איבו אמרה – להא שמעתא משמיה דריש לקיש והשומע טעה בין איבו לאבהו.
וארבעי אמר בה – וארבעה דברים היה אומר בה בשיעור ד׳ מילין.
עבודה – האי כדי עבודה דמתניתין.
(1) 
אַיְבוּ אַמְרַהּ וְאַרְבְּעֵי אֲמַר בַּהּ וַחֲדָא מִינַּיְיהוּ עֲבוֹדָה.
אַיְבוּ אַמְרַהּ וְאַרְבְּעֵי אֲמַר בַּהּ וַחֲדָא מִינַּיְיהוּ עֲבוֹדָה.It was Aivu who said this statement in the name of Reish Lakish and not Rabbi Abbahu, and he said four halakhot, not three, with regard to the measure of four mil, and the fourth one of them is the halakha mentioned in the mishna: Skins that one spread on the ground and trod upon for the period required for tanning, i.e., the amount of time it takes to walk four mil, are no longer classified as flesh and are ritually pure.
לא ר׳ אבהו הוא שאמר דברים אלה של ריש לקיש, אלא החכם איבו הוא זה שאמרה להלכה זו של ריש לקיש. ולא שלושה דברים בלבד (גבל, תפילה, ונטילת ידים) הם שנאמרו בהלכה זו, כדרך שאמר ר׳ אבהו, אלא ארבעי [ארבעה] דברים אמר בה, וחדא מינייהו [ואחד מהם] הנוסף על השלושה שאמר ר׳ אבהו הוא משך זמן עבודה (עיבוד) העור, שאם הלך על העורות במשך זמן זה, הריהם בטלים מתורת בשר.
It was Aivu who said this statement in the name of Reish Lakish and not Rabbi Abbahu, and he said four halakhot, not three, with regard to the measure of four mil, and the fourth one of them is the halakha mentioned in the mishna: Skins that one spread on the ground and trod upon for the period required for tanning, i.e., the amount of time it takes to walk four mil, are no longer classified as flesh and are ritually pure.
הכל
(2) א״ר אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בר׳ בְּרַבִּי חֲנִינָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְפָנָיו אֲבָל לְאַחֲרָיו אֲפִילּוּ מִיל אֶחָד אֵינוֹ חוֹזֵר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר וּמִינַּהּ מִיל הוּא דְּאֵינוֹ חוֹזֵר הָא פָּחוֹת מִמִּיל חוֹזֵר.:
Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: With regard to prayer and washing one’s hands, the Sages taught that one must travel four mil to find a synagogue or water only if the synagogue or the water is ahead of him, in the direction that he is traveling. But if it is behind him, he need not return even one mil. Rav Aḥa bar Yaakov said: From this statement one may infer that it is specifically a mil that one need not return; but one must return for a synagogue or water that is at a distance of less than one mil.
ועוד מעירים בהלכה זו שנאמרה מפי ריש לקיש, אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: לא שנו שצריך להמתין מעשיית הדבר, מפני המים ומפני בית הכנסת, הנמצאים במרחק הפחות מארבעה מילים, אלא כאשר הם נמצאים לפניו בדרך הליכתו. אבל כאשר הם נמצאים לאחריו — אפילו מיל אחד אינו חוזר. רב אחא בר יעקב אמר: ומינה [וממנה] מלשון הדברים יש לדייק כי דווקא בשיעור מיל הוא שאינו חוזר לאחוריו, הא [הרי] פחות ממיל — חוזר לאחוריו.
Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: With regard to prayer and washing one’s hands, the Sages taught that one must travel four mil to find a synagogue or water only if the synagogue or the water is ahead of him, in the direction that he is traveling. But if it is behind him, he need not return even one mil. Rav Aḥa bar Yaakov said: From this statement one may infer that it is specifically a mil that one need not return; but one must return for a synagogue or water that is at a distance of less than one mil.
הכל
(3) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן לִיגְיוֹן הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְנִכְנַס לְבַיִת הַבַּיִת טָמֵא שֶׁאֵין לָךְ כׇּל לִיגְיוֹן וְלִיגְיוֹן שֶׁאֵין לוֹ כַּמָּה קַרְקִפְלִין וְאַל תִּתְמַהּ שֶׁהֲרֵי קַרְקִפְלוֹ שֶׁל ר׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מוּנָּח בְּרֹאשׁ מְלָכִים.:
§The mishna states that the skin of a human corpse is impure like its flesh. The Sages taught in the Tosefta (8:16): In the case of a legion traveling for warfare from place to place, and one member of the legion enters a house, the house is impure, as there is no legion that does not have several scalps that its soldiers carry around for witchcraft. And you should not be surprised that they do so, as the scalp [karkefal] of Rabbi Yishmael was placed on the heads of kings.
ערך לגיון
לגיון – א(ברכות לא) על כל לגיון ולגיון. (פכ״ט דכלים) יד המעצד של לגיונות טפחיים פי׳ יש להם ללגיונות שהולכין במלחמה כמין מעצד חד להכות בו כמו בחרב. (חולין קכג.) ת״ר לגיון העובר ממקום למקום פי׳ מחנה (בויקרא רבה אמור אל הכהנים) ולקחתם לכם עבר חד לגיון דמלכא שמע ההוא לגיונא אמר אית בר נש ידע לך זכו אמר לגיון פלן (א״ב תרגום מלאכי מלפני בצים אזדגדין קדמי בלגיוגין פי׳ בלשון רומי ויון צבא של רומיים במספר אנשי מלחמה ידוע אצלם).
ערך קרקפל
קרקפל – ב(עבודה זרה יא:) ומניחין קרקפלו של ר׳ ישמעאל בראשו (חולין קכג.) ואל תתמה שהרי קרקפלו של ר׳ ישמעאל מונח ברומי פירוש עורות שהפשיטו מן הראש של בני אדם נקראין קרקפלין בלשון יוני (א״ב פי׳ בלשון יוני עצם הראש אשר בתוכו המוח).
א. [רעגימענט.]
ב. [שעדעל.]
א מתוך שהובאו דברים בדינו של ההולך בדרך לענין טהרתו, מביאים עוד בענין דומה. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: ליגיון (חיל צבא) העובר ממקום למקום במלחמותיו, ובתוך כך אחד מאנשיו נכנס לבית — הבית טמא, מפני שאין לך כל ליגיון וליגיון שאין לו כמה קרקפלין (קרקפות, עורות ראשיהם של מתים) הנישאים בידי החיילים. ואל תתמה שכן הוא, שהרי קרקפלו (עור ראשו) של ר׳ ישמעאל כהן גדול, מעשרה הרוגי מלכות, שנפשט מעליו בחייו, הריהו מונח בראש מלכים.
§The mishna states that the skin of a human corpse is impure like its flesh. The Sages taught in the Tosefta (8:16): In the case of a legion traveling for warfare from place to place, and one member of the legion enters a house, the house is impure, as there is no legion that does not have several scalps that its soldiers carry around for witchcraft. And you should not be surprised that they do so, as the scalp [karkefal] of Rabbi Yishmael was placed on the heads of kings.
הכל
(4) מתני׳ מַתְנִיתִין : אהַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה.
MISHNA: The halakhic status of the hide of an animal after it was flayed is no longer like its flesh in terms of becoming impure and imparting impurity. Nevertheless, in the case of one who flays either a domesticated animal or an undomesticated animal; a ritually pure animal that was slaughtered properly and afterward came in contact with impurity, e.g., the one flaying it is impure, or a ritually impure unslaughtered carcass; a small animal, e.g., sheep, or a large animal, e.g., cattle; and even after flaying the animal’s hide is still partially attached to the flesh, the hide’s halakhic status remains that of flesh in some circumstances.
מתני׳ המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה – שחוטה והוא טמא או בטמאה נבלה והוא טהור אם מפשיטו לעשות מן העור שטיח למטה ושלחן דמפשיטו פשוט כדרך שאנו עושין.
ד. המפשיט בבהמה ובחיה וכו׳.
בטהורה. שחוטה, והוא טמא. או בטמאה. נבלה, והוא טהור. אם מפשיטו לעשות מן העור שטיח למטה ושלחן, כלומ׳ שמפשיטו פשוט כדרך רוב העולם. אם לא הפשיט אלא כדי אחיזה לבדה, הוי חיבור, והוא יד להוציא טומאה מן הנבלה, ולהכניס טומאה לבשר אם היא טהורה. אבל טפי מהכי לא הוי יד להכניס ולהוציא טומאה. ובגמר׳ מפ׳ כמה כדי אחיזה, טפח כפול, שזה צריך להחזיק בעור כשרוצה להפשיט, אבל יותר מזה לחתיכה קאי, כלומ׳ אינו מועיל כלל להפשיט כיון שכל כך הוא ארוך, ולפיכך אם יגע שרץ בראש העור המופשט אינו מביא את הטומאה, אבל אם יגע סמוך לבשר בתוך שיעור בית אחיזה, טמא הבשר אע״פ שהוא מופשט רובו.
המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי באלו שאין עורותיהן כבשרן ומחוברין בבשר על איזה צד מטמאין ועל איזה צד אין מטמאין ואמר על זה המפשיט בהמה וחיה טמאה וטהורה דקה וגסה כדי לשטח כדי אחיזה ולחמת עד שיוציא את החזה המרגול כלו חבור לטומאה לטמא וליטמא עור שעל הצואר ר׳ יוחנן בן נורי אומר אינו חבור וחכמים אומרים חבור עד שיפשיט כלו אמר הר״ם פי׳ אמרו בנבלתה ולא בעור יכול אפי׳ בשעת חבורן ת״ל טמא וכפי העקר הזה נאמר בכאן שהמפשיט בהמה אם קרע העור מזנבה עד צוארה והתחיל להפשיט העור מעל הבשר שכן היו מפשיטין אצליהם כשהיו רוצים לעשות מן העור מצע לשבת עליו והוא הנקרא שטיח וקודם שיפשיט ממנו כדי אחיזה הוא חבור ואם הפשיט ממנו כדי אחיזה ושיעורו שני טפחים אינו חבור ואם נגע אדם בשני טפחים הללו או יותר ממה שנפשט אינו מטמא אם היתה הנפשטת נבלה ואם היתה שחוטה ונוגע אדם דרך משל העור הזה שיש בה כדי אחיזה אין הבשר מטמא וזהו ענין מה שאמרנו לטמא ולטמא כל מה שנגע בו חבור או אינו חבור והמלאכה השנית בהפשט הבהמה שקורע העור בין שני רגליה מרגל לרגל ואח״כ חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהקפו וכן מפשיט מי שירצה לעשות חמת ולפיכך אמר שהוא עד שיוציא כל החזה והמלאכה השלישית בהפשטה והוא זר מאד שיוציא כל הכבש עד מקום רגלו בלבד וזהו הנקרא מרגיל מן רגל ומוציא העור כלו שלם אין בו חתך ולא קרע עד שאם תקשור מקומות הידים והרגלים מן העור ומקום הצואר ותפיח בו ינפח כלו וכן מפשיטין אצלנו הרוצים לעשות ממנו נאד להכניס בו מים ואמרו שזה חבור עד שלא ישאר בו עד כלום מהבשר ואע״פ שהופשט העור מהבשר:
ב משנה עור הבהמה והחיה לאחר שהופשט מהן, אינו מיטמא ומטמא כבשרן. ואולם המפשיט את העור, בין בבהמה ובין בחיה, ועדיין העור עליה בחלקו, בין בעורה של הטהורה (שנשחטה כדין) והמפשיט הוא אדם טמא, ובין בעורה של הטמאה (נבילה, הטמאה בטומאת נבילות), והמפשיט הוא טהור. בין בעור בהמה הדקה ובין בעור בהמה הגסה — בכל אלה, אם התכוון בהפשטת העור
MISHNA: The halakhic status of the hide of an animal after it was flayed is no longer like its flesh in terms of becoming impure and imparting impurity. Nevertheless, in the case of one who flays either a domesticated animal or an undomesticated animal; a ritually pure animal that was slaughtered properly and afterward came in contact with impurity, e.g., the one flaying it is impure, or a ritually impure unslaughtered carcass; a small animal, e.g., sheep, or a large animal, e.g., cattle; and even after flaying the animal’s hide is still partially attached to the flesh, the hide’s halakhic status remains that of flesh in some circumstances.
הכל
(5) לְשָׁטִיחַ כְּדֵי אֲחִיזָה.
These circumstances are: If he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, a tablecloth, or to drape over a couch, in which case he would cut the hide along the length of the animal from head to tail and then remove the hide from both sides, its halakhic status remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide, i.e., two handbreadths.
כדי אחיזה – הוי חבור יד להוציא טומאה מן הנבלה אם נוגע בו ולהכניס טומאה לבשר אם טהורה היא וטפי מהכא לא הוי יד להכניס ולהוציא טומאה. ולקמן מפרש כמה כדי אחיזה.
ולחמת – אם מפשיטו כפול לצורך חמת כעין אותן שעושין לצורך דבש ומתחיל מפיה והופכו כלפי זנבה.
לשמש לו כשטיח (להציעו על מיטתו לישיבה, או לפורשו על הקרקע להליכה, או לפורשו על שולחנו לאכילה). כיון שהפושט לצורך זה הריהו פושט באופן הפשוט, שבתחילה הוא חותך את העור לאורך גוף הבהמה והחיה, מראשה ועד זנבה, ואחר כך פושט את העור משני הצדדים — אם יש בעור זה שהופשט שיעור כדי אחיזה, הריהו נחשב עדיין כמחובר לבשר, וכל הנוגע בו נחשב כנוגע בבשר. ולכך אין הוא נטמא (מן האדם הטמא) ואין (עור בהמת הנבילה) מטמאת את הנוגע בו (אם הוא טהור).
These circumstances are: If he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, a tablecloth, or to drape over a couch, in which case he would cut the hide along the length of the animal from head to tail and then remove the hide from both sides, its halakhic status remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide, i.e., two handbreadths.
הכל
(6) וּלְחֵמֶת עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה.
And if he is flaying the animal for the purpose of crafting a leather jug, in which case he cuts a circle near the animal’s neck and removes the hide in a downward movement, its halakhic status remains that of flesh until he flays the animal’s entire breast.
עד שיפשיט את החזה – הוי חבור והנוגע בעור כנוגע בבשר בין ליטמא בין לטמא מפני שהחזה קשה להפשיט מכל האברים.
ולחמת. אם מפשיטו כפול, לצורך חמת, כעין אותו שעושין לצורך דבש ושמן ויין הנקראין נודות יין, ודרך המפשיט לצורך זה שמתחיל מפיה והופכו כלפי זנבה, עד שיפשיט החזה. הוי חיבור. והנוגע בעור כנוגע בבשר, בין לטמא בין ליטמא, לפי שהחזה קשה להפשיט מכל האיברים.
ואולם אם התכוון בפשיטת העור לעשות ממנו חמת (נאד, כלי לאיחסון נוזלים), ולצורך זה אין הוא חותך לאורך גוף הבהמה אלא בתחילה הוא חותך כעין עיגול בצד צוואר הבהמה, ופושט את עור הבהמה כלפי מטה — נחשב העור כמחובר לבשר, עד שיפשיט את החזה. ומשעה שפשט את עור החזה, שוב אין עור הבהמה והחיה נחשב כמחובר לבשר.
And if he is flaying the animal for the purpose of crafting a leather jug, in which case he cuts a circle near the animal’s neck and removes the hide in a downward movement, its halakhic status remains that of flesh until he flays the animal’s entire breast.
הכל
(7) בהַמַּרְגִּיל כּוּלּוֹ חִבּוּר לַטּוּמְאָה לִיטַּמֵּא וּלְטַמֵּא עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר אֵינוֹ חִבּוּר וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים ג חִבּוּר עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כּוּלּוֹ.:
In the case of one who seeks to fashion a jug and begins flaying from the legs, until he removes the animal’s hide in its entirety, the entire hide is considered as having a connection with the flesh and its halakhic status remains that of flesh with regard to impurity, i.e., with regard to becoming impure and with regard to imparting impurity. If one removed the entire hide except for the hide over the neck, Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: It is not considered to have a connection to the flesh, and the Rabbis say: It is considered to have a connection to the flesh until he removes the animal’s hide in its entirety, including the neck.
ערך רגל
רגל – אלא עקוד ולא רגול כבר פי׳ בערך עקד (חולין קכג.) המרגיל כולו חיבור לטומאה פי׳ אם הפשיטו כדי לעשותו נוד שלם צריך להוציא רגליו מצוארו (בכורות לג. תמורה יב:) תנו רבנן אין מרגילין ביו״ט כיוצא בו אין מרגילין בחול וכו׳ עד מה שמשביח בעור פוגם בבשרה כרעיו תרגום ירוש׳ רגלוי וכן תרגום והקרב והכרעים.
א. [בינדען.]
המרגיל – שהתחיל לחותכו מרגליה כלפי ראשה ומפשיטה כפול לחמת כולו חבור מפני שהחזה לסוף הפשטו הוא לפיכך כולו חבור והנוגע אף בעור המופשט כנוגע בבשר.
עור שעל הצואר – מעצמו נפשט לפיכך אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה דהא כולו חבור דקתני לאו דוקא כולו אלא עד החזה.
ה. המרגיל וכו׳. שהתחיל להופכו מרגליה כלפי ראשה, ומפשיטו כפול לחמת. כולו חבור. מפני שהחזה לסוף הפשטו הוא, לפיכך כולו חבור, והנוגע בעור המופשט כנוגע בבשר. והאי כולו חבור לאו דוקא, אלא עד החזה.
עור שעל הצואר וכו׳. אינו חבור. אפי׳ לנוגע בעור מאחוריו כנגד הבשר, דכיון דנפשט החזה תו לא הוי עור הצואר שומר לבשר, לפי שמעצמו נפשט, לפיכך אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה. דהאי כולו חבור דקתני, לאו דוקא כולו, אלא עד החזה. ור׳ יוחנן בן נורי סבירא ליה דדוקא הוא.
בפרש״י בד״ה עור שעל הצואר כו׳ אינו חיבור לעשות המופשט כו׳ עכ״ל ולקמן בשמעתין מוכח דעור הצואר גופיה אינו חיבור ולא הוי שומר כיון דעשוי לינתק ודו״ק:
בד״ה חדא בטבולת כו׳ בשלא הוטבלה כל עיקר וקרעה ביום המחרת כו׳ עכ״ל ולולי פירושו היה נראה לפרש דטבילתה מידע ידיע שרואין אותם אחרים ולא טומאתה דהשתא בשלא הוטבלה וקרעה בו ביום ליכא למגזר מידי ודו״ק:
ואילו זה המרגיל, הפושט את העור גם כן לצורך עשיית חמת ממנו, אלא שבתחילה הוא חותך באיזור הרגלים, ומשם הוא פושט את העור כלפי מעלה — כל עוד לא הופשט העור כולו מן הגוף הריהו נחשב חבור לבשר לענין הטומאה, וכל הנוגע בו הריהו נחשב כנוגע בבשר, בין ליטמא על ידי העור (שכל שנגעה טומאה בעור המופשט של בהמה טהורה, נטמא בכך אף בשר הבהמה), ובין לטמא (שעור בהמת נבילה המחובר לבשר, מטמא את הנוגע בו כדרך שהבשר מטמא). ואם הפשיט את העור לחמת, מן הרגלים כלפי מעלה הגוף (״המרגיל״), ועדיין לא הפשיט את העור שעל הצואר — נחלקו חכמים בדבר, שר׳ יוחנן בן נורי אומר כי מעתה העור אינו נחשב עוד כחבור לבשר, ואילו חכמים אומרים כי אף בזה נחשב העור חבור לבשר, עד שיפשיט את העור כולו מעל הגוף.
In the case of one who seeks to fashion a jug and begins flaying from the legs, until he removes the animal’s hide in its entirety, the entire hide is considered as having a connection with the flesh and its halakhic status remains that of flesh with regard to impurity, i.e., with regard to becoming impure and with regard to imparting impurity. If one removed the entire hide except for the hide over the neck, Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: It is not considered to have a connection to the flesh, and the Rabbis say: It is considered to have a connection to the flesh until he removes the animal’s hide in its entirety, including the neck.
הכל
(8) גמ׳ גְּמָרָא : מִכָּאן וְאֵילָךְ מַאי.
GEMARA: The mishna teaches: If one flays an animal for the purpose of making a carpet out of it, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide. The Gemara asks: From that point forward, i.e., when one has flayed more than the measure of grasping of the hide, what is the status of the hide?
גמ׳ מכאן ואילך – משהפשיט כדי אחיזה בפשוט על פני כולו לאחר שסדקו מן הצואר עד הזנב באמצעית כדרך המפשיטין והפשיט כדי אחיזה סביבות כולו.
ג גמרא שנינו במשנתנו כי באופן הפשטה הרגיל של עור הבהמה והחיה, נחשב העור המופשט כמחובר לבשר כל עוד שיעורו הוא כדי אחיזה. ושואלים: מכאן ואילך (והלאה), כאשר הפשיט יותר מזה, מאי [מה] דינו של העור?
GEMARA: The mishna teaches: If one flays an animal for the purpose of making a carpet out of it, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide. The Gemara asks: From that point forward, i.e., when one has flayed more than the measure of grasping of the hide, what is the status of the hide?
הכל
(9) אָמַר רַב דטָהוֹר הַמּוּפְשָׁט רַבִּי אַסִּי אָמַר טֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר טָמֵא.
Rav says: The entire section of the hide that has been flayed is pure because it no longer serves the flesh as a handle. But the hide that is still attached to the flesh serves the flesh as protection, and therefore it transmits impurity to the flesh and from the flesh, and joins together with the flesh to constitute the requisite measure to impart the impurity of food. Rabbi Asi says: One handbreadth of the flayed hide that is next to the flesh is susceptible to impurity. Since the one who flays the hide holds this handbreadth of the hide while flaying, this section of the hide serves the flesh as a handle.
טהור המופשט – עד מקום חבורו אבל מחבורו ואילך הוא טמא משום שומר כדאמרן בנוגע כנגד הבשר מאחוריו.
טפח – מן העור המופשט סמוך למקום חבור סביבות כולו הוי בית יד וטמא מפני שצריך לו שאוחז שם ומושך ומפשיט מאליו ולרב לאו יד חשיב ליה אא״כ מטלטלין בו את האוכל.
טהור המופשט – למאי דפירש בקונטרס דסבר רב דכל יד שאין מטלטלין בו את האוכל אינו יד תימה דאמאי עד כדי אחיזה חשיב יד טפי ונראה משום דבכדי אחיזה ואילך יכול לאחוז בבשר עצמו ולטלטלו אי נמי משום דכל זמן שלא הפשיט כדי אחיזה הוא קשה להפשיטו ופעמים שמניחו כך וצריך לו לטלטלו ממקום למקום אבל משהפשיט כדי אחיזה שוב אין קשה להפשיט ואין זז משם עד שיפשיט כולו וכן בחמת עד שיפשיט את החזה לפי שהחזה קשה להפשיט ולכך לפעמים מניחו כך שעה אחת ותוך כך יצטרך לטלטלו אבל משהופשט החזה אין דרך להניחו כך ועוד יש לפרש טעמא דרב דאמר מכאן ואילך טהור המופשט מפני שכדי אחיזה צריך העור להיות יד לצורך הפשטה אבל ביותר מכדי אחיזה לא לפי שאם מחזיק בשפת העור אין יכול למשוך בכח ולהפשיט ובכדי אחיזה סמוך לבשר אין יכול להחזיק בידו העור היטב ולמשוך הלכך עד [כדי] אחיזה יכול להחזיק ולמשוך בשפת העור טפי לא כדפי׳ הקונט׳ גבי הא דמשני בסמוך ההוא בטפח ראשון שכשהפשיט שלשה טפחים שאין יכול להחזיק לא בשפת העור ולא באמצע העור וי״מ כולה מתני׳ משום שומר דעד כדי אחיזה הוי חבור וכ״ש פחות אם נגע שרץ בעור המופשט מכניס טומאה לבשר משום שומר ואע״ג דאמר לעיל (דף קיח.) דעור כנגד הבשר דוקא הוי שומר הכא חשיב כנגד הבשר כיון דחשיב הכל כמחובר וכן לחמת כל זמן שהחזה מחובר חשיב הכל מחובר אבל משום יד אין לפרש דלרב אסי דאמר טפח סמוך לבשר טמא משום יד דלחמת אמאי כל העור חבור לא היה לטמא אלא טפח הסמוך לחזה דמאי שנא בין חזה לשאר אברים אלא ודאי משום שומר הוי דחשיב כל העור מחובר וכן לשון דהרי זה חבור משמע דהוי משום שומר דביד מה שייך לשון חבור והכי מוכח בת״כ דתניא התם בנבלתה ולא במפשיט לשטיח כדי אחיזה ולחמת עד שיוציא כל החזה יכול שאני מוציא פחות מכשיעור ת״ל יטמא אלמא דטעמא דשטיח כדי אחיזה הוי משום שומר דהא מיטמא דרשינן לעיל (שם) שומר דנבלה ויד דריש לעיל מלכם כך פי׳ הרב רבינו יעקב מאורלינ״ש ואין הגי׳ כן בת״כ ולפי פירושו לא מטמא בת״כ וגם בשמעתין אלא עד כדי אחיזה ולא כדי אחיזה בכלל דהיינו פחות מכשיעור שמזכיר לשם.
אמר המאירי המפשיט נבלת בהמה או חיה טהורה או טמאה דקה או גסה שהטמאה שמתה אף היא בתורת נבלה אם הוא מפשיטה לעשות מן העור שטיח למטה או לשלחן ונמצא שמפשיטו פשוט כדרך שהטבחים עושין שיעורם כדי אחיזה ר״ל שעד שלא הופשט מן העור כדי אחיזה והוא שני טפחים הנוגע אף באותו שהופשט טמא כאלו נגע בבשר שהכל נחשב עדיין כמחובר אבל משהופשט כדי אחיזה הנוגע באותו שהופשט טהור אע״פ שטומאה זו מן התורה ר״ל טומאת נבלה ואין צריך לומר בטומאת סופרים כגון טרפה במוקדשין הפשיטה כדי לעשות מן העור חמת כאלו שמפשיטין בשלימות עגולו דרך הפוך ומתחילין מצד הראש והופכין כלפי זנב הרי העור כדבוק לבשר והנוגע אף במה שהופשט טמא עד שיפשיט את כל החזה שהוא קשה להפשיט ולא נקרא הפשט לענין עד שיופשט החזה המרגיל וכו׳ והוא המפשיט לצורך חמת גם כן אלא שמתחיל מצד הרגלים והופך כלפי הראש הרי כלו חבור עד שיופשט כלו ואפי׳ עד הצואר חבור אע״פ שהוא מופשט בנקל ור׳ יוחנן בן נורי חולק בזו ואין הלכה כדבריו לטמא וליטמא כלומר כשם שאמרנו בעור שהוא מטמא כך הוא חבור להטמא ר״ל שאם היתה שחוטה ונגעה טומאה בעורו הרי הוא חבור לטמא את הבשר על הצדדין שביארנו:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן:
טלית שהיא טמאה במדרס הזב והטבילה וקודם שיעריב שמשה הוא צריך לטהרות על כל פנים ורוצה לטהרה בקריעה כדין כלי הנשבר והתחיל לקרעה מכיון שקרע רובה הרי היא כמי שנקרעה כלה וטהורה ואין גוזרין שמא יאמרו טבילה בת יומה עולה ר״ל בלא הערב השמש ומפני שרואין אותו משתמש בה קודם הערב שמש והם אין יודעין בקריעתו אלא כיון שנקרעה טהרה ואפי׳ נשתייר באותו מיעוט כדי מעפורת ר״ל סודר ולא נשתייר בה שום טומאה ויראה לי שאין זה דומה לחתיכת שלש אצבעות על שלש אצבעות הבאה מבגד גדול שאע״פ שנפקעה מטומאת מדרס נשאר בה טומאת מגע מדרס כמו שביארנו בפרק בהמה המקשה שהדברים אמורים שם בבגד שאין כאן אבדת השם אבל בזו כבר נפקע בקריעה זו שם טלית מעליה במה דברים אמורים בשהטבילה כמו שביארנו שיש לנו לומר מכיון שלא חס על קלקול שמחמת טבילתה ודאי על טהרה הוא מחזר ואינו חס שלא לקרעה ברובה אבל לא הטבילה ורוצה לטהרה בקריעה לא טהרה אלא בקריעת כלה שמא יחוס ולא יקרע ברובה:
תוס׳ בד״ה טהור המופשט כו׳ אבל משום יד אין לפרש דלרב אסי כו׳ דמ״ש בין חזה לשאר אברים כו׳ עכ״ל אבל לרב לא תקשה להו נמי דלחמת אמאי כל העור חיבור לא היה לטמא אלא כדי אחיזה דאיכא למימר כפרש״י דלא חשיב יד אלא א״כ מטלטלין בו ולחמת אפשר דבעי לטלטולי בכל העור עד החזה וק״ל:
בא״ד ולפי פירושו לא מטמא בת״כ כו׳ אלא עד כדי אחיזה כו׳ עכ״ל לפי מה שהביאו הת״כ ודאי דכן הוא ומפי׳ (רש״י) [ר״י] נמי בשמעתין משמע הכי דכדי אחיזה הוי חיבור וכ״ש פחות דמשמע דכדי אחיזה גופה לא הוה בפחות מכדי אחיזה אלא ר״ל לפי פירושו וגירסתו בת״כ ליכא לפרושי בע״א מיהו תחילת דברי ר״י מאורליינ״ש אינו מדוקדק לפי זה שכתב דעד כדי אחיזה הוי [חבור וכ״ש פחות דמשמע דכדי אחיזה הוי] כפחות ודו״ק:
אמר רב: טהור כל חלק העור המופשט, שהרי שוב אין הוא משמש כ״יד״ לבשר, ואילו חלק העור שלא הופשט עדיין נחשב כ״שומר״ לבשר, ולכך הוא מכניס טומאה לבשר ומוציא ממנה טומאה, וכן מצטרף לבשר להשלים לשיעור כביצה, לענין שיקבל הבשר טומאת אוכלים. ור׳ אסי אמר כי טפח מן העור שהופשט הסמוך לבשר הוא טמא כ״יד״ לבשר, שכן האדם הפושט את העור אוחז בטפח זה לצורך הפשטת העור.
Rav says: The entire section of the hide that has been flayed is pure because it no longer serves the flesh as a handle. But the hide that is still attached to the flesh serves the flesh as protection, and therefore it transmits impurity to the flesh and from the flesh, and joins together with the flesh to constitute the requisite measure to impart the impurity of food. Rabbi Asi says: One handbreadth of the flayed hide that is next to the flesh is susceptible to impurity. Since the one who flays the hide holds this handbreadth of the hide while flaying, this section of the hide serves the flesh as a handle.
הכל
(10) מֵיתִיבִי הַמַּפְשִׁיט כְּשִׁיעוּר הַזֶּה מִכָּאן וְאֵילָךְ הַנּוֹגֵעַ בַּמּוּפְשָׁט טָהוֹר מַאי לָאו אפי׳ אֲפִילּוּ בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר לָא לבד מִטֶּפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר.
The Gemara raises an objection to the statement of Rabbi Asi from a baraita: In the case of one who flays an unslaughtered animal carcass, once he has cut the hide along the length of the animal from head to tail and then removed this measure of the hide from both sides, then from that point forward, a person who touches the flayed hide is pure, because the flayed hide does not impart impurity of a carcass. What, is it not discussing even the handbreadth of hide next to the flesh, contrary to the opinion of Rabbi Asi? The Gemara answers: No, there is no proof from this baraita, as it may be discussing the flayed hide except for the handbreadth next to the flesh.
מיתיבי [מקשים] על דברי ר׳ אסי ממה ששנינו בברייתא: המפשיט כשיעור הזה (״כדי אחיזה״), מכאן ואילך, לאחר שחתך לאורך הגוף כולו והפשיט כדי אחיזה סביב מקום החתך, הנוגע בחלק העור המופשט של גוף בהמת הנבילה, הריהו טהור, שאין טומאת הנבילה יוצאת דרך עור זה שנגע בו. ומציעים: מאי לאו [האם אין] המדובר בכל העור המופשט, ואפילו בטפח הסמוך לבשר, שלא כר׳ אסי! ודוחים: לא, אין להוכיח מכאן, שכן אפשר לומר כי הכוונה היא לעור המופשט, לבד מטפח הסמוך לבשר.
The Gemara raises an objection to the statement of Rabbi Asi from a baraita: In the case of one who flays an unslaughtered animal carcass, once he has cut the hide along the length of the animal from head to tail and then removed this measure of the hide from both sides, then from that point forward, a person who touches the flayed hide is pure, because the flayed hide does not impart impurity of a carcass. What, is it not discussing even the handbreadth of hide next to the flesh, contrary to the opinion of Rabbi Asi? The Gemara answers: No, there is no proof from this baraita, as it may be discussing the flayed hide except for the handbreadth next to the flesh.
הכל
(11) תָּא שְׁמַע בְּעוֹר שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר טָמֵא עוֹר שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר טָמֵא הָא בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר טָהוֹר תָּנָא כׇּל טֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר עוֹר שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר קָרֵי לֵיהּ.
Come and hear a refutation of the opinion of Rabbi Asi from a baraita: Once an animal carcass has been flayed more than the measure of grasping the hide, if one touches the hide opposite the flesh before that hide was flayed he is impure. This statement indicates that the attached hide opposite the flesh is impure, but one handbreadth of the flayed hide that is next to the flesh is pure, contrary to the opinion of Rabbi Asi. The Gemara answers: There is no proof from this baraita. The tanna who taught this baraita was referring to the entire handbreadth of flayed hide next to the flesh by calling it the hide opposite the flesh.
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה כנגד שיטת ר׳ אסי ממה ששנינו בברייתא בזה שהפשיט יותר מכדי אחיזה, ונגע בעור שכנגד (שעל) הבשר, שטרם הופשט ממנו — הריהו טמא. ונדייק: דווקא זה שנגע בעור שכנגד הבשר — הריהו טמא בכך, הא [הרי] מכאן נלמד כי זה שנגע בעור המופשט בטפח הסמוך לבשר — הריהו טהור, ושלא כר׳ אסי! ומשיבים: אין זו ראיה, שכן התנא לעור הנמצא בכל הטפח הסמוך לבשר — ״עור שכנגד הבשר״ קרי ליה [קורא לו].
Come and hear a refutation of the opinion of Rabbi Asi from a baraita: Once an animal carcass has been flayed more than the measure of grasping the hide, if one touches the hide opposite the flesh before that hide was flayed he is impure. This statement indicates that the attached hide opposite the flesh is impure, but one handbreadth of the flayed hide that is next to the flesh is pure, contrary to the opinion of Rabbi Asi. The Gemara answers: There is no proof from this baraita. The tanna who taught this baraita was referring to the entire handbreadth of flayed hide next to the flesh by calling it the hide opposite the flesh.
הכל
(12) ת״ש תָּא שְׁמַע הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה לְשָׁטִיחַ כְּדֵי אֲחִיזָה וְטֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר טָהוֹר.
Come and hear a refutation of the opinion of Rabbi Asi from a baraita (Tosefta 8:18): In the case of one who flays a domesticated animal or an undomesticated animal, a ritually pure animal or a ritually impure unslaughtered carcass, a small animal or a large animal, if he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping it, and one who touches one handbreadth of the flayed hide next to the flesh remains pure, contrary to the opinion of Rabbi Asi.
בפירוש ר״ח גרסינן בטפח הסמוך לבשר טמא – ופריך לרב דאמר טהור המופשט ומשני הכא במאי עסקינן בטפח ראשון פירוש טפח ראשון כשמתחיל להפשיט העור עד כדי אחיזה וטפח הוי טפח כפול כמו שמפרש בסמוך ופרושי קא מפרש עד כמה כדי אחיזה היינו טפח סמוך לבשר.
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כשיטת רב אסי ממה ששנינו בברייתא: המפשיט בבהמה ובחיה, בטהורה ובטמאה, בדקה ובגסה, אם היתה זו הפשטה שנועדה לעשיית שטיח מן העור — העור שהופשט מן הבשר בשיעור כדי אחיזה נחשב כ״יד״ ומכניס ומוציא טומאה על ידו. ואולם העור שבטפח הסמוך לבשר — הנוגע בו הריהו טהור, ושלא כר׳ אסי!
Come and hear a refutation of the opinion of Rabbi Asi from a baraita (Tosefta 8:18): In the case of one who flays a domesticated animal or an undomesticated animal, a ritually pure animal or a ritually impure unslaughtered carcass, a small animal or a large animal, if he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping it, and one who touches one handbreadth of the flayed hide next to the flesh remains pure, contrary to the opinion of Rabbi Asi.
הכל
(13) הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּטֶפַח רִאשׁוֹן.
The Gemara answers: Here we are dealing with the first handbreadth of hide that is flayed in addition to the measure of grasping. In a case where only one handbreadth of hide has been flayed in addition to the measure of grasping, it is more comfortable for the one flaying the hide to grasp the edge of the hide rather than the handbreadth of hide that is nearest to the flesh. Furthermore, the most comfortable way to continue flaying is to do so with a knife without grasping the flayed hide at all. Therefore, Rabbi Asi concedes that the hide in this case does not serve the flesh as a handle and consequently does not impart impurity. But afterward, when one has already flayed more than three handbreadths of hide, one holds the handbreadth of hide next to the flesh while continuing to flay the animal, and since it serves the flesh as a handle it imparts impurity.
בטפח ראשון – הסמוך לכדי אחיזה כגון שלא הפשיט אלא טפחיים דאותו טפח הסמוך לכדי אחיזה אינו אוחז בו ומושך לפי שנוח לו לאחוז בשפת העור ולמשוך ולא זה ולא זה טוב לו אלא מפשיט בסכין אבל לאחר שהפשיט קצת שלשה טפחים וארבעה והעור המופשט מכביד כלפי מטה אוחז בטפח הסמוך לבשר ומושך וכובד העור מסייעו.
ומתרצים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בטפח הראשון מהעור שב״כדי אחיזה״. וכגון שפשט שני טפחים בלבד, שבאופן זה אין אוחזים באותו הטפח הסמוך ל״כדי אחיזה״, שכן נוח יותר לאחוז בשפת העור ולמשוך. ואולם הדרך הטובה ביותר היא להמשיך לחתוך בסכין, בלא לאחוז בעור המופשט. ובטפח זה אכן מודה ר׳ אסי שאין הוא נחשב כ״יד״. ואולם לאחר מכן כשהופשטו כבר שלושה וארבעה טפחים מן העור, אוחזים באותו טפח הסמוך ל״כדי אחיזה״, לצורך ההפשטה, ולכך הריהו נחשב כ״יד״.
The Gemara answers: Here we are dealing with the first handbreadth of hide that is flayed in addition to the measure of grasping. In a case where only one handbreadth of hide has been flayed in addition to the measure of grasping, it is more comfortable for the one flaying the hide to grasp the edge of the hide rather than the handbreadth of hide that is nearest to the flesh. Furthermore, the most comfortable way to continue flaying is to do so with a knife without grasping the flayed hide at all. Therefore, Rabbi Asi concedes that the hide in this case does not serve the flesh as a handle and consequently does not impart impurity. But afterward, when one has already flayed more than three handbreadths of hide, one holds the handbreadth of hide next to the flesh while continuing to flay the animal, and since it serves the flesh as a handle it imparts impurity.
הכל
(14) תָּנָא כַּמָּה כְּדֵי אֲחִיזָה טֶפַח וְהָא תַּנְיָא טִפְחַיִים.
§The mishna teaches that the hide’s halakhic status remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide. It was taught in a baraita: How much is the measure of grasping? It is one handbreadth. The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita: The measure of grasping is two handbreadths?
ד במשנתנו שנינו דינו של העור, ששיעורו הוא עד ״כדי אחיזה״ כדי שייחשב כמחובר עדיין לבשר, לענין טומאה. ובענין שיעור זה תנא [שנה החכם בברייתא]: כמה הוא שיעור ״כדי אחיזה״? טפח. ומקשים: והא תניא [והרי שנויה ברייתא אחרת] האומרת כי שיעור ״כדי אחיזה״ הוא
§The mishna teaches that the hide’s halakhic status remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide. It was taught in a baraita: How much is the measure of grasping? It is one handbreadth. The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita: The measure of grasping is two handbreadths?
הכל
(15) אָמַר אַבָּיֵי טֶפַח הכָּפוּל תַּנְיָא נָמֵי הָכִי כַּמָּה כְּדֵי אֲחִיזָה טֶפַח כָּפוּל.
Abaye says: The first baraita is referring to one who grasps a double handbreadth by folding the first two handbreadths together and grasping them. This explanation of Abaye is also taught in the Tosefta (8:18): How much is the measure of grasping? It is a double handbreadth.
טפחיים! אמר אביי: כוונת הברייתא הראשונה היא לטפח כפול שמחזיק אותו מקופל בידו, ובכללו הריהו טפחיים. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך, כהסברו של אביי]: כמה ״כדי אחיזה״? טפח כפול.
Abaye says: The first baraita is referring to one who grasps a double handbreadth by folding the first two handbreadths together and grasping them. This explanation of Abaye is also taught in the Tosefta (8:18): How much is the measure of grasping? It is a double handbreadth.
הכל
(16) תְּנַן הָתָם וטַלִּית שֶׁהִתְחִיל בָּהּ לְקוֹרְעָהּ כֵּיוָן שֶׁנִּקְרַע רוּבָּהּ שׁוּב אֵינוֹ חִבּוּר וּטְהוֹרָה.
§The Gemara discusses a matter similar to the previous discussion of a partially flayed hide. We learned in a mishna elsewhere (Kelim 28:8): A ritually impure garment that tears is rendered pure because it is no longer considered a useable garment. In the case of a ritually impure garment that one began to tear, once the majority of the garment is torn, the two sections are no longer considered as having a connection, and since it is no longer considered a useable garment, it is pure.
טלית שהתחיל בה לקורעה – שנטמאה ובא לקורעה לבטלה מתורת טלית ומאחר שאינה ראויה למלאכה הראשונה ואין שמה עליה מטהרת אע״פ שיש בשיריה שלש על שלש ועדיין ראויה לקבל טומאה טהורה מטומאתה ראשונה דומיא דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלין טומאה כדאמרי׳ באלו טרפות (לעיל דף נד:) הן וקרקרותיהן ודופנותיהן. ואף על גב דאמר בבהמה המקשה (לעיל דף עב:) שלשה על שלשה שהיה טמא מדרס ומגע הזב וחלקו טהור מן המדרס ועדיין טמא מגע הזב אלמא טומאת שלשה על שלשה דחזי ליה לא בטלה מיניה התם הוא דהוו עליה ב׳ טומאות טומאת מדרס חמורה וטומאת מגע קלה אהניא ליה חלוקה לבטל ממנו טומאת מדרס דתו לא חזי ליה ופשה לה טומאת מגע דחזיא לשלש אצבעות אבל הכא חד שמא הוא כולה טומאה דשלשה על שלשה היא וקריעה מהניא לבטולי שמא מינה דתו לא פש עלה מידי.
טלית שהתחיל בה לקורעה כו׳ – פר״ת כיון שנקרע רובה הויא טהורה למפרע מתחלת קריעה ולשון שהתחיל לקורעה משמע כפירושו ומה שקשה לפירוש הקונטרס מפורש בפרק בהמה המקשה (לעיל דף עב: ד״ה בשעת).
טלית שהתחיל בה לקרעה וכו׳. פרש״י ז״לא דאע״ג דאמרינן בפרק בהמה המקשהב בשלשה על שלשה טהור מן המדרס וטמא מגע מדרס, דאלמא מגע הזב דחזי לשלש על שלש לא פקע מיניה, התם שתי טומאות נינהו, אבל הכא חד שמא הוא כולה טומאה דשלש על שלש הוא, וקריעה מהניא לבטולי שמא מיניה ותו לא פש עלה מידיג. וליד נראה דהתם שנחלק קתני, והיינו מאיליו, הכא שקורעה קתני, שאדם קורעה כדי לטהרה ולבטל שם שעליה. ולשון רש״י ז״ל נראה מדנקט התם מדרס, אבל בטומאת נגיעות אינו כןה. אלאו שיש לומר נמי דבקורע לדעת אפי׳ בטומאתז מדרסות טהור לגמרי, כדאמרינן הכא בעור טמא מדרס כיון שנתן בו איזמל טהורח, ואפילו לרבנן כשממעטו מה׳ טפחים ד[לא]ט חזי למדרס, טהור לגמרי, ולא מטמי׳ ליה מגע מדרס עד שימעטנו משיעורו.
א. ד״ה טלית.
ב. לעיל עב, ב.
ג. אבל תוס׳ בכ״מ כתבו שאין סברא לחלק בזה, ראה תוס׳ לעיל עג, א ד״ה בשעת, זבחים צה, א ד״ה לא, ור״ש כלים פכ״ח מ״כ. והאריכו האחרונים לבאר מחלוקתם, ראה קובץ שיעורים פסחים אות קנה, מקדש דוד נג, ב ד״ה אמרינן, משנת רבי אהרן טהרות סי׳ ל, קהלות יעקב טהרות סי׳ יא ועוד.
ד. ראה מל״מ הל׳ כלים פכ״ג ה״י שהאריך לדון בדברי רבינו (המובאים ברשב״א). וראה בספר מנחת שי (להרש״י יפה) כלים סי׳ סו בביאור הדברים.
ה. בחידושי הרשב״א: ׳פרש״י ז״ל וכו׳ ומדבריו ז״ל נראה דכל שנטמא טומאת מדרס אע״פ שקרעו אכתי (שמא) [טמא] טומאת מגע טומאת מדרס והוא שנשתייר בו כדי מגע מדרס. והרמב״ן ז״ל פירש דאפילו במדרסות וכו׳ ׳. וראה מל״מ שם שנתקשה בדברי הרשב״א.
ו. דברי רבינו הובאו בשמו בחידושי הר״ן, עיי״ש.
ז. מכאן עד ׳מדרס׳ נשמט בכי״ל בטה״ד.
ח. במל״מ שם הקשה על הרמב״ן דגבי עור אין חילוק בשיעור, וכל פחות מה׳ אין בו שום צד טומאה כמפורש במשנה כלים פכ״ח מ״ב, וברמב״ם הל׳ כלים פכ״ג ה״ג, וא״כ לא שייך שם טומאת מגע ומדרס.
ט. ע״פ חידושי הרשב״א והר״ן. [אך גם הלשון שלפנינו ניתן לפרש שמיעטו מה׳ טפחים הראויים למדרס].
טלית שהתחיל בה לקרעה כיון שנקרע רובא שוב אינה חבור וטהורה. פירש רש״י ז״ל וטהורה לגמרי ואפילו הקרעים יתרים (על) שלש על שלש שראויין עדיין לקבל טומאה, ושנינו ג׳ על ג׳ שנקרע טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס ומייתי׳ לה לעיל פרק בהמה המקשה (חולין עב:) דאלמא כל היכא דחזי למגע מדרס לא פקעה טומאה מיניה, התם שתי טומאות נינו, אבל הכא חד שמא הוא, דכולה טומאה דשלש על שלש, וקריעה מהניא לבטולי שמא מיניה, ותו לאו פש עליה מידי. ומדבריו ז״ל נראה דכל שנטמא טומאת מדרס אף ע״פ שקרע אכתי טמא טומאת מגע מדרס, והוא שנשתייר בו כדי מגע מדרס.
והרמב״ן ז״ל פירש דאפילו במדרסות נמי אמרינן הכי, וכדאמרינן בסמוך בעור טמא מדרס כיון שנתן בו איזמל טהור, ואפילו לרבנן כשממעטו מחמשה דלא חזו למדרס טהור לגמרי ולא מטמי׳ לה משום מגע מדרס. וההיא דפרק בהמה המקשה כשנקרע מעצמו, וכדקתני שלשה על שלשה שנקרע, אבל הכא קורעה קתני, שהוא קורע במתכוין, [ד]כיון לטהרה ולבטל שם שעליה, הלכך אפילו מגע מדרס אין בו, וזה נ״ל נכון, שאם לא כן תיפוק לי דמשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן, דתני׳ עלה דההיא דשלשה על שלשה שנחלקו א״ר יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה לימא שאם נגע בו זב יהא טמא מגע זב, ואיתמר עלה אמר עולא לא שנו [אלא] בשלשה על שלשה שנחלקו, אבל שלש [על שלש] הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן, וטלית טלית גדולה משמע.
ה מתוך שנידון עניינו של עור שהופשט בחלקו מגוף הבהמה, מביאים כיוצא בזה. תנן התם [שנינו שם במשנה] בדינה של טלית (בגד) טמאה שהתחיל בה לקורעה (שכאשר תיקרע תצא בכך מכלל ״בגד״, ותיטהר מטומאתה), שכיון שנקרע רובה של הטלית — שוב אינו חבור בחלקיה השונים, ששוב אינה ראויה לתשמישה הקודם, וסר מעליה בכך שם ״טלית״, וטהורה.
§The Gemara discusses a matter similar to the previous discussion of a partially flayed hide. We learned in a mishna elsewhere (Kelim 28:8): A ritually impure garment that tears is rendered pure because it is no longer considered a useable garment. In the case of a ritually impure garment that one began to tear, once the majority of the garment is torn, the two sections are no longer considered as having a connection, and since it is no longer considered a useable garment, it is pure.
הכל
(17) אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ זלֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּטַלִּית טְבוּלַת יוֹם.
Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The Sages taught this halakha only with regard to an impure garment that was already immersed in a ritual bath that day, but one must wait until nightfall for the purification process to be completed in order to wear the garment while eating ritually pure food. In such a case, tearing the majority of the garment renders it pure, and the Sages did not apply the requirement that the entire garment be torn.
לא שנו אלא בטלית טבולת יום – שנטמאה והטבילה וצריך להשתמש בה טהרות קודם שיעריב שמשה ולפיכך בא לקורעה דהכא הוא דלא גזרינן דליקרעיה כולה אבל רובא לא דילמא חייס עלה ולא אתי למקרע רובא דכיון דלא חס עליה אטבילה שהמים קשין לה ולא חס לכך לא חייס עלה נמי וקרע רובא.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא בטלית שהיתה טבולת יום (שכבר נטבלה במקוה טהרה באותו יום, ואולם יש להמתין עד הערב שמש, כדי לאכול בה טהרות).
Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The Sages taught this halakha only with regard to an impure garment that was already immersed in a ritual bath that day, but one must wait until nightfall for the purification process to be completed in order to wear the garment while eating ritually pure food. In such a case, tearing the majority of the garment renders it pure, and the Sages did not apply the requirement that the entire garment be torn.
הכל
(18) דְּמִיגּוֹ דְּלָא חַס עֲלַהּ וְאַטְבְּלַהּ לָא חָיֵיס עֲלַהּ וְקָרַע לַהּ רוּבַּהּ אֲבָל טַלִּית שֶׁאֵינָהּ טְבוּלַת יוֹם לָא גְּזֵרָה דִּלְמָא לָא אָתֵי לְמִיקְרְעַהּ רוּבַּהּ.
This is because the reason for this rabbinic decree is lest one tear only half of it out of concern for the damage to the garment. And since in this case, the owner of the garment showed that he was not concerned about damage to the garment by immersing it in a ritual bath, an act which damages the garment, so too he is presumably not concerned about the garment with regard to tearing it, and he will certainly tear the majority of it. But a garment that was not immersed that day is not rendered pure by tearing the majority of the garment due to a rabbinic decree lest one come to not tear the majority of the garment but only half of it.
אבל – טמאה ולא הטבילה ובא לטהרה בקריעה זו לא סגי לה ברובא עד שיקרענה כולה.
דילמא לא אתי – למעבד רובא אלא פלגא ואמר רובא הוא.
שלענין אכילת טהרות מועילה קריעת הטלית, דמיגו [שמתוך] שרואים שלא חס עלה ואטבלה [עליה והטביל אותה], על אף שהטבלתה במים מקלקלת אותה, אומרים אנו כי לא חייס עלה וקרע לה רובה [לא יחוס עליה ויקרע אותה ברובה], שהוא האופן הראוי לביטולו של בגד. אבל טלית שאינה טבולת יום — לא נטהרת בקריעת רובה, אלא רק בקריעת כולה. וטעם הדבר: גזרה דלמא לא אתי למיקרעה [שמא לא יבוא לקרוע את] רובה, אלא רק מחציתה.
This is because the reason for this rabbinic decree is lest one tear only half of it out of concern for the damage to the garment. And since in this case, the owner of the garment showed that he was not concerned about damage to the garment by immersing it in a ritual bath, an act which damages the garment, so too he is presumably not concerned about the garment with regard to tearing it, and he will certainly tear the majority of it. But a garment that was not immersed that day is not rendered pure by tearing the majority of the garment due to a rabbinic decree lest one come to not tear the majority of the garment but only half of it.
הכל
(19) אָמַר רַבָּה שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר חֲדָא שֶׁמָּא יֹאמְרוּ טְבִילָה בַּת יוֹמָא עוֹלָה וְעוֹד
Rabba said: There are two refutations of this statement. One is that the decree should apply even to a garment that was immersed that day, lest people who see one eating ritually pure food while wearing such a garment say that immersion of a garment on the same day is sufficient for the garment to be worn while eating ritually pure food, and there is no need to wait until nightfall. And furthermore, if a garment that was not immersed that day is rendered pure only by tearing the entire garment and not by tearing merely a majority of the garment, due to a decree lest one tear less than a majority of the garment,
חדא – בטבולת יום ליכא לאוקומה ולהשתמש בה ביום שהטבילה שהרואה אינו מבין בה שנקרעה לטהר וסבור על ידי טבילתה משתמשין בה ויאמרו טבילה בת יומא עולה בלא הערב שמש ועל כרחך מתניתין לאו ביום טבילה עסקינן אלא בשלא הוטבלה כל עיקר וקרעה ביום המחרת לטומאתה דהרואהו משתמש בה אומר שהטבילה אתמול.
ועוד – דקאמרת גזירה רובה אטו חציה.
חדא גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה. פרש״י ז״לא ועל כרחך מתניתין לאו ביום הטבילה, אלא בשלא הוטבלה כל עיקר וקרעה ביום המחרת לטומאתה, והרואהו משתמש אומר שהטבילה אתמול. ולא מחוור ליב, דאי איכא למיחש לעולם גזרינן, כדאמרינן בפרק קמא דשבתג חזרו לטומאתן הישנה משום שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה, ולא מפלגינן בין הוטבלו ללא הוטבלו משום דזימנין דמשתמש בהו ביום טומאה וגזרינןד. אלא הכי קאמר רבה אי בשאינה טבולת יום טמאה, בטבולת יום ליגזר, [שמא] יאמרו לא קריעה מטהרת שהרי לא טהרה חברתה אלא טבילה מטהרת, אלא לאו ליכא למיגזר כלל, משום דקריעת טלית מילתא דלא שכיחא היא. ועוד מילתא דמנכרא היא שהרי אינה חוזרת לקדמותה, וכל שאין לו תקנה לא גזרוה דכל מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, והיינו דאמרינן נמיו עולת העוף לר׳ [אלעזר ב״ר] שמעון ליגזר, אלמא לרבה לית ליה גזרה בהא.
והקשה הרב אב בית דין ז״ל היכי מקשה עולת העוף לר׳ [אלעזר ב״ר] שמעון ליגזר דילמא לא אתי למעבד רובא, אלא מאי ליעביד, ליעביד כולהו שנים, ברוב שנים אמר רחמנא דוקא, דגמרינן מחטאת העוף דכתיב ביה ולא יבדיל. ותירץ משמע דהכי אקשי ליה, לא תסגי ליה ברובא כל דהו אלא ברובא דמינכרז. ולא מחוור, דדילמא אין הכי נמיח. ועוד דהא איכא למיגזר דאי עביד טפי אתי למעבד שנים ועובר על לא יבדיל. אלא איכא למימר דלר׳ אלעזר ב״ר שמעון נמי אם רצה מבדיל, ולמה נאמר לא יבדיל, שאם רצה אינו מבדיל כדאיתא בזבחיםט, הלכך ליגזר וליבדיל מדרבנן. ואם תאמר ליקשי ליה חולין לרבנןי. יש לומר שאני התם דלא חאיס עליהו, אבל בעולת העוף מפני שדרכו ונוח לו לאחוז בראש ובגוף ולהזות, והוי דומיא דטלית דחאיס עלהכ. אי נמי התם דיעבד אין לכתחלה לא ובדיעבד לא גזרינן. והא דאקשינן מהפשטה ולא מתרצינן דהתם ליכא למיחש משום דילמא חאיס, משום דכיון שמשהו משהו הוא מפשיט, איכא למיגזר נמי דילמא לא מפשיט ביה כדי אחיזהל.
א. ד״ה חדא.
ב. דברי רבינו הובאו בשמו בחידושי הרשב״א וחידושי הר״ן, עיי״ש.
ג. טז, ב.
ד. הרשב״א הקשה ששם מיירי דווקא בשרתכן, שמא ישתברו ביום טומאתן ורתכן בו ביום, ויאמרו שאף בטבילה טהרו ביומן, ואינו ענין לסוגייתינו, שטובל הטלית כשהיא קרועה, והיא גזירה קרובה, אבל בלא טבילה אף שם אם נשתמש ביום שנטמאו ושברן לא גזרו.
ה. בחידושי הרשב״א והר״ן הביאו מדברי רבינו עד כאן ולא ההמשך ״דכל מילתא״ וכו׳, אבל בשני כתה״י של הרמב״ן מובא גם ההמשך שלפנינו [ובכי״ל נכפלו בט״ס כמה שורות, ואינה גירסא אחרת].
ו. להלן ע״ב.
ז. וכן הקשו ותירצו תוס׳ להלן ע״ב ד״ה עולת העוף.
ח. דבעינן רובא דמינכר. ועי׳ מהרש״א שכתב על דברי התוס׳ דבשחיטה בעינן רוב הנראה לעינים, ועי׳ לעיל כא, א ורש״ש כאן.
ט. סה, ב.
י. ראה מהר״ם ותפארת יעקב.
כ. ראה תוספות הרא״ש ד״ה ועוד: ׳אליבא דרב חסדא ורבה פריך וכו׳ דאי לר׳ שמעון בן אליקים דאמר שאם רצה מבדיל בשנים, אמרי ניגזור שמא יצמצם ולא אתי למיעבד ברוב שנים, ולא דמי לטלית דהתם חייס עלה׳ [וראה תוס׳ זבחים שם ד״ה ורבי אלעזר]. ורבינו עונה על שאלה זו.
ל. כ״כ תוד״ה דלמא.
חדא שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה. פרש״י ז״ל והלכך על כרחין מתני׳ לאו בשקרעה ביום טבילה, אלא בשלא הוטבלה כל עיקר וקרעה ביום המחרת לטומאתה שהרואה אומר שנטבל מאמש, והרמב״ן ז״ל הקשה אי איכא למיחש לעולם גזרינן כדאמרינן בפרק קמא דשבת (שבת טז:) חזרו לטומא(ת)[ה] ישנה משום שמא יאמרו טבילה בת יומה עולה, ולא מפלגין בין הוטבלו ללא הוטבלו, משום דזמנין דמשתמש בהו ביום טומאה, ולא הבנתי קושייתו דהתם דוקא בשרתכן, אבל בשלא רתכן טהורין, ולא גזרי׳, וטעמא משום דזימנין דמשתברין ביום טומאתן ומרתכן ביומה, (ואמרי׳) [ויאמרו] אף בטבילה טהרו ביומן, אבל הכא גזירה אחריתי הוא, דאף בשעת חלוקתו אי אטבליה ביומיה מימר אמרינן דלא מחמת קריעתו אלא מחמת טבילתו וגזירה קרובה היא, אבל בשלא הטבילו מאי איכא למגזר, דהתם ננמי בששברן ביום טומאתן ונשתמש בהן מיד לא גזרו משום טבילה בת יומה. והוא ז״ל פי׳ דה״ק (רב האי) [רבה אי] בשאינה טבולת יום טמאה אף בטבולת יום ליגזור שמא יאמרו לא קריעה מטהרת, אלא לאו ליכא למיגזר כלל משום דקריעת טלית מילתא דלא שכיחא היא, ועוד מילתא דמנכרא היא ואינה חוזרת לקדמותה, וכל שאין לו תקנה לא גזרו כלל.
אמר רבה: שתי תשובות (דחיות) יש בדבר זה, על האופן בו העמיד רבה בר אבוה את דברי המשנה: חדא [האחת], אין מקום לומר שמדובר במשנה בטלית טבולת יום, שנטהרת בקריעה, כיון שיש לגזור עליה טומאה אף באופן זה, מפני החשש שמא יאמרו האנשים הרואים שמשתמשים בטלית זו לטהרות, כי טבילה בת יומא [יומה, בטרם הערב שמש] עולה (נחשבת) כטבילה לענין שיוכל להשתמש בה עוד באותו יום, קודם הערב שמש. ועוד טעם שאין לומר כהסברו זה של רבה בר אבוה, שגזרו חכמים בטלית שאינה טבולת יום על קריעת רובה, שלא תטהר משום החשש שגיבואו לקרוע רק מחציתה,
Rabba said: There are two refutations of this statement. One is that the decree should apply even to a garment that was immersed that day, lest people who see one eating ritually pure food while wearing such a garment say that immersion of a garment on the same day is sufficient for the garment to be worn while eating ritually pure food, and there is no need to wait until nightfall. And furthermore, if a garment that was not immersed that day is rendered pure only by tearing the entire garment and not by tearing merely a majority of the garment, due to a decree lest one tear less than a majority of the garment,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.