף מיניה ויתרצה, ובשילהי פרק קמא דגיטין כתבתיה בארוכה.
אגב ארעא לית ליה ארעא. וזה לשון הרא״ש ז״ל: תימה לי אמאי לא קנה קרקע כל שהוא או ישכיר או ישאיל כו׳. ויש לומר דלא מצא אדם שיקנה לו שלא יקפיד רבא עליו והמקום שהיה דר בו אימר כלתה זמן שכירותו. עד כאן.
וזה לשון ה״ר יהונתן ז״ל: שכיב מרע שהודה. כלומר שאמר מודה אני שיש לפלוני בידי כך וכך ממון מאי מי מהמנינן ליה בעל כרחם של יורשים ופרעינן ליה אחר מותו או לא דאמרינן שלא להשביע את בניו עשה שלא יחזיקום השומעים צוואתו שהם עשירים גדולים אבל לעולם לא פרעינן ליה. ובי רב הוה. כלומר בבית המדרש היה ושמע מה שהקשו לו התלמידים לרבא ולודי איסור כו׳ והלך לו ואמר לאביו שיעשה כך שאם לא היה בבית המדרש חס ושלום לא היה אחד מן התלמידים הולך רכיל ומגלה סוד כדי להפסיד לרבא. ואי במתנה כלומר דאיסור יתנם במתנה לרב מרי בריה הא קיימא לן דמתנת שכיב מרע כירושה שוויה רבנן כלומר דלא קנו מיד אלא לאחר מיתה וכיון דהכי הוא לא עדיפא מתנה מירושה דכיון דלאו בר ירושה הוא בשום ענין לא מהני ביה מתנת שכיב מרע דכיון שאינו יכול זה השכיב מרע להוריש לבניו אינו יכול ליתן במתנה. ואי במשיכה. כלומר דליתי רב מרי ולמשוך בהו וקני להו מידו הא ליתיה גביה. ואי בחליפין. שיהא מקנה איסור לרב מרי אותם המעות בקנין בכל מקום שהם ובשיור מקצת כדפרישית הא ליכא למימר דאין מטבע נקנה בחליפין כדאמרינן בפרק הזהב. ואף על גב דאמרינן דאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואף על גב דמטבע הוא. יש לומר הני מילי בשכיב מרע שאינו גר דיכול ליתן בלשון מתנה אמרינן ביה לשון הלואתי לפלוני כלשון מתנה הוא (ומתני׳) ומתנתו אף על גב דלאו בעולם הוא ומטבע הוא וכל שכן לשון קנין (דמתנה) דמתנתו בשכיב מרע ככתובים במקום שצריך כתיבה הוא וכמסורים במקום שצריך משיכה דמו אבל בשכיב מרע גר שאין לשון מתנה גמורה מועיל בו כל שכן שיש לנו לדקדק בו הא דאין נקנין בחליפים. ונפק אודיתא מבי איסור. לפי שרב מרי היה אותה שעה בבית המדרש ושמע וצוה לאביו שיאמר כן. איקפד רבא כו׳. לפי שדעתו היה לזכות בהם לקיים ברייתא דתני בקדושין והמחזיר לבניו אין רוח חכמים נוחה הימנו. וצריך עיון והא במסכת קידושין אמרינן דהיכא דלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו אם יחזיר ויש מן הרבנים שאומרים דנהי דרוח חכמים נוחה הימנו אם עושה לפנים משורת הדין כיון דהורתו בקדושה אבל אם אינו עושה כן אינו עובר כלל על מדת הדין ויקוב הדין את ההר. ויש מן הרבנים שמפרשים כל היכא דאיתיה בירושה כו׳ כלומר כל שכיב מרע הנותן מתנה לשום אדם חשבינן ליה כאחד ממורישי המקבל מתנה ומשום הכי אם המקבל מתנה יש לו בת או בן שראוי זה המקבל מתנה ליורשו דהיינו בן ברית איתיה במתנת שכיב מרע אבל רב מרי ליתיה בירושה כלל. ולהאי סברא אפילו ישראל שכיב מרע הנותן מתנה לגר לא קנה הגר אלא אם כן יש לו בנים שאם ימותו הם יירשם הגר שהאב יורש את בניו וכיון שיש לו אחר שיכול להורישו חשבינן לזה ישראל הנותן מתנה שהוא אחד ממורישיו ואי הוו לרב מרי (בני) בנים אף על פי שאין לו אב שיכול להורישו כיון שהיו לו בנים שיכול להורישם היה איסור הנותן מתנה חשוב כאחד מבניו אלא רב מרי לא הוו ליה בנים כלל. ויש מי שגורס ובר בי רב הוה כלומר צורבא מרבנן הוה אבל לא היה באותה שעה בבית המדרש ואפילו הכי הלך אחד מן התלמידים והודיעהו תקנתו מפני שהיה צורבא מרבנן. עד כאן לשונו.
אי [אם] לקנות את הכספים הללו בקנין משיכה — הלא ליתנהו גביה [אינם בידו] של רב מרי, שיוכל לקנותם. אי [אם] תאמר שיקנה אותם איסור לרב מרי בקנין חליפין, שיגביה איסור חפץ כלשהו, ועל ידי כך יקנה לרב מרי את הכספים — הלא אין מטבע נקנה בחליפין. אי [אם] תאמר שיקנה לו את הכספים הללו בקנין אגב קרקעלית ליה ארעא [אין לו לאיסור קרקע]. והוסיף רבא (שהמעות היו מופקדות אצלו): אי [אם] תאמר שיקנה אותם לרב מרי במעמד שלשתן שיצווה עלי בפני רב מרי לתת לו את הכסף, ודי בכך להקנות לו — אי שלח [אם ישלח] לי לבוא אליו לא אזילנא [אבוא]. ונמצא שלאחר מותו יישאר הכסף בידי.
If he attempts to acquire the dinars by pulling them, which is a formal act of acquisition, he will not be able to do this, as the dinars are not with him. If he attempts to acquire them by means of symbolic exchange, a pro forma act of acquisition effecting the transfer of ownership of an article, money cannot be acquired by means of symbolic exchange. If he attempts to acquire them by means of the acquisition of land, Issur does not have any land. If he attempts to acquire them by means of verbal instruction made by his father in the presence of all three parties, i.e., the giver, the recipient, and the bailee, if he sends for me, the bailee, I shall not go, as without the presence of the bailee he cannot transfer ownership of the money.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םתוספותראב״דאור זרוערמ״הרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מַתְקֵיף לַהּ רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי אַמַּאי זוְלוֹדֵי אִיסּוּר דְּהָלֵין זוּזֵי דְּרַב מָרִי נִינְהוּ וְלִיקְנִינְהוּ בְּאוֹדִיתָא אַדְּהָכִי נְפַק אוֹדִיתָא מִבֵּי אִיסּוּר אִיקְּפַד רָבָא אָמַר קָא מַגְמְרִי טַעֲנָתָא לְאִינָשֵׁי וּמַפְסְדִי לִי

Rav Ika, son of Rav Ami, objected to this: Why is Rav Mari unable to acquire the money? But why not let Issur admit that these dinars are owned by Rav Mari, and he shall transfer ownership of them to Rav Mari by means of a document of admission? In the meantime, a document of admission stating that the dinars belonged to Rav Mari emerged from Issur’s house. Rava became angry, and said: They are teaching people legal claims and causing me loss. In any event, this incident proves that the admission of a person on his deathbed is a valid means of transferring ownership.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םתוספותבעל המאורראב״דראב״ד כתוב שםאור זרוערמ״הרמב״ן מלחמות ה'שיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אדהכי והכי נפק אודיתא מבי איסור – שהודה שאותן זוזין דרב מרי הן. ותפשוט לך מהכא שכיב מרע שהודה קני מדאתקיף רב איקא הכי:
אמר גמרינהו טענתא לאינשי ומפסדי לי – דהשתא החזקתי בהן ושלי הוא אלמלא לא לימדו לעשות הודאה:
אמאי – לא תמצא ענין שיוכל רב מרי לזכות והלא יודה איסור שהן של רב מרי ויזכה בהן.
אדהכי והכי נפק אודיתא – מתוך שנאמר בבית המדרש יצא הקול ולימדוהו לטעון כן כל אלו הדברים שאמר רבא הלכות הן.
מגמרי טענתייהו לאינשי ומפסדי מנאי – ואם תאמר הא דאמרינן בפ״ק דקדושין (דף יז: ושם) הלוה מעות מן העובד כוכבים שנתגיירו בניו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו והא תניא רוח חכמים נוחה הימנו ל״ק כאן שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה כאן שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ואם כן היה לו לרבא להחזיר ותירץ ר״ת דהתם כיון שעשה לו העובד כוכבים חסד שהלוה לו יעשה עמו חסד ויתן לבניו אבל כאן שלא עשה עמו חסד כשהפקידם אצלו אין צריך להחזיר לבניו והר״ר יצחק ב״ר מאיר פי׳ דכיון דלא קתני בהדיא בברייתא ואם לא החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו לא הוה חייש לה רבא ואין נראה כלל דהא מדקתני אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו מכלל דאם לא החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו וקתני לה לכולהו בבי במסכת שביעית (פ״י משנה ט) המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו והמלוה מעות מן הגר והחזיר לבניו רוח חכמים נוחה הימנו וקתני נמי התם כל המטלטלין נקנין במשיכה ואם קיים דבריו שלא במשיכה רוח חכמים נוחה הימנו ואמר עלה בהזהב (ב״מ דף מח. ושם) דאם לא קיים דבריו אין רוח חכמים נוחה הימנו מכלל דבכולהו בבי שמעינן מכלל הן לאו.
דקא מגמרי טענתא לאינשי כו׳ – יש תימה למה לא קיים רבא את דבריו והא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת ועוד הא דקיימא לן לקמן (דף קנא:) ובכל דוכתי דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו תיפוק ליה דמצוה לקיים דברי המת למאן דאית ליה דהיינו ר׳ מאיר ומתנת שכיב מרע נמי לא קניא אלא לאחר מיתה ותירץ הר״ר יצחק ב״ר מאיר דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאמר תנו מנה זה לפלוני אבל היכא דאמר מנה זה לפלוני ולא אמר תנו כל כי האי גוונא לא הוה אמרי׳ מצוה לקיים דברי המת מיהו קשיא מדמייתו חכמים ראיה לר׳ אליעזר דדברי שכיב מרע נקנים באמירה מההוא דאמן של בני רוכל שקיימו חכמים את דבריה (לקמן דף קנו:) אלמא דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואין ראיה היא דלמא היינו טעמא דמצוה לקיים דברי המת ואין לחלק בין היכא דאמר תנתן כבינתי לבתי להיכא דאמר תנו ועוד קשיא מהא דאמר בגיטין בפ׳ התקבל (דף סה: ושם) גניבא יוצא בקולר הוה כי נפיק אמר הבו ארבע מאה זוזי לר׳ אבינא מחמרא דנהר פניא כו׳ ולא אמרינן התם מצוה לקיים דברי המת ואע״ג דאפי׳ באומר כשהיה בריא אמרי׳ ליה הכי כדמוכח בפרק קמא דגיטין (גיטין טו.) ועוד קשה מהא דפרק השולח (שם דף מ.) גבי פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח תעשה לה קורת רוח כו׳ דאמרינן התם מצוה לקיים דברי המת מיהו מזה אין קשיא כלל כמו שאפרש בסמוך ור״י תירץ דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא שהוא ביד שליש כי הא דתנן שקל לבני כו׳ ההיא דמס׳ כתובות פרק מציאת האשה (דף סט: ושם) המשליש מעות לבתו יעשה שליש מה שהושלש בידו ומוקי התם טעמא משום דמצוה לקיים דברי המת ומיירי שהושלש מתחלה לכך כי היכי דלא תקשה ממעשה דאיסור גיורא דהכא לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת ואע״ג דהוה ביד שליש אלא היינו טעמא משום דלא הושלש לו מתחלה לכך וקשה על זה הפירוש מהא דאמרינן בגיטין פרק השולח (גיטין מ.) פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח כופין את היורשים כו׳ משום דמצוה לקיים דברי המת והתם לא הושלש ביד שליש מידי וצריך לומר דגבי שחרור יש לנו לומר יותר מצוה לקיים דברי המת מבשאר דברים והשתא נמי אתי שפיר דלא תקשה מהא דאמרי׳ לקמן (דף קנא:) האומר תנו גט לאשתי כו׳ אבל האומר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ודייק מינה מתנת שכ״מ במקצת לא בעי קנין דלא הוה מצי למימר טעם משום דמצוה לקיים דברי המת דלא אמרי׳ הכי אלא כשהושלש מתחלה לכך וא״ת על הך משנה דגיטין (דף יג.) דמייתי לקמן אבל אמר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה אמר רב עלה בסוף פ״ק (שם) בגמרא והוא שמונחין בקרן זוית איכא דמוקי לה התם למשנה בבריא ובמעמד שלשתן ואיכא דמוקי לה התם בשכיב מרע ואמאי לא מוקי לה למתני׳ התם כשהושלש מתחלה לכך ומשום מצוה לקיים דברי המת ואי משום דכיחידאה לא הוי מוקמי התם ואע״ג דקי״ל הכי כדאמר בפ״ק דגיטין (דף טו.) וכדאשכחן נמי בפ׳ כל הגט (שם דף ל.) דלא מוקי שמואל מתני׳ דפרק כל הגט דהמלוה מעות את הכהן ואת הלוי כר׳ יוסי משום דכיחידאה לא מוקמי אע״ג דס״ל בפ״ק דבבא מציעא (ב״מ יב.) כוותיה ורבנן פליגי עליה דר״מ דמצוה לקיים דברי המת בספ״ק דגיטין (דף יד:) אע״ג דר׳ יוסי פליג עליה בכתובות (דף סט:) מ״מ חולקין רבנן על ר״מ בספ״ק דגיטין (שם) גבי הולך מנה לפלוני אך מההיא דר׳ יוסי בפ״ק דבבא מציעא אין ראיה כל כך דאיכא לדחויי דכיחידאה לא מוקמינן משום דר׳ יוסי הוי יחידאה היכא דפליג במסכת בכורות בפרק הלוקח עובר פרתו (בכורות יח.) ולא פסיק שמואל הלכה כוותיה אלא בהא דבבא מציעא פ״ק משום דסתמא עניים גופייהו ניחא להו כדאיתא התם ולהכי מודה נמי איהו במתני׳ דכל הגט ויש שהם מתרצים שם בשם ר״ת דלא אמר התם מצוה לקיים דברי המת כיון שראוי לינתן מחיים ולא לינתן לאחר מיתה להכי לא שייך בה מצוה לקיים דברי המת תדע דהוי דומיא דגט ושטר שחרור שאינו ראוי לינתן אלא מחיים ואין נראה לר״י דהא אפי׳ בדבר דשייך מחיים אמרי׳ בסוף פ״ק דגיטין בברייתא דהולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו דמשמע התם דאפילו בדבר דשייך לינתן מחיים קאמר מצוה לקיים דברי המת מיהו יש לדחות ולומר שהמשלח צוה ליתנם לו לאחר מותו דמוקמינן לה נמי בשכיב מרע שעיקר צואתו אינו אלא לאחר מיתה א״נ י״ל דלא ס״ל לרב התם בהך מימרא מצוה לקיים דברי המת אלא ס״ל כשמואל דמסיק התם בכתובות פרק מציאת האשה כר׳ יוסי דלית ליה מצוה לקיים דברי המת ואע״ג דפריך על רב יוסף בסוף ההוא פרק והא קי״ל מצוה לקיים דברי המת ולא פריך עליה דרב הכי משום דלא הוה ידע לשנויי עלה מידי ואין זו תימה אי סבר לה בהא כשמואל ואע״ג דפריך התם עלה דרב והא קי״ל התם דברי שכ״מ כו׳ משום דליכא מאן דפליג בה ועוד י״ל דלא משתמע לי׳ לאוקמא מתני׳ דהתם שהושלש מתחלה לכך מדקתני תנו מנה לפלוני ולא קתני תן מנה זה לפלוני דהוה משמע שהושלש מתחלה [לכך] ואע״ג דבגמ׳ בסוף פרקין דגיטין גבי הולך מנה לפלוני קתני סתם מצוה לקיים דברי המת ולא קתני זה היינו משום דמשמע ליה שפיר כשהושלש בלא זה דבאותה שעה אמר לו להוליך. מ״ר. ועוד היה מפרש ר״ת דלא שייך הכא בשמעתין מצוה לקיים דברי המת משום דכל דאיתיה בירושה איתיה במתנה מצוה לקיים דברי המת וכל דליתיה בירושה כו׳ כדאמר גבי מתנת שכיב מרע מיהו לא דמי למתנת שכיב מרע שהיא כעין ירושה דיש לנו יותר לדמותה לירושה כדאמר לעיל ועוד דכי היכי דמפרש גמרא דמתנת שכ״מ אינה בגר ה״ל למימר נמי טעמא דמצוה לקיים דברי המת אינו בגר מיהו יש לדחות דפשיטא ליה דלא שייך בגר כיון דליתיה בירושה פשיטא ליה שכיון שמת בטל ואין לו שום זכות להוריש ואיך יקיימו דבריו מיהו כדפירשנו לעיל ניחא טפי. מ״ר. ועוד היה אומר ר״י דלא אמרי׳ מצוה לקיים דברי המת אלא באומר לו פה אל פה ורבא לא אזל לגביה וחזר בו ר״י כדקאמר בהשולח (גיטין דף מ:) עשיתי פלוני עבדי בן חורין כו׳ א״ר יוחנן וכולן בשטר וא״כ הא דקתני בתר הכי אעשנו בן חורין רבי אומר זכה וחכ״א לא זכה אלא כופין את היורשים כו׳ מיירי נמי בשטר ולא פה אל פה דאי א״ל [ליורשים לעשותו בן חורין] למה לי שטר וכן פי׳ ר״ח.
{שמעתא דכל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה}
כתב הרי״ף ז״ל במעשה דאיסור ורב מארי, דלא אמרי׳ כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה אלא במתנת יורש וכו׳, כדכתיב בהלכות.
והדברים ההם רחוקים מדעתנו ועמוקים משכלנו. לא ירדנו לסוף דעתו ולא לסוף דעת רבינו האי גאון ז״ל, שנאמרו הדברים ההם משמו. וגם חכמי הדור שלפנינו נתקשו על זה שכתוב בהלכות.
ואנו, אין לנו אלא כלשון רבותינו, כל דאיתיה בירושה איתיה במתנה וכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה. הילכך, גר, דליתיה בירושה, ליתיה במתנת ש״מ לעולם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[במאור דף ע. ד״ה כתב הרי״ף. לרי״ף סי׳ תתקו (בבא בתרא דף קמט.)]
כתוב שם: כתב הרי״אף ז״ל במעשה דאיסור ורב מארי, היכי קני להו רב מארי וכו׳, עד וגם חכמי הדור שלפנינו1 נתקשו על זה שכתוב בהלכות כל דאיתיה בירושה איתיה במתנה וכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה, הילכך גר דליתיה בירושה [ליתיה] במתנת שכיב מרע [לעולם].
אמר אברהם: איך חתך דבריו ואמר גר ליתיה בירושה וליתיה במתנת שכיב מרע לעולם, ולא הבחין האי דליתיה בירושה מאי היא אם שאינו יורש או שאינו מוריש. ומכל מקום תרוייהו איתנהו, אע״פ שאינו יורש את אביו ולא הוא יורש אותו הרי הוא יורש את בנו שהוליד בקדושה ומוריש אותו והרי הוא בירושה. והעיקר בזה הדבר כך הוא במתנת שכיב מרע כאלו הוא היורש לו מורישו, הילכך אם היה לו לרב מארי בן שהיה הוא ראוי ליורשו גם זו המתנה שנתן לו איסור אביו או אדם אחר היתה מתנתו [מתנה] שנחשוב אותה כאלו [הוא מורישו שהרי יש לו מוריש אחר והוא בנו, אבל] מפני שלא היה לו שום מוריש אין שכיב מרע יכול ליתן לו מתנת שכיב מרע. זהו הדרך הנבחר בעיני וראוי לסמוך עליו2.
1. הר״א אב ב״ד, הובא במלחמות.
2. עיי בהשגות הראב״ד על הרי״ף ב״ב פ״ט דף ע., ובש״מ ב״ב דף קמט. ד״ה אמר רבא בשם הראב״ד, ובספר ההשלמה ב״ב פ״ט אות יג, ובחידושי ר׳ אשר מלוניל שם ד״ה וכתב הרב ר׳ אברהם בר׳ דוד, ובהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ זכ״ומ פ״ט ה״ז, ובמאירי שם ד״ה וזה שאמרנו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{שמעתא דכל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה}
כתוב בספר המאור, כתב הרי״ף ז״ל במעשה דאיסור ורב מארי, דלא אמרי׳ כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה אלא במתנת יורש וכו׳.
אמר הכותב: אני אפרש דעת הגאונים ז״ל.
יש שאלה. היאך אמרו מתנת ש״מ כירושה שויוה רבנן, וכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה, והרי הוא נותן מתנה למי שאינו ראוי ליורשו ודבריו קיימים, ואילו אמר בלשון ירושה לא אמר כלום (בבלי ב״ב קכ״ו:), אלמא אין לשון ירושה אלא לשון מתנה, כמשמעה, ותקוני הוא דתיקון רבנן שתקנה כדי שלא תטרף דעתו עליו. וכיון שכן אף הגר למה אינו יכול ליתן במתנת ש״מ. אע״פ שאין לו יורש, יהיה כאחר שנותן למי שאינו ראוי ליורשו, שאע״פ שהוא מתנה גמורה קונה בדבור.
והשיבו בתשובת זו השאלה, שכשתקנו חכמים ואמרו שתקנה מתנת ש״מ, לא תקנו אלא לאחר מיתה. אינו קונה אותה בתורת מתנה אלא בתורת ירושה, כדרב אחא בר רב עויא (בבלי ב״ב קכ״ט:). לפיכך, מי שאין בנו ראוי ליורשו אינו יכול ליתן לו מתנת ש״מ, לפי שלא תקנו חכמים לבן שיקנה מתנת האב בדבור בלבד, אלא מדין ירושה הוא קונה. ומי שאינו יורש במה יקנה. הרי אינו בכלל תקנת חכמים.
ויש מוסיפין בזה טעם אחר, לומר, דכיון דמתנת ש״מ כירושה היא, עד שאנו אומרים בראוי ליורשו שאינו לשון מתנה, גר, שאין בנו יורשו, א״ת יקנה, עשיתו כאילו יורש, והתורה אמרה, לא יירש. לפיכך לא נכלל הבן בכלל תקנת חכמים, שתקנו לשאינו יורש. והיאך יהיה בכלל תקנה1 והם עשו המחזיר לו כעובר על דעתם ואמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו במקצת הגרים (קידושין י״ז:).
אבל אם רצה איסור ליתן לאחרים, נותן וקונים, שהרי תקנו חכמים שיקנו אחרים בדבור. ואע״ג דלא קניא אלא לאחר גמר מיתה, לא אמרינן קדמו זוכה מן ההפקר, כי היכי דלא אמרינן בעלמא קדמוהו יורשין, אלא זה פורש למיתה ומקבל זוכה, ואין יד זוכה מן ההפקר שולטת ביניהם.
ומעתה, תמיהות הרב אב ב״ד ז״ל בטל טעמן וממשן. ואמת כי דברי אחרים בזה נאים לדרשן. אבל הלומד תורתן של ראשונים כשותה יין ישן.
1. הגהת הב״ח: התקנה כצ״ל
נפק אודיתא מבי איסור. ולא עבד איסור איסורא במה שהודה שהיו של בנו וגם רב מרי במה שקבלם מאחר ששכיב מרע היה כי תקנת חכמים היא שתועיל ההודאה כמו קנין סודר או משיכה. תוספי הרא״ש ז״ל.
בד״ה דקא מגמרו כו׳ ד׳ מאה זוזי לר׳ אבינא כו׳ וע״ק מפרק השולח גבי כו׳ כצ״ל:
מתקיף לה [מקשה על כך] רב איקא בריה [בנו] של רב אמי: אמאי [מדוע] סבור אתה שאין לו דרך להקנותו לרב מרי? ולודי [ושיודה] איסור דהלין זוזי [שזוזים, כספים אלה] של רב מרי נינהו [הם], וליקנינהו [ויקנה אותם] לרב מרי באודיתא [בהודאה]! אדהכי [בינתיים] עד שהיו דנים בנושא זה, נפק אודיתא מבי [יצאה הודאה מביתו] של איסור הגר, שהכסף שייך לרב מרי. איקפד [הקפיד] רבא על כך, אמר: קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי [מלמדים הם טענות לאנשים וגורמים לי הפסד]. ועל כל פנים, מכאן ראיה שהודאת שכיב מרע יפה כוחה להקנות למקבל.
Rav Ika, son of Rav Ami, objected to this: Why is Rav Mari unable to acquire the money? But why not let Issur admit that these dinars are owned by Rav Mari, and he shall transfer ownership of them to Rav Mari by means of a document of admission? In the meantime, a document of admission stating that the dinars belonged to Rav Mari emerged from Issur’s house. Rava became angry, and said: They are teaching people legal claims and causing me loss. In any event, this incident proves that the admission of a person on his deathbed is a valid means of transferring ownership.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םתוספותבעל המאורראב״דראב״ד כתוב שםאור זרוערמ״הרמב״ן מלחמות ה'שיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

בבא בתרא קמט. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה בבא בתרא קמט., רי"ף בבא בתרא קמט. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום בבא בתרא קמט., הערוך על סדר הש"ס בבא בתרא קמט., ר"י מיגש בבא בתרא קמט. – מהדורת הרב יהושע פוליטנסקי והרב יעקב דהן, ברשותם האדיבה של המהדירים (כל הזכויות שמורות למהדירים), רשב"ם בבא בתרא קמט., ראב"ן בבא בתרא קמט. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות בבא בתרא קמט., בעל המאור בבא בתרא קמט. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד בבא בתרא קמט. – מהדורת נתנאל שפירא (עורך), 'שרידים מפירוש הראב"ד על מסכת בבא בתרא', נטועים יג (תשס"ה), עמ' 61–119, באדיבות הוצאת תבונות של המכללה האקדמית הרצוג. על הכנת המהדורה עמלו גם: צבי אונגר, אבי אסולין, שגיא אקשטיין, הלל אשכולי, אליעזר באומגרטן, דרור בונדי, יצחק בן דוד, אורי בריליאנט, יהודה גרנות, הרב יובל ואדעי, זיו זליגר, הרב יואל פרידמן, אביחי צור, איתי קצב. על הפירוש, ראו: ד"ר עוזי פוקס, 'מבוא לשרידים מפירוש הראב"ד על מסכת בבא בתרא', נטועים יג (תשס"ה), עמ' 53–60., ראב"ד כתוב שם בבא בתרא קמט. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), אור זרוע בבא בתרא קמט., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה בבא בתרא קמט., רמ"ה בבא בתרא קמט., רמב"ן בבא בתרא קמט., רמב"ן מלחמות ה' בבא בתרא קמט. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א בבא בתרא קמט. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי בבא בתרא קמט. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), שיטה מקובצת בבא בתרא קמט., מהרש"א חידושי הלכות בבא בתרא קמט., גליון הש"ס לרע"א בבא בתרא קמט., פירוש הרב שטיינזלץ בבא בתרא קמט., אסופת מאמרים בבא בתרא קמט.

Bava Batra 149a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Batra 149a, Rif by Bavli Bava Batra 149a, Attributed to R. Gershom Bava Batra 149a, Collected from HeArukh Bava Batra 149a, Ri MiGash Bava Batra 149a, Rashbam Bava Batra 149a, Raavan Bava Batra 149a, Tosafot Bava Batra 149a, Baal HaMaor Bava Batra 149a, Raavad Bava Batra 149a, Raavad Katuv Sham Bava Batra 149a, Or Zarua Bava Batra 149a, Tosefot Rid Third Recension Bava Batra 149a, Ramah Bava Batra 149a, Ramban Bava Batra 149a, Ramban Milchamot HaShem Bava Batra 149a, Rashba Bava Batra 149a, Meiri Bava Batra 149a, Shitah Mekubetzet Bava Batra 149a, Maharsha Chidushei Halakhot Bava Batra 149a, Gilyon HaShas Bava Batra 149a, Steinsaltz Commentary Bava Batra 149a, Collected Articles Bava Batra 149a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144