ואלא ביתך למאי אתא לכדרבא דאמר רבא דרך ביאתך מן הימין אבל ליכא למימר דאתי למעוטי שותפות דאפי׳ היה הבית כולו של גוי וישראל דר בה חייב במזוזה דקיי״ל מזוזה חובת הדר היא וישראל בכ״מ צריך שיעור.

טלית שאולה כל ל׳ יום פטור מן הציצית – פרשתי׳ במקומ׳ אחרי ודעת רבי שמשון ז״ל דה״ה אם הוא מצוייצת כל ל׳ יום אין מברכין עליה ולי נראה דלא פטר הכתוב מטעם כסותך אלא בשאינה מצוייצת דכתיב גדילים תעשה לך על כנפי כסותך וכן עמא דבר וצ״ע.

בהמת השותפין חייבת בבכורה ור׳ אילעי פוטר ולית הלכתא כרבי אילעי מיהו דוקא בשותפות ישראל אבל בשותפות עכו״ם פטורים כדאמרי׳ בפ״ק דפסחים בהמת ארנונא פטור מן הבכורות דחשבי׳ מנת המלך כשותפות ובבכורות נמי אמרי׳ בהדיא דשותפות עכו״ם פטורה מן הבכורה ואמרי וכמה תהא שותפות עכו״ם ותהא פטורה מן הבכורה א״ר הונא אפי׳ אזנו והלכתא כוותיה וכדפסק רבי הגדול במסכת בכורות.

היו לו שתי רחלות גזז והניח גזז והניח שתים ושלש שנים עד שהשלים לחמש גיזים אין מצטרפין משום דשתי רחלות פטורות מן הגזז טעמא דשתי רחלות הא חמש רחלות וגזז בשתים מהן שנה זו ושלש שנה זו מצטרפות ואע״ג דהוי חדש וישן.

וכ״ת ה״נ והתנן הלוקח גז של צאנו של גוי פטורים מראשית הגז דגופא דבהמה של עכו״ם לא קרינא ביה צאנך הא צאן לגזוז חייב פי׳ הא אלו לקח צאנו של גוי לגמרי גוף וגיזה ואפי׳ היתה עומדת בכך לגזוז חייב דצאנך קרי ביה ואע״ג שגדלה הגזה כולה אצל גוי. וזה מן הלשונות שבתלמוד שנאמרים בלשון אחד בשני מקומות ועניניהם מתחלף. דהא בשילהי פירקן בפלוגתא דרב חסדא ור׳ נתן בר הושעיא אמרי׳ הא צאנו לגזוז חייב ופירשו אם היתה הצאן של גוי ולקחה ישראל לגזותיה כעין גוף לפירות. שלאחר שתגזוז תחזור אצל גוי חייב בראשית הגז דמ״מ בשעת גיזה צאנך קרינא ביה ואע״ג דכל חדא וחדא לבתר גיזה נפקא ליה מרשותיה דישראל דבתר גיזה אזלי׳ וההיא שעתא צאנו הוי וכמו שכתב הרב בעל המאור בספר הצבא ופרקי׳ דמתני׳ דלא כר׳ אלעי.

הא אוקימנא למתני דלא כר׳ אלעאי – פי׳ ההיא דלוקח גז צאנו של גוי וכיון דכן הא נמי דהויא סיפא דההיא דלא כר אילעי.

אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כתלתא סבי כר׳ אלעאי בראשיה הגז. וכתב רש״י ז״ל דה״ה למתנות דלא נהגו בחוצה לארץ כרבי אלעאי דתרווייהו מנתינה נתינה גמרא להו ומאן דל״ל בחדא מנייהו כר׳ אלעי ה״ה באידך. וכן הא דאמרינן לקמן בפ׳ שילוח הקן כל היכא דתנן בארץ ובח״ל שלא לצורך חוץ מראשית הגז לאו דוקא דה״ה למתנות דכי הדדי והא דנקט הכא והתם ראשית הגז משום דעלה אמר ר׳ אלעאי בהדיא שאינו נוהג אלא בארץ זו הוא שיטתו של רש״י ז״ל ולדבריו רבנן דאכלו בשביל נשותיהן ואביי דשקיל מתנתא ורבא דזכי ליה שמעי׳ מדת חסידות היתה למפרשי׳ ולאו מדינא. וכן כתב הרב בעל המאור ז״ל ולא מחוור שפיר דהא חזינן דמיקנס קניס ומשמתיה עליה והנהו טבחי דהוצל קמו בריתחא עלה עשרי׳ ותרתין שנין והא ליכא למיעבד מפני שלא היה נוהגין במדת חסידות ובמסכת יבמות פרק הבא על יבמתו אמרינן גבי חבראי דאתו לבבל גזרו על שלש בשביל שלש על הבשר מפני המתנות ומאי דכתב רש״י ז״ל דעלה א״ר אלעאי אינו נוהג אלא בארץ הא ליתא ואדרבה עיקר מימרא במתנות ועלה פתח בכריתות כדתניא ר׳ אלעאי אומר מתנות אינו נוהג אלא בארץ וכן היה ר׳ אלעאי אומר ראשית הגז אינו אלא בארץ וכן מוכח שמעתתא דאמרי דבראשית הגז נהגו כרבי אלעאי ולא אמרו נהגו במתנות כמותו ואע״ג דטעמיה דר׳ אלעאי בתרווייהו משום נתינה נתינה טעמא דמנהגא משום ראשית דגנך וראשית גז צאנך דהדר וערביה כההיא לישניה דלעיל ולפיכך נהגו בראשית הגז כר׳ אלעאי וכדברי׳ ולא כטעמי׳ זה נר׳ לפום סוגיא דשמעתתא אלא שקשה עלינו שהרי לא נהגו העם בכל הדורות האלו להפריש מתנות ונהגו בהם כר׳ אלעאי ומנהגן של ישראל תורה היא וזה מסייע לשיטתן של רש״י ז״ל והר״ן ז״ל ויש לנו לומר דאלבא דהלכתא כר׳ אלעאי סביר לן אף במתנות וגמר נתינה נתינה אלא שכשם שתקנו חכמים לנהוג תרומות ומעשרות בח״ל תקנו ג״כ שינהגו במתנות שלא תשתכח תורת מתנות שכבר החזיקו בה ובלבד בבל ומקומו׳ הסמוכים לארץ שנהגו בה והתם קנסי עלייהו ומשמת׳ עלייהו: אבל בשאר חוץ לארץ דלא נהגו בה והם מקומות רחוקים מן הארץ הניחו הדבר בדין תורה. ואף בבבל שלא נהגו בראשית הגז לא תקנו והעמידוהו על דינו וזה נר׳ נכון וברור ונשאר מנהגינו על הדין והמחמיר על עצמו להפריש מתנות בח״ל תבא עליו ברכה.

כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטריפה שאינה עוברת – פרש״י ז״ל כגון נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה ומינה גמרינן לשאר טריפות ויש שפי׳ שאינה עוברת שנתה וכמ״ד טרפה אינו חיה ולא נהירא דלא שייך בכל אשר יעבור ופריך בגמרא ולילף מבכור ומשני מסתברא ממעשר ת״ל למילף זכרים טמאים מרובים מרחם אדם פשוט פי׳ דמעשר וראשית הגז נוהגים בזכרים כבנקבות משא״כ בבכור שאינו נוהגין אלא בזכר ובחמור ואין נוהגין אלא במרובין מעשר בי׳ וראשית הגז בה׳ ובכור נוהג ביחיד ואינן קדושים מרחם ואין נוהגין באדם ונוהגין בפשוטין משא״כ בבכור ופרכי׳ אדרב׳ מבכור ה״ל למילף שכן יתום שבכור וראשית הגז נוהגין ביתום שמת׳ אמו קוד׳ לידתו כגון זה פורש למיתה וזה פורש לחיים משא״כ במעשר דכתיב תחת אמו פרט ליתום ונוהגין בלקוחות ובשותפות וכן בשניתן לו מתנה: ומעשרות להקדיש משא״כ בבכור דקדושתו מרחם וראשית הגז אין קדושה חלה עליו. וגי׳ רש״י ז״ל בפני כהן ופי׳ בפני הבית משא״כ במעשה שנוהג אפי׳ לאחר הבית ולא נהירא דהא מדרבנן הוא דבטל כדאי׳ בפ׳ בתרא דבכורות וגם במקומ׳ היא ור״ת ז״ל גרס לפני ופירושו כך שמעשר בהמה קדוש לפניו ולאחריו משא״כ בבכור ובראשית הגז. ור״ח ז״ל גרס שכן זכרים כהנים טמאים ופי׳ דבכור אפי בבהמה של כהנים הוא קדוש בבכורה. ואלו בהמת כהן פטורה ממעשר ומראשית הגז. ולא מחוור דהא אמרי׳ התם דר״א בן עזריה דהוה כהן הוה מעשר תריסר אלפי עגלי והא נמי איכא למיפרך לפירושו של רש״י ז״ל. גרסת רש״י ז״ל אדרבה מבכור ה״ל למילף שכן יתום שלקחו בשותפות נתנו בפני הכהן בקדושה ובמכירה והנך נפישן: ופריק פשוט מפשוט עדיף ליה: ובנוסחא ישנות גרסי׳ הנך נפישן: אי אימא פשוט מפשוט עדיף ליה וכזו שיטת התלמוד בכל מקום ושותפות ומתנה כחדא חשיבי וכן פי׳ בתוס׳.