(1) 
אמִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים לֹא יוֹלִיכוּ בְּיָדָם מָנוֹת אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶם מָנוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב יו״ט יוֹם טוֹב .:
אמִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים לֹא יוֹלִיכוּ בְּיָדָם מָנוֹת אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶם מָנוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב With regard to one who invited guests to visit him from a town beyond his Shabbat limit, and they joined the Shabbat boundaries to enable them to reach his house, they may not carry in their hands back to their town any portions they received from him as gifts. These portions are as the feet of the host, since they belonged to him on the eve of the Festival. This is true unless he transferred ownership of their portions to them on the eve of the Festival, in which case the gifts may be carried wherever the recipients may walk.
תנו רבנן אילו הן מדבריות ואלו הן [בייתות]4 מדבריות שיוצאות בפסח ורועות ונכנסות ברביעה בייתות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום ר׳ אומר אילו ואילו בייתות הן ואילו הן מדבריות כל שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסות בישוב5 לא בימות החמה ולא בימות הגשמין.
סְלִיקָא לַה מַסַכְתָּא
דְבֵיצָהֿ בְּרַחְמֵי שְׁמַיָ׳
1. משקין: דפוסים : משקין ושוחטין .
2. דלישקי: גיז , גיח , גיט , גכו , כ״י קולומביה . דפוסים: דלשקי . כ״י נ : ״לושקי״. כ״י א : ״דליקשי״.
3. משתמטא: גכו : ״משמטא״.
4. בייתות: גיח , גכו , כ״י נ , דפוסים. גיט : ״ביתות״. כ״י א : ״ביתיות״, כבמשנה שם.
5. בישוב: וכן כ״י קולומביה , ר״ח. גיח : ״ליישוב״. גכ , כ״י נ : ״לישוב״. גכו : ״לישב״.
6. אשכחנן: וכן ב-גיז , כ״י נ . גכו , כ״י קולומביה , דפוסים: ״אשכחן״.
7. לרבואתא: גכו : ״רבוותא״. כ״י נ : ״רבואתא״. והוא פירוש ר״ח.
8. ואמרינן: וכן גכו : ״ואמרי׳ ״. גיז , כ״י נ , דפוסים: ״ואמרי״.
9. וברי״ף שבת פרק א (דף ח ע״א).
10. ותורי: דפוסים : ותורא .
11. דרדיא: וכן דפוסים , וכן ברי״ף שבת שם. גיח , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוס קושטא : ״דרידיא״.
12. הוא דאסר: וכן גיח , גכו , כ״י נ . דפוסים: אסר .
13. וקאמרי רבואתא: וכן גיח . גכו , כ״י נ רק: ״וקאמרי״. דפוסים: וקאמרינן .
14. הילכתא: גיח : ״הלכה״. גכו : ״דהלכה״. כ״י נ , כ״י קולומביה : ״דהלכת׳ ״. דפוסים: דהילכתא .
15. הלכה: וכן ב-גיח , כ״י קולומביה , דפוסים. גכו : ״הילכת׳ ״. כ״י נ : ״הילכתא״.
16. ואנן...שמעון: גיח , גכו , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים. חסר בכ״י א (שמא מחמת הדומות).
17. הוא דאיתמר: גיח , גכו , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים: ״איתמר״. ראה רי״ף שבת שם, ע״פ הגמרא בשבת קנז ע״א.
18. רב נחמן הילכתא: גחסר בכ״י נ .
19. הילכתא כמאן: וכן ב-גיח , גכו , כ״י נ . כ״י קולומביה , דפוסים: הלכה כחד .
20. דקימא לן דבשבת סבירא לן: גיח , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים, וכצ״ל גכו . כ״י א : ״דבשבת קימא לן״.
21. לגיזתה: גג , גיח , גכו , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים. חסר בכ״י א , וכנראה גם ב-גכ .
22. דכולהו: גג , גכ , גכו , כ״י קולומביה , דפוסים. כ״י נ : ״כולהו״. חסר בכ״י א .
23. ומאי: וכן גג , גיח , גכו , כ״י קולומביה . כ״י נ , דפוס קושטא : ומאן . דפוסים : ומילי .
24. מנהון: חסר בכ״י נ .
25. מיניה: גכו , דפוסים: ״מינה״.
26. מיניה: דפוסים: מינה .
27. בשבת: גג : ״בשבתא״. חסר בכ״י נ .
28. אשכחינן: כ״י קולומביה : ״אשכחי׳ ליה״. כ״י נ : ״אשכחן ליה״. דפוסים: אשכחן .
29. ביום טוב: גג , גיח , גכ , גכו , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים. כ״י א : ״דיום טוב״.
30. מסכתא: דפוסים: מסכת .
31. תחילת המאמר מובא ברי״ף שם ראש פרק א (דף א ע״א).
32. ואלא: גיח , כ״י נ : ״ולא״.
33. עצמות וקליפין: דפוסים: קליפין ועצמות .
34. הלל...מעבירין, שמאי...מסלק: דפוסים : שמאי...מעבירים, הלל...מסלק . וכן נוסח המשנה (שבת כא:ג) בדפוסי הרי״ף (דף נט ע״ב).
35. את: גכו : ״כל״.
36. ונוערה: וכן גג , כנוסח כה״י ברי״ף שבת שם. גכו , כ״י נ , דפוסים: ״ומנערה״. וכן דפוסים ברי״ף שבת שם.
37. אנו: חסר בכ״י נ .
38. ומפרקינן: גג , דפוסים: ״ופרקינן״.
39. לך: חסר ב-גיז .
40. רב נחמן: חסר ב-גכו , כ״י נ .
41. גבי שבת: גג : ״גבי שבת כר׳ יהודה״.
42. מוקים להו: גג : ״מוקימם שמעינן להו״. גכו : ״מוקים לו״.
43. מקורה: וכן גיז , גכו , כ״י נ . גג , כ״י קולומביה , דפוסים: ״מן הקורה״, כבמשנה לעיל (ד:ג, בכל נוסחאות הרי״ף שם).
44. דאשכחינן: כ״י נ , דפוסים: דאשכחן .
45. ותרנגולת לביצתה ותורי דרדיא ותמרי דעיסקא: גכו : ״ותורין דרידיא ותמרי דעסקא״. דפוסים: וכו׳ .
46. דגמרא: גג : ״בגמרא״. חסר ב-גכו .
47. שזה: חסר בדפוסים.
48. הוא: חסר ב-גג .
49. כי המוקצה: גג , כ״י נ : ״שהמוקצה״.
50. אמרינן: גכו : ״הא אמרת״.
51. שריא: גג : ״מותרת״.
52. אסירא: גיח , כ״י נ , דפוסים. גג , גכו : ״אסורה״. כ״י א : ״אסירין״.
53. בייתות: גכו , כ״י קולומביה , דפוסים. גיח , כ״י נ : ״ביתות״. כ״י א : ״ביתיות״, כבכל מקום שם.
54. בייתות ומדבריות: גג : ״מדבריות ובייתות״.
55. הכין: וכן גג , גיח . גכו , כ״י נ , דפוסים: ״הכי״.
56. כסתם: גג , גיח , גכו , כ״י נ , דפוסים. כ״י א : ״וכסתם״.
57. אילו: כ״י נ : ״ואלו״.
58. דקאמ׳: דפוסים: דאמר .
59. בייתות הן: גג : ״הן הבייתות״.
60. כותיה: חסר בכ״י נ .
61. הילכתא: דפוסים: דהלכתא .
62. מדבריות: גג : ״כל שיוצאות ורועות בפסח״.
63. דאינן: גכו , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים. גיח : ״דאין״. כ״י א : ״דאינון״.
64. עליהו: וכן דפוסים : עלייהו . גג , גיח , כ״י נ , דפוס קושטא : ״עילויהו״. גכו : ״עילווייהו״.
ערך אפר
אפר – א(שבת מה:) אלו הן מדבריות כל שיוצאות ורועות באפר ואינן נכנסות ביישוב (ביצה מ) (במשנה פסחים ח:) בגמרא דכל מקום שאין מכניסין בו חמץ מלמד שתהא פרתך רועה באפר פ׳ אפר הוא אחו ובלעז פר״אתו תרגום ירושלמי ותשם בסוף ושויאת יתיה באפר׳ על כיף נהרא ותרא את התיב׳ בתוך הסוף וחמת ית תיבותא בגו אפרא. פ״א בגו גומי׳ וכן ותרענה באחו תרגום ירושלמי והות רעיא בגו גומיא (א״ב: פירוש מלה בלשון יוני מקום דשא).
ערך בייתות
בייתות – ב(שבת מה:, שבת קנז, ביצה מ) אבל משקין ושוחטין את הבייתות אלו הן הבייתות הלנות בעיר והמדבריות הלנות באפר.
ערך כס
כס – ג(תמיד פרק ג) השקו את התמיד בכוס של זהב למה שיהא נוח העור להתפשט מן הבשר כמפורש (ביצה מ) אבל משקין ושוחטין את הבייתות משום סירכא דמשכא ויש מפרשים שאם היו סרכות בריאה מחמת הצמאה שמדבקת בלב ובצלעות נפרדת כששותה. (ברכות כט) יומא בכסא דמנקרא ותיתבר פי׳ מי שמשתמש בכלי מעולה יום אחד ונשבר לא איכפת ליה (ברכות לב.) אייתי כסא דמנקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואיעציבו. פי׳ אחר דמנקרא מלשון בנקרת הצור כלומר כוס זכוכית חקוקות צורות שהוא יקר מאוד (מנחות כח:) גביעים למה הן דומין כמין כוסות אלכסנדריים. (שבת קט:) חמשה כוסתהא. (בילמדנו ויהי ביום השמיני) כי יתן בכוס בכיס כתיב אתה נותן עיניך בכוס והחנוני נותן עיניו בכיס שלך אם יש בו מעות הרבה אם לאו.
ערך מדבר
מדבר – ד(ביצה מ) שוחטין את המדריות פירוש מלשון מדבר.
ערך עבר
עבר – ה(עירובין קב.) חזייה לההוא דהוה תלי בעברא דדשא (פסחים סח:) רב ששת כל שלשים יום מהדר תלמודיה ותלי בעברא דדשא ואמר חדי נפשי (סוכה נב) תלא נפשיה בעברא דדשא והוה מצער טובא (ביצה מ) איתלי ליה בישרא בעברא דדשא (חגיגה טו) אשכחיה שמואל לרב יהודה דהוה קא תלי בעברא פירוש בבריח הדלת (גיטין לב) רבינא אשכחיה לרבא בר יצחק דתלי וקאי בעברא דדשא (גיטין פט) התם דדמו כי עברא פירוש עורות הללו כמין בריח מבריח מזה לזה ואין נגן כלפי אחד מהן (א״ב תרגום והבריח התיכון ועבראה מציעאה).
ערך פצעל
פצעל – ו(שבת מה. ביצה מ) בעא מיניה רבי שמעון ברבי מרבי פצעילי תמרא לרב שמעון מהו פי׳ בתשובות פגי תמרה שהכניסן פירות ונמתקו יפה יפה ועדיין לא בשלו ולא נעשו תמרים פוצעין אותן אחד אחד לשנים בסכין ומעלין אותן לגג ליבשן ומייבשן ומכניסן לקיום וסבירא לן דכיון דהעלן לגג לייבשן אקצינון מדעתיה ואמרינן אין מוקצה לר׳ שמעון אלא גרוגרות וצימוקין בלבד.
א. [גרינע וויידע וואס דיא אקסן וויידן.]
ב. [הויזטהירע.]
ג. [בעכער.]
ד. [וויסטנייא.]
ה. [ריעגעל.]
ו. [אונצייטיג.]
מי שזמן אצלו אורחים – מעיר אחרת ויבואו אצלו על ידי עירוב.
לא יוליכו – לאחר סעודה מנות בידם לביתם לסעודת לילה.
אלא אם כן זכה להם – ע״י אחר.
מנותיהם מערב יו״ט – שמסרם בעל בית זה לאדם אחר במשיכה ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ולפלוני דזכין לו לאדם שלא בפניו והיו שלהם מבעוד יום לילך כרגליהם.
ת״י [אלא אם כן זכה להן – תימה ל״ל זכה אפי׳ בירר חלק כל אחד ואחד נמי מידי דהוה אשואל דאמרינן לעיל (דף לח.) אע״פ שלא נתנו לו אלא ביו״ט וכו׳ וי״ל דשואל דעתיה טפי אכלי מאורחים על מנות].
[משנה] ט. מי שזמן אצלו אורחים, והן מעיר אחרת ובאו אצלו על ידי עירוב.
לא יוליכו אחר הסעודה מנות בידים לביתם לסעודת הלילה.
אלא אם כן זכה להם אחר מנותיהם מערב יום טוב, כלומר אלא אם כן מסרן בעל הבית זה לאדם אחר בהגבהה או במשיכה ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ולפלוני, דזכין לאדם שלא בפניו והיו שלהן מבעוד יום לילך כרגליהן.
מי שהכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק בעל השור חייב בנזקי בעל הבית ולא עוד אלא אפילו הכניסה ברשות ר״ל שאמר לו בעל הבית שיכנס ויעמידהו לשם שאין הכונה עול ואנטר לך אלא עול ונטר לנפשך והרי הוא בדין הא ביתא קמך ואם קבל עליו שמירתו כגון שאמר בפירוש עול ואנטר לך או נעשה עליה שומר כל שהזיק פטור בעל השור ולא עוד אלא שאם הוזקה בהמתו לשם בעל הבית חייב ועקר דבר זה יתבאר במסכת בבא קמא בחמשי ממנה (ב״ק מ״ז.):
הוזכר בכאן ברב חנא דתלא בישרא בעיבורא דדשא ואמרו ליה אי את תלית שקול ואי אינהו תלו לא תשקול ופירוש הדברים שרב חנא היה בן עיר אחרת רחוקה מזו ארבעת אלפים אמה אלא שהיה עומד כאן ללמוד או ללמד ועירבו לו מערב יום טוב כדי שילך לביתו ביום טוב ונתנו לו בעיר זו מערב יום טוב חתיכת בשר שיוליך בביתו והפקידה בבית שהוא לומד או מלמד שם ותלאוהו בעיבורא דדשא וכשרצה לילך ולהוליך עמו את הבשר אמרו לו אי את תלית שקול והיו סבורין שמתורת תחומין אמרו כן כלומר אי את תלית קנתה שביתתך ואם בני הבית תלאוהו הוו להו נפקד ושביתתם עליה ושאלו אי איהו תלי אמאי שקיל והא מכל מקום הוה ליה מפקיד והרי היא כרגלי הנפקד ובשמירתו והשיב דהואיל ואיהו תלא הוה ליה כייחד לו קרן זוית שאין שם קבלת שמירה וחזרו והקשו לדעת אחרת ואי אינהו תלו אמאי לא שקיל שהרי אין זה דומה לשם פקדונות שאין דעת הנפקד להקנותה שביתת המפקיד אבל זה יודע הוא שצריך הוא להוליכה ביום טוב ומעמידה ברשותו והדבר דומה לשור של פטם שהוא כרגלי כל אדם מצד שהוא מעמידה ברשות לוקחים וכן מוסר בהמה לרועה אע״פ שלא מסרה לו אלא ביו״ט מפני שדעתו היה בכך וחזרו וחזקו את הקושיא שאף זו אינה בתורת פקדון כלל שמן הסתם יודעים הם שצריך הוא להוליכה וכי תלו ליה אדעתא דידיה תלו ואינם נפקדים כלל והרי הן כדין הבהמה והכלים כרגלי הבעלים והעלוה בדין זה שלענין תחומין אין זה שום חשש שאינם נפקדים כלל ואף אם היו נפקדים כל כיוצא בזה נודע הוא שצריך הוא להוליכה וקנתה שביתתו וכן הלכה ונראה לי שאפילו נתחייבו בשמירתה כן ומתוך כך פירשוה מדין בשר שנתעלם מן העין שלא היה בו סימן ולדעת שאסרה כמו שיתבאר בפרק גיד הנשה ואמרו ליה אי את תלית ודאי יהבת בה סימנא בשעת תלייה ולא סימן ממש שאם כן לא הוצרכה אלא כלומר חקקת צורתה בלבך עד שהוא לך כסימן בטביעות עינא ואי אינהו תלו אע״פ שבפניך תלאוה מתוך שאתה טריד בגירסתך לא יהבת דעתך לאתנוחי ביה סימנא וטביעות עינא שלה הא אי לאו דטריד בגירסיה כל שבפניו הרי הוא כתלא איהו גופיה וכן אתה דן לכל כיוצא בזה אלא שאין אנו צריכין לה שהלכה פסוקה בשר שנתעלם מן העין מותר כמו שיתבאר במקומו בפרק גיד הנשה:
המשנה האחת עשרה מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זכה להם אחר במנותיהם מערב יום טוב אמר המאירי המשנה האחת עשרה והכונה בה ככונת המשניות שלפניה מי שזימן אצלו אורחים והם מחוץ לתחום שבאו בכאן על ידי עירוב לא יוליכו אחר הסעודה מנות משל בעל הבית לסעודת הלילה מפני שאותם המנות שביתת בעל הבית עליהם ואם זכה להם בעל הבית אותם המנות מערב יום טוב כגון שיאמר לאחד משוך וזכה במנות אלו לפלני ופלני מותר שזכין לו לאדם שלא בפניו וקנו שביתת האורחים:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה השתים עשרה אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות אלו הן הבייתות הלנות בעיר והמדבריות הלנות באפר אמר הר״ם רצה באמרו לנות בעיר בתוך תחום שבת ולנות באפר שיהיו בכפרים כל ימי החורף והקיץ ואינן נכנסות בעיר עד שירדו גשמים ואפר שם הכפר ואמרו משקין להודיעך תועלת כי ההשקאה קודם שחיטה יתיר ריאתה ואם יש שם סירכא חלושה נשמטת ונכרתת ואסר שחיטת המדבריות לפי שהם מוקצה:
אמר המאירי המשנה השתים עשרה והכונה לבאר בה ענין מוקצה ומתוך שדבר במשנה הסמוכה לה בהכנסת אורחים והולכת מנות בא עכשו להודיע שאין שוחטין בהמות שהן מוקצה כגון מדבריות ומה שאמר אין משקין פירשו בגמרא שלפי דרכו רצה להודיענו שהשקאה לבהמה סמוך לשחיטה מועלת להפשטת העור שאין העור נסרך כל כך על הבשר ונוח לו להפשיט את העור ויש שפירש שאם יש סירכא מתחדשת עכשו במקרה מן הריאה ללב או לצלעות מחמת צמאונה ולא מחמת נקב היא מתפרקת בשעת ששותה ועקר המשנה הוא שאין שוחטין בהמות ביו״ט הן דקות הן גסות אם הם מדבריות והוא כל שיוצאות בפסח ורועות בהרים ונכנסות ביישוב ברביעה ראשונה והוא מרחשון אפילו באו מערב יום טוב שמן הסתם אין דעתו עליהם אא״כ זמנם בפירוש מבערב אבל שוחטין את הבייתות והן הלנות בעיר או בתחומה:
זהו ביאור המשנה ולענין פסק של דיני מוקצה כבר ביארנו הצורך בראש המסכתא מ״מ כל שנסתפק לנו אם מן הלנות בעיר אם מן הלנות בחוץ הרי הוא ספק מוקצה ודנין בו להקל ואין צריך לומר במה שנשחט בבקר שחזקה עליו שמבערב נכנס ומכאן סמכו להיות קצבים גוים מביאין בהמה ושוחטין להם ואין מדקדקין בדבר:
מי שזימן אצלו אורחים. והם מחוץ לתחום שבאו על ידי עירוב. לא יוליכו. לאחר הסעודה מנות. משל בעל הבית עמהן לסעודת הלילה, שאותן המנות (שבבית) [שביתת] בעל הבית עליהן. ואם זיכה להן. בעל הבית על ידי אחר. מערב יום טוב. שיאמר לאחד זכה במנות הללו לפלוני ופלוני מותר, דזכין לאדם שלא בפניו וקנו שביתת האורחין.
מי שזמן אצלו אורחים מעיר אחרת שמחוץ לתחומו וכדי שיוכלו לבוא, עירבו לשם כך עירוב תחומין — לא יוליכו בידם מנות שנתן להם במתנה בחזרם לעירם, שמאחר שלא זיכה אותם לאורחיו מערב יום טוב, הרי הן כרגליו, אלא אם כן זכה להם מנותיהם מערב יום טוב, ואז דין המנות כרגלי מי שזוכה לו.
With regard to one who invited guests to visit him from a town beyond his Shabbat limit, and they joined the Shabbat boundaries to enable them to reach his house, they may not carry in their hands back to their town any portions they received from him as gifts. These portions are as the feet of the host, since they belonged to him on the eve of the Festival. This is true unless he transferred ownership of their portions to them on the eve of the Festival, in which case the gifts may be carried wherever the recipients may walk.
הכל
(2) גמ׳ גְּמָרָא : אִתְּמַר הַמַּפְקִיד פֵּירוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ רַב אָמַר כְּרַגְלֵי מִי שֶׁהִפְקִידוּ לוֹ וּשְׁמוּאֵל אָמַר כְּרַגְלֵי הַמַּפְקִיד לֵימָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ דִּתְנַן אִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת בַּעַל הֶחָצֵר חַיָּיב רַבִּי אוֹמֵר לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמוֹר.
GEMARA: It is stated that amora’im disagreed with regard to one who deposits produce with another for safekeeping: In whose possession is the produce with regard to determining its place of rest over the Festival? Rav said: They are as the feet of the one with whom they were deposited. And Shmuel said: They are as the feet of the object’s owner. The Gemara suggests: Let us say that Rav and Shmuel follow their usual line of reasoning, as we learned in a mishna: If one brought in his produce or his ox to another’s courtyard with his permission, the owner of the courtyard is liable for any damage caused to them. And Rabbi Yehuda HaNasi said: The homeowner is never liable for damages, unless the homeowner explicitly accepts upon himself the responsibility to watch them.
GEMARA: It is stated that amora’im disagreed with regard to one who deposits produce with another for safekeeping: In whose possession is the produce with regard to determining its place of rest over the Festival? Rav said: They are as the feet of the one with whom they were deposited. And Shmuel said: They are as the feet of the object’s owner. The Gemara suggests: Let us say that Rav and Shmuel follow their usual line of reasoning, as we learned in a mishna: If one brought in his produce or his ox to another’s courtyard with his permission, the owner of the courtyard is liable for any damage caused to them. And Rabbi Yehuda HaNasi said: The homeowner is never liable for damages, unless the homeowner explicitly accepts upon himself the responsibility to watch them.
איתמר: המפקיד פירות אצל חבירו, רב אמר: כרגלי המופקדין אצלו, ושמואל אמר: כרגלי המפקיד. לימא אזדו לטעמיהו, דתנן בבא קמא, בפרק שור שנגח את הפרה: אם הכניס ברשות – בעל חצר חייב, רבי אומר: בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמר.
גמ׳ אם הכניס ברשות – שורו וקדרותיו ופירותיו לחצר חברו בעל חצר חייב בנזקין ורישא דהך מתני׳ בבבא קמא דכי אמר ליה עול עול ואנטר קאמר ליה.
{שמעתא דבמפקיד פירות אצל חבירו, כרגלי מי הפירות}
והמפקיד פירות אצל חבירו – פלוגתא דרב ושמואל, וקי״ל כרב באיסורי. ומתני׳, דתנן (בבלי ביצה ל״ט:), ואם עירב הוא פירותיו כמוהו, אוקימנא בשיחד להם קרן זוית, דבהא אפילו רב מודה שהם כרגלי המפקיד.
והיכא דזיכה לו ע״י אחר או אנחיה בעבורא דדשא, כמו שייחד לו קרן זוית דמי.
ולא ידעתי על מה השמיטה הרי״ף ז״ל.
איתמר המפקיד פירות אצל חבירו רב אמר כרגלי מי שהפקידו אצלו ושמואל אמר כרגלי המפקיד לימא אזדו לטעמייהו דתנן אם הכניס וכו׳ עד ושמואל אמר הלכה כר׳ – פירוש: והיינו רב לטעמיה דסבר דבסתמא ברשות הנפקד הם לגמרי ושמואל נמי כטעמיה דאמר דאינן ברשות הנפקד אלא למה שפירש בלבד.
גמרא. המפקיד פירות אצל חבירו. פי׳ ולא ייחד להם קרן זוית. רב אמר כרגלי מי שהפקיד אצלו וכו׳.
אם ברשות בעל החצר חייב. פי׳ בבבא קמא איירינן במכניס שורו או קדרותיו לחצר בעל הבית והזיק שורו או שהוזק אחר על ידי הקדרות, שאם הכניס שלא ברשות בעל החצר, חייב בעל השור והקדרות אבל אם הכניס ברשות בעל חצר דהיינו [ד]קאמר עול, בעל החצר חייב, דכי אמר ליה עול, עול ואינטר לך קאמר. ופסיק רב כותיהו דאלמא ברשות הנפקד קיימי. ורבי אומר עד שיקבל עליו לשמור. דלימא בהדיא עול ואינטר לך, אבל עול סתמא לא. ומסתמא הכא נמי במקבל פקדונו בסתם עסיקינן ואזדו לטעמיהו. וקאמר רב דהכא בדקביל נטירותא בפירוש עסיקינן וכדפרישנא במתניתין, ואפילו רבי מודה. ושמואל אמר וכו׳. אבל הכא מי ניחא ליה דליקום פיריה ברשות נפקד. ליאסר עליו.
בגמרא איתמר המפקיד פירות אצל חבירו רב אמר כרגלי מי שהפקידו אצלו. ולכאורה יש לתמוה בטעמא דרב דנהי דסבר שמכיון שהם באחריות של הנפקד קנו שביתתן במקום הנפקד אכתי במאי פקע מהם שביתת בעלים ראשונים ולמה לא יהא ג״כ כרגליו שהרי הם ממון בעלים ממש ולגבי הנפקד לא הוי אלא גורם לממון כדאשכחן אפילו בחמץ גמור משמע בפ״ק דפסחים דף ה׳ ע״ב דתליא בפלוגתא דדבר הגורם לממון אי לאו דאיכא קרא דלא ימצא וכ״ש הכא דמסתמא דעת הבעלים עלייהו להביאן אצלם בי״ט וא״כ לפ״ז אפילו לרב הוי לן למימר שהפירות הן כרגלי שניהם להחמיר. ונראה לי דבאמת יש לפרש כן במ״ש הר״ן בשמעתין דיש מי שפסק שהן כרגלי שניהן ונראה שהוא מזה הטעם עצמו שכתבתי דרב גופא מסתמא הכי ס״ל ודלא כמ״ש מהרש״ל ביש״ש דטעם אותן הפוסקים שהביא הר״ן היינו משום דמספקא להו אי כרב או כשמואל וזה נראה דוחק גדול ויותר נכון לפרש כדפרישית וכן נראה מל׳ הב״י אלא דעדיין צ״ע על שיטת הפוסקים שהם כרגלי הנפקד לבד א״כ תיקשי להו האי סוגיא דפסחים ובכמה דוכתי קי״ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וצ״ע ליישב:
א גמרא אתמר [נאמר] שנחלקו בשאלה ביחס להמפקיד פירות אצל חבירו — ברשות מי נחשבים הפירות לענין קניית שביתה. רב אמר: דינם כרגלי מי שהפקידו לו (אצלו), ושמואל אמר: כרגלי המפקיד. ומציעים: לימא [האם לומר] כי רב ושמואל דאזדו לטעמייהו [שהולכים לטעמם, לשיטתם], דתנן [שכן שנינו במשנה]: אם הכניס אדם את פירותיו או את שורו לחצר חבירו ברשות בעל החצר — הרי בעל החצר חייב על כל הנזקים שנגרמו לדברים הללו. ורבי אומר: לעולם אינו חייב בנזקין עד שיקבל עליו בעל הבית במפורש לשמור.
GEMARA: It is stated that amora’im disagreed with regard to one who deposits produce with another for safekeeping: In whose possession is the produce with regard to determining its place of rest over the Festival? Rav said: They are as the feet of the one with whom they were deposited. And Shmuel said: They are as the feet of the object’s owner. The Gemara suggests: Let us say that Rav and Shmuel follow their usual line of reasoning, as we learned in a mishna: If one brought in his produce or his ox to another’s courtyard with his permission, the owner of the courtyard is liable for any damage caused to them. And Rabbi Yehuda HaNasi said: The homeowner is never liable for damages, unless the homeowner explicitly accepts upon himself the responsibility to watch them.
הכל
(3) וְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים וּשְׁמוּאֵל אָמַר בהֲלָכָה כְּרַבִּי לֵימָא רַב דְּאָמַר כְּרַבָּנַן וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבִּי.
And Rav Huna said that Rav said: The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis, who disagreed with Rabbi Yehuda HaNasi, and that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. If so, let us say that Rav spoke here in accordance with the opinion of the Rabbis, with the following reasoning: Just as when one gives permission to store something in his yard, that object is under his jurisdiction concerning monetary responsibility, so too, it is in his jurisdiction concerning the establishment of the Shabbat limit. And Shmuel spoke here in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi: When a homeowner gives permission to store something in his yard, the object is not in his jurisdiction, whether with regard to monetary responsibility or with regard to the Shabbat limit.
And Rav Huna said that Rav said: The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis, who disagreed with Rabbi Yehuda HaNasi, and that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. If so, let us say that Rav spoke here in accordance with the opinion of the Rabbis, with the following reasoning: Just as when one gives permission to store something in his yard, that object is under his jurisdiction concerning monetary responsibility, so too, it is in his jurisdiction concerning the establishment of the Shabbat limit. And Shmuel spoke here in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi: When a homeowner gives permission to store something in his yard, the object is not in his jurisdiction, whether with regard to monetary responsibility or with regard to the Shabbat limit.
ואיתמר, אמר רב הונא אמר רב: הלכה כחכמים, ושמואל אמר: הלכה כרבי. אמר לך רב: אנא דאמרי – אפילו לר׳. עד כאן כו׳, וכבר פירשנוהו במקומו. והא דתנן: אם עירב – פירותיו כמוהו, דשמעינן מינה כרגלי המפקיד, אוקמה רב בדיחד להן [קרן זוית] ולא קיבל להיות מופקדין אצלו – לפיכך ברשות בעליו עומדין. רב חנא בר חנילאי תלא בישרא בעיברא דדשא, והפקידו אצל בעל הבית בערב יום טוב, ואתא ביום טוב לגבי רב הונא ואמר ליה: מהו למישקליה ולמיזל היום בתחום שלי? אמר ליה: אי אנת תלית ליה בעיברא דדשא – מוכחא מילתא דלא אפקדתיה לגבי מריה דביתא, ואף על גב דאמר רב: כרגלי המופקדין אצלו, בכי האי גוונא מודי רב דהוא כרגלי המפקיד. ואי אנת אפקדתיה גבייהו ואינהו תלו – לא תשקול. ואקשינן: וכי האי גוונא, אי אינהו תלו, והאמר שמואל: שור של פטם כרגלי כל אדם – דכיון דמכרזי עליה כל אדם דעתיה עילויה, וכל שכן זה שכבר קנה. אמר ליה רבינא לרב אשי: ואי הוו איהו תלי שקיל? והאמר ר׳ יוחנן: הלכה כר׳ דוסא! דאמר: הלוקח בהמה מחבירו מערב יום טוב, אף על פי שלא נתנה לרועה אלא ביום טוב – הרי היא כרגלי הרועה, ואוקימנא ברועה אחד! אמר ליה רב אשי לרב כהנא: ואי אינהו תלו לא שקיל? והתנן: השואל כלי מחבירו מערב יום טוב – כרגלי השואל. הנה, אף על פי שהן ברשות המשאיל, כרגלי השואל הן. ואסיקנא: אלא, רב הונא הכי קאמר, רב חנא בר חנילאי גברא רבה וטריד בשמעתיה הוא. אי איהו תלא – גלי דעתיה דכי יהיב סימנא שקיל ליה, ולא מסח דעתיה, ואי אינהו תלו – חייש דילמא מחלפי ליה, ומסח דעתיה מיניה.
מי שזימן אצלו אורחין לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זיכה להן במנותיהן מערב יום טוב.
לימא – הך פלוגתא דהכא כי הך אזלא משום דאמר רב הלכה כרבנן דקיימי ברשותיה לענין שמירה הוא הדין לתחומין.
ואמר רב הונא אמר רב: הלכה כדברי חכמים. ושמואל אמר: הלכה כרבי. ואם כן, לימא [האם לומר] כי רב הוא שאמר אף כאן כרבנן [כדברי חכמים], שיש בכך כלל: שכל המחזיק חפץ הרי הוא לענין קניית שביתה כשלו. ושמואל הוא שאמר אף כאן כרבי, שגם מי ששומר דבר, אין הדבר נחשב לענין קניית שביתה כשלו, עד שיאמר כן במפורש.
And Rav Huna said that Rav said: The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis, who disagreed with Rabbi Yehuda HaNasi, and that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. If so, let us say that Rav spoke here in accordance with the opinion of the Rabbis, with the following reasoning: Just as when one gives permission to store something in his yard, that object is under his jurisdiction concerning monetary responsibility, so too, it is in his jurisdiction concerning the establishment of the Shabbat limit. And Shmuel spoke here in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi: When a homeowner gives permission to store something in his yard, the object is not in his jurisdiction, whether with regard to monetary responsibility or with regard to the Shabbat limit.
הכל
(4) אָמַר לְךָ רַב אֲנָא דַּאֲמַרִי אפי׳ אֲפִילּוּ לְרַבִּי עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי הָתָם אֶלָּא דְּבִסְתָמָא לָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא אֲבָל הָכָא הָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא.
The Gemara rejects the comparison: Rav could have said to you: I said my statement in this case even in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. For Rabbi Yehuda HaNasi stated his halakha only there, that an object brought into a courtyard is not considered in the possession of the homeowner with regard to monetary responsibility, because in the ordinary situation one who allows someone to bring items into his courtyard does not accept upon himself the responsibility of watching them. But here, the homeowner has accepted upon himself the responsibility of watching the produce, and consequently it is as his feet.
The Gemara rejects the comparison: Rav could have said to you: I said my statement in this case even in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. For Rabbi Yehuda HaNasi stated his halakha only there, that an object brought into a courtyard is not considered in the possession of the homeowner with regard to monetary responsibility, because in the ordinary situation one who allows someone to bring items into his courtyard does not accept upon himself the responsibility of watching them. But here, the homeowner has accepted upon himself the responsibility of watching the produce, and consequently it is as his feet.
אמר לך רב – בהך אנא דאמרי אפי׳ לרבי דאילו רבי לא פליג אלא בדלא פריש אלא עול סתמא אמר ליה וסבר רבי עול ותנטר את קאמר ליה אבל מפקיד פירות דהכא לאו בסתמא עסקינן אלא בדקביל לנטירותא.
אבל הכא הא קביל עילויה – פירש המורה: דאילו רבי לא פליג אלא בדלא פריש אלא עול סתמא אמר ליה וסבר רבי עול ונטר את קאמר ליה אבל מפקיד פירות דהכא לאו בסתמא עסקינן אלא בדקביל עליה נטירותא. ואינו נראה לי לחלק ולומר דהתם בסתם והכא במפרש דאילו כן הוה ליה לימימר הכא במאי עסיקינן דקביל עילויה נטירותא. אלא ודאי הכא נמי בסתמא אקפיד גביה כי התם ואפילו הכי לא דמו דעד כאן לא אמר רבי אלא גבי נזקין דבסתמא לא קביל עליה נטירותא שאף על פי שהרשהו להכניס לא קיבל עליו שמירת ניזקיו אבל לעינין שביתה הא קביל עילויה שיכניס פירותיו בביתו וכיון שנתרצה להכניסם לביתו קנו שביתה אצלו ואל תדמה שביתת התחומין לנזקין.
אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לר׳ עד כאן לא אמר ר׳ התם אלא דבסתמא לא מיקבל עליה נטירותא אבל הכא הא קביל עליה נטירותא – כלומר וכיון דכולי האי ברשותיה דקביל עליה נטירותא הוא הדין לכל מילי דקאי ברשותיה.
את ההשוואה הזו דוחים; אמר לך רב [יכול היה רב לומר לך]: אנא דאמרי [אני שאמרתי] דברי כאן, אפילו לדעת רבי אמרתים, אלא שעד כאן לא שמענו כי קאמר (אמר) רבי התם [שם] בענין חצר שאין הדבר נחשב כשל בעל החצר, אלא דבסתמא [שבסתמו] גם אם הרשה לאחר להכניס דברים לחצירו לא קביל עליה נטירותא [קיבל על עצמו את השמירה], אבל הכא [כאן] כשהפקידו בידו פירות — הא קביל עליה נטירותא [הרי קיבל עליו את השמירה] ולכן הריהם כרגליו.
The Gemara rejects the comparison: Rav could have said to you: I said my statement in this case even in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. For Rabbi Yehuda HaNasi stated his halakha only there, that an object brought into a courtyard is not considered in the possession of the homeowner with regard to monetary responsibility, because in the ordinary situation one who allows someone to bring items into his courtyard does not accept upon himself the responsibility of watching them. But here, the homeowner has accepted upon himself the responsibility of watching the produce, and consequently it is as his feet.
הכל
(5) וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֲנָא דַּאֲמַרִי אפי׳ אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם אֶלָּא דְּנִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ דְּנֵיקוּם תּוֹרֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּבַעַל חָצֵר דְּאִי מַזֵּיק לֵיהּ לָא מִיחַיַּיב אֲבָל הָכָא מִי נִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ דְּלֵיקוּם פֵּירֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּחַבְרֵיהּ.
And similarly, Shmuel could have said: I said my statement here even in accordance with the opinion of the Rabbis, as the Rabbis stated their opinion only there, maintaining that the objects are considered in the jurisdiction of the homeowner, because it is a person’s, i.e., the owner’s, preference that his ox or other object be established in the jurisdiction of the owner of the courtyard, so that if his ox does damage to the homeowner’s property the owner will not be liable. But here, is it a person’s preference for his produce to be in another’s jurisdiction with regard to the establishment of its Shabbat limit? It is certainly inconvenient for him to have his produce out of his Shabbat limit. Consequently, the two disputes between Rav and Shmuel are not necessarily connected.
And similarly, Shmuel could have said: I said my statement here even in accordance with the opinion of the Rabbis, as the Rabbis stated their opinion only there, maintaining that the objects are considered in the jurisdiction of the homeowner, because it is a person’s, i.e., the owner’s, preference that his ox or other object be established in the jurisdiction of the owner of the courtyard, so that if his ox does damage to the homeowner’s property the owner will not be liable. But here, is it a person’s preference for his produce to be in another’s jurisdiction with regard to the establishment of its Shabbat limit? It is certainly inconvenient for him to have his produce out of his Shabbat limit. Consequently, the two disputes between Rav and Shmuel are not necessarily connected.
ושמואל אמר אנא דאמרי – בהא אפי׳ לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם דקיימי ברשות בעל חצר אלא לענין שמירה דכיון דסבירא להו דמסתמא עול ואנטר לך קאמר ליה כ״ש דבעל השור מינח ניחא ליה דמוקי שורו ברשותו דבעל חצר לשמרו דאי מזיק האי שור לבעל חצר לא מיחייב עליה אבל הכא לענין תחומין מי ניחא ליה לאיניש כו׳.
ושמואל אמר: אנא דאמרי [אני שאמרתי] דברי כאן, אפילו לדעת רבנן אמרתים, אלא שעד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [שאמרו חכמים שם] שהדברים נחשבים כשל בעל החצר, אלא משום דניחא ליה לאיניש דניקום תוריה ברשותיה [שנוח לו לאדם שיעמוד שורו ברשותו] של בעל החצר, כיון דאי [שאם] מזיק ליה [לו] שורו — הריהו לא מיחייב [מתחייב]. אבל הכא [כאן] במפקיד פירות, מי ניחא ליה לאיניש דליקום פיריה ברשותיה דחבריה [האם נוח לו לאדם שפירותיו יהיו ברשותו של חבירו]? ואם כן לא ויתר על בעלותו המליאה על הפירות ולכן עדיין יש להחשיבם כרגלי הבעלים. ואין איפוא קשר בין המחלוקות.
And similarly, Shmuel could have said: I said my statement here even in accordance with the opinion of the Rabbis, as the Rabbis stated their opinion only there, maintaining that the objects are considered in the jurisdiction of the homeowner, because it is a person’s, i.e., the owner’s, preference that his ox or other object be established in the jurisdiction of the owner of the courtyard, so that if his ox does damage to the homeowner’s property the owner will not be liable. But here, is it a person’s preference for his produce to be in another’s jurisdiction with regard to the establishment of its Shabbat limit? It is certainly inconvenient for him to have his produce out of his Shabbat limit. Consequently, the two disputes between Rav and Shmuel are not necessarily connected.
הכל
(6) תְּנַן וְאִם עֵרַב הוּא פֵּירוֹתָיו כָּמוֹהוּ וְאִי אָמְרַתְּ כְּרַגְלֵי מִי שֶׁהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ כִּי עֵרַב הוּא מַאי הָוֵי אָמַר רַב הוּנָא אָמְרִי בֵּי רַב גכְּגוֹן שֶׁיִּחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית.
The Gemara asks concerning Rav’s opinion: We learned in the mishna: However, if the owner placed an eiruv, the legal status of his produce is like his status. And if you say that deposited produce is as the feet of the one with whom they were deposited, even if the owner of the produce placed an eiruv, what of it? The produce is under the jurisdiction of the people in the other town with whom it was deposited. It should be as their feet, not as the feet of the owner. Rav Huna said that the Sages of the school of Rav said in reply to this question: The mishna is dealing with a case where the keeper designated a corner of his house for the owner, thereby revealing his intention that the produce not be considered in his own jurisdiction but rather in that of the owner. Consequently, it remains as the feet of the owner.
The Gemara asks concerning Rav’s opinion: We learned in the mishna: However, if the owner placed an eiruv, the legal status of his produce is like his status. And if you say that deposited produce is as the feet of the one with whom they were deposited, even if the owner of the produce placed an eiruv, what of it? The produce is under the jurisdiction of the people in the other town with whom it was deposited. It should be as their feet, not as the feet of the owner. Rav Huna said that the Sages of the school of Rav said in reply to this question: The mishna is dealing with a case where the keeper designated a corner of his house for the owner, thereby revealing his intention that the produce not be considered in his own jurisdiction but rather in that of the owner. Consequently, it remains as the feet of the owner.
תנן ואם ערב הוא פרותיו כמוהו – אלמא כרגלי המפקיד נינהו.
שיחד לו קרן זוית – דאושליה ביתא הלכך ברשות המפקיד הן אבל הכא דמשכן שומר וקבל עליו שמירתן הרי הן כרגליו.
[תנן ואם עירב הוא פירותיו כמוהו – מרישא דקתני ואם ערבו בני אותה עיר לא יביאו לא מצי למידק דאיכא למימר דלא ערבו הנפקדים].
גמרא: תנן אם עירב פירותיו וגו׳. איכא למידק למה ליה לאקשויי מדיוקא דסיפא ליקשי מרישא דקתני בהדיא עירבו בני אותה העיר להביא אצלו מפירותיו לא יביאו אלמא כרגלי מי שהפקידן אצלו, ויש לומר דאי ממתניתין הוה אמינא דדוקא כשעירבו בני אותה העיר אבל לא אותו שהיו מפקידין אצלו הא [עירב] אותו שהיו מופקדין אתו מביאין אצלו דכרגליו הן. ומסתברא לי דקושיא מעיקרא ליתא דבכל דוכתא בתלמודא דייק מסיפא דמתניתין אע״ג דמצי דייק מרישא בהדיא בסנהדרין ובר״ה וכמה מקומות.
תנן אם עירב הוא הרי פירותיו כמוהו ואי אמרת כרגלי הנפקד אצלו כי עירב מאי הוי – תמיהא מילתא ואמאי לא מייתינן ליה מרישא דקתני לא יביאו לו מפירותיו ואם כרגלי הנפקד אצלו אמאי לא. ואיכא למימר1 דאף על גב דכרגלי הנפקד כיון דחוץ לתחומו של מפקיד אסור בודאי להביא לו מפירותיו לצורכו של מפקיד והאי ודאי דינא הוא אבל2 ודאי סיפא קשיא לן דקתני ואם עירב הוא הרי פירותיו כמוהו ואי כרגלי הנפקד אמאי לא.
אמר רב הונא אמרי בבי רב כגון שייחד לו קרן זוית – דכיון דכן ודאי אדעתא דמפקיד קיימי ולא נפקי מרשותיה.
1. בכ״י בהמ״ל 8728 נכפל: ״ואיכא למימר״.
2. בכ״י בהמ״ל 8728 נכפל: ״ודאי דינא הוא אבל״.
תנן אם עירב הוא וכו׳. והאי דלא אקשי ליה מרישא דקתני לא יביאו לו, ואי כרגלי מי שהופקדו אצלו אמאי לא יביאו לו, אלא ש״מ דכרגלי המפקיד. התם הוה מצי למימר משום דהוי כרגלי שתיהן ולחומרא, אבל בסופא מוכח בהדיא כרגלי המפקיד. שייחד לו קרן זוית. כלומר דאושליה ביתא ואמר ליה הא ביתא קמך, שאין כאן קבלת שמירה, אבל כל שיש שם קבלת שמירה הוו להו כרשות נפקד. תשמע מי שזימן וכו׳. ומסיק דהואיל וזיכה וכו׳ הוה להו כייחד לו קרן זוית.
ולענין פסק הלכתא כרב באיסורי והווין להו כרגלי נפקד. ואע״ג דשור של פטם כרגלי כל אדם והוה לן למימר דלא גרע פטם מנפקד, נראה לי דגרע וגרע, דפטם יהיב דעתיה לקנוייה לכל מאן דזבין כי היכי דליתו וליזבן ולא ליעכב עליהו שביתה דידיה, אבל נפקד לא יהיב אדעתיה. ושואל מערב יום טוב אע״פ שלא מסרה אלא ביום טוב שביתת שואל עלה, ולא דמי משאיל לנפקד דמדשייליה מכיר המשאיל שהשואל צריך ומעמידה ברשותיה. וכן במוסר בהמה לרועה אעפ״י שלא מסרה לו אלא ביום טוב, דסתם דעתיה דאיניש לאוקומה ברשותיה, אבל נפקד לא. ודוקא בשקבל עליו שמירתה אבל ייחד להם קרן זוית הרי הן ברשות מפקיד, וכן אם זיכה על ידי אחר או כל דבר שהראה שדעתו להעמידה ברשות מי שהן שלו, או שנותנה לו, פקעה שביתתו וקנה שביתת אותו שבאו לו למחר.
תנן [שנינו במשנה]: ואם ערב הוא — פירותיו כמוהו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שהפירות הם כרגלי מי שהפקידו אצלו, כי [כאשר] ערב הוא מאי הוי [מה יש]? הלא סוף סוף נמצאים הפירות בידי אנשים אחרים בעיר אחרת! אמר רב הונא אמרי בי [אמרו חכמים מבית מדרשו] של רב: כגון שיחד לו השומר לפירות אלו קרן זוית, שאז גילה דעתו שאין רצונו שיהיו הפירות ברשותו אלא ישארו לגמרי ברשות המפקיד ולכן הם כרגליו.
The Gemara asks concerning Rav’s opinion: We learned in the mishna: However, if the owner placed an eiruv, the legal status of his produce is like his status. And if you say that deposited produce is as the feet of the one with whom they were deposited, even if the owner of the produce placed an eiruv, what of it? The produce is under the jurisdiction of the people in the other town with whom it was deposited. It should be as their feet, not as the feet of the owner. Rav Huna said that the Sages of the school of Rav said in reply to this question: The mishna is dealing with a case where the keeper designated a corner of his house for the owner, thereby revealing his intention that the produce not be considered in his own jurisdiction but rather in that of the owner. Consequently, it remains as the feet of the owner.
הכל
(7) ת״ש תָּא שְׁמַע מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים לֹא יוֹלִיכוּ בְּיָדָם מָנוֹת אא״כ אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶם מָנוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב יו״ט יוֹם טוֹב וְאִי אָמְרַתְּ כְּרַגְלֵי מִי שֶׁהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ כִּי זִכָּה לָהֶם ע״י עַל יְדֵי אַחֵר מַאי הָוֵי ה״נ הָכִי נָמֵי כֵּיוָן שֶׁזִּכָּה לָהֶם ע״י עַל יְדֵי אַחֵר כְּמִי שֶׁיִּחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית דָּמֵי.
The Gemara raises another challenge to Rav’s opinion: Come and hear a different proof from the mishna: With regard to one who invited guests to visit him, they may not carry in their hands any portions they may have received back to their town, unless he transferred ownership of their portions to them on the eve of the Festival. And if you say that the halakha is that deposited items are as the feet of the one with whom they were deposited, even if he transferred ownership to them by means of another person taking possession on their behalf, what of it? The portions are in any event deposited in the house of the host, and they should be as his feet. The Gemara answers: Here too, since he transferred ownership to them by means of another person, it is considered as a case of one who designated a corner for him, so that the gifts are considered in the jurisdiction of the guests and may be carried wherever they may walk.
The Gemara raises another challenge to Rav’s opinion: Come and hear a different proof from the mishna: With regard to one who invited guests to visit him, they may not carry in their hands any portions they may have received back to their town, unless he transferred ownership of their portions to them on the eve of the Festival. And if you say that the halakha is that deposited items are as the feet of the one with whom they were deposited, even if he transferred ownership to them by means of another person taking possession on their behalf, what of it? The portions are in any event deposited in the house of the host, and they should be as his feet. The Gemara answers: Here too, since he transferred ownership to them by means of another person, it is considered as a case of one who designated a corner for him, so that the gifts are considered in the jurisdiction of the guests and may be carried wherever they may walk.
מי שזימן אצלו אורחין לא יוליכו בידם מנות – פירוש: לא מיבעיא אם זימנם ביום טוב אלא אפילו אם זימנם מאתמול לא אמרינן כיון דידע דאכלי גביה אוקמינהו ברשותיה דאדעתא דהכי זימנם שיאכלו המנות בביתו ולא שיוליכום עמהם עד שיזכה להן אחר מנותיהן מערב יום טוב.
הא דאמרינן: מי שזמן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זיכה להן מנותיהן מערב יו״ט. יש מפרש דלא מזכה על ידי אחר קאמר אלא כל שאומר מנה זו אתן לפלוני ומנה זו לפלוני הרי זה לגבי׳ כמזכה להן אף על פי שלא נתנן להם עד למחר ביום טוב וכשואל כלי מחבירו בערב יום טוב (לח.) דאמר ר׳ יוחנן דהרי הוא כרגלי השואל ואף על פי שלא נתנו לו אלא ביו״ט וכמוסר בהמה לרועה אף על פי שלא מסרה לו אלא ביו״ט דתניא (לז:) דהרי הוא כרגלי הרועה וכל שבדעת הבעלים למסור ביו״ט לא קנו שביתה כרגלי הבעלים אלא כרגלי מי שדעתו למסור לו בי״ט והא נמי דכוותייהו היא. ויש לומר דמזכה ממש על ידי אחר קאמר, ושואל כלי או בהמה לרועה שאני התם דדעת המשאיל והשואל בכך וכן הרועה ובעל הבהמה, אבל כאן אף על פי שדעת בעל הבית בכך אין דעת האורחים סומכת בכך לפי שאינם יודעים אי זו (רועה) [מנה] ייחד לכל אחד ואחד מהם וכן עיקר וסוגיא דשמעתין הכין מוכחא דזיכוי ממש איכא.
תא שמע מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זיכה להם מנותיהם מערב יום טוב – פירוש: ואף על גב דתנן השואל כלי מחבירו מערב יום טוב כרגלי השואל. ואף על פי שלא מסר לו אלא ביום טוב שאני התם דאמר ליה לגופיה אבל הכא דלא אמר ליה לגופיה בעינן זיכוי.
ואי אמרת כרגלי הנפקד כי זיכה להם מאי הוי. הכא נמי כיון שזכה להם מנותיהם כמי שייחד לו קרן זוית דמי – פירוש: כיון דנחית אדעתא דשקלי ליה ביום טוב ודכותה מתניתין דשואל כלי מחברו מערב יום טוב דהוי כרגלי השואל. ואף על גב דברשותא דמשאיל משום דנחתי תרויהו אדעתא דהכי דשקלי ליה ביום טוב וההיא פשיטא טפי כיון דאמר ליה לגופיה ולהכי אית ליה מיהא דלא פשיטא כולי האי דלא אמר ליה לגופיה ואמרינן דהוא הדין נמי להא כיון שזיכה להם. אבל פלוגתא דרב ושמואל בסתמא דהפקיד אצלו פירות ועכשיו ביום טוב נמלך ליטול מהם והילכתא כרב דאמר כרגלי הנפקד.
תא שמע מי שזימן אצלו אורחים וכו׳. פירוש וכיון דזימנן הוי כמי שהפקידו האורחים אותן מנות אצל בעל הבית. והיינו דאקשינן ואי סלקא דעתך דכרגלי מי שהופקדו אצלו דמי והרי הן כבעל הבית כי זוכה להן בעל הבית מאי הוו דלא מהני זיכוייו ליתן את שלו שיהו כרגלי מקבל הזכיה. ופריק כיון שזיכה להם על ידי אחר כמי שייחד לו קרן זוית דמי והרי הם ברשותן מערב יום טוב כן נראה לי.
במשנה אא״כ זיכה להן כו׳ תימה ל״ל זיכה אפי׳ בירר חלק כ״א וא׳ נמי מידי דהוי אשואל דאמרי׳ לעיל אע״פ שלא נתנו לו אלא בי״ט כו׳ וי״ל דשואל דעתיה טפי אכלי מאורחים על מנות עכ״ל ת״י:
גמ׳ תנן ואם עירב הוא פירותיו כמוהו כו׳ מרישא דקתני ואם עירבו בני אותה עיר לא יביאו כו׳ לא מצי למידק דאיכא למימר דלא עירבו הנפקדים עכ״ל תוס׳ ישנים:
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת מהמשנה, ששנינו: מי שזמן אצלו אורחים — לא יוליכו בידם מנות שנתן להם חזרה לבתיהם, אלא אם כן זכה להם מנותיהם מערב יום טוב ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי דין החפצים כרגלי מי שהפקידו אצלו, אם כן, כי [כאשר] זכה להם על ידי אחר מאי הוי [מה יהיה] על ידי כך, ואיך יוכלו להוליך את הפירות למקומם? לא יהא דין בעל הפירות פחות מדין שומר פקדון של אחרים, שהפירות נשארים בתחומו והריהם כרגליו! ומשיבים: הכי נמי [כך גם כן] כיון שזכה להם על ידי אחר — כמי שיחד לו קרן זוית דמי [נחשב] והרי הם נחשבים כברשותם של האורחים והרי הם כרגליהם.
The Gemara raises another challenge to Rav’s opinion: Come and hear a different proof from the mishna: With regard to one who invited guests to visit him, they may not carry in their hands any portions they may have received back to their town, unless he transferred ownership of their portions to them on the eve of the Festival. And if you say that the halakha is that deposited items are as the feet of the one with whom they were deposited, even if he transferred ownership to them by means of another person taking possession on their behalf, what of it? The portions are in any event deposited in the house of the host, and they should be as his feet. The Gemara answers: Here too, since he transferred ownership to them by means of another person, it is considered as a case of one who designated a corner for him, so that the gifts are considered in the jurisdiction of the guests and may be carried wherever they may walk.
הכל
(8) וְאִיבָּעֵית אֵימָא זִכָּה שָׁאנֵי.
And if you wish, say instead that the entire case of transferring ownership is different because the host’s specific intention is to transfer possession of the portions entirely to his guests. This means that the guests have certainly established the place of rest of these portions in their own jurisdiction and that the portions are as their feet.
And if you wish, say instead that the entire case of transferring ownership is different because the host’s specific intention is to transfer possession of the portions entirely to his guests. This means that the guests have certainly established the place of rest of these portions in their own jurisdiction and that the portions are as their feet.
ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] עצם הענין של זכה שאני [שונה], שהרי בפירוש זיכה את כל הרשות על הפירות לאורחים ולכן ודאי שקנו הפירות שביתה אצלם וכרגליהם הם.
And if you wish, say instead that the entire case of transferring ownership is different because the host’s specific intention is to transfer possession of the portions entirely to his guests. This means that the guests have certainly established the place of rest of these portions in their own jurisdiction and that the portions are as their feet.
הכל
(9) רַב חָנָא בַּר חֲנִילַאי תְּלָא בִּשְׂרָא בְּעִבְרָא דְּדַשָּׁא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא א״ל אֲמַר לֵיהּ אִי אַתְּ תְּלֵית זִיל שְׁקֵיל וְאִי אִינְהוּ תְּלוֹ לָךְ לָא תִּשְׁקוֹל.
The Gemara relates: Rav Ḥana bar Ḥanilai once hung meat on the bar of the door of his host’s house, located outside his own town. He subsequently wondered if he was permitted to take the meat home with him, since he had made an eiruv enabling him to walk from his home to his host’s home. He came before Rav Huna to ask his opinion. Rav Huna said to him: If you yourself hung the meat, go take it, but if your hosts hung it for you, you may not take it.
The Gemara relates: Rav Ḥana bar Ḥanilai once hung meat on the bar of the door of his host’s house, located outside his own town. He subsequently wondered if he was permitted to take the meat home with him, since he had made an eiruv enabling him to walk from his home to his host’s home. He came before Rav Huna to ask his opinion. Rav Huna said to him: If you yourself hung the meat, go take it, but if your hosts hung it for you, you may not take it.
תלא בשרא בעברא דדשא – בבית אושפיזכניה שנתנו לו טבחי העיר מבעוד יום והוא היה בן עיר אחרת שמערבין לו לבוא לכאן.
ה״ג: א״ל אם את תלית זיל שקיל ואי אינהו תלו לך – לצרכך לא תשקול להוליכן לעירך ולקמיה מפרש טעמא ואזיל.
ואי אינהו תלו לא שקיל והאמר שמואל שור של פטם כול׳ – פירוש: ורב דאמר כרגלי מי שהפקידו אצלו דוקא כשהפקידו אצלו בסתם שלא גילה דעתו שלמחר רוצה לסלקם משם אבל זה שיודע בבירור שלא הפקיד לו אלא עד הבקר שיוליך הבשר לעירו הרי הוא כרגליו.
תם ונשלם
רב הונא בר חנילאי תלא בישרא בעיבורא דדשא – פירוש: מערב יום טוב.
אתא לקמיה דרב הונא אמר ליה אי את תלית זיל שקול ואי אינהו תלו לך לא תשקול – קא סלקא דעתך דלענין תחומין קא אמר דאי איהו תלא ברגליו ואי לא לא.
רב חנא בר חנילאי תלא בישרא בעיבורא דדשא. פי׳ רב חנא היה בן עיר אחרת רחוקה מזו ד׳ אלפים אלא שהיה עומד בכאן ללמוד או ללמד, ועירבו לו מערב יום טוב כדי שיהא יכול לילך לביתו ביום טוב, ונתנו לו בעיר זו [מערב] יום טוב חתיכת בשר שיוליך לביתו, והפקידה בבית אושפיזו שהיה למד שם ותלאוה בעיבורא דדשא, ומשחשכה וקדש היום רצה לשוב לעירו ולהוליך עמו חתיכת בשר, ואמר ליה רב הונא אי את תלית שקול, שהרי שביתתך עליה, ואם בני הבית תלאוה הוו להו נפקדים והויא לה כרגלייהו.
מסופר: רב חנא בר חנילאי תלא בשרא בעברא דדשא [תלה בשר על בריח הדלת] בבית מארחו שהיה בעיר אחרת, ונתעוררה אצלו השאלה האם מותר לו ליטול עמו את הבשר הזה לעירו. אתא לקמיה [בא לפני] רב הונא לשאול. אמר ליה [לו] רב הונא: אי את תלית [אם אתה עצמך תלית] את הבשר — זיל שקיל [לך וקח], ואי אינהו [ואם הם] בעלי הבית תלו לך (לצורכך) — לא תשקול [תקח], שהוא נשאר לענין קנין שביתה ברשותם.
The Gemara relates: Rav Ḥana bar Ḥanilai once hung meat on the bar of the door of his host’s house, located outside his own town. He subsequently wondered if he was permitted to take the meat home with him, since he had made an eiruv enabling him to walk from his home to his host’s home. He came before Rav Huna to ask his opinion. Rav Huna said to him: If you yourself hung the meat, go take it, but if your hosts hung it for you, you may not take it.
הכל
(10) וְאִי אִיהוּ תְּלָא מִי שָׁקֵיל וְהָא רַב הוּנָא תַּלְמִיד דְּרַב הֲוָה וְאָמַר רַב כְּרַגְלֵי מִי שֶׁהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ שָׁאנֵי עִבְרָא דְּדָשָׁא דִּכְמִי שֶׁיִּחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית דָּמֵי.
The Gemara questions this: And if he himself hung the meat, may he indeed take it? But wasn’t Rav Huna a student of Rav, and Rav said that when an object is deposited in one’s house it is as the feet of the one with whom it was deposited, which in this case is the host. The Gemara responds: Here it is different, as Rav Ḥana bar Ḥanilai hung the meat on the bar of the host’s door, and this case is considered similar to a case of one who designated a corner for him. Since he was given a particular spot for the meat, it is considered his in all respects.
The Gemara questions this: And if he himself hung the meat, may he indeed take it? But wasn’t Rav Huna a student of Rav, and Rav said that when an object is deposited in one’s house it is as the feet of the one with whom it was deposited, which in this case is the host. The Gemara responds: Here it is different, as Rav Ḥana bar Ḥanilai hung the meat on the bar of the host’s door, and this case is considered similar to a case of one who designated a corner for him. Since he was given a particular spot for the meat, it is considered his in all respects.
שאני עברא דדשא – כלומר שאני הכא דתלינהו איהו גופיה בעברא דדשא והם לא קבלוהו מידו לשמרו דכמי שיחד לו קרן זוית דמי.
ופרכינן: ואי איהו תלא מי שקיל והא רב הונא בר חנילאי תלמידיה דרב הוה ואמר רב כרגלי מי שהפקידו אצלו.
ואמרינן: מודה רב בעיבורא דדשא דכמי שייחד לו בית דמי.
ואקשי ואי איהו תלא נמי מ״מ בעצתם עשה ועל דעת קבלת שמירתם. ומשני דמ״מ הואיל ולא קבלו שמירתה הוה ליה כייחד לו קרן זוית. ואקשי ליה ואי אינהו תלו מי לא שקיל. והא שור של פטם כרגלי כל אדם, והכא נמי דעת כל מקבל חתיכת בשר מערב יום טוב בפקדון שיוליכוה עמה בעליהם ביום טוב, ומסתמא מקנו לה שביתה דידיה. וכן הקשה לו ממוסר בהמה לרועה דאע״ג דלא מסרה לו אלא ביום טוב ודאי דעתו של אדם למסרה לו וחיילא עליה שביתה דידיה, והכא נמי ודאי דעת נפקד עצמו הוא שיוליכנה לצורך מחר. והדר אלמוה לקושיא, דהא הכא לא הוו בני הבית נפקדים כלל, דמסתמא ידעי דחתיכת בשר צריך הוא להוליכה עמו, וכי תלאוה בעיבורא דדשא אדעתא דידיה תלו לה, ולא הוו גבה נפקדים כלל והוה ליה כדין הבהמות והכלים כרגלי הבעלים.
ומסקנא דאי משום תחומין אפילו אינהו תלו לה שקיל, אלא דלאו לענין תחומין איתמרא אלא לענין בשר שנתעלם מן העין ואין לו בה סימן, דרב הונא תלמידיה דרב הוה וסבירא ליה בשר שנתעלם מן העין אסור ואפילו בבית וכדאיתא בפרק גיד הנשה [חולין צה.], ואילו הוה גברא אחרינא דלא טריד הוה אמינא אע״ג דאינהו תלו מ״מ איהו גופיה יהיב אדעתיה, אבל רב חנא גברא רבא הוה וטריד בשמעתיה, ואמר ליה אי את תלית, מידי דעביד איניש בידים לא מסח דעתיה ושמירתך עליה ולא מיקרי נתעלם מן העין, אי נמי אית לך בה טביעות עינא. ואי אינהו תלו, ואת טריד בגרסתך ולא יהבת דעתך עלה, וטביעות עינא לית לך בה, ואינהו נמי מסחו דעתיהו ואין זהירין בשלך, אסור.
ויש מפרשים אותם מטעם מוקצה, ואין הדבר כן דודאי אפילו אינהו תלו לא (אקנייה) [אקציה] מדעתיה שיחול עליה דין מוקצה, אבל מסיח הוא דעתו משמירתה והויא לה נתעלם מן העין. ויש שמפרשה מתורת תחומין, כלומר אי את תלית סמכא דעתך ומוקמת ברשותך, ואי לא תלית מסחת (אדעתך) [מדעתך] ומוקמת לה ברשותייהו וחיילא עליהו שביתה דידהו, דמאחר שאתה טרוד בגרסתך אתה פורק משוי שאר עסקים מעל עצמך ועומסו על מי שהדבר בידו, ולית כאן קושיא דשור של פטם ודאידך קושייתא, דהתם באינשי אחריני דלא טרידי בגירסייהו וכל מאי דצריך להו מוקמי אנפשייהו. ומ״מ לית הלכתא הכי ולענין תחומין לעולם שקיל. ולענין בשר שנתעלם מן העין נמי לית הלכתא כרב ובמקומו יתבאר זה בע״ה.
ושואלים: ואי איהו תלא מי שקיל [ואם הוא עצמו תלה את הבשר, האם לוקח]? והא [והרי] רב הונא תלמיד של רב הוה [היה], והרי אמר רב שדינו כרגלי מי שהפקידו אצלו, והבשר הלא מופקד כעת ברשותם! ומשיבים: שאני [שונה] כאן, כיון שתלה את הבשר על עברא דדשא [בריח הדלת] ובאופן כזה דכמי שיחד לו קרן זוית דמי [נחשב], ואכן אם הוא עצמו ייחד לבשר מקום מסויים — הריהו שלו לכל ענין.
The Gemara questions this: And if he himself hung the meat, may he indeed take it? But wasn’t Rav Huna a student of Rav, and Rav said that when an object is deposited in one’s house it is as the feet of the one with whom it was deposited, which in this case is the host. The Gemara responds: Here it is different, as Rav Ḥana bar Ḥanilai hung the meat on the bar of the host’s door, and this case is considered similar to a case of one who designated a corner for him. Since he was given a particular spot for the meat, it is considered his in all respects.
הכל
(11) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב הִלֵּל לְרַב אָשֵׁי וְאִי אִינְהוּ תָּלוּ לֵיהּ לָא שָׁקֵיל וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל שׁוֹר שֶׁל פַּטָּם הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם.
The Gemara raises a further objection with regard to this incident: Rav Hillel said to Rav Ashi: And if they hung the meat for him, may he indeed not take it? But didn’t Shmuel say: An ox of a fattener, who fattens oxen in order to sell them for meat, is as the feet of all people, i.e., it is as the feet of whoever buys it on the Festival. This shows that meat that is likely to be sold is not as the feet of its owner, but rather it follows the buyer, as the intention before the Festival is that it be for whoever happens to purchase it. Here too, the intention from the outset was that Rav Ḥana would take it over the course of the Festival.
The Gemara raises a further objection with regard to this incident: Rav Hillel said to Rav Ashi: And if they hung the meat for him, may he indeed not take it? But didn’t Shmuel say: An ox of a fattener, who fattens oxen in order to sell them for meat, is as the feet of all people, i.e., it is as the feet of whoever buys it on the Festival. This shows that meat that is likely to be sold is not as the feet of its owner, but rather it follows the buyer, as the intention before the Festival is that it be for whoever happens to purchase it. Here too, the intention from the outset was that Rav Ḥana would take it over the course of the Festival.
א״ל רב הלל לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והאמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם – אלמא כיון דאוקמיה במחשבתו ברשות כל מי שיקנהו מותר הקונה להוליכו למקומו והכא נמי הא ברשותיה אוקמיה במחשבתו ברשות כל מי שיקחנו.
(11-12) אי אינהו תלי ליה לא [ת]שקיל והא תנן הבהמה והכלים וכו׳. (וזה) ותימה מאי קא מייתי מהא דהתם לא [היו בעי״ט] ביד אחרים (הם) וכדין הוא שיהא כרגלי הבעלים, והגירסא הנכונה כגרסת ר״ח ז״ל שכך הוא גורס והא אנן תנן (לז.) השואל כלי מחבירו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי השואל וכן עיקר.
אמר ליה רב הלל לרב אשי אי אינהו תלו ליה לא תשקול והא אמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם – משום דהוא אדעתא דכולי עלמא דשקלי ליה ביום טוב ודאי ברשותיה דרב הונא בר חנילאי הוא דרב ושמואל בסתם הוא דאפליגו.
שם א״ל רב הלל לרב אשי ואי אינהו תלו לה לא שקיל והאמר שמואל שור של פטם. ונראה דפשיטא ליה לתלמודא דרב גופיה דאמר כרגלי מי שהפקידו אצלו אפ״ה מודה לשמואל בהאי דשור של פטם דאע״ג דמסתמא עדיין הם באחריותו וברשותו של המפטם מ״מ כיון שדעתו למוכרו בי״ט כדי לשוחטו בי״ט א״כ מסתמא לא ניחא ליה שיקנה שביתה אצלו וגרע אפילו מנכסי הפקר וכה״ג גופא משמע במתניתין דלעיל גבי המשאיל כלים ואשה ששאלה מחבירתה תבלין ומים ומלח והיינו נמי מה״ט כיון שמשאיל יודע שהשואל השאילן לצורך י״ט כן נראה לי:
צד אחר של קושי אמר ליה [לו] רב הלל לרב אשי: ואי אינהו [ואם הם] תלו ליה [לו] האם לא שקיל [לוקח]? והאמר [והרי אמר] שמואל: שור של פטם (המפטם בהמות כדי למכור את בשרן לאחרים) — הרי הוא כרגלי כל אדם. משמע שבשר העשוי להימכר אינו כרגלי בעליו, אלא כרגלי מי שקנה אותו, שמראש הועידו לכל מי שיקח את הבשר.
The Gemara raises a further objection with regard to this incident: Rav Hillel said to Rav Ashi: And if they hung the meat for him, may he indeed not take it? But didn’t Shmuel say: An ox of a fattener, who fattens oxen in order to sell them for meat, is as the feet of all people, i.e., it is as the feet of whoever buys it on the Festival. This shows that meat that is likely to be sold is not as the feet of its owner, but rather it follows the buyer, as the intention before the Festival is that it be for whoever happens to purchase it. Here too, the intention from the outset was that Rav Ḥana would take it over the course of the Festival.
הכל
(12) א״ל אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי וְאִי אִינְהוּ תָּלוּ לֵיהּ לָא שָׁקֵיל וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כר׳ כְּרַבִּי דּוֹסָא א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא וְאִי אִינְהוּ תָּלוּ לֵיהּ לָא שָׁקֵיל וְהָתְנַן הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים.
Furthermore, Ravina said to Rav Ashi: And if the hosts hung the meat for him, may he indeed not take it? But didn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Dosa, that in a town that has only one shepherd, an animal that will be given to that shepherd over the course of the Festival is as the feet of the shepherd, since it is certain that the animal will be transferred to him. Here too, since the meat was put aside for Rav Ḥana, he should be permitted to take it with him. There is a further difficulty: Rav Ashi said to Rav Kahana: And if they hung the meat for him, may he indeed not take it? But didn’t we learn in a mishna: The status of animals and vessels is as the feet of their owner? The same should apply to meat that was hung for him; it should be as his feet.
Furthermore, Ravina said to Rav Ashi: And if the hosts hung the meat for him, may he indeed not take it? But didn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Dosa, that in a town that has only one shepherd, an animal that will be given to that shepherd over the course of the Festival is as the feet of the shepherd, since it is certain that the animal will be transferred to him. Here too, since the meat was put aside for Rav Ḥana, he should be permitted to take it with him. There is a further difficulty: Rav Ashi said to Rav Kahana: And if they hung the meat for him, may he indeed not take it? But didn’t we learn in a mishna: The status of animals and vessels is as the feet of their owner? The same should apply to meat that was hung for him; it should be as his feet.
א״ל רבינא לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והא״ר יוחנן הלכה כר׳ דוסא – דאמר הרי הוא כרגלי הרועה אלמא כיון דאין רועה בעיר אלא הוא ואנן סהדי דכל מי שיש לו בהמה דעתו שתהא כרגליו אמרינן בתריה אזלה וכל שכן הכא דאוקמוה בהדיא ברשותיה ואדעתא דידיה תלו ליה.
כרגלי הבעלים – וכיון דלצרכו תלאוה שם הוה ליה איהו בעלים.
אמר ליה רבינא לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והאמר רבה בר רב הונא אמר ר׳ יוחנן הלכה כר׳ דוסא – פירוש: דאמר ברועה אחד דאף על פי שלא מסרו לו אלא ביום טוב הרי הוא כרגליו משום דאדעתא דהכי קאי ואף על גב דברשות בעלים.
אמר ליה רב אשי לרב כהנא ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והא תנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים – ולא ידענא מאי פירכא. ורבנו חננאל ז״ל: גריס והא תנן השואל כלי מחבירו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי השואל ואף על גב דקאי ברשותיה דמשאיל משום דקאי אדעתא דהכי ליטלו ביום טוב.
ועוד אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ואי אינהו [ואם הם] תלו ליה [לו] האם לא שקיל [לוקח]? והאמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: הלכה כר׳ דוסא שאם יש רועה אחד בלבד בעיר — הבהמה כרגלי הרועה, ואף כאן כיון שיחדו את הבשר עבורו — מותר לו לטלטלו עמו. ועוד קושי אחר אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: ואי אינהו [ואם הם] תלו ליה [לו] האם לא שקיל [לוקח]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הבהמה והכלים הם כרגלי הבעלים ולא כרגלי הרועה שמחזיק בהם, ואם כן הוא הדין לגבי הבשר שתלו עבורו, שצריך להיות כרגליו!
Furthermore, Ravina said to Rav Ashi: And if the hosts hung the meat for him, may he indeed not take it? But didn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Dosa, that in a town that has only one shepherd, an animal that will be given to that shepherd over the course of the Festival is as the feet of the shepherd, since it is certain that the animal will be transferred to him. Here too, since the meat was put aside for Rav Ḥana, he should be permitted to take it with him. There is a further difficulty: Rav Ashi said to Rav Kahana: And if they hung the meat for him, may he indeed not take it? But didn’t we learn in a mishna: The status of animals and vessels is as the feet of their owner? The same should apply to meat that was hung for him; it should be as his feet.
הכל
(13) אֶלָּא שָׁאנֵי רַב חָנָא בַּר חֲנִילַאי דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא וּטְרִיד בִּשְׁמַעְתֵּיהּ וה״ק וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ אִי אַתְּ תְּלֵית אִית לָךְ סִימָנָא בְּגַוֵּויהּ וְלָא מַסְּחַתְּ דַּעְתָּךְ מִנֵּיהּ זִיל שְׁקוֹל וְאִי אִינְהוּ תָּלוּ לָךְ מַסְּחַתְּ דַּעְתָּךְ וְלָא תִּשְׁקוֹל.:
Because of all these questions, the Gemara reinterprets the case of Rav Ḥana. Rather, the problem with the meat concerns a completely different matter, as the issue under consideration is not the establishment of its place of rest but the prohibition against eating meat that has been left unobserved, due to the concern that it might have been exchanged for prohibited meat. Rav Ḥana bar Ḥanilai is different from the average person, as he is a great man and occupied with his studies, and this is what Rav Huna said to him: If you yourself hung it, in which case you noticed some recognizable mark on the meat and your attention was not diverted from it, the meat is not forbidden for having been left unobserved, and therefore you may go and take it. However, if the hosts hung it for you, you thereby diverted your attention from it, and they too did not pay careful attention to it after hanging it on your behalf. In that case, it is considered meat that has been left unobserved, and you may therefore not take it.
Because of all these questions, the Gemara reinterprets the case of Rav Ḥana. Rather, the problem with the meat concerns a completely different matter, as the issue under consideration is not the establishment of its place of rest but the prohibition against eating meat that has been left unobserved, due to the concern that it might have been exchanged for prohibited meat. Rav Ḥana bar Ḥanilai is different from the average person, as he is a great man and occupied with his studies, and this is what Rav Huna said to him: If you yourself hung it, in which case you noticed some recognizable mark on the meat and your attention was not diverted from it, the meat is not forbidden for having been left unobserved, and therefore you may go and take it. However, if the hosts hung it for you, you thereby diverted your attention from it, and they too did not pay careful attention to it after hanging it on your behalf. In that case, it is considered meat that has been left unobserved, and you may therefore not take it.
אלא שאני רב חנא בר חנילאי כו׳ – וטעמא לאו משום תחומין אלא רב הונא דאורי ליה הכי תלמידיה דרב הוה ורב אמר בשחיטת חולין (חולין דף צה.) בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ואפי׳ תלוי ביתד בבית ישראל ורב חנא אגב טרדא דשמעתיה משכח שאר עסקיו.
והכי קאמר ליה – רב הונא.
אי את תלית – מידי דעביד איניש בידיה לא מנשי ולא מסח דעתיה.
ואי אינהו תלו לך – אתה לא היה דעתך לכך והם אינם זהירים בשלך ואסחו דעתייהו ולא תשקול לשון אחר משום מוקצה.
אלא רב הונא בר חנילאי גברא רבה הוה וטריד בשמעתא – ולאו לענין תחומין איתמר אלא לענין איסור בשר שנתעלם מן העין.
ואי איהו תלא יהיב סימנא בגוה דמילתא ורמי אדעתיה ולא מסחא אדעתיה ואי אינהו תלו ליה מסחא דעתיהו – דאינהו לא רמו אדעתייהו ואיהו נמי אמאי דעבדי אינהו לא משגח דטריד בשמעתיה.
אלא יש לפרש את כל הבעיה בצורה אחרת, ולומר כי הדיון אינו נסוב אודות ענין קניית שביתה, אלא בענין האיסור לאכול מבשר שנתעלם מן העין, שחוששים שמא נתחלף בבשר איסור, ושאני [שונה] רב חנא בר חנילאי דגברא רבה [שאדם גדול] הוא וטריד בשמעתיה [וטרוד בלימודיו], והכי קאמר ליה [כך אמר לו] רב הונא: אי את תלית [אם אתה עצמך תלית], הרי אית לך סימנא בגוויה ולא מסחת דעתך מניה [שיש לך סימן ואינך מסיח דעתך ממנו] — הרי שאינו בכלל בשר שנתעלם מן העין, ולכן זיל שקיל [לך וקח]. ואי אינהו [ואם הם] תלו לך ואתה סמכת עליהם, הלא מסחת דעתך [אתה מסיח את דעתך] ואף הם הלא הסיחו דעתם בכך שתלו אותו עבורך, והריהו בכלל בשר שנתעלם מן העין ולכן לא תשקול [תקח].
Because of all these questions, the Gemara reinterprets the case of Rav Ḥana. Rather, the problem with the meat concerns a completely different matter, as the issue under consideration is not the establishment of its place of rest but the prohibition against eating meat that has been left unobserved, due to the concern that it might have been exchanged for prohibited meat. Rav Ḥana bar Ḥanilai is different from the average person, as he is a great man and occupied with his studies, and this is what Rav Huna said to him: If you yourself hung it, in which case you noticed some recognizable mark on the meat and your attention was not diverted from it, the meat is not forbidden for having been left unobserved, and therefore you may go and take it. However, if the hosts hung it for you, you thereby diverted your attention from it, and they too did not pay careful attention to it after hanging it on your behalf. In that case, it is considered meat that has been left unobserved, and you may therefore not take it.
הכל
(14) מתני׳ מַתְנִיתִין : דאֵין מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת אֲבָל מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבַּיָּיתוֹת אֵלּוּ הֵן בַּיָּיתוֹת הַלָּנוֹת בָּעִיר מִדְבָּרִיּוֹת הַלָּנוֹת בָּאֲפָר.:
MISHNA: On a Festival one may not water or slaughter desert animals, which graze mainly outside the town, as they are considered muktze. However, one may water and slaughter domestic animals. The mishna elaborates: These are considered domestic animals: Those that sleep in the city at night. Desert animals are those that sleep in the pasture and come into town only rarely.
MISHNA: On a Festival one may not water or slaughter desert animals, which graze mainly outside the town, as they are considered muktze. However, one may water and slaughter domestic animals. The mishna elaborates: These are considered domestic animals: Those that sleep in the city at night. Desert animals are those that sleep in the pasture and come into town only rarely.
[משנה] י. אין משקין ושוחטין את המדבריות, אפילו בהמה דקה, כגון כבשים ועזים, מוקצות הן, כיון שלנות באפר, כלומר כל זמן שיכולין לעמד בלא הזק חצי השנה מפסח ועד מרחשון, ובגמרא מפרש אמאי נקט משקין, כלומר דהוה ליה לתנא דידן לאורויי בבהמות מי מותרת ומי אסורה, ואמאי נקט משקין, [ומתרצינן] דנקט אורחיה בלישנא שתשמע ממנה מילתא אחריתי בדרך ארץ, שנוחה להפשיטה כשהשקוה מים סמוך לשחיטה, שאין העור נסרך עם הבשר כל כך.
ותורי דרידיא, שורים העומדים לחרישה.
ותמרי דעיסקא, שקנאם להשתכר בהם.
מתניתין. מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זיכה להם מנותיהן מערב יום טוב – הא פרישנא לה לעיל.
אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הביתות.
מתניתין. אין משקין ושוחטין את המדבריות. פי׳ מתוך שדבר במשנה שלפניה בהכנסת אורחים והולכת מנות, קאמר השתא דאין שוחטין בהמות שהן מוקצה כגון מדבריות. והאי דקאמר אין משקין מפרש בגמרא דמילתא אגב ארחיה קמ״ל דלישקי איניש מיא לבהמתו והדר לישחוט משום סירכא דמשכא, כלומר כשמשקין אותה מים סמוך לשחיטתה אין העור נסרך כל כך עם הבשר ונוח להפשיט את עורה. ובערוך [ערך כס (ד)] פי׳ דאי איכא סירכא מישתמטא, כלומר אם יש סירכא מתחדשת במקרה מן הריאה ללב או לצלעות מחמת צמאונה, (מתרפקת) [מתפרקת] בשעה ששותה. וקאמר דאין שוחטין בהמות הן דקות הן גסות אם הם מדבריות, והוא שלנות באפר, ואין צריך לומר אם באו ביום טוב מחוץ לתחום, אלא אף באו מערב יום טוב, דמן הסתם לאו דעתיה עילוייהו אלא א״כ זימנם בפירוש מערב יום טוב, אבל שוחטין את הבייתות והם הלנות בעיר.
במשנה אין משקין ושוחטין את המדבריות. ומפרש בגמרא דהא דקתני משקין ושוחטין היינו אגב אורחיה משמע ברישא דקתני אין משקין נמי לאו לאיסורא אלא משום דאורחיה דמילתא הכי למיתני הנך תרתי וכ״כ הר״ן ז״ל להדיא בשמעתין אלא שהטוא״ח בסי׳ תצ״ח כתב דאיסורא נמי איכא כיון שאינו לצורך מזונות הבהמה ואפשר שהר״ן ז״ל ג״כ לזה נתכוון ואפ״ה א״ש הא דקאמר בגמרא מילתא אגב אורחיה קמ״ל בין ברישא ובין בסיפא דהא בהא תליא. אלא דאכתי יש לדקדק לפי פי׳ התוס׳ בר״פ אין צדין דגים מן הביברין שכתבו דמה שאין נותנין לפניהם מזונות היינו שמא יבא לצודן וא״כ משמע לכאורה דה״נ אסור ליתן מזונות ולהשקות את המדבריות מה״ט גופא שמא ישחוט מהן ולפ״ז היה בהכרח לומר דהא דקאמר בגמרא מילתא אגב אורחיה קמ״ל אסיפא דמשקין ושוחטין לחוד קאי ולא ארישא אלא דלע״ד בלא״ה יש לחלק דדוקא צידה חיישינן כיון שבקל יבא לידי איסור צידה משא״כ בשחיטה דאיכא טרחא טובא לא גזרינן וכה״ג כתבו התו׳ לעיל בריש מכילתין גבי גזרה שמא יעלה ויתלוש ע״ש. אלא דאכתי לשיטת הרמב״ם שכתב בפירוש המשניות בר״פ אין צדין ובחיבורו דכל דבר שהוא מוקצה אסור ליתן לפניהם מזונות א״כ לפ״ז ודאי משמע דבהאי דאין משקין את המדבריות נמי איכא איסור גמור א״כ לפ״ז ודאי צריך לומר דהא דקאמר בגמרא מילתא אגב אורחא קמ״ל אסיפא לחוד קאי ולא ארישא ויותר נראה דהא דמקשה למה ליה למיתני משקין ושוחטין היינו דלשון משקין לחוד קשיא ליה מאי שנא משקין משאר נתינת מזונות דהוי מצי ליה למיתני כן נראה לי ודו״ק:
ב משנה אין משקין אם הבהמות טרם שחיטתם ואין שוחטין ביום טוב את הבהמות המדבריות, כלומר, הבהמות שרועות רוב הזמן מחוץ לעיר, משום שהן מוקצות. אבל משקין ושוחטין את הבהמות הבייתות (בהמות הבית). ומסבירים: אלו הן הבהמות הבייתות — אלה הלנות בעיר בכל לילה. מדבריות — הלנות באפר (במקום המרעה) ואינן באות העירה אלא לעיתים רחוקות.
MISHNA: On a Festival one may not water or slaughter desert animals, which graze mainly outside the town, as they are considered muktze. However, one may water and slaughter domestic animals. The mishna elaborates: These are considered domestic animals: Those that sleep in the city at night. Desert animals are those that sleep in the pasture and come into town only rarely.
הכל
(15) גמ׳ גְּמָרָא : לְמָה לִי לְמֵימַר מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין מִילְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן דְּלַשְׁקֵי אִינָשׁ בְּהֶמְתּוֹ וַהֲדַר לִשְׁחוֹט מִשּׁוּם סִרְכָא דְמַשְׁכָּא.
GEMARA: The Gemara asks: The mishna is coming to teach which animals are muktze and consequently may not be slaughtered and eaten on the Festival. Why, then, do I need the mishna to say: One may water and slaughter? What does watering have to do with the topic at hand? The Gemara explains: The tanna of the mishna teaches us a practical matter incidentally: That a person should first water his animal and only afterward slaughter it, due to the adhesion of the skin to the meat when this is not done. If one first waters the animal, it is easier to skin it after slaughtering it.
GEMARA: The Gemara asks: The mishna is coming to teach which animals are muktze and consequently may not be slaughtered and eaten on the Festival. Why, then, do I need the mishna to say: One may water and slaughter? What does watering have to do with the topic at hand? The Gemara explains: The tanna of the mishna teaches us a practical matter incidentally: That a person should first water his animal and only afterward slaughter it, due to the adhesion of the skin to the meat when this is not done. If one first waters the animal, it is easier to skin it after slaughtering it.
למה לי למתנא משקין? מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, דלישקי איניש והדר לישחיט. מאי טעמא? דכי איכא סירכא משמטא.
גמ׳ מלתא אגב אורחיה – דתנא דה״ל לאורויי בבהמות מי מותרת ומי אסורה נקט אורחיה בלישנא דמשמע מינה מילתא חדתי בדרך ארץ.
משום סרכא דמשכא – שתהא נוחה להפשיטה שהוא נדבק יותר מדאי בבשר.
למה לי למימר משקין ושוחטין מילתא אגב אורחא קמ״ל דלישקי איניש והדר לשחוט מאי טעמא דאי איכא סירכא משמטא, כלומר המים נותקין את הסירכא. פר״חא. ובספרים שלנו משום סירכא דמשכא שתהא נוח להפשיט.
{עיינו בראב״ן שבת קנ״ז. בשילהי הלכות שבת לדיון בסוגיית ״מהו לשחוט בהמה מדברית״.}
א. וכך היא גירסת הרי״ף (ושם ׳משמטתא׳) וכן פירשו עוד ראשונים. עי׳ מה שצויין בהערות לר״ח הנדמ״ח. ואע״פ שכאן משמע שהפירוש תלוי בגירסא, שלגירסת ר״ח א״א לפרש דקאי על הפשטת העור (עי׳ בראבי״ה סי׳ תתד ובהערה שם), עי׳ דק״ס כאן אות פ שהביא מתוס׳ רשב״ם על הרי״ף שגם גירסת הרי״ף אפשר לפרשה על הפשטת העור.
גמרא: למה לי למימר דמשקין ושוחטין. כלומר דמשקין ושוחטין פשיטא ואפילו המדבריות והשיבו אין הכי נמי אלא אגב אורחיה אתא לאשמעינן מילתא דדרך ארץ אבל להשקות אפילו המדבריות משקין אף על פי שאין שוחטין לפי שאף הן מזונותיהן עליך ואפילו לכלב נותנים מזונות כדאיתא בפ״ק דשבת (שבת יט.) וכן שכל בהמות כשרות, ודקתני במתניתין אין משקין את המדבריות [לאו] דוקא אין משקין אלא אגב דבעי למיתני משקין ושוחטין את הבייתות לאשמועינן אגב אורחיה דרך ארץ תנא נמי ברישא אין משקין. וכנ״ל מדבעי למה ליה למימר דאם איתא כי תנא ברישא אין משקין טובא אשמעינן ברישא דכל שהן מוקצות מאכילה אין משקין אותן ואיידי דתנא רישא לצריכות[א] אין משקין תנא סיפא משקין. ויש אומרים דאין משקין דרישא דוקא דכל שרועות באפר [אין] מזונותן עליך לפיכך אין משקין ודומיא דיוני שובך ויוני עלייה (שבת קנה:), [ואינו] נ״ל.
למה לי למימר משקין ושוחטין – פירוש: דלענין השקה ודאי אלו ואלו מותרות דאלו ואלו מזונותם עליך אלא משום שחיטה נקיט ולישחטיה ולמה לי השקה.
מילתא אגב אורחיה קמ״ל דלישקי איניש והדר לישחוט משום סרכא דמשכא.
ג גמרא ושואלים: למה ליה למימר [לו לומר] משקין ושוחטין? הלא השאלה היתה לענין היתר שחיטה בלבד? ומסבירים: מילתא אגב אורחיה קא משמע לן [דבר בדרך אגב השמיע לנו] דלשקי אינש [שישקה אדם] את בהמתו בתחילה והדר לשחוט [ורק אחר כך ישחט], משום סרכא דמשכא [דביקות הבשר בעור] שאם משקים את הבהמה טרם שחיטתה קל יותר להפשיט את עורה לאחר השחיטה.
GEMARA: The Gemara asks: The mishna is coming to teach which animals are muktze and consequently may not be slaughtered and eaten on the Festival. Why, then, do I need the mishna to say: One may water and slaughter? What does watering have to do with the topic at hand? The Gemara explains: The tanna of the mishna teaches us a practical matter incidentally: That a person should first water his animal and only afterward slaughter it, due to the adhesion of the skin to the meat when this is not done. If one first waters the animal, it is easier to skin it after slaughtering it.
הכל
(16) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן האֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת וְאֵלּוּ הֵן בַּיָּיתוֹת מִדְבָּרִיּוֹת כֹּל שֶׁיּוֹצְאוֹת בַּפֶּסַח וְרוֹעוֹת בָּאֲפָר וְנִכְנָסוֹת בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה וְאֵלּוּ הֵן בַּיָּיתוֹת כֹּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת חוּץ לַתְּחוּם וּבָאוֹת וְלָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם רַבִּי אוֹמֵר אֵלּוּ וְאֵלּוּ בַּיָּיתוֹת הֵן אֶלָּא אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת כֹּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת בָּאֲפָר וְאֵין נִכְנָסוֹת לַיִּשּׁוּב לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.
The Sages taught in a baraita: Which are desert animals, and which are domestic ones? Desert animals include all those that go out to pasture at Passover time and graze in the meadows day and night and enter the town again only at the first rainfall, at the start of the rainy season. And these are domestic animals: All that go out in the morning and graze outside the town’s boundary but come and sleep within the boundary at night. Rabbi Yehuda HaNasi says: Both these and those are considered domestic animals and may be slaughtered on the Festival. Rather, these are desert animals that may not be slaughtered on the Festival: All those that go out and graze in the meadows and do not enter the settled area, neither in the summer nor in the rainy season.
The Sages taught in a baraita: Which are desert animals, and which are domestic ones? Desert animals include all those that go out to pasture at Passover time and graze in the meadows day and night and enter the town again only at the first rainfall, at the start of the rainy season. And these are domestic animals: All that go out in the morning and graze outside the town’s boundary but come and sleep within the boundary at night. Rabbi Yehuda HaNasi says: Both these and those are considered domestic animals and may be slaughtered on the Festival. Rather, these are desert animals that may not be slaughtered on the Festival: All those that go out and graze in the meadows and do not enter the settled area, neither in the summer nor in the rainy season.
תנו רבנן: אילו הן מדבריות? שיוצאות ורועות בפסח, ונכנסות ברביעה. [ראשונה] בייתות – שיוצאות ורועות חוץ לתחום, ובאות ולנות בתוך התחום. ר׳ אומר: אילו ואילו בייתות הן.
תנו רבנן אלו הן מדבריות ואלו הן בייתות: מדבריות שיוצאות בפסח ורועות ונכנסות ברביעה ראשונה. בייתות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום. ר׳ אומר אלו ואלו בייתות הן, אלא אלו הן מדבריות שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסים ליישוב, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים – פירוש: ובאו לרשותו ביום טוב והן של ישראל. אבל של גוי אין מוקצה בכל מה שברשותו, וכן בירושלמי.
גמרא. כל שיוצאות ורועות בפסח בהרים ונכנסות ליישוב ברביעה דהיינו במרחשון. כל שיוצאות וכו׳, ואין נכנסות לעולם. והם של עשירים גדולים בעלי מרעה ומוכרין מפירותיהן ומולדותיהם כשפרץ עדרם ביותר. ומי אית ליה מוקצה לרבי. פי׳ מוקצה כי האי דלא דחי ליה בידים כגרוגרות וצמוקים. פצעילי תמרה. הם מיני תמרה שאינן מתבשלות באילן לעולם, ומשירין אותן ומצניעים אותם בחותלות ומתחממין זה עם זה ומתבשלים, וקא בעו מיניה מה הן בתורת מוקצה לרבי שמעון, וקא מהדר שאין מוקצה לרבי שמעון אלא בגרוגרות וצמוקים שהיו ראויין מתחילה והקצם בידים ועשה בהם מעשה הדוחה אותם מהיותם ראויים למאכל אדם עד שייבשו, אבל אלו לא נדחו בידים ויש שאוכלן בלא בשול.
תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אלו הן מדבריות ואלו הן בייתות? מדבריות הן כל שיוצאות למרעה בפסח, ורועות באפר ביום ובלילה, ונכנסות בחזרה לעיר רק ברביעה ראשונה, בתחילת זמן הגשמים. ואלו הן בייתות — כל שיוצאות ורועות בבוקר חוץ לתחום, ובאות ולנות כל לילה בתוך התחום. רבי אומר: אלו ואלו בייתות הן. אלא אלו הן מדבריות: כל שיוצאות ורועות באפר, ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.
The Sages taught in a baraita: Which are desert animals, and which are domestic ones? Desert animals include all those that go out to pasture at Passover time and graze in the meadows day and night and enter the town again only at the first rainfall, at the start of the rainy season. And these are domestic animals: All that go out in the morning and graze outside the town’s boundary but come and sleep within the boundary at night. Rabbi Yehuda HaNasi says: Both these and those are considered domestic animals and may be slaughtered on the Festival. Rather, these are desert animals that may not be slaughtered on the Festival: All those that go out and graze in the meadows and do not enter the settled area, neither in the summer nor in the rainy season.
הכל
(17) וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי מוּקְצֶה וְהָא בְּעָא מִינֵּיהּ ר׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי מֵרַבִּי פַּצְעִילֵי תְמָרָה לר״ש לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַהוּ א״ל אֲמַר לֵיהּ ואֵין מוּקְצֶה לר״ש לְרַבִּי שִׁמְעוֹן
The Gemara asks concerning Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion: And does Rabbi Yehuda HaNasi in general accept the concept of muktze? But didn’t Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, inquire of Rabbi Yehuda HaNasi: Unripe dates that are placed in a basket to ripen until they are edible, what is the halakha according to Rabbi Shimon ben Yoḥai? Are they considered muktze or not? He said to him in response: There is no recognition of the halakha of muktze according to Rabbi Shimon,
The Gemara asks concerning Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion: And does Rabbi Yehuda HaNasi in general accept the concept of muktze? But didn’t Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, inquire of Rabbi Yehuda HaNasi: Unripe dates that are placed in a basket to ripen until they are edible, what is the halakha according to Rabbi Shimon ben Yoḥai? Are they considered muktze or not? He said to him in response: There is no recognition of the halakha of muktze according to Rabbi Shimon,
פצעילי תמרה – תמרים שאין מתבשלות באילן לעולם וגודרין אותן מהאילן ועושין להן חותלות הן כלי כפות תמרים וכונסין אותן לתוכן ומתבשלות.
מהו – לאכול מהן ביום טוב.
פצעילי תמרה – פ״ה תמרים שאינם מתבשלין באילן לעולם וגודרין אותן מן הדקל ועושין להם חותלות וכונסין לתוכן ומתבשלות ומבעיא לר״ש מהו לאכול מהן ביו״ט ולא נהירא דפצעילי תמרה לא משמע הכי אלא פירושו דהוי פגי תמרה שסופן להיות נגמרין ומתוקין יפה יפה ועדיין לא נתבשלו ופוצעין אותם אחת לשנים בסכין ומעלין אותן לגג ליבשן ולא הוו כגרוגרות וצמוקין דלא דחינהו בידים דלא היו ראוין מעולם.
פלוגתא דר׳ יהודה ור׳ שמעון, אם הם מוקצין אם לאו.
וכיון דבשבת קימא לן דהלכה כר׳ שמעון דלית ליה מוקצה, כדאמרינן בריש פ״ק משום דסתם לן תנא כותיה דתנן מחתכין את הדלועין וכו׳.
וביום טוב כר׳ יהודה, דאית ליה מוקצה, משום דסתם לן תנא כותיה, דתנן ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב.
[אילימא] בתרנגולת העומדת לאכילה, פשיטא, דהיא ואמה שריא, דאוכלא דאיפרת הוא.
סלקא לה מסכת יום טוב ב״ה
פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו. פירש רש״י ז״ל פצעילי תמרה תמרים כשאין מתבשלות באילן לעולם וגוררין אותן מן הדקל ועושין להן חותלות והן כלי כפות תמרים וקונסין אותן לתוכן ומתבשלות, ובתוס׳ הקשו דאם כן היכי הוי ס״ד [לדמותן] לגרוגרות וצמוקין שדחאן בידים, וכתבו שהרב בעל הערוך כתב דפצעילי מלשון המפצע זיתים שהיו מפצעין התמרים כדי להתבשל ולאחר פצועיהן מתקלקלין ולפיכך היה סבור לדמותם לגרוגרות וצמוקים, ואפילו הכי אמר לו רבי שאין דומין לגרוגרות וצמוקין דהנך מתקלקלים ביותר וחוזרים ומשביחין, וזה נכון. מכל מקום איני רואה קושיא לפירושו של רש״י ז״ל מזה דהכא נמי היה סבור דכיון שנותן אותן [בחותלות] (במחולתות) מקצה דעת מהן עד שיתבשלו, וגם זה נכון.
ומי אית ליה לר׳ מוקצה והא בעא מיניה ר׳ שמעון ברבי מר׳ פטעילי תמרה לר׳ שמעון מהו אמר ליה אין מוקצה לר׳ שמעון אלא גרוגרות וצמוקין בלבד.
פצעילי תמרה לר׳ שמעון מהו. כתב מורי נר״ו דמתוך פירוש רש״י ז״ל נראה דכל דבר דאיחזי ולא איחזי איכא דאכיל ואיכא דלא אכיל אינו צריך הזמנה. ואף על גב דאמרינן פרק אין צדין אזמין גלי אדעתיה לא אזמין לא גלי אדעתיה. הני מילי כגון גרוגרות וצמוקים דדחינהו בידים אבל בשאר דברים דלא דחינהו אף על גב דאיחזו ולא איחזו אינן צריכין זימון שכך כתב רש״י אין מוקצה לר׳ שמעון אלא גרוגרות וצמוקין שהיו מתחלה ראויין לאכילה והוא דחה אותם בידים לייבשן ושוב אינן ראויין עד שייבשו. אבל אלו לא דחה אותם בידים ואיכא דאכיל מינייהו. עד כאן.
סליק פרקא וסליקא מסכתא.
שם ומי אית ליה לר׳ מוקצה כו׳ פצעילי תמרה לר״ש מהו כו׳ לרב נחמן דאית ליה בריש מכילתין דבי״ט סתם לן כרבי יהודה דמוקצה אסור משום דקיל ואתי לזלזולי בי׳ ובשבת דלא אתו לזלזולי ביה סתם לן כר״ש דשרי מוקצה וכן פסק הרי״ף בשמעתין ודאי דלא פריך הכא מידי דההיא דהכא בי״ט איירי ואסר ר׳ מוקצה כר״י וההיא דפצעילי תמרה איכא לאוקמא דבשבת מיירי ושרי ר׳ מוקצה כר״ש אלא לאינך אמוראי דלא מפלגי התם במוקצה בין י״ט לשבת פריך שפיר:
בגמרא מי אית ליה לרבי מוקצה והא אמר ר״ש ברבי וכו׳ עד סוף הסוגיא. וכתב מהרש״א ז״ל בחידושיו דכל האי שקלא וטריא דהכא לא שייך אליבא דר״נ בריש מכילתין דמחלק במוקצה בין שבת לי״ט דבשבת מותר ובי״ט אסור וא״כ ה״נ הוי מצי לאפלוגי במילתא דרבי וכו׳ ע״ש ולע״ד נראה דוחק גדול לאוקמי שקלא וטריא דסתמא דתלמודא דלא כר״נ לא מיבעיא לשיטת הרי״ף והרמב״ם וסייעתם דפסקו כר״נ אלא אפילו לשיטת החולקים נמי עכ״פ הו״ל למימר הניחא לר״נ כדאשכחן בכה״ג בכמה דוכתי ועוד דהא לא אשכחן בהדיא מאן דפליג אדר״נ בהך סברא אלא שהפוסקים דלא כר״נ היינו משום דמשמע להו דר״נ הוכרח לומר כן להעמיד אוקימתא דידיה דטעמא דב״ה בביצה בריש מכילתין היינו משום מוקצה משא״כ לאינך אמוראי אין צורך לחלק א״כ לפ״ז אכתי מאי מקשה הכא בפשיטות דרבי אדרבי הא מצינן לאוקמי שפיר כהך סברא דר״נ אליבא דכ״ע כי היכי דלא תיקשי דרבי אדרבי:
אלא דבאמת נלע״ד דרש״י נזהר מזה במה שמפרש בהך איבעיא דפצעילי תמרה לר״ש מהו וכתב לאכול מהן בי״ט עכ״ל כוונתו מבואר שבא לומר דפשיטא ליה לתלמודא דהך איבעיא איירי בי״ט והיינו משום דבשבת לא משכחת הך מילתא דגרוגרות וצמוקים ופצעילי תמרה כמ״ש רש״י להדיא לעיל דף ל״ד במשנה דעומד אדם על המוקצה דטעם מוקצה דגרוגרות וצמוקין אין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה וכיון דשבת קובע דכתיב וקראת לשבת עונג א״כ אי אפשר לאוכלן בשבת אפילו עראי אם לא ע״י הזמנה בהפרשת מעשר מאתמול אע״כ בי״ט איירי וי״ט אינו קובע כדמוכח מסוגיא דמלילות לעיל דף י״ג כן נראה לי נכון ותו לא מידי ודו״ק:
סליק פרק משילין וסליקא לה מסכת ביצה בס״ד
לעצם שיטת רבי בזה שואלים: ומי אית ליה [והאם יש לו] לרבי, האם הוא סובר בכלל את דין מוקצה? והא בעא מיניה [והרי שאל אותו] ר׳ שמעון בר [בנו] של רבי מרבי אביו: פצעילי תמרה (מיני תמרים שמניחים אותם בתוך סלים כדי שיכחילו — יבשילו בהם ויהיו ראויים לאכילה) לדעת ר׳ שמעון מהו? האם לדעתו מוקצה הם או לא? אמר ליה [לו]: אין דין מוקצה לדעת ר׳ שמעון
The Gemara asks concerning Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion: And does Rabbi Yehuda HaNasi in general accept the concept of muktze? But didn’t Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, inquire of Rabbi Yehuda HaNasi: Unripe dates that are placed in a basket to ripen until they are edible, what is the halakha according to Rabbi Shimon ben Yoḥai? Are they considered muktze or not? He said to him in response: There is no recognition of the halakha of muktze according to Rabbi Shimon,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
ביצה מ. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ביצה מ., עין משפט נר מצוה ביצה מ., ר׳ חננאל ביצה מ., רי"ף ביצה מ. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ביצה מ., רש"י ביצה מ., ראב"ן ביצה מ. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ביצה מ., בעל המאור ביצה מ. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל ביצה מ. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד ביצה מ., רשב"א ביצה מ. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ביצה מ. – מהדורת על־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה מ. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), חידושי המאירי ביצה מ. – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה), ברשותו האדיבה, מיוחס לשיטה מקובצת ביצה מ., מהרש"ל חכמת שלמה ביצה מ., מהרש"א חידושי הלכות ביצה מ., פני יהושע ביצה מ., פירוש הרב שטיינזלץ ביצה מ.
Beitzah 40a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Beitzah 40a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 40a, R. Chananel Beitzah 40a, Rif by Bavli Beitzah 40a, Collected from HeArukh Beitzah 40a, Rashi Beitzah 40a, Raavan Beitzah 40a, Tosafot Beitzah 40a, Baal HaMaor Beitzah 40a, Ri MiLunel Beitzah 40a, Tosefot Rid Beitzah 40a, Rashba Beitzah 40a, Raah Beitzah 40a, Meiri Beitzah 40a, Chidushei HaMeiri Beitzah 40a, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 40a, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 40a, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 40a, Penei Yehoshua Beitzah 40a, Steinsaltz Commentary Beitzah 40a