ארכובה הנמכרת עם הראש. פרטוא של דבר כך הוא. שלש עצמות הם, התחתון נקרא רגל וארכובה שלו היא הנמכרת עם הראש, ובראשו העצם הקטן הנקרא ערקומא ובלע״ז ברוקינ״ק והוא מחבר השוק והרגל. והעצם השני הוא הנקרא שוק ובלע״ז אשקנקי״ל, וראשו העליון היא ארכובה שכנגדו בגמל ניכרב. והעצם השלישי שלמעלה ממנו הוא התחוב באליה ונקרא קולית. וצומת הגידים הוא בראש העצם השני שהוא השוק מעילוי ערקומא עד מקום שמתפשטין כמו שמפורש בגמ׳. ורב יהודה אמר רב פירשו למטה מן הארכובה השנוי במשנתינו, למטה מן העצם השני, והוא מן הערקום ולמטה מקום שאין בו צומת הגידים כלל, ולמעלה, למעלהג מן העצם התחתון שהוא הרגל, כלומר שאם נשבר העצם השני שמן הערקום ולמעלה שבו בעצם צומת הגידים טרפה. ולפיכך הקשו לו, מאי וכן שניטל צומת הגידים, שהרי בכלל נחתכו רגליה מן הארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה נחתכו צומת הגידים, דלמעלה ממש בסמוך לארכובה משמע ליה. ופירשו עולא ור׳ הושעיא וכולהו אליבא דרב פפי, למעלה, למעלה מן הארכובה השניה, כלומר אם נחתך העצם השלישי הנקרא קולית טרפה ואם נשבר ורוב בשר קיים כשר כפי מה שמפורש בגמ׳ד, וכן אם נשמט ראשו התחתון מן השוק טרפה אע״פ שכל הבשר קיים, שהיא שמוטת ירך על פי מה שפירשנו בגמ׳ בפ׳ אלו טרפותה, למטה, למטה מן הארכובה וממקום צומת הגידים. כלומר שאם נשבר העצם הראשון שהוא הרגל או אפי׳ הערקום עצמו באמצעיתו עד מקום שמחבר הערקום לשוק, כשרה, משם ולמעלה בודקין בצומת הגידים כמו שמפורש בגמ׳. ושמועה ברורה היא בפרש״י ז״ל.
ופסקוו הגאונים ז״ל ארכובה עליונה כנגדו בגמל ניכרז. ורש״י ז״לח מחמיר כלישנא קמא דרבט. ואין להחמיר כלי כך.
ומשמע מסוגיא דפרכיה דעולא, דהיכא דנחתך הרגל לגמרי עור ובשר וגידין ועצמות למטה מן הארכובה העליונה, ממקום שהגידין מתפשטין וכלין ולמעלה, אפילו זרקו לאשפה כשרה, ואע״פ שהגידין וצומת שלהן הלך ונחתך. וזו היא שאמרוכ ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה. ואם תאמר אם כן נחתך צומת הגידין יחתוך העצם מלמעלה סמוך לארכובה ותכשר, אם כדבריך, ניקב הטחול יעקור על ידי סם או אםל נעקר הרי זו כשרה, וזה היהמ התמה בעצמו. וכן לקותא פוסלנ בכוליאס, וכן מים סרוחיםע, גבר הלקות ונפלה הכוליא, הוו להו ניטלו הכליות וכשרה, אלא כך הוא הדין, מכיון שנחתךפ צומת הגידים נטרפה ואין לה היתר, וכן בטחול שניקב וכן בכוליא שלקתה, וכל שהוא מתמהיצ הטרפות כך הוא. ואע״פ שיש בדרכי הרופאים כן, איברים שהוכו וחותכין אותם ומעלה ארוכה, וכשנשארין מתים בהן, אין בדבריק חכמים כן אלא כל שאנו יודעים בהן שנטרפה בשבירת אבר שהיא מתה בו אסורה לעולם. וצריך תלמוד. ולפי דעתי שהדין הזה כך הוא נותן. דנחתכו רגליה לגמרי במקום צומת הגידים ושחטה ודאי טרפה, שהרי יש בה מכה שאינה חיה בה, ואע״פ שהיא חיה הימנה אם בא לחותכו למעלה, מ״מ אינה חיה באותה טרפות שבה באותו ענין שהוא עכשיו, וטרפה היא זו, דאי מבדרי לה סמא נמי לא חיי. אבל אם חתךר למעלה מצומת הגידין וחיתהש ואחר כך נשחטה, לאו נטולת הגידין היא זו, אלא חתוכת הרגלים למטה מן הארכובה היא זו וכשרהת. ואם תאמר שמא כבר התחילה מכתה להמית בה, חולי הוא זה ומסוכנת כשרה. ובודאי מצינו טרפה ונכשרת, ריאה שניקבהא, מתחילה לא סביך בבשרא טרפהב, הדר סביך בבשרא הוכשרהג. וכן לקמןד והואה דקנה משכא דידיה והוא דקנה גרמא דידיה, אלא דהתם, מתחלה פסול החוזר להכשירו מעצמו הוא, ולית לן פסול חוזר מעצמו להכשרו אלא הוא, אבל זו כל זמן שהיא נטולת הגידין טרפה ולוקין עליה. חתך הרגל למעלה לאו נטולת הגידין היא זו.
וכללו של דבר בזה לקיימה כל שנים עשר חדש ולהכשירה בכךו. ומכאן נלמוד דחסר ברגל במקום צומת הגידים כשרה עד שיהא חסרון למעלה מן הארכובה.
וענין צומת הגידין עמד עליו הראב״ד ז״לז וכך כתב. אמר אברהם בר דוד ז״ל, ראיתי מה שפירש הרב הצרפתי ז״לח בענין צומת הגידין, עלט מה שאמרו בגמרא אלו הן צומת הגידין, רבא אמר רב אשיי דאגרמא לבר, רבה בר רב הונא אמר רב אסיכ דאגרמא ולגאו, רבא בריה דרבה בר רב הונא אמר רב אסי דעילוי ערקומא וכולה מלתא כדאיתה. ואלו עמדתי בסודו או הוקשה לי בו דבר אחד הייתי כותבו, אך אלהים יודע, עמד לפני ולא אתבונן חלףל ולא אכיר מראהומ.
והסוד הנגלה עלי בו מאין קשר וקושי זה הוא. ואומר תחלה מה שראו עיני ומששו ידי והראיתי לתלמידי. כי צומת הגידין שני מקומות הם באותו העצם הנקרא אשקנקי״ל שהוא מתפרק מן הארכובה התחתונה הנמכרת עם הראש. ושני המקומות האלו הם, המקום האחד מבפנים כלפי גוף הבהמה, והמקום האחר כלפי חוץ וזנב הבהמה נופלת עליו, והוא מקום שהטבחים נוקבים בו לתלותה באונקלי בשעת הפשטה מפני שאותם הגידים הם גסים וקשים מאדנ. עתה שאלו בעלי הגמ׳ איזהוס מקום צומת הגידין אם הוא החיצון או הפנימי ומאיזה מקום הוא מתחיל, ובסוף שאלו עד היכן היא תפיסתו. והנה רבא ורבה בר רב הונא נחלקו בהאע בין החיצון והפנימי, רבא אמר כי החיצון הוא צומת הגידין, ורבה בר רב הונא אמר כי הפנימי הוא צומת הגידין, וקיימא לן כרבה בר רב הונא דקאי שמואל כוותיה וסוגיא דשמעתא דלקמן כוותיה כדמפרשינן לקמן. ורבא בריה דרבה בר רב הונא לא בא לחלוק עם הראשונים אלא להגיד מקום התחלתו, ואמר מעילוי ערקומא הן מתחילים להטריף הבהמה בהם. ופי׳ ערקומא בורקינ״ק, והוא המפרישפ בין הרגל הנמכר עם הראש ובין הערקובצ הנקרא אשקנקי״ל, ואותו בורקינ״ק נמכר עם העוקץ. ואותו העצם העקום שמחוברין בו הגידים התחתוניםק אשר בהם תולין הבהמה, ראשו האחד חופה הבורקינ״ק והראש האחר עולה עם הגידים ונפרד מן הערקוב ומפריד הגידים המחוברין בו מן הערקוב, ובינו ובין הערקוב הטבחים נוקבין ותולין. וההוא מרבנן דאמר כי התחלת צומת הגידין דערקומא גופא הוא היה מחמיר יותר, ואמר להו ר׳ אבא לא תציתו ליה, אלא התחלתן מעילוי ערקומא והוא מקום שהטבחים נוקבים הבהמה לתלותה כאשר פירשתי.
אחרי זאת נאמרור דברי שמואל שאמר צומת הגידים שאמרו מקום שהגידין צומתים, בא ליתן לנו סימן אם הם החיצונים או הפנימים. ואמר כי המקום שהגידיןש מצומתים זה עם זה הוא צומת הגידים שאמרו, והם הם הפנימיים שאמרתי למעלה כי הם שלשה מחוברין זה לזהת, אבל החיצונים אין שלשתן מחוברין זה עם זה, כי השניםא שהם גסים יוצאים עם העצם העקום שהוא חופה הבורקינ״ק, והשלישי מחובר אל הערקוב, ובין השנים הגסים ובאותו השלישי הבהמה נתלית בשעת הפשט, ולא תמצא אותם כולם צומתיםב זה עם זה כי אם בפנימיים שהשנים הקטנים הם שוכבים על השלישי שהוא גס משניהם. וגם זה עוד סימן אחר שהם הפנימיים, מה שאמר אמימרג משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו, חד אלימא ותרתין קטיני, איפסיק אלימא אזדא רוב בנין וכו׳, אלמא חד מינייהו אלים מתרי קטיני, ולא משכחת להאי עניינא אלא בפנימיים, כי החיצוניים השנים היוצאים מן העצם העקום שניהם שוים ולא תמצא בהם אחד שיהא גדול מן השנים ולא אפילו בשנים מהם.
ומה שאמר אביי בליטי הוו צומת הגידים בליעי לא הוו צומת הגידים, אע״פ כי מהצעת השמועה דומה כי לא בא אביי לפרש אלא עד כמה הן מתפשטים, אומר אני לפי מה שראיתי ומשמשתי בהם כי גם סימנים אחרים בא לפרש בהם, ולהודיע מה הם צומת הגידין, לפי שיש גם בפנימיים חוטים אחרים והם מוזירקי דדמא, ואינן לבנים כאותם שנקראו צומת הגידים גם אינם קשים וחזקים כמותםד.
עוד ראיתי והנה שני גידין קטנים ולבנים הרבה כעין הגידין עצמן נכנסין באותו הגיד שהוא אלים מן השנים זולתי מן השנים הקטנים שהם מחוברים עמו, ואותם הגידים הקטנים הלבנים אשר אמרתי, ראיתי אותם נבלעים בגיד האלים כעין זכרות בנקבות, ואפשר כי עליהם אמר אביי בליעי לא הוו צומת הגידין, כי אותם אינם נחשביםה מן החשבון ואין הבהמה נטרפת בהם. והסימן היוצא לנו מדברי אביי עד היכן צומת הגידין מתפשטים הוא מאשוני ורכיכי מאלימי וקטיני ומחוורי ולא חוורי, כי כל מה שהגידין עולין למעלה הם מתרככין כעין הבשר ומתדקדקין ומתאדמים. מכל מקום עם אלו הסימנים מתמעטין שאר החוטים אשר שם. והמשכילים יבינו עם ראות עינים ומשמוש ידיםו. ע״כ דברי הרב ז״לז.
א. עיקר דברי רבנו הובאו בחידושי הרשב״א ובתוה״ב ב״ש ש״ג נ, א, ובר״ן (כה, ב).
ב. והוסיף הרשב״א: כמו שמוכיח בבכורות בפ׳ על אלו מומין [מא, א].
ג. תיבה זו ליתא בכי״ל ובנדפס.
ד. להלן ע״ב.
ה. לעיל נז, א ד״ה שמוטת ירך.
ו. כי״פ: ופרשו.
ז. וכן הרי״ף (כה, ב) פסק כלישנא בתרא, וכן פסק הרמב״ם פ״ח מהל׳ שחיטה הי״ד, וכן דעת ר״ת [או שצ״ל שם: ר״ח], הובא באו״ז הל׳ טריפות סי׳ תמא.
ח. ד״ה וכלישנא קמא.
ט. כן פסק בספר התרומה הל׳ טריפות סי׳ כב, וכ״כ הרא״ש בתשובה כלל כ סי׳ טז. וראה שו״ת הרשב״א ח״א סי׳ שיג בביאור מחלוקת הגאונים ורש״י, ובאבני נזר יו״ד סי׳ נט.
י. כי״ל: על כך.
כ. לעיל נז, א.
ל. הגרשז״ר העיר: נ״ל דצ״ל ״יעקור על ידי סם ואם נעקר״. ושמא צ״ל: ״יעקור על ידי סם או על ידי דבר אחר אם נעקר הרי זו כשרה״.
מ. כי״ל: וזהו.
נ. בכי״ל ובנדפס: פסול.
ס. לעיל נה, א.
ע. שם ע״ב, עיי״ש.
פ. בכי״ל וכי״פ: שנחתכו.
צ. בנדפס בטעות: מת מהטריפות. [ובכי״פ נכתב כן, ונמחק ותוקן כלפנינו].
ק. כי״פ: בדרכי.
ר. כי״ל: אבל נחתך. בנדפס: אבל אם נחתכו.
ש. לשון זו גם בדברי רבינו המובאים בתוה״ב שם וברא״ש. אבל בחידושי הרשב״א בשם רבינו לא נזכרה תיבה זו. ובספר אבני שהם ח״ג סימן כה עמד על לשון רבינו, ורצה לפרש דהא דכתב ״וחיתה״ היינו דצריך להמתין י״ב חודש. עיי״ש. והעיר הגרשז״ר שזה נסתר ממה שכתב הרמב״ן אח״כ ״ושמא כבר התחילה מכתה להמית בה״, ולדבריו הא חזינא דחיתה. ולכאורה כוונת רבינו כפשוטו, דמכה זו הדרא בריא. ובחידושי רבינו שלמה היימן (עמ׳ פא) חידש שאין כוונת הרמב״ן שאם חתך למעלה, לאחר שנחתך צוה״ג, הדרא בריא ותחי׳, וכאילו נחתכה ללא החיתוך בצוה״ג, אלא גם הרמב״ן מודה דלא הדרא בריא ע״י שחותכין הרגל למלעה מצומת הגידין, דכיון שכבר נכנס בה חולי הטריפות אין לה תקנה ע״י תוספות כאב כמבואר בלשון הרא״ש, אבל כוונת הרמב״ן לומר שכיון שכעת היא חתוכת הרגל למעלה מצומת הגידין, ובחסרון זה יכולה בהמה דכוותיה לחיות, נמצא שאין בה כעת מעשה המטריף, ומה שאינה יכולה לחיות כעת הוא משום דמעיקרא היתה חתיכת צומת הגידין, ואף שסו״ס אינה יכולה לחיות, הוי רק כמסוכנת בעלמא. עיי״ש. והעיר הגרי״ד אילן (בחידושי הרשב״א הערה 177) שברמב״ן לפנינו הלשון ״וחיתה״ שמשמע לכאורה שהדרא בריא, ויכולה לחיות.
וע״ע מרחשת סי׳ כט ושו״ת שרידי אש ח״ב סי׳ ד.
ת. הראשונים תמהו וחלקו על רבינו בזה, ראה חידושי הרשב״א ובתוה״ב שם ובתשובות ח״א סי׳ תשצו, ר״ן שם, רא״ש סי׳ ז, טור יו״ד סי׳ נו. וכן כתב הר״ן (כד ריש ע״ב) שדעת הרא״ה (סח, א ד״ה אמר רב) ג״כ לדחות דברי הרמב״ן. ועי׳ ב״י סי׳ נה. והאחרונים האריכו לדון בדברי רבינו, עי׳ לבוש סי׳ נה ס״א, נו״ב אבן העזר סי׳ ו, זית רענן כרך א אה״ע הלכה ג סי׳ א אות ב, אבנ״ז יו״ד סי׳ מט. חלקת יואב סי׳ ז, עמודי אור סי׳ מח, אחיעזר אה״ע סי׳ יב, קובץ שמועות חולין נח, א, חזו״א יו״ד הלכות ביצים סימן יד (ב), שרידי אש ח״ב סי׳ ד (עמ׳ פה). וראה בהרחבה בשו״ת משנה הלכות חי״ג סי׳ קיג.
א. בכי״פ נוסף (בין השורות): לגמרי.
ב. לעיל מב, א.
ג. לעיל מח, א. וראה שו״ת עונג יו״ט סי׳ עג.
ד. עז, א.
ה. מכאן עד ׳והוא׳ נשמט בכי״ל.
ו. דברי רבינו צ״ב, כיון שהסיק שבחתך הרגל למעלה לאו נטולת הגידין היא, גם אם תמות בתוך י״ב חודש אין זו טריפה, אלא מסוכנת וכדלעיל. וראה ספר אבני שהם שם. והגרשז״ר כתב שאפשר ש״כללו של דבר״ קאי אשיטה קמייתא, שאינה חוזרת לכשרותה כל שנטרפה, וס״ל דטעמייהו משום שמא התחילה מכתה להמית בה, ואז תהיה לה דין טרפה לא מסוכנת, שהרי ע״י מכה באה וכמאן דמחתכי סימנים דילה, ולדידהו הוא שהצריך לקיימה י״ב חודש. ויש להוסיף, שאפשר שאין רבינו קובע בודאות כשיטה השניה, אלא ש״כך הדין נותן״, ועדיין יש מקום להחמיר כשיטה הראשונה, וע״כ הסיק שלמעשה יש לנהוג, להמתין י״ב חודש, ולהכשירה בכך. ועדיין צ״ע.
ז. תמים דעים סי׳ ג (חסר בתחילתו), תשובות ופסקים לראב״ד סי׳ יג [ועי׳ שו״ת מלבושי יו״ט חלק חו״מ סי׳ ז שטען שאין זה הראב״ד בעל ההשגות, שהראב״ד בעל ההשגות לא חלק על הרמב״ם בזה, אף שנראה מדבריו להדיא שעומד בשיטת רש״י. אכן, קשה להניח שרבינו היה מביא דבריו ללא כל ציון שמדובר בראב״ד אחר. והרי הדברים מפורשים בספרי הראב״ד. ז:
ח. ד״ה דאגרמא.
ט. בכי״ל נשמט מכאן עד ׳רבא׳ בטה״ד.
י. בכי״ל ובתשובות ופסקים: רב אסי. וכאן ולהלן יש גירסאות שונות בחידושי רבינו. וכן בגמ׳, שיש גורסים: רב אשי, והוא רב אשי הקדמון (ראה מסוה״ש אות ה), וי״ג רב אסי, ראה ערוך ע׳ ערקומא, דק״ס והגהות יעב״ץ והגהות ר״ב רנשבורג ועוד. בתשובות ופסקים כאן קיצר וכתב ״וכו׳ ״ [ויש להשלים שם מדברי רבינו].
כ. בנדפס: רב אשי.
ל. מכאן עד ׳מראהו׳, ליתא בתשובות שם.
מ. ע״פ איוב ד, טו-טז.
נ. כי״ל ו׳תשובות׳ שם ליתא תיבה זו.
ס. כי״ל: מה הוא.
ע. כי״ל ונדפס ותמ״ד ליתא תיבה זו. ב׳תשובות׳: על החיצון והפנימי.
פ. בתמ״ד ו׳תשובות׳: המפריד.
צ. בנדפס כאן ולהלן: ערקומא.
ק. בתמ״ד ו׳תשובות׳: החיצונים.
ר. ב׳תשובות׳: נאמר פירוש.
ש. כי״פ: ששם הגידין. ובתמ״ד ו׳תשובות׳: אשר שם הגידין.
ת. כי״פ: זה עם זה.
א. בתמ״ד ו׳תשובות׳ נוסף: יחד.
ב. בנדפס ובראב״ד שם: צמותים.
ג. להלן ע״ב.
ד. ראה מאירי שהביא דברי הראב״ד בשם גדולי המפרשים, ודחאם, עיי״ש.
ה. כי״פ, תמ״ד ו׳תשובות׳ ליתא תיבה זו.
ו. בתשובות ופסקים שם מסיים: ועתה בני שמע אמרי ומצוותי תצפון לבך
(ראה משלי ב, א). ובתמ״ד: עתה בני קח אמרי ותורתי תצפון אתך.
ז. ברא״ש שם כתב: ׳וכאשר פירשנו שמועה זו כן קבלה רש״י מפי רבותיו גאוני עולם... שצומת הגידין היא מחוץ לארכובה והזנב נופל עליהם. וכן בעוף. עד שעמד חכם גדול הראב״ד ז״ל ומתוך פלפולו סמך על מראית עיניו ומשמוש ידיו וחלק על קבלתם להכשיר את הטרפות ולהטריף את הכשר. ואלו היה אומר לנו שהוא מקובל מרבותיו היינו אומרים זו קבלה וזו קבלה. אבל מסברת לבו פירש... והביא ראיות שאין בהם ממש ואינם כדאי לכתבם כי כל ראיותיו וסברותיו למראה עיניו ישפוט. ואנו בדקנו ומצאנו הדבר להיפך. לכך אין לסמוך על חכמתו ולעקור קבלת חכמי הש״ס שהיו מקובלים מרבותינו וכו׳ ע״ש. וראה ב״י יו״ד סי׳ נו שלענין הלכה ראוי לחוש לדברי הראב״ד כיון שהרשב״א והר״ן מחזיקים דבריו וכמו שהורה זקן ויושב בישיבה מהר״י בן חביב ז״ל.