ע״ב אמר רב יהודא אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטן וכו׳ ומסקינן בשילהי שמעתין דאף ע״ג דכבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה היינו דוקא בשב ואל תעשה וכתב רש״י ז״ל משא״כ בכלאים דלבישה הוי מעשה כו׳ ע״ש ונראה דאע״ג דהכא מיירי שכבר לבוש כלאים קודם שמצאו אפ״ה מיקרי שפיר קום עשה כיון שצריך לפשטו והיינו כסברת רב אשי בפרק ג׳ דמכות (דף כ״א ע״ב) דאשהייה דכלאים מילקי נמי לקי והיינו ע״כ משום דחשיב כמעשה וכמ״ש התוספות להדיא בפ״ב דשבועות (דף י״ז ע״א בד״ה או אין צריך שהיה) משא״כ לרב ביבי דפליג אדרב אשי כתבו התוס׳ שם בשהייה לחוד הוי לאו שאין בו מעשה ולא לקי כ״א בפושט ולובש בית אונקלי שלו וא״כ לפ״ז משמע דרב יהודא דהכא כרב אשי ס״ל ובזה היה נ״ל לכאורה לפרש דברי הירושלמי שהביא הרא״ש ז״ל בשמעתין דקאמר התם תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש ומייתי שם עובדא הוה תמן מיתא כו׳ ומאן דיתיב ליה לא אמר ליה כלום כו׳ ע״ש ולכאורה יש לתמוה מ״ש דנקיט כלאים ומת טפי משאר איסורים ולמאי דפרישית אתי שפיר דטעם הירושלמי משום דסבירא ליה כרב ביבי דבשהיה גרידא הוי לאו שאין בו מעשה וכשב ואל תעשה חשיב ליה כמ״ש התוס׳ להדיא בשבועות דכלאים וטומאה שוים בענין זה ומש״ה אין מדקדקין בבה״מ לדחות תלמוד תורה משום כלאים וטומאה דהוי שב ואל תעשה כך היה נ״ל לכאורה אלא מדהביא הרא״ש ז״ל הירושלמי אהך דרב יהודא אמר רב דשמעתין א״כ משמע דלא פליגי אהדדי ולהלכה למעשה הביאו הרא״ש ז״ל ועוד מדלא מייתי הש״ס במכות הך ברייתא דאין מדקדקין לאקשויי אדרב אשי לכך צריך לפרש בענין אחר דהך דאין מדקדקין במת ובכלאים שהביא הרא״ש ז״ל בשם הירושלמי היינו בטומאת מת דרבנן ובכלאים דרבנן וא״כ דמי לגמרי לסוגיא דשמעתין דבאיסור דרבנן דחינן משום כבוד הבריות ולהאי ירושלמי ה״ה דנדחה משום בטול בה״מ והא דנקיט בירושלמי דהוי תמן מיתא ע״כ לאו בבית המדרש ממש היה המת אלא בבית או בשכונה הסמוך ליה והיינו כמ״ש הש״ך ז״ל בי״ד סימן ש״ע דבכהאי גוונא לא הוי אלא טומאה דרבנן ואף שבספר מ״א בא״ח סימן שי״א ובסי׳ שמ״ג כתב על הש״ך דלא דק כבר הארכתי בקונטרס ליישב ולהעמיד דברי הש״ך על מכונן והבאתי ראיות ברורות לדבריו מסוגיית הש״ס דבבלי ודירושלמי ומלשון הרמב״ם ז״ל והאי ירושלמי דשמעתין נמי מוכרע הכי כדפרישית דאין שום סברא לומר שיסבור הירושלמי דמשום ביטול בה״מ ידחה איסור טומאת מת דאורייתא בידים כנ״ל ברור:

מיהו מלשון הרא״ש ז״ל בר״פ האשה שנתארמלה משמע שרוצה לומר דהאי הירושלמי פליג אגמרא דידן ע״ש. ודבריו צריכין עיון דלא תקשי מדידיה אדידיה ועוד דפשיטא דלישנא דירושלמי דקתני אין מדקדקין משמע דלא איירי אלא באיסורין דרבנן ומה שנראה לע״ד בישוב דבריו אין כאן מקומו להאריך ודוק היטב:

שם ת״ש דא״ר אלעזר בר׳ צדוק מדלגין היינו כו׳ דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ כו׳. לכאורה יש לתמוה טובא דכיון דעיקר התירוץ הוא משום דרוב ארונות יש בהן חלל טפח וחוצץ אם כן אמאי איצטריך לאתויי הכא מימרא דרבא טפי הו״ל לאתויי משנה מפורשת בפ״ג דאהלות דקתני בהדיא טפח על טפח על רום טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה וכה״ג קשה אדרבא גופא מאי קמ״ל מתני׳ היא ובשלמא לפירוש רש״י דמפרש דרבא איירי דוקא בטומאה רצוצה ממש ומש״ה רוב ארונות טהורים מדאורייתא דאע״ג שהיו סתומין מכל צד אפ״ה כיון שיש בו חלל טפח תו לא מקרי רצוצין וחוצצין ומש״ה איצטריך לאתויי מימרא דרבא דאיירי בכה״ג משא״כ ממתני׳ דאהלות היה באפשר לומר דאע״ג דרוב ארונות אף ע״פ שיש בהן חלל טפח אפ״ה אין חוצצין כיון שסתומין מכל צד כסברת התוס׳ וכמ״ש התוס׳ בסוף פרק המוכר פירות במשנה דכוכין דמאותה משנה עצמה דטפח על טפח דקתני עלה ביב שהוא קמור דקתני מציעתא יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פ״ט הבית טמא הביאו ראיה לסברתם כאן דהטעם משום דטומאה בוקעת ועולה לאפוקי מאותו סברא איצטריך מימרא דרבא דמשמע מדבריו להדיא דדבר תורה אהל שיש בו חלל טפח לעולם חוצץ ולא מפליג בין פתוח לסתומה ולפ״ז ממילא שמעינן דע״כ הך מתניתין דביב הקמור דקתני מציעתא הבית טמא אין הטעם משום דבוקעת ועולה כמ״ש התוספות אלא כמו שפי׳ הרמב״ם ז״ל שם והברטנורה ונראה שהוא ג״כ סברת התוס׳ כמו שכתבתי באריכות נמצא דכל זה לפי׳ רש״י והרמב״ם והראב״ד ז״ל ושאר מפרשים דמשמע מדבריהם שמפרשין שרוב ארונות היו סתומים מכל צד אפ״ה חוצצין מדאורייתא וכל חד וחד כדאית ליה ולדברי כולם עיקר הטעם דרוב ארונות חוצצין היינו משום דלא הוי טומאה רצוצה ממש כיון שיש בהן חלל טפח משא״כ לפי׳ התוס׳ כאן שכתבו להיפך דעיקר הטעם דרוב ארונות חוצצים היינו משום שראש הארון שלהם היה פתוח מן הצד נמצא דלפ״ז לא שמעינן הך מילתא כלל ממימרא דרבא דאדרבא מדבריו משמע להיפך דבכל טפח לעולם טהור לא שנא פתוחה ול״ש סתומה ואם כן טפי הו״ל לאתויי בשמעתין הך מתני׳ דפ״ג דאהלות דטפח על טפח חוצץ דלפי׳ התוספות איירי בכה״ג ממש מדקתני עליה כיצד ביב שהוא קמור ומחלק בין פתוח מן הצד לסתומה לגמרי כמ״ש התוס׳ להדיא במשנה דכוכין ולדעתי קושיא גדולה ועצומה היא ליישב דברי התוס׳ בזה ולכאורה היה נ״ל ליישב דבשמעתין בעי למימר דברוב ארונות נהי דחוצצין מדאורייתא אפ״ה מדרבנן אין חוצצין כדמסיק דגזרינן כו׳ ואם כן היינו רבותא דרבי אלעזר ב״ר צדוק דמדלגין היינו על גבי ארונות לקראת מלכים אע״ג דאיכא טומאה דרבנן והשתא א״ש דלא מייתי ממתניתין דאהלות דמהתם הוי משמע דכל שיש בו חלל טפח ופתוח מן הצד טהור אף מדרבנן ומש״ה מייתי מימרא דרבא דמדקאמר דבר תורה בחלל טפח טהור מכלל דמדרבנן מיהו טמא וכדמסיק דגזרינן כו׳ אלא דאי אפשר לומר כן לפי שיטת התוס׳ דאדרבא תקשה יותר מ״ש בארון דגזרינן יש בו אטו אין בו ומ״ש ביב דלא גזרינן יש בו אטו אין בו דהא ביש בו ויש ביציאתו קתני רישא בהדיא דטהור והיינו לגמרי ואפילו מדרבנן משא״כ לפירש״י וסייעתו אתי שפיר דלעולם לא שייך למיגזר יש בו אטו אין בו אלא בטומאה טמונה ורצוצה לגמרי שסתומה מכל צד ומש״ה אין ניכר בין יש בו לאין בו משא״כ לפי׳ התוס׳ דאפי׳ בדבר הפתוח מן הצד דומיא דארונות אפ״ה גזרינן א״כ הדרא קושיא לדוכתא ומ״ש ארון ומ״ש ביב ויותר יש לתמוה על דברי התוספות במשנה דכוכין שהרגישו בסברא כזו וקשיא להו מ״ש ארון דגזרינן ומ״ש בית סתום דלא גזרינן פתוח אטו סתום ותירצו שם דבבית לא שייך לגזור לפי שאין בית שלא יהיה בו פ״ט כו׳ ע״ש וא״כ אכתי למה לא הרגישו להקשות מהאי דארונות ומתני׳ דביב שהביאו שם באותו דיבור עצמו להביא ראיה לדבריהם ואכתי תקשה להו מ״ש ארון דגזרינן ומ״ש ביב דלא גזרינן דהא ודאי יש כמה ביבין שאין ביציאתן פ״ט כדקתני בבא דמציעתא ובבא דסיפא ולדעתי צ״ע גדול ליישב דבריהם והארכתי בקונטרס ודוק היטב:

שם דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה. לכאורה נראה דלאו אאהל דכתיב באורייתא קאי דהא כיון דהאהל עצמו טמא כדכתיב בהדיא והזה על האהל ועל כל הכלים אשר היו שם וא״כ האיך חוצצין בפני הטומאה הא קי״ל דכל דבר שמקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אע״כ דאשאר אהלים קאי כגון של בנין או שאר דברים שאינו מקבל טומאה כשנעשה כמו אהל כמו שכתבו תוס׳ בפ׳ במה מדליקין במשנה דכל היוצא מן העץ אלא דאכתי נראה דוחק להעמיד סתימת דברי רבא בכך דהא סתמא קאמר וכללא כייל לכך היה נראה לי לפום ריהטא דהא דקי״ל כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה נמי לאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן ויש לי קצת ראיות לזה אלא דאכתי לא מלאני לבי לפרש כן וצריך לעיין יותר בשיטת הש״ס ובלשון הרמב״ם ז״ל:

בתוס׳ ד״ה מדלגין היינו על גבי ארונות תימא לפ״ה כו׳ דתניא כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וא״כ גם הגולל מטמא באהל כו׳ עכ״ל. ולכאורה אין זה מוכרח לפי שיטת רש״י דנראה שכבר נזהר מזה מה שמצאנו בפירושו בנזיר פ׳ כ״ג דף נ״ג ע״ב דמייתי הש״ס דתניא וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על פני המת ופירש״י שם מדלא כתיב יגע במת בשדה א״כ משמע להדיא דלא מוקמינן לפשטא דקרא דנגיעה לענין אהל אלא מיתורא דעל פני משא״כ להך ברייתא שהביאו תוס׳ כאן דמוקמינן קרא דעל פני השדה לרבות גולל ודופק שפיר מצינן לאוקמי קרא כדכתיב כל אשר יגע היינו נגיעה ממש ולא באהל כי היכא דמוקמינן נמי בנזיר פרק כ״ג שם לרישא דקרא דוכל הנוגע בעצם דוקא לענין נגיעה ממש ע״ש ודברי התוס׳ יש ליישב ודו״ק:

בא״ד והיה אומר ר״ת כו׳ עכ״ל. כן כתבו התוס׳ בכמה דוכתי בכתובות דף ד׳ ובנזיר פרק כ״ג שר״ת היה אומר דברייתא דשמחות משבשתא היא מכח האי סוגיא דנזיר וכתבו שם כמה תירוצים ליישב קושיא דר״ת וכתבו עוד בנזיר דשלח לו רבינו חיים כהן לר״ת לדידך דאמרת משבשתא היא א״כ איזה בית אשר תבנה לי ואין לך שום בית שאין שם כלי מתכות שהיה באהל המת כו׳ עכ״ל ומדלא מצינו מה שהשיב לו ר״ת על זה הוי משמע דהדר ביה אלא שמצאתי בהגהות אשר״י בפרק לא יחפור שר״ת היה אוסר לכהנים ליכנס לבית שיש בו כלי מתכות שהיה באהל המת ע״ש באריכות ומלבד שזה תימא גדולה אף לפי שיטת ר״ת שמפרש חרב הרי הוא כחלל היינו דוקא בכלי מתכות ומכ״ש לשיטת הרמב״ם ז״ל וסייעתו שכתבו דבכל הכלים חוץ מכלי חרס שייך חרב הרי הוא כחלל א״כ לדידהו ע״כ דסבירא ליה דהאי תוספתא דשמחות לאו משבשתא היא ומה שיש לדקדק בענין זה בדברי הרמב״ם ז״ל אין כאן מקומו וכתבתי בקונטרס וכאן לא באתי אלא ליישב שיטת רש״י ז״ל ועיין עוד בחידושי הרשב״א ז״ל בשמעתין שכתב משמו של רש״י ז״ל בדרך אחר:

בד״ה רוב ארונות יש להם חלל טפח וצ״ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום כו׳ עכ״ל. כל זה מבואר שהוא דלא כפרש״י בשמעתין ובנזיר דף נ״ד ובפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״א) ובכמה דוכתי דמשמע מפירושו דלא אשכחן שום טומאה שבוקעת ועולה אלא טומאה רצוצה בלבד שאין לה חלל טפח וכן מוכרח גם כן בפרש״י בפ״ק דפסחים דף ט׳ בעובדא דמציק א׳ ברמון ואף שהתוספות שם כתבו כפירושם כאן דבטומאה שיש בו חלל טפח על טפח יותר אמרינן דבוקעת ועולה כשהיא סתומה מ״מ התוספות עצמן בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ב) בהאי עובדא גופא דמציק א׳ ברמון בד״ה מפני שחולדה וברדלס כתבו להדיא כפרש״י בפסחים והיינו כשיטת רש״י כאן ובכל דוכתי דביש בו פותח טפח לא אמרינן דבוקעת ועולה ואף שמהרש״א ז״ל הרגיש בזה בלשון התוס׳ בפרק כל הצלמים ורוצה להגיה ולהחליף ולחסר ע״ש מ״מ אחר המחילה מכבוד תורתו דלא דק שפיר שהרי כתבו שם התוספות להדיא בלשון קושייתם שמא גררוהו תחת רגליו וטומאה רצוצה בוקעת ועולה אלמא דברצוצה ממש איירי שם כדמוכח מדברי התוספות כאן דלשון רצוצה היינו דוקא כשאין בו פותח טפח ועוד דאי בדאיכא פותח טפח איירי שם אם כן למה כתבו שמא גררוהו תחת רגליו ותיפוק ליה דבלא״ה הטומאה יוצאת מהחור לתוך הבור ונטמא הכהן כשהציץ על הבור כמ״ש להדיא בהאי לישנא שם בתוספות בפסחים אלא ע״כ דמי ששנה זו לא שנה זו ודברי התוס׳ בפרק כל הצלמים הם כשיטת רש״י כאן ובכמה דוכתי שהיא גם כן שיטת הרשב״א והראב״ד והרבה מקדמונים ז״ל דכל טומאה שיש לה חלל טפח פנוי אינה בוקעת ועולה לטמא באהל וכן נראה מלשון הרמב״ן ז״ל בחידושיו במשנה דכוכין שמקצת מרבותינו הצרפתים כתבו דבחלל טפח נמי כשהוא סתום אמרינן דבוקעת ועולה מבואר מלשון זה להדיא שאין כל דעת רבותינו הצרפתים שווים בזה ובעיקר ראיית התוס׳ שכתבו כאן ממתניתין דנפש אטומה כתב הראב״ד ז״ל בפ״ז מהלכות טומאת המת דהא דקתני שאם היה מקום הטומאה טפח על טפח כו׳ לאו ביש לו חלל טפח פנוי איירי אלא שיש טפח בטומאה עצמה והיא הנקראת רצוצה א״כ לפ״ז נראה בפשיטות דרש״י וכל סייעתו נמי מפרשים כפי׳ הראב״ד ז״ל בזה אלא במה שכתב הראב״ד ז״ל עיין שם דכשיש חלל טפח פנוי נהי דאין מטמא באהל אפילו הכי מטמא כל סביביו ויצא לו כן מברייתא דבית סתום או שפרץ פצימיו מטמא כל סביביו ומש״ה קשיא ליה להראב״ד ז״ל בעצמו סוגיא דרוב ארונות דהכא דאמאי היו מדלגין נהי דיש בו פ״ט אפ״ה מטמא מיהו במגע והוצרך לתרץ בפרק י״ב מהלכות טומאת המת בדין ארונות עצמן דטומאת מגע כשיש חלל טפח פנוי כיון שאין הנזיר מגלח אין הכהן מוזהר מן התורה ע״ש בלשון הראב״ד ז״ל אמנם כן לשיטת רש״י אין צורך לכל זה שהרי האי ברייתא דבית סתום ופרוץ פצימיו כבר פרש״י בשבת פרק השואל דף קמ״ו ובבא בתרא פ׳ השותפין (בבא בתרא דף י״ב) דאיירי לענין טומאה דרבנן וכנגד הפתח ע״ש ומהאי מתני׳ דנפש אטומה נמי אינה ראיה כדפרישית בשם הראב״ד ז״ל ולפ״ז שפיר מצינו למימר בפשיטות דלרש״י דכל שיש טפח פנוי ליכא שום טומאה דאורייתא כלל לא במגע ולא באהל כפשטא דמימרא דרבה דלא מפליג בין פתוחה לסתומה וכפשטא דלישנא דאמרי׳ בשמעתין דרוב ארונות יש להם חלל טפח ולא קאמר שהיו פתוחים אלמא דבכל ענין איירי אפילו בכל ארונות שלנו ואפילו בקברים שלא בכוכין אלא בסתם קברות שהן בקרקע ממש וסתומים מכל צד כנ״ל נכון וברור בשיטת רש״י ז״ל וסייעתו ומה שיש לדקדק עוד בשיטת הרמב״ם והראב״ד והמפרשים ובדברי התוס׳ במשנה דכוכין אין כאן מקומו ותקצר היריעה מהכיל וכתבתי בקונטרס מיוחד בתכלית האריכות ודעתי להוסיף בעזה״י:

בא״ד אבל בטומאה רצוצה אינו מטמא אלא כנגד הטומאה ולא כנגד הריקן. ולכאורה יש לתמוה טובא דלמאי דמסקינן בשמעתין דגזרינן מדרבנן דרוב ארונות שיש בהם פ״ט אטו מיעוט שאין בהם א״כ אמאי לא גזרינן כה״ג להיפך במיעוט ארונות שאין בהם פ״ט לטמאות אף כנגד הריקן אטו רוב ארונות שיש בהם פ״ט ולדעתי צ״ע גדול ליישב ועיין מה שכתבתי לעיל בלשון הגמרא ודו״ק:

בגמ׳ שאני התם דכתיב והתעלמת ולגמור מינה איסורא מממונא לא ילפי׳. וקשיא לי דבעלמא ילפינן איסורא מממונא מדאורייתא כדאיתא להדיא בפ׳ אלו מציאות דמיבעיא לן הא דמהדרינן אבידה בסימנים אי הוי דאורייתא או דרבנן ונפקא מיניה לאהדורי גט אשה בסימנים אלמא דאפילו באיסור אשת איש שחמיר בעי למילף מדאורייתא ממציאה דממונא הוא ע״ש בסוף פרק קמא דמציעא בתוס׳ בד״ה איסורא מממונא וע״ש בחידושינו שהארכתי בזה מיהו נראה ליישב דמ״מ משני הכא שפיר דלענין כבוד הבריות לא שייך למילף איסורא מממונא דהשבת אבידה דכתיב והתעלמת דכיון דקיי״ל אבידתו קודמת לאבידת אביו ורבו ושל כל אדם א״כ מהאי טעמא גופא בזקן ואינו לפי כבודו שאין דרכו לטפל להחזיר אפילו אבידת עצמו ונוח לו יותר להפסיד ממונו א״כ מכ״ש שאין מחוייב לטפל באבידת כל אדם כנ״ל ודו״ק:

שם ת״ש ולאחותו מה ת״ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו כו׳ ופרש״י ויליף לה באם אינו ענין לגופו או לנזיר ולכהן גדול תנהו ענין למי שהולך לשחוט את פסחו כו׳. והנראה בזה מלשון רש״י דאהולך לשחוט את פסחו גרידא קאי ולא בנזיר ומשום דפשטא דקרא בנזיר איירי הוצרך לפרש דאפ״ה ע״כ באם א״ע מוקמינן לה בהולך לשחוט את פסחו ודלא כמ״ש התוס׳ בתחילת דבריהם ובסוף דבריהם בשם השר מקוצי דדרשת דולאחותו איירי בנזיר וכ״ג ונוסף על זה שהולך ג״כ לשחוט את פסחו וכן במה שכתב רש״י בד״ה אמרת לא יטמא משמע להדיא דבהולך לשחוט את פסחו גרידא קאי ולכאורה יש לתמוה דבסנהדרין דף ל״ה דמייתי הש״ס ג״כ הך ברייתא דולאחותו ופרש״י שם דולאחותו בא לרבות הרי שהיה כ״ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו דאיכא מצות טובא אפ״ה לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למ״מ עכ״ל. נמצא דלפ״ז דברי רש״י עצמן סותרים זא״ז והתמיה על התוספות שלא הרגישו בזה בדבריהם בשמעתין וכן בדבריהם בסוגיא דסנהדרין והנראה לענ״ד בזה ליישב שיטת רש״י דכל דבריו עולין בקנה אחד דודאי ברישא דברייתא לא שייך לפרש כלל כפירוש התוס׳ כאן בתחלת דבריהם ובסוף דבריהם בשם השר מקוצי דאיירי בנזיר וכ״ג ועושה פסחו דאיכא מצות טובא דא״כ מאי האי דקאמר יכול יטמא ומה״ת כיון דנזיר לחוד אינו מטמא לקרובים כש״כ בנזיר וכ״ג ועושה פסחו אטו משום דאיכא מצות טובא מגרע גרע שנאמר שיטמא אע״כ דברייתא הכי מיפרשא דכיון דכוליה קרא דלאביו ולאמו ולאחיו ולאחותו דכתיב בנזיר כולהו מיותרין דמעל נפש מת לא יבא שמעינן להו שכולהו בכלל כמו שפי׳ רש״י וע״כ לדיוקא דמ״מ איצטריכי דלאביו היינו דיוקא דמ״מ בנזיר גרידא ולאמו ע״כ להוסיף בא לדיוקא דמ״מ אפילו בכהן הדיוט ונזיר ולאחיו בא להוסיף עוד על כ״ג ונזיר דאפ״ה מטמא למ״מ אע״ג דאיכא תרי לאוין ומש״ה תו לית לן למידרש מיתורא דולאחותו לענין היתר מ״מ אלא שהולך לשחוט את פסחו דאע״ג דעשה שיש בו כרת נינהו אפ״ה אתי עשה דמ״מ דאיכא נמי כבוד הבריות ודחי וממילא שמעינן מהך דרשא גופא דאפי׳ בנזיר וכ״ג והולך לשחוט את פסחו דאיכא מצות טובא אפ״ה מטמא למת מצוה וע״כ דפשטא דהך דרשא דולאחותו בהכי איירי דומיא דכל הנך דרישא דקרא שכל אחד מוסיף על חבירו לענין היתר מ״מ א״כ מסתמא אית לן לאוקמי דרשא דולאחותו נמי דומיא דהנך במוסיף עליהם דאע״ג דאיכא תרי לאוין ועשה דכרת אפ״ה מטמא למ״מ:

אלא כיון שדבר זה חידוש גדול הוא שעשה דמ״מ ידחה כל הנך לאוין ועשה דכרת ומש״ה מהדר בברייתא מעיקרא דאי הוי אפשר לאוקמי הך דרשא דולאחותו לדרשא אחריתא ודאי דטפי הוי לן למידרש והיינו דקאמר ולאחותו מה ת״ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו כו׳ יכול יטמא פי׳ דאית לן למידרש קרא דולאחותו בהכי דנזיר הוא דאינו מטמא לאחותו אבל הולך לשחוט את פסחו גרידא דאינו נזיר מטמא הוא לקרובים דלא אתי עשה דפסח ודחי לעשה דקרובים ועל זה מסיק שפיר בברייתא אמרת לא יטמא והיינו כמו שפירש״י דודאי עשה דכרת חמיר טפי מעשה דקרובים נמצא דלפ״ז כיון דלית לן למידרש הך דרשא דולאחותו בהאי דיוקא דנזיר אינו מטמא לקרובים אבל ההולך לשחוט א״פ מטמא ע״כ דולאחותו נמי אתי לדיוקא להתירא דמ״מ דאע״ג שנתוספו בו בנזיר כל קדושות הללו כ״ג ועושה פסחו אפ״ה מטמא למ״מ כדמסיק בברייתא וכדפרישית דלענין דיוקא דמ״מ כולהו דיוקי דקרא במוסיף אחד על חברו דרשינן להו:

ולפ״ז נתיישבו היטב כל הסוגיות דסוגיא דזבחים לאו מדרשא דולאחותו לפי המסקנא דברייתא מקשה התם אלא מרישא דברייתא דקאמר אמרת לא יטמא מקשה הש״ס דמשמע אפילו בהולך לשחוט את פסחו לחוד פשיטא ליה לברייתא דלא יטמא כדפרישית כן נ״ל נכון בעזרת האל יתברך בישוב הסוגיא ובשיטת רש״י בשמעתין ובסנהדרין שכל דבריו א׳ הן ואלו ואלו דברי אלקים חיים ודוק היטב: