צה. איבעיא להו יהנה בהן מהו יראה בהן מהו יעמוד בהן מהו. מי מהנו גבי שכיב מרע או לא. ואלו כולן עלו בתיקו. וכיון דלא איפשיט לן אי לשון הקנאה הוא ואי לא, לא קנו:
צו. איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו. ובשכיב מרע קא מיבעיא לן, היכא דמכר כל נכסיו ועמד אי יכיל למהדר ביה ואי לא. מי אמרינן נותן הוא דיכיל למהדר ביה דהא לא שביק מידי לנפשיה וסתמיה מחמת מיתה קא יהיב, אבל מוכר דנפישי דמיה גביה אימור כי זבין עליהו קא סמיך ולאו מחמת מיתה קא מזבין, או דילמא מוכר נמי לא עביד דמזבין כולהו נכסי אלא מחמת מיתה, דאי הוה ידע דחיי לא הוה מזבין להו לכלהו דחייש דילמא מגנבי מיניה זוזי.
זימנין אמר רב יאודה אמר רב אם עמד חוזר וזימנין אם עמד אינו חוזר ולא פליגי לישני אהדדי הא דאיתינהו לזוזי בעיניהו והא דפרעניהו בחובו. דאי איתנהו לזוזי בעיניהו לא יכול למהדר ביה, דעליהו קא סמיך, פרעינהו בחובו יכיל למהדר ביה, דאגלאי מילתא למפרע דכי זבינהו לנכסי אדעתא דמפרעינהו לזוזי בחובו הוא דזאבין, ולאו לשיורינהו לנפשיה. ומסתברא דדוקא דפרעינהו בחובו, דכיון דקדים חוביה לזבוניה הוכיח סופו על תחילתו, אבל יהבינהו במתנה, אי יהבינהו לאלתר מוכחא מילתא דאדעתא דהכי זבין ואם עמד חוזר בשתיהן, ואי לאחר זמן דדמי לנמלך, אם עמד חוזר במתנתו ואינו חוזר בנכסים. ואין צריך לומר היכא (דננבו) [דנגנבו] או אבדו דלא יכיל למהדר בנכסים, דודאי מעיקרא אדמייהו קא סמיך. הדין הוא סברא דידן, ואיכא מרבואתא דכתבי איפכא, ולא דייק גבן מהני טעמי דכתבינן:
צז. איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו. כגון שהודה שממון זה של פלוני הוא, מי יכיל למהדר ביה או לא. ובמצוה מחמת מיתה קא מיבעיא לן, אי נמי במסוכן דסתמיה מצוה מחמת מיתה הוא. מי אמרינן לאקנויי קא מכוון והויא לה מתנת שכיב מרע היכא דמוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב דיכיל למהדר ביה, או דילמא להודאה גמורה קא מיכוון והוה ליה כבריא שהודה דלא יכיל למהדר ביה.
ת״ש דהודאה גמורה היא, דאיסור גיורא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא רב מארי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה אמר רבא היכי קני להו רב מארי להני זוזי אי בירושה גר לאו בר ירושה הוא. דאע״ג דקימא לן דגוי יורש אביו דבר תורה כדאיתא בפרקא קמא דקידושין
(יז,ב) הני מילי כל כמא דלא אגיור, אבל גר את הגר אינה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים כדאיתא התם. מאי טעמא, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא מיחס בתר אבוה. דבדין הוא דאפילו גר את הגוי נמי לא, אלא התם תקינו ליה רבנן גזרה שמא יחזור לסורו, וגבי גר את הגר דלא שייך למגזר לא תקון רבנן. ורב מארי אי הואי הורתו ולידתו בקדושה הוה ירית ליה לאבוה דבר תורה, השתא דהורתו שלא בקדושה אע״ג דלידתו בקדושה הוה ליה כגר את הגר דלא ירית ליה.
ואי במתנה מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה וכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה. כלומר מתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו דקדים בה מקבל מתנה לכל אדם כירושה שויוה רבנן, כמאן דירית לה מקבל ירושה שהיורש קודם בה לשאר יורשין דהיינו ירושת הבנים את האב דליכא דקדים להו בגוה משם אחר כדבעינן לברורי לקמן. וכיון דכירושה שויוה רבנן לא עדיפא ליה למקבל מירושה, כל היכא דאיתיה למקבל בירושה כי האי גוונא דראוי לירש את אביו איתיה במתנה אפי׳ ממי שאינו ראוי ליורשו, וכל היכא דליתיה למקבל בירושה כי האי גוונא כגון שאין הורתו בקדושה דאינו ראוי לירש את אביו ליתיה במתנה ממי שאינו ראוי ליורשו. ורב מארי כיון דאין ראוי לירש את אביו דהא הורתו שלא בקדושה ליתיה במתנת שכיב מרע ממי שאינו ראוי ליורשו ואפי׳ מאביו כדבעינן לברורי טעמא לקמן. ואי במשיכה ליתינהו גבי דאיסור כי היכי דלימשכינהו רב מארי מיניה, ואי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין ואי אגב ארעא לית ליה ארעא ואי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא לגביה.
מתקיף לה רב איקא בריה דרבי אמי אמאי ולודי איסור דהני זוזי דרב מארי נינהו וליקנינהו באודיתא אדהכי והכי נפק אודיתא מבי איסור איקפד רבא אמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדו לי. ושמע מינה דהודאת שכיב מרע לאו מתנה היא אלא הודאה גמורה היא, דאי ס״ד מתנה היא היכי קני להו רב מארי להני זוזי באודיתא, והא לאו בר ירושה הוא וכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה, אלא לאו ש״מ דהודאה גמורה היא, ואמטול הכי אהני ליה לרב מארי. וכיון דהודאה היא ולאו מתנה היא הויא לה כהודאת בריא ולא מצי למהדר ביה. והוא הדין נמי לענין מילי דלא מיקנו במתנה, כגון דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו, כגון מלוה וגזל וכיוצא בהן, אע״ג דלא מיקנו במתנה מיקנו בהודאה. וכן הלכתא:
צח. ושמעינן מהאי מעשה דאיסור כמה מילי. שמעינן מינה דגר שאין הורתו בקדושה אע״פ שלידתו בקדושה אינו יורש את אביו. והוא הדין לאחיו ולשאר מורישין הבאין מכח האב, ואע״פ שאין שם יורש אלא הוא. ואם מת אביו כל המחזיק בנכסיו זכה בהן. אבל יורש הוא את אמו, דכיון דלידתו בקדושה על כרחיך בתרה שדינן ליה וברא הוא וירית לה. ובהדיא גרסינן בפרק נושאין על האנוסה ועל המפותה
(יבמות צז,ב) היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מיבמין אבל חייבין משום אשת אח, אלמא כל היכא דלידתן בקדושה אע״פ שלא היתה הורתן בקדושה אית להו חייס האם בדאורייתא דהא חייבין קתני, והוא הדין לענין ירושה שיורשין את אמן דאידי ואידי חד טעמא הוא. ואע״ג דדרשינן מטות להקיש מטה האם למטה האב, הני מילי במידי דשייך לאקושינהו להדדי, כגון היכא דמיחס בתר אימיה ולא מיחס בתר אבוה לא מקשינן להו להדדי. תדע דהא לית ליה מטה האב כי היכי דליקיש מטה האם למטה האב. והכי נמי מסתברא, דאי ס״ד לכל מילי מקשינן להו, יהא הבן קודם לכל אדם בנכסי האם כמו שהוא בנכסי האב, ונפקא מינה לאקדומי בנים לבעל בנכסי האם, וקרא דהסבת הבעל מיבעי לי להיכא דליכא בן. אלא מאי אית לך למימר, כיון דלא שייכא ירושת הבעל אלא גבי אם לא מקשינן מטה אם למטה האב, הכא נמי גבי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, כיון דלית ליה אלא חייס האם לא מקשינן מטה האם למטה האב.
ושמעינן נמי דמתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו באותה שעה, כגון בת במקום בן ואחר במקום בת, והוא הדין למי שאינו ראוי ליורשו כלל, כירושה שויוה רבנן. כל היכא דאיתיה למקבל מתנה בירושה, דראוי לירש את אביו, כגון שהורתו ולידתו בקדושה, איתיה נמי במתנת שכיב מרע למיקנא באמירה בעלמא, אפילו מגר בעלמא. וכל היכא דליתיה למקבל מתנה בירושה לירש את אביו, אע״ג דאיתיה בשאר ירושה, ליתיה במתנת שכיב מרע ממי שאינו ראוי ליורשו, ואפי׳ מישראל, ואפי׳ מאביו גר. דהא רב מארי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה וראוי לירש את אמו הוה כדברירנא, ואין צריך לומר לירש את בניו, ואפי׳ הכי קאמרינן דכיון דליתיה בירושה לירש את אביו ליתיה במתנה אפי׳ מאביו וכל שכן מאיניש מעלמא, דכי שויוה רבנן כירושה לאו ככל ירושה דעלמא שויוה אלא כירושת הבנים את האב בלחוד שויוה.
וטעמא דמילתא דקימא לן דמתנת שכיב מרע לא בעיא חד מאנפי הקנאה אלא באמירה בעלמא קני. וקימא לן נמי דלא קניא מידי אלא לאחר מיתה. וקיימא לן נמי דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ואי לאו דאיכא מדאורייתא זכיה כי האי גוונא דלא בעיא חד מאנפי זכייה והקנאה ולא קנייא מידי אלא לאחר מיתה, לא הוו מתקני לה רבנן. ולא אשכחן בדאורייתא כי האי גוונא אלא בירושה בלחוד. ואע״ג דהני אנפי דאמרן משכחת להו בין בירושת הבנים את האב בין בשאר ירוש[ו]ת, היינו טעמא דלא שויוה אלא בירושת הבנים את האב משום דקדים בה מקבל מתנה (ו)לשאר יורשין הבאים משם אחר דלאו מתנת שכיב מרע, ולא אשכחן בירושה כי האי גוונא אלא בירושת הבנים את האב דקדים בה היורש לשאר היורשין הבאים משם אחר. דאי כשאר ירושות כל חדא מיניהי זימנין דאיכא דקדים ליה ליורש בגוה משם ירושה אחריתי, דאפילו ירושת הבן את אמו הרי בעלה קודם בה לבנים, וירושת הבעל נמי היכא דנתגרשה הרי שאר כל היורשין קודמין בה לבעל, וכל שכן שאר ירושות כגון ירושת האב את הבנים והאחים ואחי האב, שהבנים קודמין בהן לעולם לשאר יורשין. ואשתכח דאי הוו משוו לה למתנת שכיב מרע כשאר ירושות לאו מירושת הבנים את האב, הוה דינא דכל היכא דאית ליה לנותן יורש דלא ליקני מקבל מתנה ולא מידי, דהא בשאין ראוי ליורשו עסקינן, ולא הוה מהנייא תקנתא דרבנן ולא מידי.
אלא לא משכח לה דמהני בה לשוויה כירושה אלא בירושת הבנים את האב דליכא דקדים להו בגוה משם אחר. דאע״ג דכי נפישי בנים לא שקיל לה חד מיניהו לכולה ירושה אלא כל חד וחד ירית חולקיה, ולא עוד אלא שאין לבת במקום הבן כלום, ואפילו הכי איתה לבת במתנת שכיב מרע ואפילו במקום בן, כדאשכחן במעשה דאמן של בני רוכל
(לקמן קנא,א). והוא הדין אפי׳ ממי שאינה ראויה ליורשו כלל. שאני התם דשם הבנים את האב אחת היא, וכי קאמרינן דליכא דקדים להו בגוה משם ירושה אחת קאמרינן, דאלו מאותו השם אע״ג דכל היכא דכי הדדי ניניהו ירתי כהדדי, וכל היכא דעדיפי מהדדי כגון בנים לגבי בנות קדמי להדדי, כולה חדא ירושה היא. והוא הדין גבי מתנת שכיב מרע, דאע״ג דלא קדים ליה למקבל איניש אחרינא בגוה משם אחד, היכא דנפישי מקבלי מתנות כיון דכולהו כהדדי נינהו ומשם אחד קאתו וחדא תקנתא היא לכולהו, כל חד וחד מאי דיהיב ליה נותן הוא דשקיל. והוא הדין לענין קדימה, היכא דאלימא חדא מחברתה, כגון קמיתא ובתריתא בחד ממונא, בתריתא זכייה ולית לה לקמייתא ולא מידי, דאפי׳ חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו. ואי לאו בתריתא הויא זכיא קמייתא דומיא דבנות במקום בנים והרי אתברר לך דכולה מילתא כי איתקון כעין דאורייתא אתקון דומיא דירושת הבנים את האב. וכי קאמרינן סתמא כירושה שויוה רבנן, כירושה דומיא דמתנה דקדים בה מקבל לכל אדם קאמרי׳, היינו ירושת הבנים את האב, מה שאין כן בשאר ירושות דאי איכא אחרינא דקריב טפי מניהו אפי׳ משם אחד איהו קדים. וכיון דכירושת הבנים את האב שויוה לא אלימא ליה למקבל טפי מהיכא דנפלה לה בירושה מאביו, דכל היכא דאיתיה למקבל בירושה לירש את אביו איתיה במתנה אפי׳ ממי שאינו ראוי ליורשו, ואפילו היכא דליתיה לנותן בירושה. וכל היכא דליתיה למקבל בירושה לירש את אביו, ואע״ג דאיתיה בשאר ירושות, ואיתי׳ נמי לנותן בירושה, ליתיה למקבל במתנה ממי שאינו ראוי ליורשו, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכל היכא דלא שייכא גבי מקבל מדאורייתא זכייה וכיוצא בה לא תקון רבנן.
והני מילי ממי שאינו ראוי ליורשו, אבל ממי שראוי ליורשו אע״ג דליתיה למקבל בירושה לירש את אביו קני. ונפקא מינה למעשה דרב מארי ומאי דדאמי ליה, דאע״ג דלא קני מאביו וכל שכן משאר אינשי דלא חזי למירתניהו דהא אינו ראוי לירש את אביו, כיון דראוי לירש את אמו קני מינה במתנת שכיב מרע אפי׳ לאפקועי שאר בנים שהורתן ולידתן בקדושה. ולא מיבעיא בלשון ירושה דאפי׳ מדאורייתא נמי קני, כרבי יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, ואפי׳ על בן בין הבנים ובת בין הבנות כדקתני לה בהדיא בפרק יש נוחלין
(לעיל קמז,ב ד״ה ודיקא), אלא אפילו בלשון מתנה דלא קני אלא מדרבנן כדברירנא בפרקין בשמעתתא דמנין למתנת שכיב מרע (קמז,א), כל היכא דראוי לירש את הנותן באותה שעה אע״ג דאין ראוי לירש את אביו נמי קני. דכי אמרינן דכל היכא דליתיה בירושה לירש את אביו ליתיה במתנה, הני מילי ממי שאין המקבל ראוי ליורשו, דכיון דאינו ראוי לירש את הנותן אי ליתיה נמי בירושה לירש את אביו אשתכח דליתיה מדאורייתא בירושה כי האי גוונא, וכל דתקון רבנן לא תקון רבנן אלא כעין דאורייתא כדברירנא טעמא לעיל. אבל היכא דאיתיה בירושה לירש את הנותן, אע״ג דליתיה בירושה לירש את אביו, תקינו ליה רבנן למקנא מיניה דהאי נותן אפילו בלשון מתנה, ואפילו היכא דאיכא אחריני דהוו חזו למירת בהדיה. דלא מבעיא לרבי יוחנן בן ברוקה דכיון דאיתיה מדאורייתא בלשון ירושה, איתיה נמי מדרבנן בלשון מתנה, דכעין דאורייתא הוא, אלא אפילו לרבנן נמי כיון דאיתיה בירושה גבי נותן גופיה כעין דאורייתא הוא, דחזינן ליה כמאן דירית לה מנותן גופיה דהא ראוי ליורשו הוא, ואע״ג דאיכא אחרינא דהוה חזי למירת בהדה, דאם כן מתנת שכיב מרע מאי אהנייא ליה.
תדע דכי איתיה בירושה נמי לירש את אביו אע״ג דלאו מיניה*, וכל שכן היכא דראוי לירש את הנותן עצמו בשותפות, דחזינן ליה כמאן דירית לה איהו לחודיה מיניה, דירושת הנותן גופיה דאתיא מתנה מכחו עדיפא טפי מירושת אביו דלא אתיא מתנה מכחו, וכל שכן דהא קיימא לן כר׳ יוחנן בן ברוקה. ורבא דקאמר טעמא משום דכירושה שויוה רבנן ולא קאמר כמתנת שכיב מרע דאורייתא שוויוה רבנן, משום דמתנת שכיב מרע היכא דמקני בלשון מתנה בין למי שראוי ליורשו בין למי שאין ראוי ליורשו דברי הכל היא. דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן בן ברוקא אלא בלשון ירושה, דכיון דלא דרשי והיה ביום הנחילו את בניו לכדרבי יוחנן בן ברוקא, כי אמר בלשון ירושה הוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה שאין זו ירושה האמורה בתורה. ורבי יוחנן בן ברוקא דריש והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה ולאו מתנה על מה שכתוב בתורה. אבל בלשון מתנה דכולי עלמא מודו, דכיון דלאו מתנה על הכתוב שבתורה הוא קני מדרבנן. וכיון דדברי הכל היא לא ניחא ליה לאוקמי טעמא דתקנתא דמודו בה כולי עלמא במילתא דפליגי בה תנאי. ותו אינה צריכא לפנים.
ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן דכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה, הני מילי בבנו דאפי׳ לשון מתנה לגביה לשון ירושה משמע, אבל לגר בעלמא אע״ג דליתיה בירושה קני.
והאי סברא לא דייק כלל, דהשתא בבנו לא קני משום דאין ראוי ליורשו, בגר בעלמא היכי קני, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וכי תימא שאני בנו דכיון דמשמע לשון ירושה והוא אינו ראוי ליורשו הוה ליה מתנה על הכתוב שבתורה, לא ס״ד, חדא דאי מהאי טעמא אדנקיט טעמא משום דמתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, האי שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה מיבעי ליה. ועוד דרבא מתנת שכיב מרע סתמא קאמר, דמשמע דלאו אהאי עובדא בלחוד קאי, אלא (שכל) [אכל] מתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו קאי, דסתם מתנת שכיב מרע למי שאינו שראוי ליורשו משמע, כדאמרינן בפרקין
(לעיל קמז,א) מניין למתנת שכיב מרע מן התורה ונקיט לה קראי דוהעברתם את נחלתו לבתו ונתתם את נחלתו לאחיו, יש לך העברה אחרת שהיא כזו ואי זו זו מתנת שכיב מרע, והתם ודאי בשאינו ראוי ליורשו קאי, דומיא דבת במקום בן ואח במקום בת כדברירנא התם.
ועוד, דכי אמור רבנן שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה הכא דאמר נכסי לך או לפלוני סתמא ומאי דדמי להו דמשמע הכי ומשמע הכי, דלגבי מי שראוי ליורשו לא משמע לשון מתנה אלא לשון ירושה, אבל היכא דפריש לשון מתנה, אפילו גבי בנו הראוי ליורשו לאו לשון ירושה משמע אלא לשון מתנה משמע. דאי לא תימא הכי, היכא דהשוה להן את הבכור בלשון מתנה אמאי דבריו קיימין, הא אמרת לשון ירושה משמע, ותנן
(לעיל קכו,ב) אם אמר משום ירושה לא אמר כלום. ועוד דאפילו בסתמא נמי, נהי דאמור רבנן במי שראוי ליורשו דוקא, במי שאין ראוי ליורשו מי אמור. והא בהדיא קאמרינן התם
(לעיל קלג,א) גבי ההוא דאמרי ליה בנכסיך למאן דילמא לפלניא ואמר להו אלא למאן דאם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה.
אלא על כרחיך טעמא דהא מעשה דרב מארי לאו משום דמשמע לשון ירושה הוא, אלא משום דליתיה בירושה הוא, וכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה, ואפי׳ לגר דעלמא נמי לא קניא, דהא הכא דרב מארי כיון דאינו ראוי לירש את אביו כאיניש מעלמא הוה דמי לגביה וקאמרינן דלא קני, וכל שכן בגר בעלמא דלא בנו דלא קני.
וה״מ במתנת ש״מ דקניא באמירה בעלמא, לא שנא בבנו ולא שנא באחר, דאפי׳ בבנו נמי כל היכא דאין ראוי לירשו לא מצי מקני ליה אלא בלשון ירושה ולא בלשון מתנה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. מדאוריתא לא, דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו, דדרשינן מיניה דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה כבניו המתיחסין לו כתיב. ומדרבנן נמי לא, כירושה שויוה רבנן, דכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה ממי שאינו ראוי ליורשו. ואע״ג דאקני ליה בלשון מתנה, וכ״ש בלשון ירושה, דה״ל מתנה על הכתוב שבתורה. אבל במתנת בריא אי נמי במקצת דלאו מצוה מחמת מיתה דבעיא קנין אי נמי חד מאנפי הקנאה כמתנת בריא, כיון דהקנאה דאוריתא היא דהא בחד מאנפי הקנאה דקנו מדאוריתא קא מקני ליה ומחיים קא מקני ליה, לא שנא גר ולא שנא ישראל קני. תדע דרבא כי מהדר אכולהו אנפי דהקנאה דמצי איסור לאקנויי ליה לרב מארי בגויהו לא קא דחי להו מטעמא דלאו בר ירושה הוא אלא גבי מתנת ש״מ בלחוד, דאלו משיכה לא קא דחי ליה אלא משום דליתינהו גביה, וגבי חליפין משום דאין מטבע נקנה בחליפין וגבי אגב ארעא משום דלית ליה ארעא, וגבי מעמד שלשתן משום דלא אזיל לגביה, [מ]כלל דאי הוה אית ליה ארעא אי נמי אזיל לגביה הוה מקני ליה אגב ארעא, אי נמי במעמד שלשתן אע״ג דלאו בר ירושה הוא:
צט. ושמעינן נמי דאין מטבע נקנה בחליפין. אבל אגב ארעא מיקני. ודוקא במידי דקאי ב(י)רושתיה דמקנה, אי נמי פקדון דאית ליה גבי אחריני, והאי מעשה דאיסור ורבא נמי פקדון הוה. אבל מלוה לא, דאין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו, וליכא אורחא לאקנויי אלא במעמד שלשתן כדברירנא בפירקין
(לעיל קמח,א) גבי מילתא דאיתא בבריא איתא בש״מ:
ק. ושמעינן נמי דמאן דא״ל לחבריה מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, ואע״ג דלא קביל עליה ההוא דאיתיה גביה למתביה להאי מקבל מתנה אלא קאמר אין אית לך גבאי מיהו מיהב לא יהיבנא ליה להאי פלניא ולא מידי, כיון דבמעמד שלשתן קאמר ליה קנה. דדיקינן מדקאמר רבא אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא לגביה, טעמא דלא אזיל לגביה, מכלל דאי הוה אזיל לגביה הוה יכיל איסור לאקנוייהו לזוזי לרב מארי על כרחיה דרבא: