(1) 
מתני׳ מַתְנִיתִין : אַחִין הַשּׁוּתָּפִין שֶׁנָּפַל אֶחָד מֵהֶן לְאוּמָּנוּת נָפַל לָאֶמְצַע חָלָה וְנִתְרַפֵּא נִתְרַפֵּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ.:
MISHNA: With regard to brothers who were also partners, and it occurred that one of them was summoned to public service, which is assessed per family, he was summoned from the middle, i.e., the profits or expenses of his service are divided among them. If one of the brothers became sick and sought treatment, the cost of the treatment is paid from his own resources.
תנו רבנן אחד מן האחין שנטל מאתים זוז ללמוד תורה או [ללמוד]2 אומנות יכולין האחין לומר לו אם את אצלינו יש לך מזונות ואם אין את אצלינו אין לך מזונות. מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא ברכת הבית ברובה וליתבו ליה כפי3 ברכת הבית אין הכי נמי:
תנו רבנן אחד מן האחין שמינוהו גבאי [או]4 פילמיטוס5 אם מחמת האחין לאחין ואם מחמת עצמו לעצמו6:
חלה ונתרפא נתרפא משל-עצמו: שלח רבין משמא דר׳ אלעא לא שנו אלא שחלה בפשיעה אבל חלה באונס [נתרפא]7 מן האמצע היכי דמי בפשיעה כדאמר ר׳ חנינא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים שנאמר {משלי כב:ה} צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם:
מוהרי הדרי קידושי לא הדרי הדרא בה איהי אפילו קידושי הדרי אמימר אמר קידושי לא הדרי גזירה שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה10 וכן הילכתא:
1. והשותפין: כך בעיטור (מאמר שיתוף ומאמר חלוקת קרקעות), ורמב״ם פיהמ״ש. וכן ברא״ש. ברשב״א בשם ״ולא גרסינן׳, ולא הזכיר שכן גירסת רבינו. כ״י נ , דפוסים: ״השותפין״, וכן במשנה כ״י קאופמן, ובה״ג.
2. ללמוד: כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו .
3. כפי: וכן בר״ח (בשמו בתוס׳ רא״ש, בשטמ״ק). ראה רמב״ם היל׳ אישות יח:ד. כ״י נ , דפוסים: ״לפי״, כבה״ג.
4. או: כ״י נ , דפוסים, וכן בה״ג. חסר בכ״י סוטרו , כי שחסר ב-ערוך.
5. פילמיטוס: כ״י נ : ״פולמוטוס״. דפוס קושטא : ״סולמיטוס״. דפוסים : פולמוסטוס . (בערוך: ״פלימטוס״, בה״ג: ״אפולמוסטוס״). תוספתא (י:ה) אפומלוטוס.
6. תנו רבנן אחד מן האחין שנטל..., תנו רבנן אחד מן האחין שמינוהו...: בכ״י נ , דפוסים, סדר הברייתות הפוך: ״תנו רבנן אחד מן האחין שמנהו..., תנו רבנן אחד מן האחין שנטל...״, כבנוסחאות התלמוד, והרא״ש.
7. נתרפא: כ״י נ , דפוסים, וכן בר״י מיגאש. כ״י סוטרו : ״מתרפא״, וכן ברא״ש.
8. דפוסים ממשיך בהעתקת לשון המשנה: מפני שהשושבינות נגבית בבית דין אבל השולח כדי יין וכדי שמן אין נגבין בבית דין מפני שהן גמילות חסדים .
9. כשהיא חוזרת לו שלח אביו שושבינות: וכן דפוסים : חוזרת לו שלח אביו שושבינות . חסר בכ״י נ , דפוס קושטא .
10. באחותה: וכן גכו , כ״י נ , דפוס קושטא . דפוסים : באחותו .
פיס׳ האחין השותפין – שלא חלקו ירושת אביהן שנפל אחד מהן לאומנות המלך:
נפל לאמצע – מה שמרויח באותו אומנות יחלק עם אחיו וזו היא אומנות המלך שהיו מתחילין מבית שבראש המבוי למנות בעל הבית גבאי מנת המלך מן בני העיר ומה שמרויח באותו ממון הוא שלו בשכר שמקבצו והקרן נותן לאוצר המלך וחודש או שנה יהיה זה גבאי וחודש אחר שכנו הקרוב הסמוך לו וכן הולכין כסדר הבתים לכל בית חודש וכשהגיע לבית זה של אחין הללו ומינו אחד מהן השכר לאמצע:
חלה ונתרפא – אין מתרפא מתפוסת הבית בשחלה בפשיעה אלא מחלקו מתרפא: תנא לאו מנות המלך כדאמרן:
מתני׳. האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע. תנא לאומנות המלך. ושמעינן מינה דדוקא לאומנות המלך דכי מינוהו מחמת אחים נפל לאמצע, וכדתניא אחד מן האחין שמינוהו גבאי או פולומסטוס, אם מחמת האחין לאחין ואם מחמת עצמו לעצמו. אבל שלא לאומנות המלך, כיון שאין האחין מתעסקין עמו באותה אומנות אלא הוא לבדו מתעסק בה, אע״ג דמינוהו מחמת אחין לעצמו, וכל שכן אם מינוהו מחמת עצמו:
חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו. שלח רבין משמא דר׳ אלעא לא שנו אלא שחלה בפשיעה, אבל באונס נתרפא מן האמצע. פי׳ מפני שהרי הוא המתעסק לבדו באותה אומנות וכולן בטלין ממנה ונוטלין חלקן מן הריוח. אבל שני שותפין שמתעסקין באומנות או בסחורה, חלה אחד מהן ואפילו באונס נתרפא משל עצמו:
מתני׳ הכי גרסינן בסדר המשנה אחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות – אומנות המלך שמחמת אביו נפל לאומנות זו שכן מנהג המלך מעמיד מבית זו מוכס חדש אחד ומבית זו חדש אחד וכן מכל בתי העיר.
נפל לאמצע – כל זמן שקנו בתפוסת הבית הריוח לאמצע שהרויח זה באומנותו.
חלה – בפשיעה כדמפרש בגמרא.
1האחים השותפים שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע. חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו. ואמרינן בגמרא תנא לאומנות המלך. עוד תניא אחד מן האחים שמינהו גבאי או פולמוסטוס אם מחמת האחים לאחים אם מחמת עצמו לעצמו. מסתפקא לי מתניתין דקתני נפל לאמצע אם במחמת האחים קאמר כעין הברייתא או שמא אפילו מחמת עצמו משום דשותפי נינהו וכשנעשו שותפים קאמר לכל דבר ובברייתא דמפליג בין מחמת אחים למחמת עצמו בשאינן שותפים ואפילו הכי כיון דמכח אביהם קאתי להו האחים חולקים עמו בין לריוח בין להפסד בלבד שלא יפשע בהפסד. וראיתי בירושלמי דגריס הכי תני האחים השותפים שנפל אחד מהם לאומנות בעסקי המדינה בזמן שבא מכח האחים נוטלים מכח האחים אם מכח בעל הבית נוטלים מכח בעל הבית קתני הכא נוטלים מכח בעל הבית משמע הכא שאפילו מחמת עצמו כיון שהם שותפים כולם נוטלים ולפי זה הענין ברייתא דמפליג בין מחמת אחים למחמת עצמו בשאינם שותפים. אלא דקשיא לי האי לישנא דמאי טעמא לא לתני בין מחמת אחים בין מכח בעל הבית האחים נוטלים עמו. ואפשר הכי פליג בהו דאי איכא אחים קטנים דלאו בני שותפות נינהו אם מחמת האחים דהיינו מכח אביהם אי נמי מכח ממונם שהוא משותף כולם נוטלים ואם מכח עצמו הוא (מן) הקטנים אינם נוטלים. ואם ישאל שואל אם כן דמשום שותפות הוא ואפילו בא מכח עצמו מאי שנא אומנות המלך משאר אומניות הלא שותפים הם לכל דבר ואפילו במציאתם. איכא למימר רבותא קאמר דאפילו אומנות המלך שהוא כמו שררה אל משא מלך כך אנו אומרים שיחלוק להם (המלכות) המלאכות אתא למימר שיחלוק להם הריוח וההפסד בלבד שלא יפשע בהפסד. והא דתניא אחד מן האחים שנטל מאתים זוז והלך ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולים האחים לומר לו אם אתה אצלנו יש לך מזונות כו׳ הא ודאי באחים שלא חלקו מיירי שאם חלקו מחלקו מי איכא למימר שלא יהא ניזון משלו כמו שירצה אלא ודאי כשלא חלקו ונוטל אותן מן האמצע והוא ניזון מן האמצע לפי ברכת הבית. ושמעינן מינה שהאומנות שילמד הריוח יהיה שלו שאם יחלקו הם עמו למה יחשבו לו מזונות לפי ברכת הבית ולא (הפרידה) כמפורדת ריוח הוא להם שילמד האומנות וירויח לאמצע אלא שמע מינה האומנות לעצמה והתם אמרינן אם מכח בעל הבית נוטלים מכח בעל הבית והא ודאי לאומנות דמי ומכח השיתוף נוטלים אחיו עמו קשיא הך אלא שמע מינה דוקא האחים השותפים שנשתתפו בכל דבר ולא מכח ממון אביהם בלבד שהוא משותף ביניהם דההוא ודאי אומנותם ומציאותם לעצמם. וגרסינן נמי התם אמר רבי אמי בן שנראה חלוק בחיי אביו מה שסגל סגל לעצמו כהדא חד בר נש איתעבד סופר נסחא אחרינא ספר בעא אחוה מפלג עמיה אתא עובדא קמי רבי אמי אמר כך אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקים עמו כלומר כיון שאין להם שיתוף אחר אלא שהממון בלבד הוא משותף ביניהם אבל זה אוכל בפני עצמו וזה אוכל בפני עצמו ומה שמותיר ממזונותיו מותיר לעצמו אף מציאותו ואומנות לעצמו ולא לאמצע. תו גרסינן התם רב נחמן בריה דרב שמואל בר נחמן איתפס לבולי כו׳ עד משל אמצע. נראה שעשו אותו ממונה למלאכת המלך והיה צריך להוציא עליה הוצאות ואמר רבי אמי אם יש לו נכסים שהיה מוחזק למלכות בבעל ממון ועל כן מינוהו כי כן דבר המלכות שנותן עיניו בבעלי ממון וממנים אותם על מלאכתם כדי להוציא עליהם וליטול מהם פעמים ירויח ופעמים יפסיד ואמר אם הוא בעל ממון מחמת עצמו ונתן לו מה שיוציא במלאכת המלך מנכסי עצמו ואם יפסיד או ירויח לעצמו ואם אין לו נכסים לעצמו אלא מחמת הממון שהניח להם אביהם נתמנה ינתן (מה) מה שיוציא מן האמצע והריוח וההפסד לאמצע והיינו דקתני בברייתא אם מחמת האחים לאחים כלומר מחמת הממון המשותף ביניהם. גרסינן התם לענין דין כתובה בענין חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו תני רבי שמעון בן גמליאל אומר כל מכה שיש לה קיצא מתרפא מכתובתא כו׳ ובכתובות נמי גרסינן הכי בענין לקתה חייב לרפאותה. איכא מאן דבעי מימר דהא דאמרינן בגמרא דילן לא שנו אלא שחלה בפשיעה כו׳ ברפואה שאין לה קצבה מפני שהיא כמזונות שכמו שניזון מן האמצע כך מתרפא מן האמצע אבל רפואה שיש לה קצבה אפילו חלה באונס מתרפא משל עצמו ומשמע ליה הכי משום דאייתי לה האי מימרא דרבי שמעון בן גמליאל הכא. ואנן לא סבירא לן הכי חדא דהא בשותפי עסקינן כדפרישית לעיל שאפילו מציאותם ואומנותם לאמצע. ועוד רבי (אלעזר) אלעא אדמוקי למתניתין בשחלה בפשיעה לוקמה אפילו באונס וברפואה שיש לה קצבה. אלא ודאי לא שני לן הכא בין רפואה שיש לה קצבה לשאין לה קצבה ואין ללמד מסמוכין דגמרא דבני מערבא.
2אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. לפי שרפואת החולי כמו מזונות היא ודוקא ברפואה שאין לה קצבה כדאיתא בכתובות. אי נמי בכל אונסין נמי אמרינן שהם לאמצע ובאחים שהם שותפים בכל דבר בין בעסקי גופם בין בעסקי ממונם הילכך אונסי גופם נמי לאמצע הוו וזה עיקר שהרי שנינו הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים על ידי הקטנים ולא הקטנים ניזונין על ידי הגדולים ואם אין ניזונין מזונות אחרים יתרים מן האמצע היאך מתרפאים מן האמצע והלא הם מזונות יתרים ומרובים אלא שמע מינה כדאמרן.
3מי לא תניא מקום שנהגו להחזיר קדושין לכתובה מחזירים. נראה לי דלא גרסינן הכא לכתובה דהא מוקים לה שמואל במתה ומתה אין לה כתובה. אבל במת הוא אין מחזירים כלומר אף על פי שנהגו להחזיר במתה היא אין מחזירים במת הוא אלא אם כן היה המנהג ידוע במת הוא.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד (״וזה לשון הראב״ד ז״ל בהשמטה שבסוף מציעא מחידושיו״).
2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
3. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
מתני׳ האחין השותפין כו׳ אחד מן השותפין שמינוהו גבאי כו׳ אחד מן האחין שנטל מאתים זוז כו׳ חלה ונתרפא כו׳. הני כולהו כתבתי בפ׳ דבבא קמא:
[שם]
מתני׳ האחין שעשו מקצת שושבינות בחיי אביהן ששלח האב את אחר מבניו לשמוח עם החתן ובידו דורונות שכן דרך שושבינות נוטל עמו סעודה ודורונות לשמחת חופת חבירו ואוכל עמו וזה יחזיר לו כמו כן כשישא אשה. רעה דוד מתרגם שושבין. חזרה שושבין שחזר זה הבן ונשא אשה וזה החזיר שושבינותו חזרה לאמצע כמלות אביהם מפני שהשושבינות נגבית בב״ד כדין מלוה. אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן בלא חופה אי נמי בהופתו ואינו הולך לאכול שם ולשמוח עמו בחופתו בשושבינותו אין נגבית בב״ד מפני שהן גמילות חסד ומתנה בעלמא. ורמינהו שלח לו אביו שושבינות כלומר שלח על ידו שהוא יאכל וישמח עמו כשהיא חוזרת חוזרת לאותו הבן ולא לאמצע נשתלחה לאביו מן השושבי׳ כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם. א״ר אסי א״ר יוחנן כי תנו נמי במתני׳ נשתלחה לאביהם תנן וחזרת אמצע דמתניתין היינו חוזרת מן האמצע. אבל היכא דשלח אביו שושבינות על ידי בנו לאחרים מודה תנא דמתני׳ דחוזרת לאותו הבן לבדו. והא עשו מקצתן קתני אימא עשו למקצתן. והא חזרה שושבי׳ קתני אימא חזרה לגבות ניגבית מן האמצע. רב אסי אמר לעולם מתניתין כדקתני ששלח האב שושבינות ביד אחרים דכשהיא חוזרת חוזרת לאמצע לכל האחין וברייתא דקתני דחוזרת לאותו הבן לבדו לא קשיא מתני׳ בסתם ששלח סתם על ידי אחד מבניו ולא פי׳ שעל ידי בן זה שלח הילכך חוזרת לאמצע וברייתא במפרש כדתניא שלח לו אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע כלומר נתן לו מעות ושלחו לעשות שושבינות כשחוזרת חוזרת לבן זה. אבל שלח אביו שושבינות סתם ולא יחד לאחד מבניו אע״פ שעל ידי אחד מבניו שלח אינה חוזרת לו לבדו אלא לאמצע. ושמואל אמר לעולם כדקתני בברייתא דאב השולח שושבינות על ידי אחד מבניו חוזרת לאותו הבן לבדו. ומתני׳ דקתני חוזרת לאמצע ה״מ שמת אותו הבן שנשתלחה שושבינות על ידו ודינה היה לחזור לו אלא שמת ויבם אחד מאחיו את אשתו ואין היבם נוטל בראוי כבמוחזק דבכור קרייה רחמנא הילכך חוזרת לאמצע מכלל דאותו שנשתלחה לו שושבינות על ידו זה הבן שמת בעי לשלומי בתמיה. והלא יכול לומר תנו לי שושביני ואוכל עמו ואשמח עמו מי לא תניא מקום שנהגו להחזיר קידושין לאחר מיתת האשה בימי אירוסין מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. ואמר רב יוסי בר אבא אמר מר עוקבא אמר שמואל ואמרי לה אמר רב יוסף בר אבא א״ר יוחנן לא שנו אלא שמתה היא. אבל מת הוא יכולה היא שתאמר תנו לי בעל ואשמח עמו. ה״נ ניח׳ תנו לי שושביני ואשמח עמו:
מתני׳ האחין שעשו מקצת שושבינות בחיי אביהן ששלח האב את אחר מבניו לשמוח עם החתן ובידו דורונות שכן דרך שושבינות נוטל עמו סעודה ודורונות לשמחת חופת חבירו ואוכל עמו וזה יחזיר לו כמו כן כשישא אשה. רעה דוד מתרגם שושבין. חזרה שושבין שחזר זה הבן ונשא אשה וזה החזיר שושבינותו חזרה לאמצע כמלות אביהם מפני שהשושבינות נגבית בב״ד כדין מלוה. אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן בלא חופה אי נמי בהופתו ואינו הולך לאכול שם ולשמוח עמו בחופתו בשושבינותו אין נגבית בב״ד מפני שהן גמילות חסד ומתנה בעלמא. ורמינהו שלח לו אביו שושבינות כלומר שלח על ידו שהוא יאכל וישמח עמו כשהיא חוזרת חוזרת לאותו הבן ולא לאמצע נשתלחה לאביו מן השושבי׳ כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם. א״ר אסי א״ר יוחנן כי תנו נמי במתני׳ נשתלחה לאביהם תנן וחזרת אמצע דמתניתין היינו חוזרת מן האמצע. אבל היכא דשלח אביו שושבינות על ידי בנו לאחרים מודה תנא דמתני׳ דחוזרת לאותו הבן לבדו. והא עשו מקצתן קתני אימא עשו למקצתן. והא חזרה שושבי׳ קתני אימא חזרה לגבות ניגבית מן האמצע. רב אסי אמר לעולם מתניתין כדקתני ששלח האב שושבינות ביד אחרים דכשהיא חוזרת חוזרת לאמצע לכל האחין וברייתא דקתני דחוזרת לאותו הבן לבדו לא קשיא מתני׳ בסתם ששלח סתם על ידי אחד מבניו ולא פי׳ שעל ידי בן זה שלח הילכך חוזרת לאמצע וברייתא במפרש כדתניא שלח לו אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע כלומר נתן לו מעות ושלחו לעשות שושבינות כשחוזרת חוזרת לבן זה. אבל שלח אביו שושבינות סתם ולא יחד לאחד מבניו אע״פ שעל ידי אחד מבניו שלח אינה חוזרת לו לבדו אלא לאמצע. ושמואל אמר לעולם כדקתני בברייתא דאב השולח שושבינות על ידי אחד מבניו חוזרת לאותו הבן לבדו. ומתני׳ דקתני חוזרת לאמצע ה״מ שמת אותו הבן שנשתלחה שושבינות על ידו ודינה היה לחזור לו אלא שמת ויבם אחד מאחיו את אשתו ואין היבם נוטל בראוי כבמוחזק דבכור קרייה רחמנא הילכך חוזרת לאמצע מכלל דאותו שנשתלחה לו שושבינות על ידו זה הבן שמת בעי לשלומי בתמיה. והלא יכול לומר תנו לי שושביני ואוכל עמו ואשמח עמו מי לא תניא מקום שנהגו להחזיר קידושין לאחר מיתת האשה בימי אירוסין מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. ואמר רב יוסי בר אבא אמר מר עוקבא אמר שמואל ואמרי לה אמר רב יוסף בר אבא א״ר יוחנן לא שנו אלא שמתה היא. אבל מת הוא יכולה היא שתאמר תנו לי בעל ואשמח עמו. ה״נ ניח׳ תנו לי שושביני ואשמח עמו:
ח. האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע – פירוש: נראה לי שהבריתא שמביא בהלכה היא באה לפרש המשנה דדוקא אם מחמת כל האחין לקחוהו שהיה להם חוק ליטול מכל בית ובית אחד אז נפל לאמצע אבל אם מחמת עצמו לעצמו שכל אונס שיארע לאחד מן השותפין בין אם עומדין בעיר בין אם יוצאין חוץ לעיר להרויח הכל הוא לעצמו. וסיפא דמתני׳ דקתני חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו ארישא קאי והכי קאמר אף על גב דנפל לאומנות מחמת כל האחין אם חלה שם באותה האומנות ונתרפא נתרפא משל עצמו ומפרש בגמרא לא שאנו1 אלא שחלה בפשיעה אבל באונס נתרפא מן האמצעי ודוקא כשנפל מחמת כל האחין אבל אם מחמת עצמו אפילו חלה באונס נתרפא משל עצמו ואף על פי שהן שותפין שכל אונס שיארע לאחד מן השותפין לעצמו הוא והוא הדין אם מצא מציאה ואף על פי שאין להם עסק אחר כי אם עסק השותפות. כך נראה לי ולא כמו שכתבתי במהדורה קמא.
1. כן בכ״י ששון 557. בכ״י ירושלים 131: ״שנו״.
ה. האחים השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו. האי אומנות דקתני הכא אוקימנא באומנות המלך. והוא שנפל מחמת אביהם שהיה קרוב למלכות וגמלו חסד בעבורו לפניו. וא״צ לומר בזמן שנפל מחמת האחים. אבל אם לא נפל אלא מחמת עצמו, שהיה ראוי לכך יתר מהאחרים, או שהליץ אדם בעדו שלא מחמת אביו ושלא מחמת אחיו, הרי זה לעצמו. וא״צ לומר בזמן שלמד אומנות לעשות מלאכה אצל כל אדם שאין כאן לאחים כלום. ודוקא נמי בשלא חלקו, אבל חלקו אפי׳ נפל מחמת האחין נפל לעצמו. דיקא נמי דקתני האחין השותפין שמע מינה והא דקתני סופא חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו, אוקימנא כשחלה בפשיעה, אבל חלה באונס כ״ז שמלאכתו לאמצע ונתרפא נתרפא משל אמצע. וכן כל כיוצא בזה:
נד. הרי אמרו האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע מאי אומנות תאנא לאומנות המלך. ודוקא מחמת האחין אבל מחמת עצמו לעצמו, דתניא אחד מן האחין שמינוהו גבאי או פולמיטוס אם מחמת האחים לאחים אם מחמת עצמו לעצמו. אמר מר אם מחמת האחים לאחים פשיטא לא צריכא אע״ג דחריף טפי. מהו דתימא חורפיה גרם ליה קמ״ל. ודוקא לאומנות המלך וכיוצא בה, אבל לשאר אומניות, כיון דלא מיעסקי אחים בהדיה בההיא אומנות, אפי׳ נפל מחמת האחין נמי נפל לעצמו. ואמטול הכי אוקימנא למתני׳ באומנות המלך דוקא, דאי לא תימא הכי מה לי אומנות המלך מה לי שאר אומנות, הא אמרת אם מחמת האחים לאחים אם מחמת עצמו לעצמו. אלא מדאוקימנא לאומנות המלך שמע מינה דוקא לאומנות המלך, דאומנותא דלית בה טירחא היא ומאי דיהבי ליה בתורת נדיבות יהבי ליה, וכיון דמחמת האחים הוא דנפיל כמאן דיהבי להו לכלהו דמי. אבל לשאר אומניות דלית בהו האי טעמא אפי׳ נפל מחמת האחים נמי נפל לעצמו:
נה. ת״ר אחד מן האחים שנטל מאתים זוז ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולין האחים לומר לו אם את אצלנו יש לך מזונות מן האמצע כאחד ממנו, ואם אין את אצלנו אין לך מזונות. מסייעא ליה לרב הונא דאמר רב הונא ברכת הבית ברובה. ודיקינן וליתבו ליה לפי ברכת הבית. ומהדרינן אי הכי. ש״מ דכל מידי דשייכא ביה ברכת הבית בכוליה, כגון שלחן וכסא ומנורה ומפה ועצים וקדירה וקערה ונר ושמן להדליק, דנר לאחד נר למאה, לא יהבי ליה כלל. וכן פת ולפתן וכיוצא בהן דשייכא בהו ברכת הבית פורתא לא יהבינן ליה אלא לפי ברכת הבית. וש״מ דאחד מן האחין שרצה ליחלק מאחיו במזונותיו קודם חלוקה ליטול כאחד מן האחין המתפרנסין כאחד מתפושת הבית, לאו כל כמיניה, דברכת הבית (מרובה) [ברובה], אלא או יזון עמהם או יחלוק את הכל. ואם אמר תנו לי מזונות לפי ברכת הבית הדין עמו:
נו. הרי אמרו אחד מן האחים שנפל לאומנות המלך נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו שלח רבין משמיה דרבי אליעזר לא שאנו אלא שחלה בפשיעה אבל באונס נתרפא משל אמצע. היכי דמי בפשיעה כדר׳ חנינא דא״ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים שנאמר צינים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם. כלומר צנים שאדם מצטנן מחמת חולי הרי הוא כפחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם. וש״מ דאם אכל מאכלים רעים או שישב בחמה ונתחמם או בצנה ונצטנן היינו בפשיעה, אבל אם שמר עצמו כראוי וחלה, או שאכל מאכלים רעים אלא שלא חלה חולי הבא על ידי אותן מאכלות, היינו באונס, ונרפא משל אמצע. ודוקא כל זמן שעוסק במלאכה לאמצע:
ו. האחים שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה השושבינות חזרה לאמצע שהשושבינות נגבית בב״ד אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אינן נגבין בבית דין מפני שהן גמילות חסדים. מאי שושבינות, אלו מעות שהשושבינין משלחין לחתן בימי חופתו, והן אוכלין עמו במקצת ימי החופה, כל מקום לפי מנהגו. וסתמן בתורת הלואה הן משתלחין, אלא שאין זמן גבייתן כשאר הלואות שסתמן ל׳ יום, אלא עד שישא השושבין אשה כדי שישמח זה עמו בימי חופתו כדרך ששמח הלה עמו. והא דקתני רישא האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב, משכחת לה כגון שנטלו מקצתן ממונו של אב מדעתו, ושלחו שושבינות לאחר על שם האחין סתם, אע״פ שלא שלחוה אלא מקצתן ולא הרשה האב לשלוח אלא לאלו, הואיל ולא נשתלחה על שם אלו אלא על שם האחים סתם, אם חזרה השושבינות לאחר מיתת האב לאותן ששלחוה וחזרה להם בימי חופתם, חזרה לאמצע לכל האחים. ולא אמרינן מתנה בעלמא הוא דיהבי להו השתא ולמאן דיהבי יהבי למאן דלא יהבי לא יהבי, לפי שהשושבינות נגבית בב״ד והרי הוא כשאר חובות שהניח להם אביהם אצל אחרים. במה דברים אמורים בשולח כסף או זהב או בגדים וכיוצא בהם, אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן וה״ה לשאר מיני מאכל ומשקה, אינן נגבין בב״ד מפני שהן גמילות חסדים, לפיכך אם חזרה שושבינות זו לאחד מהן למי שחזרה חזרה, דמתנה הוא דקא יהבי ליה. וכן כל כל כיוצא בזה:
נז. והא דתנן האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב וחזרה השושבינות חזרה לאמצע, רמינן עלה הא דתניא אחד מן האחים ששלח לו אביו שושבינות על שמו כשהיא חוזרת חוזרת לו. כלומר לזה האח שנשתלחה על שמו. נשתלחה לאביו בשמחתו של אחד מן הבנים, כשהיא חוזרת למשלח חוזרת מן האמצע. שכנשתלחה על שם האב נשתלחה והוא היה חייב להחזירה. א״ר אסי לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש. כלומר מתני׳ דקתני האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה השושבינות חזרה לאמצע, בשנשתלחה מתחלה סתם על שם האב, ששלחה על שם בניו סתם, או שנשתלחה על שם האחים סתם ששלחוה בחיי אביהם. והא דתניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו, בדמפרש, כגון שנשתלחה על שם אחד מן האחין בפירוש, לפיכך כשהיא חוזרת חוזרת לו לזה שנשתלחה על שמו. והא תניא דמסייעא לן דאיכא לפלוגי בין מפרש לסתם, דתניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו. כלומר אם שלח אביו שושבינות לאחרים על שמו של זה, כשהיא חוזרת חוזרת לו לזה שנשתלחה על שמו, שלח אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע. וכן הלכתא:
מתני׳: האחין השותפין וכו׳ – פי׳ האחין שהן שותפין וכן פי׳ זו ששנינו בבכורות (נ״ו ב׳) האחין השותפין בזמן שחייבין בקלבון האחין שהן שותפין ובירושלמי מפ׳ שעד שלשה דורות הם שותפים כסתם לכל דבר וגדולים ואוכלין ומתפרנסין מתפיס׳ הבית ביחד עסקינן.
והא דקתני סיפא חלה ונתרפא נתרפ׳ משל עצמו, קתני עלה בתוספת׳ (י,ב) אמר רבן גמליאל במה דברים אמורים ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע פי׳ לפי שהוא כמזונות ומדקיימ׳ לן גבי כתובת אמה כר׳ גמליאל דרפואה שאין לה קצבה כמזונות היא ה״נ כותיה קיימא לן ואע״ג דאיכא לאיפלוגי בהו בטעמ׳ אנן לא פלגינן עלה דרב גמליאל מסברין כיון דאיהו אזיל לטעמיה ואפסיקא הילכתא כותיה בחד דוכתא.
ומיהו דוקא בשלא רצו לחלוק או שכבר נתרפא אבל חלה ולא נתרפא יכולין לומר לו חלק עמנו דלא גרע מהא דתנן אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים ולא וכו׳. ובתוספתא משמע שאפי׳ היו לאחד בנים וזן אותם מתפיסת הבית אין מחשבין לו אלא מה שאכלו מן האמצע ויש לרב ר׳ אברהם בר׳ דוד ז״ל דברים אחרים בכל זה, ומה שנראה יותר נכון כתבתי.
ומיהו דוקא בשלא רצו לחלוק או שכבר נתרפא אבל חלה ולא נתרפא יכולין לומר לו חלק עמנו דלא גרע מהא דתנן אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים ולא וכו׳. ובתוספתא משמע שאפי׳ היו לאחד בנים וזן אותם מתפיסת הבית אין מחשבין לו אלא מה שאכלו מן האמצע ויש לרב ר׳ אברהם בר׳ דוד ז״ל דברים אחרים בכל זה, ומה שנראה יותר נכון כתבתי.
מתני׳: האחין השותפין. גרסינן, ולא גרסינן האחין והשותפין, אלא אחין שהן שותפין קאמר. ובירושלמי (ה״ד) אמרו (דהתם) [דסתם] אחים שותפין עד שלשה דורות, דגרסינן התם: תני ר׳ חייא רבא סתם אחין שותפין עד שלשה דורות אמר ר׳ יוסי בר בון אף רב המנונא הורי כ(א)ן. עד כאן. ואף על פי שהן שותפין מן הסתם אינן משתתפין אלא במה שבא להם ריוח או הפסד מחמת ממון תפיסת הבית וכן נזונין ומתפרנסין מתפיסת הבית, אבל בכל מה שבא להם מחמת עצמן לעצמן.
ומה ששנינו נפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע, כבר פירשוה בגמרא כשנפל לאומנות המלך, אבל לאומנות אחרת לא, שאינה אלא כמציאה ומציאתן לעצמן, אלא אם כן נשתתפו בכל, דגרסינן התם בירושלמי: חד בר נש אתעביד ספר, בעיא אחוי מיפלג עמיה, אתא (אחוי) עובדא (קיימא) [קומי] ר׳ אמי אמר כך אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו, פירוש׳ בתמיהא, ותו גרסינן התם: חד בר נש נפק לשליחותיה, בעא אחוי חולקין מפלג עמיה, אתא עובדא קומי ר׳ אמי אמר שיצא לליסטיה אחיו חולקין [עמו]. והיינו דתנן בברייתא אחד מן האחים שנטל מאתים זוז מן האמצע והלך ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולין האחין לומר לו אם אתה אצלינו יש לך מזונות ואם לאו אין לך מזונות. ואסיקנא דיהבינן ליה לפי ברכת הבית ותו לא, ואם היה ריוח מלאכתו לאמצע היה להם ליתן כמה שהוא מוציא, שהרי הפרידה להנאתן של כל האחים, שהלך ללמוד אומנות כדי להרויח לו ולהם. וכן כתב הראב״ד ז״ל.
חלה ונתרפא נתרפא משלו. ואוקימנא בגמרא כשחלה בפשיעה, אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. ושנינו בתוספתא (פ״י ה״ב): חלה ונתרפא נתרפא משלו אמר ר[שב]״ג בד״א ברפואה שיש לה קיצבא אבל ברפואה שאין לה קיצבא מתרפא מן האמצע. ומסתברא דתוספתא בשחלה באונס, ודלא כאוקמתא דגמרין, דאי בשחלה בפשיעה אפילו כשאין לה קיצבא מתרפא משלו, שאין סברא לומר שאם פשע בעצמו שיהא מתרפא משל אחיו. והא דאוקמה ר׳ אלעא בגמרא למתניתין בשחלה בפשיעה ולא אוקמה אפילו באונס וברפואה שיש (לך) [לה] קיצבא, משום דסתם רפואה אין לה קצבה, וכדגרסינן (כתובות נא.) לקתה חייב לרפאותה, והיינו רפואה שאין לה קיצבא. וטעמא דמלתא משום דר[שב]״ג אזיל לטעמיה דאמר בכתובות (כתובות נב:) דרפואה שאין לה קיצבא משל עצמה, וכן הביאו בירושלמי גבי הא מתניתין דהכא ההיא דר[שב]״ג, דגרסינן (ד)התם: תני רשב״ג אומר כל מכה שיש שלה קצבה מתרפאה משל בעלה, וקיימא לן כותיה דרשב״ג גבי כתובת אשה, ומינה דהכא נמי בשיש לה קצבה אפילו חלה באונס מתרפא משל עצמו, ובאין לה קיצבה הרי הוא כמזונות וכולן ניזונין ומתפרנסין יחד מן האמצע.
ולאו דוקא הם אלא אפילו בניהם ונשותיהן כיוצא בהן, בין במה שהשביחו ובין למזונות פרנסה, דתניא בתוספתא (שם): האחים שהניח להם אביהם נכסים ולאחד מהם יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו את הנכסים והביאו לידי הריבוי, לא יאמר תנו לי מה שהשביחו בני, וכן הם לא יאמרו תנו לנו מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו (בניך אלא מה שאכלו) אכלו מן האמצע ומה שהשביחו השביחו לאמצע. ועוד שנינו שם: נשאו להם נשים והכניסו להם שדות זה נוטל את שהוא (שלו) [מכיר] וזה נוטל את שהוא מכיר והשאר (חולקין לאמצע ומביאין) [מביאין לאמצע וחולקין], (נ)עשו כלים לנשיהם ולבניהן הרי הן של עצמן עשו להם כלים לעצמן מביאין לאמצע וחולקין. והיינו דאמרי בפרק ראשון של בבא קמא (בבא קמא יא:) אמר עולא אמר רבי יוחנן האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהם ו[נ]שיהן ובנותיהן אין שמין, וגרסינן בירושלמי בפרק קמא דקידושין (קידושין ה״ד): ר׳ בון פשט כלי רגל וכלי שבת מביאין לאמצע וחולקין. וטעמא משום כלים של חול מוחלין הן אלו לאלו, אבל כלי שבת וכלי רגל שהן יקרין אינן מוחלין.
וכל מה שאמרנו שהן נזונין ומתפרנסין מן האמצע, הני מילי בשניזונין ומתפרנסין דרך שתיקה, דסתמא שותפין הן ומחלי אהדדי, אבל בשמיחו מיחו. ואפילו נתרפא ובא ליטול מן האמצע יכולין הן לומר (לא) [לו] בא וחלוק עמנו ומתרפא משל עצמו, ואפילו חלה באונס, וזו היא ששנינו בשילהי פרק נוחלין אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים ולא הקטנים ניזונין על הגדולים.
המשנה הרביעית והיא מענין משנה שלפניה ואמר על זה האחים השתפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו אמר הר״ם זה האומנות עבודת המלך היתה והוא שהוציא על עבדי המלך מן האמצע כדי שיבא לו ריוח מן המלך אותה תועלת לאמצע הואיל שבאה התועלת ההיא בשביל מה שהוציא מן האמצע אבל אם עשה סחורה לעצמו או עשה מלאכה והרויח אותו הריוח הוא לו לבדו ומה שאמרנו שיתרפא מנכסי עצמו לא מן האמצע הוא כשהוא סבב עליו אותו החולי בכונה והוא שינהג עצמו כמנהג שהוא ידוע אצל המון העם שהחולי יבא בסבתו בהכרח כגון שאכל המאכלות שהם מפורסמות ברעה והתמיד בהם או שעמד זמן רב לחום השמש או לקור כי דין זה כדין מי שפוצע עצמו בידו:
אמר המאירי האחים השותפים שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע פירשו גדולי המפרשים האחים שהם שותפין ואין גורסין האחים והשותפים אלא האחים השתפים כלומר שלא חלקו ושהם נזונים כאחד ואם נזדמן אחד מהם לאומנות נזדמן לאמצע ופירשו בגמ׳ בענין זה שני תנאים אחד דוקא לאומנות המלך והשני שנזדמן לכך מחמת האחים כגון שזה שנתמנה מצד המלכות הוא מצד פרסום העשר שבתפישת הבית או מצד שהיה אביו מפורסם בכך ואע״פ שאפשר שעם כל זה נברר הוא לכך מצד חריפותו מ״מ הואיל ושאר הדברים עיקר הרי הריוח לאמצע אבל אם לא נתמנה אלא מצד עצמו מרוב חריפותו ובקיאותו במשא ומתן הרי זה לעצמו וכן אם נזדמן לאומנות אחרת אע״פ שמחמת אחים ולמדוהו הוא הרי זה לעצמו והוא שאמרו בתלמוד המערב בן שנראה חלוק בנכסי אביו מה שסגל סגל לעצמו כהדא חד איתעביד סופר ויש גורסין איתעביד ספר בעו אחוי מיפלג עמיה אתא עובדא קומי ר׳ אמי אמר מצא מציאה אחיו חולקין עמו בתמיהא נמצא שאומנות המלך שמחמת עצמו או אומנות אחרת אף מחמת אחים הכל לעצמו ואין לאמצע אלא מנוי המלך ומחמת אחים ואף זו בנזונים כלם ביחד ובבית אחד בעיסה אחת שאם היו חלוקים בתשמיש אע״פ שלא נחלק הממון אין שום ריוח הבא מצד גופם לאמצע וכן שתפים דעלמא אין שום ריוח הבא מצד גופן לאמצע:
חלה ונתרפא פי׳ זה שנפל לאומנות או אחד מהם נתרפא לעצמו ופירשו בגמ׳ שחלה בפשיעה כגון מרוב חום או מרוב קור שבידי אדם להזהר מהם אבל אם חלה באונס מתרפא מן האמצע הואיל וריוח הבא מצד גופו לאמצע אף הוצאה הבאה מצד גופו לאמצע ואפילו לא נזדמן המנוי הואיל והדין כך הוא אף בהוצאה הבאה מצד הגוף דנין בה כן על דרך אותן האמורות בכתובות (מ״ז:) שנתקנו זו תחת זו פירקונה תחת פירות שאף בשאין לה פירות מתחייב בפרקונה הואיל והדין כך הוא וכן בכלן ומתוך כך אתה מפרש חלה ונתרפא בין באותו שנפל לאומנות בין באחד מן האחרים ומעתה אף בזו אתה מפרש בנזונים ביחד ובעיסה אחת שאם לא כן אע״פ שהממון משותף כל אחד מתרפא לעצמו אפילו חלה באונס וכן בשותפין דעלמא ואע״פ שאף בדרים ומשתמשים ביחד אמרו בפרק נוחלין שאין הגדולים מתפרנסים על הקטנים ולא הקטנים נזונים על הגדולים ואחר שכן היאך מתרפאים זה מממונו של זה טעם הדבר שכבר הענין ידוע שפרנסת הגדולים יתרה מן הקטנים ומזונות הקטנים יתרים על הגדולים אבל זה הצד השוה הוא שהרפואה פעמים צריכה לזה ופעמים לזה ופירשו בתוספתא דוקא ברפואה שאין לה קצבה הא יש לה קצבה לעצמו ואפילו באונס ויש מהפכין התוספתא לומר שביש לה קצבה לעצמו בפשיעה אבל אין לה קצבה אף בפשיעה מן האמצע ואין נראה כן ושאר אונסין מ״מ אינן לאמצע שלא אמרו בחולי אלא שהוא כעין מזונות וכל שכן רפואה שאין לה קצבה הא אונסין אחרים כלם לעצמו ואין צריך לומר בשתפים:
מעתה הגע עצמך שהיה הולך בשביל העסק ונתפש או ששללוהו לסטים אין זה אלא לעצמו לא יהא אלא שואל את חברו ליטלהו למקום אחר ואנסוהו ליסטים מהו חייב לו והלא אם שאל את הפרה ושאל את הבעלים עמה פטור שאל הוא עצמו לא כל שכן ואע״פ שאלו הרויח היו שאר האחים או השתפים נוטלים חלקם כבר נשתלם דבר זה בשאף אם הוא מפסיד מפסידים בו חלקם אבל אונס גופו אין חייבין לו בכלום ודומה לו מציאתו שאין האחרים חולקים עמו הואיל ואינו מצד העסק אף אונס גופו אינו מצד העסק ובירושלמי פירשו על משנה זו שאם נעשה גבאי לצרכי המדינה הרי הוא כאומנות המלך ואם מחמת אחים כגון שמתמנים מצד בתי אבות זה אחר זה כל הריוח לאמצע:
א אחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות, כלומר, לקחו אותו לעבודת כפייה עבור המלך — הרי זה נפל לאמצע, כלומר, כל האחים מתחלקים בהוצאות, או ברווח. אבל אם חלה ונתרפא, והוציא הוצאות לשם כך — נתרפא משל עצמו.
MISHNA: With regard to brothers who were also partners, and it occurred that one of them was summoned to public service, which is assessed per family, he was summoned from the middle, i.e., the profits or expenses of his service are divided among them. If one of the brothers became sick and sought treatment, the cost of the treatment is paid from his own resources.
הכל
(2) גמ׳ גְּמָרָא : תָּנָא הַאי אוּמָּנוּת לְאוּמָּנוּת הַמֶּלֶךְ תָּנוּ רַבָּנַן אאֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁמִּינּוּהוּ גַּבַּאי אוֹ פּוּלְמוֹסְטוּס אִם מֵחֲמַת הָאַחִין לָאַחִין אִם מֵחֲמַת עַצְמוֹ לְעַצְמוֹ.
GEMARA: The Sages taught: This service mentioned in the mishna is referring to forced imperial service, but if one of the brothers engaged in a trade of his own volition, the profits are his alone. The Sages taught in a baraita (Tosefta 10:5): In the case of one of the brothers who was appointed as a tax collector or a military commander [polmustos], a position with the potential for profit, if he was appointed on account of all the brothers, as the procedure was to impress a representative from each family for this purpose, any profit accrues to all the brothers. If he was appointed on account of himself, the profit accrues to himself.
ערך פלמטוס
פלמטוס – א(בבא בתרא קמד:) ת״ר אחד מן האחים שמינוהו פלמיטוס (מנחות פו) פעם אחת נצטרכו אנשי לודיקיא לשמן ומינו להן פלמיטום אחד (א״ב בנוסחאות כתוב פולימיסטים ופי׳ רשב״ם בההיא דבבא בתרא בשם רבינו חננאל לוחם מלחמת בלשון יון ויפה פי׳).
ערך פל
פל – ב(חולין קכ:) מה נפשך אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי פי׳ אם דלדול האבר חשוב כמת כיון שנדלדל כאילו נופל ליטמא משום אבר מן החי אם אין מיתת האבר חשובה ניפול ליטמא משום אבר מן הנבלה (חולין קכג:) תירגמה רבי אבין ראשון ראשון עושה ניפול (משנה פאה ה. בבא מציעא קה) כדי נפילה (ירושלמי) א״ר אבהו בנופל לה כדי לזורעה וכההיא אמר הכן נפילה מה שזרע בה מפולת יד שאין לו שוורים לחרוש ומנכש בידו וזורע או למפולת שורים בחרישת שורים פ״א כדי נפילה דהמקבל כדי זריעתה כדי נפילה דפיאה שיעור לקט שרגיל להיות בשאר שדות לכור זרע או לכור תבואה פי׳ לכל כור וכור שזרע נותן ד׳ קבין או לכל כור וכור שליקט ממנה ואם תימצי לומר לכור זרע למפולת יד שזורעין ביד או למפולת שורים מתקנין במחרישה מקום ונותנין שם תבואה וכשהיה שור חורש את תלם היתה תבואה יורדת על יד על יד לתוך התלם וכענין הזה אינן יכולין לזורעה כי אם בחטין הרבה (בבא בתרא כג) ניפול שנמצא לתוך נ׳ אמות פי׳ גוזל שאינו פורח אלא מדדה ברגליו ונמצא נופל בארץ (עבודה זרה עב. ובירושלמי בסוף פרק המקבל בדמאי) לא יאמר אדם לגוי פול תחתי לעוצר פ׳ הפל עצמך לפייס את העוצר השלטון כמו זה יעצור בעמי לפי שיש לחוש שמפייסו ביין נסך וכשזה מתן דמים לגוי שמפייסו נותן לו דמי יין נסך פול תחתי קאמר כיון דאמרי תחתי והוא היה רגיל להאכילו ולהשקותו וזו שנופל תחתיו ומשקהו יין נסך אסור הא לא דמיא אלא להא דמותר לומר לו מלטני מן העוצר (בבא בתרא קמד) האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע (גמרא) תנא לאומנות המלך פירוש האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות שלא חלקו ירושת אביהם ונפל אחד מהן לאומנות המלך מה שמרוויח באותה האומנות יחלוק לאמצע עם אחיו זהו אומנות המלך שהיו מתחילין מבית שבראש המבוי למנות בעל הבית גבאי מנת המלך מבני העיר ומה שמרוויח באותו ממון הוא שלו בשכר שמקבצו והקרן נותן לאוצר המלך. וחדש או שנה יהיה זה גבאי וחדש האחר שכינו הסמוך לו וכן הולכין כסדר הבתים לכל בעל הבית חדשו וכשהגיע לבית של אחין הללו ומינו אחד מהן השכר לאמצע (בבא קמא צט: בבא בתרא צג) המוליך חטין לטחון ולעשותן סלת ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין פירוש ולא לתתן כעין שלותתין אותן להסיר הקליפה שעל החטים ומן הגרעינין גופן בלא קליפה עושין סלת סובין אותן הקליפין שנקלפין מעל החיטין מורסן הוא הדק פת ניפולין שנופל מאליו ונתמקמק.
ערך רב
רב – ג(רבי)ד (ירושלמי בפ״ב בכתובות) לא הלכו למדת הדין לממון אחר הרוב רוב המדב׳ שבלשונו כבר פי׳ בערך לשון (יומא ד.) ריבוי שבעה ומשיחה שבעה פי׳ רבוי ז׳ מה שלובש כ״ג ח׳ בגדים שבעה ימים משיחה ז׳ פי׳ שמושחין אותו ז׳ ימים משמן המשחה ואח״כ הוא כ״ג משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים כבר פי׳ בערך משח (בבא בתרא יא:) אין חולקין את החצר א״ר הונא א׳ מבני מבוי שביקש לסתום כנגד פתחו בני מבוי מעכבין עליו שמרבה עליהן את הדרך פי׳ אם ביקש לסתום אותן ד״א שיש לו בחצ׳ ולהקיפן בגדר בני מבוי מעכבין עליו שמרבה עליהן הדרך ולהקיף אותו סיתום פ״א כגון שיש לראובן חצר בסוף המבוי וביקש לסתום כנגד פתחו מכלל המבוי בני המבוי מעכבין שאומרין לו עד עכשיו כשרבין בני אדם במבוי דוחקין ונכנסין במבוי עד סופו ומעתה שסתמת הרבית עלינו רגל בני אדם הדורסין במבוי (בבא בתרא ס) מ״ט מפני שמרבה עליהן את הדרך פי׳ לקח אחד מן השותפין בית בחצר אחרת לא יפתח לחצר השותפין מפני שמרבה על השותפין דריסת הרגל של אותן שהיו דרין באותו בית מה שלא היה שם קודם לכן (בבא בתרא קמד) מסייע ליה לרב הונא דא״ר הונא ברכת הבית ברובה כבר פי׳ בערך ברך (סוכה ו) רובו ומקפיד עליו חוצץ פי׳ דבר תורה אם נקשר רוב שערו של טמא כל שער ושער בפני עצמו והוא מקפיד עליו להתירו חוצץ בינו לבין המים אם לא יתירו (בבא מציעא ס) איזהו נשך ואיזהו תרבית (עבודה זרה יט: סוטה כב) כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה (תמורה יב) שהשאיבה מטהרת ברבייה ובהמשכה פי׳ אם רובה דהן כ״א לא הוו שאובין אלא מי גשמים דראוין לטבילה לכל הטמאים חוץ מזבין ממלא בכתף מן השאובין י״ט סאה ופותקן למקוה וזורקן לחוץ אצל המקוה ועושה חריץ כעין צינור והן נמשכין למקוה (בילמדנו בריש וישלח יעקב) כי רב מאד מחנהו וכי עצום עושה דברו ומי שמקיים תורתי הוא גדול מהם (בפסקא דסליחות) רב חסד מטה כלפי חסד ויש מענין זה בערך כובש ובערך ראש (מכות י) רמ״א הוא מדבר ע״י עצמו שנא׳ וזה דבר הרוצח אמרו לו הרבה שליחות עושה כלומ׳ יותר מועיל שני תלמידי חכמים שהן שלוחי בית דין מדברי רוצח (אהלות פרק ב) רוב בנינו ורוב מניינו של מת אע״פ שאין בהן רובע טמאי׳ וכמה רוב מניינו קכ״ה (נזיר נב) וב״ה אומרים מן הגויה מרוב הבנין או מרוב המנין הואיל וישנן בכל פרקי ידים ורגלים (פסחים יג: סוכה מה) אמר רחבא א״נר יהודה הר הבית סטיו כפול היה פי׳ הוה מספקא ליה אי משום רב יהודה אי משום רבי יהודה והיה מדקדק שלא יחליף השמועות והיה שונה רבי ואמר רבינו יחי לעד אינו כן אלו היה אומר רבי ולא היה אומר לא רב ולא רבי ואינה מלה כלל ואינו אומר טעם ולא כבוד לו וכך אמר יחי לעד כי רחבא לא ראה רבי יהודה מעולם ולא ראה אלא רב יהודה וסופר טעה וכתב רבי יהודה וראו הגאונים בזמן הזה שאין באותו הדור רבי ואמר כך אילו דברי רבי חננא״ל זצ״ל ולפי׳ הראשון מצאנו סיוע (פסחים נב) כיוצא בו א״ר ספרא נקיט דרב הונא בר איקא בידך דדייק וגמר שמעתא מפומיה דרביה כרחבא דפומבדיתא וכו׳ (גיטין לט. חולין קכב) רב תנא הוא ופליג פי׳ רב האי גאון זצ״ל דלישנא דייקא מפומא דרבואתא מצאנו רב אבא בג׳ מקומות חד (ברכות מח) רב אבא אמר צריך שיאמר הודאה תחילה וסוף ואידך (כתובות סא) רב אבא אמר שאלתי את סומכוס (שבת קלה:) רב אבא אמר הטבילה ואח״כ ילדה ואבא הוא רב כאשר פי׳ בערך אביי. פ״א רב תנא הוא ופליג רב הוא מכלל לוי ובר קפרא ורבי שמעון ברבי רבן גמליאל ב״ר שהן תנאין ועוד הוא מכלל אמוראי כגון שמואל ורב הונא קמא וזולתם ואין ברייתא דוחה דבריו לפי שהוא תנא חולק עם תנא (כתובות כב) דכתיב ביה דאמר לנא רבנא אשי פי׳ שנשא ונתן עמהם וכיון דכתיב ביה הכי ורבנא אשי ודאי איהו לא משוי נפשיה בב״ד חצוף (סנהדרין יז) רבותינו שבבבל רב ושמואל רבותינו שבא״י ר׳ אבא כגון דא צריכא רבא כבר פי׳ בערך צריך (א״ב ת׳ כי תשתרר עלינו גם השתרר ארי אתרברבתן עלנא אף אתרברבא ויקראו לפניו אברך תרגום ירושלמי רב בחכמה וזעיר בשנייא).
א. [שטרייטער.]
ב. [אבפאללען.]
ג. [פיעל מער.]
ד. [אלס טיטעל.]
גמ׳ תנא אומנות המלך – וטעמא כדפרישית אבל אומנות אחרת שנפל בה מעצמו הריוח שלו.
או פולמוסטוס – שוטר ורבינו חננאל פי׳ פולמוסטוס לוחם מלחמות בלשון יון.
מחמת אחין – כמנהג העיר לקחת מכל בית שוטר אחד לפי הזמן הקבוע או לחדש או לשנה.
מחמת עצמו – מחמת חשיבותו ומחמת חריפותו.
באתרא דנהיגי שממנה המלך שנה זו מבית זו ושנה זו מבית אחר גבאי לגבות מנת המלך, ויש ריוח לגבאי, ומינה המלך אחד מן האחין גבאי בשנה שהגיע לביתם, השכר לכל האחין אפילו הוא חריף מכולם, כי מחמת הבית לקחוהו. אבל לקחוהו מחמת עצמו, שלא הגיעו לאותו בית אלא ראו את זה חריף ומינוהו, השכר לעצמו.
ואוקימנ׳ בגמ׳ לאומנות המלך דוקא אבל לשאר אומניות לעצמו הוא, ופי׳ הענין כגון שמחמת עשר הוא שמינוהו גבאי שכן דרך המלכים לעשות כן וכדאמרי׳ בבראשית רבה במלכות הרשע׳ הזו שהיא מכנסת עין רעה בממונו של אדם פלן עתיר נעבדיניה פוליטוס ואם אינו עשי׳ ומחמת ממונו של אחין הוא שמינוהו לאמצע הוא ובתוספת׳ תניא אם מחמת נכסים לאחין.
גמרא: מאי אומנות תנא אומנות המלך. פירש ר״ש ז״ל, שדרך המלך למנות אנשי המבוי איש איש חדשו לגבות חקי המלך כאלו תאמר אנשי בית ראשון של מבוי בתשרי ושני לו במרחשון, תמצא שאחד מן האחין שנתמנה בכך לא מחמת עצמו מתמנה, ואפילו היה חריף טפי, אלא מחמת כולם. אבל נפל לאומנות אחרת לא, וכמו שכתבתי במשנתנו. ויש מפרשים, לאומנות המלך, מפני שהמלך נותן עיניו בעשירים ומחמת ממונם הוא ממנה אותם כדי שיקח מהם לעתים מה שהוא צריך ליקח, והילכך אם מחמת ממון האחים ועשרם, נפל לאמצע, ואם מחמת עצמו שהוא עשיר ומחמת עושרו מינוהו, לעצמו, והשכר וההפסד לפי ענין זה. וגרסינן בירושלמי (ה״ד): תני האחין והשותפין שנפל אחד מהן לאומנות עסקי המדינה בזמן שהוא בא מכח האחין נוטלין מכח האחין מכח בעל הבית נוטלין [מכח בעל הבית] כהדה ר׳ נחמן בריה דר׳ שמואל בר נחמן נתפס לבולי, אתא עובדא קומי רב נחמן אמר ליה אי בנכסוי דנחמן נפל לבולי ינתן משל נכסיו ואי לא ינתן משל אמצע. עד כאן.
שם לאומנות המלך כו׳. וזה לשון הר״י בעליות (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז״ל).
והרא״ם ז״ל כתב וזה לשונו: דוקא לאומנות המלך אבל שלא לאומנות המלך כיון שאין האחים מתעסקים עמו באותו האומנות אלא הוא לבדו (הוא) המתעסק בה אף על גב דמנוהו מחמת אחים לעצמו וכל שכן אם מינוהו מחמת עצמו. עד כאן.
וכן כתב ה״ר יהונתן ז״ל דדוקא לאומנות המלך שהוא בלא טורח והיא הרווחה גדולה שנעשה גבאי לגבות מס המלך ומתעסק באותו ממון שגבה מן הראשונים עד שיגבה מן האחרונים אבל באומנות של טורח מרובה לא. עוד כתב וזה לשונו: חלה ונתרפא פירוש אם חוך זמן שהוא עומד באומנות המלך חלה והוציא הוצאות גדולות ברפואות נתרפא משל עצמה ממה שהגיע לחלקו ואין אחיו או שותפו חסרים בכך כלום ואף על פי שאם הרויחו הרויחו לאמצע או אם הפסיד בנכסים שלוה הפסיד לאמצע אבל בהפסד של ענין אחר אינן שוין והפסיד מחלקו. עד כאן לשונו.
ב גמרא תנא [שנה החכם בתוספתא]: האי [זו] האומנות שהזכרנו — הכוונה לאומנות המלך, ולא שיצא לעסוק במלאכה לעצמו. תנו רבנן [שנו חכמים]: אחד מן האחין שמינוהו גבאי עבור המלוכה, או פולמוסטוס (ממונה על אנשי צבא), ועל ידי כך הוא מרוויח כסף, אם מחמת האחין, כלומר, שמכל משפחה היו לוקחים אדם אחד לצורך זה — הרי כל מה שמרוויח ניתן לכל האחין, אם מחמת עצמו לקחו אותו — הרי זה לעצמו.
GEMARA: The Sages taught: This service mentioned in the mishna is referring to forced imperial service, but if one of the brothers engaged in a trade of his own volition, the profits are his alone. The Sages taught in a baraita (Tosefta 10:5): In the case of one of the brothers who was appointed as a tax collector or a military commander [polmustos], a position with the potential for profit, if he was appointed on account of all the brothers, as the procedure was to impress a representative from each family for this purpose, any profit accrues to all the brothers. If he was appointed on account of himself, the profit accrues to himself.
הכל
(3) אִם מֵחֲמַת אַחִין לָאַחִין פְּשִׁיטָא לָא צְרִיכָא בדְּחָרִיף טְפֵי מַהוּ דְּתֵימָא חוּרְפֵּיהּ גָּרֵים לֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן.
The Gemara asks: Isn’t it obvious that if he was appointed on account of all the brothers, then the profit accrues to all the brothers? The Gemara responds: No, it is necessary to state this halakha in a case where the brother appointed was sharper, i.e., more capable, than the other brothers. Lest you say that his sharpness caused him to be selected for the position, and he should receive all the profits, the baraita teaches us that his talent notwithstanding, since he was selected as a representative of the family, the profit accrues to all the brothers.
אם מחמת אחין – שהזמן בא על בית אביהן ודאי מחמת הבית של אחין מינוהו והשכר לאמצע שהבית גורם וכתפוסת הבית דמי. ואם מחמת עצמו שהיו יודעים שיש באחד מן האחין זריז מאד על כמה בתים ונתנוהו לזה בשביל חריפותו השכר לעצמו:
מהו דתימא חורפיה הוא דקא גרים ליה – שביררהו מן האחים ודמי כמאן דדלגו בשבילו קמ״ל דהשכר לאמצע הואיל דמן הבית הוא:
לא צריכא דחריף טפי. לעולם מחמת האחים שכולם היו ידועים למלכות מחמת אביהם אבל הוא מכל מקום חריף יותר מהם מהו דתימא כמחמת עצמו דמי קמשמע לן לאמצע. ברכת הבית מרובה. ופירש רבינו חננאל ז״ל נר לאחד נר למאה והשתא פריך שפיר וליתבו ליה כפי ברכת הבית ויפחתו לו מה שהוציא יותר. ורשב״ם פירש. דמזלא דרבים עדיף. ולא נראה דאם כן מאי פריך וליתבו ליה כו׳. תוספי הרא״ש ז״ל.
כתב הרמב״ן ז״ל בתוספתא משמע שאפילו היה לאחד מן האחים בנים וזן אותם מתפוסת הבית אין מחשבים לו אלא מה שאכלו מן האמצע עד כאן. ומשמע לי דוקא דכבר זן אבל לכתחילה מצו אחים לעכב שלא יזון וכן הדין נותן. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.
ומבררים: אם מחמת אחין — לאחין, פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שהוא היה חריף טפי [יותר] מהאחרים, מהו דתימא [שתאמר]: חורפיה גרים ליה [חריפותו גרמה לו] ומשום כך נבחר לתפקיד זה. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלמרות זאת, הואיל ונלקח כנציג המשפחה — השכר לאמצע.
The Gemara asks: Isn’t it obvious that if he was appointed on account of all the brothers, then the profit accrues to all the brothers? The Gemara responds: No, it is necessary to state this halakha in a case where the brother appointed was sharper, i.e., more capable, than the other brothers. Lest you say that his sharpness caused him to be selected for the position, and he should receive all the profits, the baraita teaches us that his talent notwithstanding, since he was selected as a representative of the family, the profit accrues to all the brothers.
הכל
(4) תָּנוּ רַבָּנַן גאֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁנָּטַל מָאתַיִם זוּז לִלְמוֹד תּוֹרָה אוֹ לִלְמוֹד אוּמָּנוּת יְכוֹלִין הָאַחִין לוֹמַר לוֹ אִם אַתָּה אֶצְלֵנוּ יֵשׁ לְךָ מְזוֹנוֹת אִם אֵין אַתָּה אֶצְלֵנוּ אֵין לְךָ מְזוֹנוֹת.
The Sages taught: With regard to one of the brothers, who took two hundred dinars from the common inheritance to support himself when he went to another place to study Torah or to learn a trade, the brothers can say to him: If you are here with us, you are entitled to sustenance along with us. If you are not here with us, you are not entitled to sustenance.
שנטל מאתים זוז – מתפוסת הבית ומבקש שיתנו לו מזונות מתפוסת הבית יכולים לעכב בידו ולומר לו אם את כו׳. אמאי ליתבו ליה מזונות כל היכא דאית ליה. מדלא יהבינן לו. מסייע ליה לרב הונא דאמר ברכת הבית ברובה. כלומר נר לאחד נר למאה שאם היו ה׳ אחין והיו מופרשין זה מזה כל אחד ואחד להוצאתו מסתפקים בי׳ פשיטים ליום ועכשיו כשהם בהוצאה אחת דיו להם ח׳ פשיטים ומשום הכי אין נותנין לו הוצאתו בכל מקום שהוא דנמצאו מפסידין שאר אחין. ומקשי׳ וניתבו כל היכא דאיתא. כפי ברכת הבית שיתן כפי חלקו המגיעו מאותן ח׳. ומשני אין הכי נמי דליתבו ליה:
ת״ר אחד מן האחין שנטל מאתים זוז ללמוד תורה וכו׳:
פיס׳. האחים שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב, חזרה השושבינות חזרה לאמצע. פי׳ אחד מן האחין ששילח שושבינות לאחר מנכסי אביו בחיי אביו, אע״פ שעל שם עצמו שיגרה, כיון שמשל אביו שיגרה כשהיא חוזרת עכשיו לאחר מיתת האב חוזרת לאמצע. ורמינן עלה הא דתניא שלח לו אביו שושבינות. פי׳ שלח לו אביו שושבינות על שמו. כשהיא חוזרת עכשיו לאחר מיתת האב, חוזרת לאותו הבן ששלחה אביו על שמו, ואין לאחין בה כלום. נשתלחה לאביו שושבינות. פי׳ כלומר נשתלחה לאחד מן האחים שהשיאו אביו אשה שושבינות. כשהיא חוזרת עכשיו לאחר מיתת האב. חוזרת לאמצע. כלומר מן האמצע. ואוקמה רב אשי לבסוף לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש, והא תניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו במפרש, שלח אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע. ושמואל אוקמה ביבם. כלומר זה ששלחה אביו על שמו מת, ויבם אחד מן האחין את אשתו, ולפי שאותה שושבינות ראוי הוא שהרי מת קודם שתחזור אליו, לפיכך אין היבם זוכה בה בכלל ירושתו אלא חוזרת לאמצע. ואקשינן מכלל דהאיך משלם. פי׳ דקא סלקא דעתך שזה ששלח אביו שושבינות על שמו ומת קודם שתחזור, שארוס היה ומת קודם שיכנוס את ארוסתו, וכשמיבם עכשיו אחד מן האחין תובעין האחין אותו אחר שנשתלחה לו השושבינות להחזיר אותה לאמצע, ועל דא אקשינן מכלל דהאיך משלם ולימא להו תנו לי שושביני ואשמח עמו. ואוקימנא שזה שמת לא מת אלא לאחר שכנס ושמח עמו אותו אחר שבעת ימי המשתה, ולאחר ששלמו שבעת ימי השמחה מת החתן קודם שיחזיר לו אותו אחר השושבינות שהיתה לו אצלו.
וכן אחד מן האחין שנטל מאתים זוז למזונותיו מתפוסת הבית והלך ללמוד תורה או אומנות, האחין יכולין לומר לו אם אתה אצלינו יש לך מזונות כי ברכת הבית ברובה ואם אין אתה אצלינו לא ניתן לך אלא כפי ברכת הבית. שאם ג׳ אחין הן ואוכלין יחד יקנו בפשוט לחם ובפשוט בשר ובפשוט יין ודיים ואם כל אחד יאכל לעצמו צריך ג׳ מחציותא, וכפי ברכת הבית יתנו לו פשוט לסעודה ולא יותר. חלה באונס ונתרפא יתרפא מן האמצע, חלה בפשיעה בצינים פחים יתרפא משל עצמו.
א. ר״ל ג׳ חצאי פשוט דהיינו פשוט ומחצה.
ועוד בענין משנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים]: אחד מן האחין שנטל מאתים זוז מן הירושה, כדי ליזון מהם בזמן שהוא הולך למקום אחר ללמוד תורה או ללמוד אומנות (מלאכה), יכולין שאר האחין לומר לו: ״אינך רשאי, אלא אם אתה אצלנו — יש לך מזונות כאחד מאיתנו. אם אין אתה אצלנו — אין לך מזונות״. ושואלים: ומדוע?
The Sages taught: With regard to one of the brothers, who took two hundred dinars from the common inheritance to support himself when he went to another place to study Torah or to learn a trade, the brothers can say to him: If you are here with us, you are entitled to sustenance along with us. If you are not here with us, you are not entitled to sustenance.
הכל
(5) וְלִיתְּבוּ לֵיהּ כֹּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא דְּאָמַר רַב הוּנָא דבִּרְכַּת הַבַּיִת בְּרוּבָּה וְלִיתְּבוּ לֵיהּ לְפִי בִּרְכַּת הַבַּיִת ה הָכִי נָמֵי.:
The Gemara asks: But shouldn’t they give him his sustenance wherever he is? The Gemara answers: This ruling supports the opinion of Rav Huna, as Rav Huna says: The blessing of the house is in its abundance. This means that the extent to which blessing permeates a home is proportionate to the number of people who live there, and when many people live together the expenses per capita decrease. The Gemara asks: But shouldn’t they give him his sustenance according to the blessing of the house, i.e., the expenses he would incur even if he were in the house? The Gemara responds: Indeed, they are required to provide for those expenses that he would incur in any event.
ברכת הבית ברובה – שאילו היה דר עמהן היה הבית מתברך בגללו.
וליתבו ליה – קצת מזונות ויפחתו לו לפי חסרון ברכת הבית בגללו שאין דר עמהם.
ברכת הבית ברובה – פי׳ רבינו חננאל נר לאחד נר למאה ויש מפרשים דמזלא דבי תרי עדיף וקשה מדפריך בסמוך ליתבו לפי ברכת הבית וכי ידעינן כמה הוי וכמה נתברך הבית בגללו ואומר רבינו תם אין הכי נמי יכולין לידע כמה הוציאו בשנה ראשונה וכמה הוציאו בזו ואין נראה לר״י שהרי אין כל השנים שוים במזל אחד.
וליתבו ליה [ושיתנו לו] בכל היכא דאיתיה [מקום שישנו] מה שהוא צריך! ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לרב הונא, שאמר רב הונא: ברכת הבית ברובה, שכאשר יש אנשים מרובים בבית, ההוצאות עבור כל אחד מבני הבית קטנות יותר. ונמצא שהוא מוציא הוצאות רבות יותר כשהוא מחוץ לבית. ושואלים: וליתבו ליה [ושיתנו לו] לפי ברכת הבית, שלא יתנו לו את כל מה שהוא צריך, אלא מה שהיו הוצאותיו כאילו היה בתוך הבית! ומשיבים: הכי נמי [כך גם כן] הוא, שכך צריכים לתת לו.
The Gemara asks: But shouldn’t they give him his sustenance wherever he is? The Gemara answers: This ruling supports the opinion of Rav Huna, as Rav Huna says: The blessing of the house is in its abundance. This means that the extent to which blessing permeates a home is proportionate to the number of people who live there, and when many people live together the expenses per capita decrease. The Gemara asks: But shouldn’t they give him his sustenance according to the blessing of the house, i.e., the expenses he would incur even if he were in the house? The Gemara responds: Indeed, they are required to provide for those expenses that he would incur in any event.
הכל
(6) וחָלָה וְנִתְרַפֵּא נִתְרַפֵּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ.: שְׁלַח רָבִין מִשְּׁמֵיהּ דר׳ דְּרַבִּי אִלְעָא ז לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָלָה בִּפְשִׁיעָה אֲבָל בְּאוֹנֶס נִתְרַפֵּא מִן הָאֶמְצַע הֵיכִי דָּמֵי בִּפְשִׁיעָה ח כִּדְרַבִּי חֲנִינָא דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִצִּנִּים פַּחִים שֶׁנֶּאֱמַר {משלי כ״ב:ה׳} צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם.:
§ The mishna teaches: If one of the brothers became sick and sought treatment, the cost of the treatment is paid from his own resources. Ravin sent a ruling in the name of Rabbi Ela: They taught this only in a case where he became ill through negligence. But if he became ill through circumstances beyond his control, the cost of the treatment is paid from the middle, i.e., from the common inheritance. The Gemara asks: What are the circumstances in which it is considered negligence? This is in accordance with the statement of Rabbi Ḥanina, as Rabbi Ḥanina says: All occurrences that befall man are in the hand of Heaven except for colds and obstacles [paḥim], from which one is able to protect himself, as it is stated: “Colds and snares are on the path of the crooked; he who guards his soul shall keep far from them” (Proverbs 22:5).
צנים פחים – לישנא דקרא צנים פחים בדרך עקש הצנה והקור פח ומוקש בדרך עקש כי בידו הדבר תלוי להשמר מן הצנה ויש מפרשים צנים פחים קור וחום.
חלה ונתרפא כו׳ – ותניא בתוספ׳ (פ״י) במה דברים אמורים ברפואה שיש לה קצבה אבל רפואה שאין לה קצבה הרי היא בכלל מזונות ויתרפא מן האמצע וכן בכתובות (דף נב:) גבי אלמנה אומר רפואה שיש לה קצבה הרי היא בכלל כתובה ושאין לה קצבה הרי היא כמזונות ובאונס דהכא אין חילוק בין אין לה קצבה ליש לה קצבה כן תירץ הר״י.
אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע – ולא דמי להא דתנן לעיל (דף קלט.) אין הקטנים נזונים על הגדולים הכא הוי באקראי בעלמא אבל התם לעולם כן הוי שהקטנים מפסידים יותר מזונות.
הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים – פירוש אריא וגנבי הבאים על האדם הכל נגזר בידי שמים אבל צנים פחים מזה לא נגזר עליו כלו׳ יכול לשמור אבל ודאי אם רוצה לאבד עצמו באש או בנהר יכול לאבד עצמו אע״פ שלא נגזר כלום ולא דמי להא דאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים דהתם מיירי במדות של אדם מה יהיה גבור או חלש עשיר או עני ארוך או קצר [חכם או טפש] כדאיתא בנדה בפרק כל היד (דף טז: ושם) אבל הכא מיירי במאורעות הבאות על האדם.
חוץ מצנים פחים – דהיינו קור וחום כדמשמע בריש מסכת ע״ז (דף ג: ושם) והא דאמרינן בהמקבל (בבא מציעא דף קז:) והסיר ה׳ ממך כל חולי זו צינה הכי פירושו שיתן לך דעת לשמור מן הצינה ליתן לך בגד ללבוש ובירושלמי אמר שאנטונינוס היה לו לילך בדרך אמר ליה לרבי צלי עלי אמר ליה יהא רעוא דתשתזיב מן צנתא אמר ליה דא צלותא בתמיה יתיר חד כסו וצנתא אזלא א״ל יהא רעוא דתשתזיב מן שרבא אמר ליה הא ודאי צלותא דכתיב ואין נסתר מחמתו.
אמר המאירי האחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב וחזרה שושבינות חזרה לאמצע שהשושבינות נגבה בבית דין צריך שתדע קודם שתכנס בביאורה של משנה זו שדרכם של ראשונים היה אדם נושא אשה היו בני גילו שולחים לו דורנות לצרך הוצאת ימי המשתה והיו אותם המשלחים אוכלים ושותים עמו כל שבעת ימי המשתה או מקצתם לפי המנהג ודורנות אלו נקראים שושבינות והמשלחים אותם נקראים שושבינים ופירשו במשנה זו ששושבינות זה אינה מתנה גמורה אלא כעין הלואה שאין בדעתו של אדם ליתנן בשביל אכילה ושתיה שאוכלים ושותים שם אלא על דעת שיהא הוא מחזירם לו כשישא גם הוא אשה וכל שלא החזיר בשעה הראויה להחזיר הרי הוא נגבה בבית דין אלא אם כן יש שם קצת תנאים שמפקיעין את החזרה כמו שיתבארו בגמ׳ וזהו שאמרו במשנה והוא נגבה בבית דין ושושבינות זו גדולי המחברים פירשוה שאינו נאמר אלא במעות והוציאו דבר זה ממה שאמרו בסוף המשנה אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אין אלו נגבין מפני שהוא גמילות חסדים ויראה שהם מדמים כל דבר מאכל ליין ושמן ומחזירין דין השושבינות למעות לבד ולא יראה לי כן אלא כך נראה לי שהשושבינות אינה אלא בדורונות שדרך בני אדם לשלחם לעשירים כגון עופות וחתיכות הראויות להתכבד מתוך שמנן ויפין ומיני תבלין ופירות המשובחים וחפצים נאים אבל כל ששולח דרך צדקה אינו שולח מיני דברים אלו אלא יין ותבואות ושמנים וכיוצא באלו ומתוך כך אמר בהם שלא על דעת חזרה נשתלחו אלא על דעת צדקה וגמילות חסדים וכל שכן שהדין כן במעות וגדולי המפרשים נוטים לומר ששושבינות בכל דבר הוא נאמר ולא אמרו על השולח כדי יין שאינן נגבין אלא בשולחם בשאר ימות השנה ומ״מ כונו במשנה זו לבאר את הדין בשושבינות החוזרת:
ואמרו על זה האחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב וכו׳ כלומר אחד מן האחים ששלח שושבינות לאחד מנכסי אביו בחיי אביו וחזרה שושבינות לאחר מיתת האב אע״פ שעל שם עצמו שלחה הואיל ומנכסי אביו שלחה חוזרת לאמצע ודבר זה אין הלכה כן שהרי הקשו עליה בגמ׳ ממה שאמרו שלח לו אביו שושבינות ר״ל ששלח לאחר על שמו כשהיא חוזרת חוזרת לו אלמא שאפילו שלחה האב הואיל ועל שמו של זה שלחה כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת לזה הבן ששלחה האב בשמו וכל שכן כששלחה הבן עצמו אע״פ שמנכסי האב שלחה ותירצו משנתנו בשושבינות ששלחה האב על יבם בנו או על שם אחד מבניו ולא פירש על שם מי והרי כלם בכלל ועליו הוא אומר שאם חזרה לאחר מיתת האב חזרה לאמצע ואין אומרים שמן הסתם על יבם הגדול או על שם החביב הוא הא כל ששלח האב על שם בן זה בפרט וחזרה לאחר מיתתו חוזרת לאותו הבן ואין צריך לומר אם שלחה הבן עצמו אע״פ שמנכסי האב שלח וכן הלכה:
אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. לפי שרפואת החולי כמו מזונות היא ודוקא ברפואה שאין לה קצבה כדאיתא בכתובות. אי נמי בכל אונסין נמי אמרינן שהם לאמצע ובאחים שהם שותפים בכל דבר בין בעסקי גופם בין בעסקי ממונם הילכך אונסי גופם נמי לאמצע הוו וזה עיקר שהרי שנינו הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים על ידי הקטנים ולא הקטנים ניזונין על ידי הגדולים ואם אין ניזונין מזונות אחרים יתרים מן האמצע היאך מתרפאים מן האמצע והלא הם מזונות יתרים ומרובים אלא שמע מינה כדאמרן. הראב״ד ז״ל.
וכבר כתוב לעיל לשונו שבהשמטה ושם האריך.
אבל באונס מתרפא מן האמצע. פירוש מפני שהרי הוא המתעסק לבדו באותה האומנות וכולם בטלים ממנה ונוטלים חלקם בריוח אבל שני שותפים שמתעסקים באומנות או בסחורה וחלה אחד מהם ואפילו באונס מתרפא משל עצמו. הרא״ם ז״ל.
בד״ה חלה ונתרפא כו׳ ותני בתוספתא בד״א ברפואה שיש כו׳ ושאין לה קצבה הרי היא כמזונות ובאונס דהכא אין חילוק כו׳ עכ״ל לכאורה דהאי בד״א דקתני בתוספתא אמתניתין קאי דאיירי בחלה בפשיעה כדמוקמינן לה הכא אבל באונס אין חילוק אבל הטור ח״מ סימן קע״ז לא הבין השמועה כך אלא דבאונס יש חילוק בין יש לו קצבה לאין לו קצבה אבל בפשיעה אין חילוק ובכל גוונא נתרפא משל עצמו והב״י תמה עליו דלא משמע כן מדברי התוספות דהכא גם מחידושי הרמב״ן ומדברי הרא״ש דמדבריהם משמע דאפשיעה קאי ושמעתי ליישב דברי התוס׳ דהכא ע״ס דעת הטור ושיעור דבריהם כן הוא ובאונס יש לחלק כן דהכא ברישא דמוקי לה אין חילוק כו׳ ובכל גוונא משל עצמו וצ״ל לפי זה דמתניתין בין בפשיעה בין באונס קתני נתרפא משל עצמו ומיהו אינן שוין דבפשיעה בכל גוונא הוא משל עצמו ובאונס יש חילוק כו׳ וה״ק בתוספתא בד״א דאפי׳ באונס משל עצמו ברפואה שיש לו קצבה ובשמעתין ה״ק הא דסתם תנא לומר משל עצמו אפילו באין לו קצבה לא שנו אלא בפשיעה אבל באונס יש חילוק דבאין לו קצבה נתרפא משל עצמו ותו לא מידי כן נראה ליישב דברי הטור ודו״ק:
בד״ה הכל בידי שמים כו׳ עשיר או עני חכם או טפש כדאיתא כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בד״ה חוץ מצינים פחים דהיינו קור וחום כו׳ ובירושלמי אמר כו׳ א״ל הא ודאי צלותא כו׳ עכ״ל ר״ל דההיא דירושלמי לא משמע דפחים היינו חום דהא בידי שמים היא וצ״ל כפירוש הראשון שפירש רשב״ם דפחים מלשון פח ומוקש ועיין בתוספות בפרק אלו נערות וק״ל:
ג שנינו במשנה שאם חלה ונתרפא — נתרפא משל עצמו. שלח רבין מארץ ישראל לבבל משמיה [משמו] של ר׳ אלעא: לא שנו דבר זה אלא שחלה בפשיעה על ידי רשלנותו שלו, אבל אם חלה באונס — נתרפא מן האמצע. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] הענין הזה שאדם חולה בפשיעה? ומשיבים: כמו שאמר ר׳ חנינא, שאמר ר׳ חנינא: הכל, כל המאורעות באים על אדם, בידי שמים, חוץ מצנים פחים, כלומר, קור ומכשולים, שאדם יכול להיזהר בהם, שנאמר: ״צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם״ (משלי כב, ה).
§ The mishna teaches: If one of the brothers became sick and sought treatment, the cost of the treatment is paid from his own resources. Ravin sent a ruling in the name of Rabbi Ela: They taught this only in a case where he became ill through negligence. But if he became ill through circumstances beyond his control, the cost of the treatment is paid from the middle, i.e., from the common inheritance. The Gemara asks: What are the circumstances in which it is considered negligence? This is in accordance with the statement of Rabbi Ḥanina, as Rabbi Ḥanina says: All occurrences that befall man are in the hand of Heaven except for colds and obstacles [paḥim], from which one is able to protect himself, as it is stated: “Colds and snares are on the path of the crooked; he who guards his soul shall keep far from them” (Proverbs 22:5).
הכל
(7) מתני׳ מַתְנִיתִין : טהָאַחִין שֶׁעָשׂוּ מִקְצָתָן שׁוֹשְׁבִינוּת בְּחַיֵּי הָאָב חָזְרָה שׁוֹשְׁבִינוּת חָזְרָה לָאֶמְצַע שֶׁהַשּׁוֹשְׁבִינוּת י נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין אֲבָל כ הַשּׁוֹלֵחַ לַחֲבֵירוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן אֵין נִגְבִּין בב״ד בְּבֵית דִּין מִפְּנֵי שֶׁהֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים.:
MISHNA: It was common practice for friends of a groom to give him gifts in order to help cover the expenses of the wedding feast. These gifts are known as gifts of groomsmen, and would be reciprocated in turn. While the groom and the groomsman were at times the recipient and the giver of the gifts, respectively, the gifts were at times provided by the father of the groomsman and received by the father of the groom. In the case of brothers, some of whom brought gifts of groomsmen in their father’s lifetime, which were provided by their father, when the gifts of groomsmen are reciprocated after the father’s death, when one of the brothers gets married, they are reciprocated to the middle, i.e., the gift is divided among the brothers. This is because gifts of groomsmen are a legal debt owed to the father, collectible in court. But with regard to one who sends his friend jugs of wine or jugs of oil, a reciprocal gift is not collectible in court, because they are considered acts of kindness.
פיס׳ האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי אביהן – ששיגר אביהן ב׳ או ג׳ מהן ועמהן דורונות לחתן ואוכלין עמו ושמחין עמו היינו שושבינות וכן נמי כשישאו הן נשים זה שהוא עכשיו חתן יביא כן לחופתן להם דורונות וישמח עמהן ואם עשו אחין הללו מקצתן שושבינות בחיי אביהן ששלח אביהן על ידן דורונות לחתן ואחר מיתת אביהן נשאו נשים שני אחין הללו ובא זה לשלם להם דורונות ששלחו לו אעפ״י שלהם שילם בעד הדורונות חזרה לאמצע. שיש בהן חלק לכל האחין מפני שאלמלא לא החזיר זה אלו הדורונות היו נגבות על פי בית דין. דדמי כמי שהיה חייב לאביהן מלוה מה מלוה נגבית בבית דין והיא של כל האחין בשוה אף אלו דורונות שמחזיר יחלקו בשוה לפי שאותו אחין ממון אביהן הוליכו אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן לא לשם חתן אלא לשם סבלונות ולא הספיק להחזיר לו עד שמת המשלח אין נגבין בבית דין מפני שלשום גמילות שילחו לו ולא לשום תשלומין ואם מחזיר לא׳ מן היורשין לא יחלקו בשוה אלא כל הקוד׳ זכה דאינה כמלוה:
מתני׳ ה״ג האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב – ששלח האב את אחד מבניו לשמוח את החתן ובידו דורונות שכן דרך שושבינות נוטל דורון לשמחת חופת חבירו ואוכל עמו וזה יחזיר לו כמו כן כשישא אשה כדתניא לקמן (דף קמה.) ה׳ דברים נאמרו בשושבינות רעה דוד (ש״ב טו) מתרגמינן שושבינא דדוד.
חזרה שושבינות – כשיחזור זה הבן וישא אשה וזה יחזיר שושבינותו חזרה לאמצע.
נגבית בב״ד – כדין מלוה אביהם ובגמ׳ פריך עלה ומשני לה נגבית בבית דין כדין מלוה.
אבל השולח לחבירו – בלא חופה אי נמי בחופתו ואינו הולך לאכול שם ולשמוח עמו בחופתו אין זה דין שושבינות אלא מתנה בעלמא וגמילות חסד ואינה נגבית בב״ד.
האחין שעשו למקצת שושבינות – שכך היה מנהג כשהאב היה עושה חופה לבנו היו שושבינים מביאין דורונות לכבוד החופה ונותנין לבנו ועל האב היה לפרוע כשהיו נושאים גם הם נשים ולכך חוזרת מן האמצע שהרי היה על האב לפרוע.
המשנה החמישית והכונה בה ככונת המשניות שלפניה והוא שאמר האחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב חזרה שושבינות חזרה לאמצע מפני שהשושבינות נגבית בבית דין אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אינן נגבית בבית דין מפני שהם גמילות חסדים אמר הר״ם שושבינות הוא המתנות שנותנין קצת בני אדם לקצתם ממונם בשעת הנשואין ואם נשא על דרך משל ראובן בתולה ויהיו אלו הנשואין באשתו שניה ונתן לו שמעון דינר בשעת אלו הנשואין כדי לעזרו בהוצאת חופתו ונשא שמעון אשה אחר כן חייב ראובן לתת לו מתנה כמו שנתן לו ואם לא נתן יכול שמעון לתבוע לראובן ויוציא ממנו הדינר ובלבד שיהיה שמעון נושא בתולה ותהיה האשה השניה לפי שראובן יכול לומר לו לא אעשה עמך אלא כדרך שעשית עמי ואם היה יעקב על דרך משל שנתן שושבינות בנשואי אדם אחד ואחר כך נשא יעקב אשה ובא לשם האיש ההוא ואכל ושתה ולא נתן מה שהיה ראוי לתת לו מן השושבינות ומת יעקב אותה השושבינות תחזור לאמצע בלי ספק ואם ראובן הוא ששלח השושבינות לאיש בחיי האב ולא הודיע שהוא שלח אותו משלו בלבד אלא שלח אותו סתם בנכסי אביו במקום אביו ואח״כ מת יעקב כמו שאמרנו כשתחזור השושבינות חזרה לאמצע ואלו פירש הוא או אביו כי זה הדבר הוא מתנה משל ראובן היה הדין שתחזור לראובן:
מתניתין: האחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב וחזרה שושבינות חזרה לאמצע שהשושבינות נגבית בבית דין. פירוש האחים ששולח אביהם על ידי מקצתם שושבינות לחתן או ששלח ביד שליח ומקצת אחים נעשו שושבינים לחתן שאכלו ושמחו עמו וחזרה השושביבות כלומר שהיא משתלמת שאחד מן האחים שעשה לו שושבינות נושא אשה ועושה לו הלה שושבינות חזרה לאמצע וחולקים בה כל האחים ואפילו אותן שלא שמחו עמו שהשושבינות נגבית בבית דין. אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בבית דין לפי שענין השושבינות ששולחים מעות שנים שלשה מרעיו של חתן שיקנה לו בהם צרכי סעודה אבל אם שולחים לו כדי שמן וכדי יין אין נגבית בבית דין מפני שהם גמילות חסדים. ויש מפרש השולח לחברו שאינו חתן כדי יין וכדי שמן כשעושה סעודת מרעות אין נגבית בבית דין.
אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן כו׳. כלומר ששלחו שלשה אחים אלו בחיי אביהם כדי יין וכדי שמן מממון אביהם מתחלה ע״כ. ועכשיו בשמחת חופתן מחזיר להם דורונות רבות ונכבדות מן הראשון אין רשאין שאר האחים לתבוע חלקם באותם הדורונות לפי שלא היו נגבות בבית דין אם לא רצו לפרוע לפי שאינן משתלחות לשם תשלומים אלא לשם גמילות חסדים אלא לאותן שהוא מחזיר בהם. ה״ר יהונתן ז״ל.
ד משנה האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב, כלומר, שאביהם שלח בידיהם מתנות וצרכי סעודה לנישואיו של חבירו. והמנהג היה שכאשר נישא אחד מן האחים, היו שולחים מן המשפחה האחרת שושבין עם מתנות בערך לא פחות ממה שקיבלו הם. כאשר חזרה שושבינות, כלומר, כאשר לאחר מות האב נישא אחד מהאחים, ובני המשפחה האחרת שלחו מתנות כשושבינות — חזרה לאמצע ולא רק לאותו אח שושבין. וטעם הדבר, לפי שהשושבינות נגבית בבית דין, כלומר, שהיא נחשבת כחוב לכל דבר, שהיו חייבים לאב, והיו גובים אותה אפילו בבית דין. אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן כמתנה לחתונה — אין נגבין בבית דין, מפני שהן בגדר גמילות חסדים.
MISHNA: It was common practice for friends of a groom to give him gifts in order to help cover the expenses of the wedding feast. These gifts are known as gifts of groomsmen, and would be reciprocated in turn. While the groom and the groomsman were at times the recipient and the giver of the gifts, respectively, the gifts were at times provided by the father of the groomsman and received by the father of the groom. In the case of brothers, some of whom brought gifts of groomsmen in their father’s lifetime, which were provided by their father, when the gifts of groomsmen are reciprocated after the father’s death, when one of the brothers gets married, they are reciprocated to the middle, i.e., the gift is divided among the brothers. This is because gifts of groomsmen are a legal debt owed to the father, collectible in court. But with regard to one who sends his friend jugs of wine or jugs of oil, a reciprocal gift is not collectible in court, because they are considered acts of kindness.
הכל
(8) גמ׳ גְּמָרָא : וּרְמִינְהִי לשָׁלַח לוֹ אָבִיו שׁוֹשְׁבִינוּת כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת חוֹזֶרֶת לוֹ מ נִשְׁתַּלְּחָה לְאָבִיו שׁוֹשְׁבִינוּת כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת חוֹזֶרֶת מִן הָאֶמְצַע אָמַר רַבִּי אַסִּי א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כִּי תְּנַן נָמֵי מַתְנִיתִין נִשְׁתַּלְּחָה לְאָבִיו תְּנַן.
GEMARA: And the Gemara raises a contradiction between the mishna’s ruling that the gifts of groomsmen are reciprocated to the middle, and the first clause of a baraita: If a father sent his son with gifts of groomsmen, when they are reciprocated when that son gets married, they are reciprocated to that son. If his father was sent gifts of groomsmen for the wedding of one of his sons, when they are reciprocated from the father’s estate, they are reciprocated from the middle, i.e., the cost of the gift is divided among the brothers. Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: When we learned the mishna as well, we learned it as teaching the halakha with regard to gifts of groomsmen that were sent to the father for the wedding of one of his sons, not with regard to gifts of groomsmen sent by the father.
ורמינהו שלח לו אביו שושבינות – דאמר לאחד מבניו לך תהוי שושביני של פלוני והולך לו דורונות ולא הספיק להחזיר לו זה עד שמת האב כשהיא חוזרת חוזרת לו ולא לאמצע. וקשיא למתני׳ דקתני יחלקו לאמצע:
נשתלחה לאביו שושבינות – שהשיא אשה לבנו ושיגרו לו אחרים דורונות או שנשא האב אשה אחרת ושילחו לו ולא הספיק לשלם להם עד שמת האב וצריכין היורשין לפרוע שהרי נגבית בבית דין כשהיא חוזרת כשפורעין היתומים פורעין בשוה. קתני מיהת כשהיא חוזרת חוזרת לו ולא לאמצע וקשיא למתני׳: כי תנן נמי מתני׳ חזרה לאמצע כשנשתלחה לאביו תנן לפי שכשהן חוזרין ופורעין בשביל אביהן חוזרין לאמצע ופורעין בשוה ולעולם כדקתני ברייתא:
הא דאמרינן שלח אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע. דוקא ששלחה האב בשם בניו סתם שנמצא שהבנים הם השושבינים. והאי דקתני סתם. כלומר שלא סיים אחד מן הבנים. אבל אם לא שלחה בשם בניו אלא בשם עצמו שנמצא שהוא עצמו שושבין, אם נשא האב אשה אחרת ושמח עמו אותו אחר שבעת ימי השמחה ואחר כך מת האב קודם שתחזור אליו השושבינות, חייב האיך לשלם וכשהיא חוזרת חוזרת לאמצע, ואם מת האב קודם שישא אשה אחרת, היאך לא משלם מידי דמצי אמר להו תנו לי שושביני ואשמח עמו.
נמצא עכשיו העולה בידינו בדין זה, שהאב ששלח שושבינות לאחר בחייו בשם אחד מבניו בפירוש, כשהיא חוזרת חוזרת לאותו הבן שנשתלחה בשמו ואין לאחד מן האחים בה כלום. ואם שלחה האב בשם בניו סתם בלי שיסיים אחד מהן, כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע. אלא מיהו מסתברא לן שאם הבנים כולם שמחו עם אותו שנשתלחה לו אותה שושבינות, אינו חייב לשלם אלא לאחר שישא כל אחד מהם אשה וישמח גם הוא עם כולם כמו ששמחו כולם עמו, הואיל וכולם הם השושבינים. אבל אם שמח עם אחד מהם ולא שמח עם כולם, אינו חייב לשלם השושבינות כולה אלא משלשין אותה ומי ששמח עמו נוטל חלקו ומי שלא שמח עמו עדיין אינו נותן לו כלום עד שישמח עמו. והא מילתא דתליא בסברא היא, דכיון דשלחה האב בשם בניו שנמצאו כולם הם השושבינים, אם אתה אומר שכיון ששמח עם אחד מהם נתחייב לשלם את הכל, נמצאת מחייב אותו שנשתלחה אליו השושבינות להחזיר אותה בלי שישמח עם שושבינו, ומדת הדין לוקה בכך.
ועוד למדנו שמי שהשיאו אביו אשה ועשה לו משתה ונשתלחה לו שושבינות, כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע, והיינו דקתני בבריתא נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע. וליכא לאוקמה להא דקתני נשתלחה לאביו שושבינות בשנשתלחה לו בנשואי עצמו ושמח עכשיו עם המשלח בנשואי המשלח ומת קודם שיחזיר השושבינות, חדא דאם כן האי נשתלחה לאביו נשתלחה לאב מיבעי ליה שהרי אין בכאן דרך לבן כי היכי דליתני אביו. ועוד מדאוקמה ר׳ יוחנן להא דקתני האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה שושבינות חזרה לאמצע בשנשתלחה לאביו, וקאמר הכי כי תנן נמי מתניתין נשתלחה לאביו תנן, שמעינן דהא דקתני בבריתא נשתלחה לאביו שושבינות דלאו בנשואי עצמו הוא דנשתלחה לו, אלא בנשואי הבן דעליה אמרינן אביו הוא דנשתלחה לו, דהא אחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב קתני במתני׳ דאלמא בנשואי אחד מן האחין הוא דנשתלחה אותה שושבינות. והיינו טעמא דחוזרת מן האמצע, משום דכיון שהאב הוא שהשיאו אשה לאותו הבן שנשתלחה לו, והוא עשה לו ימי המשתה משלו כדקתני בהדיא נשתלחה לאביו שושבינות דאלמא הוא היה בעל המשתה, נמצאת שושבינות זו שנשתלחה לו מכלל המשתה שעשה לו אביו ומכלל ההוצאה שהוציא עליו באותו משתה היא חשובה, וכאילו המשלח הלוה לאביו מה שהוציא באותה שושבינות, ולפיכך כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע.
ודוקא מי שאביו הוא שהשיאו אשה והוא עשה לו שמחה ומשתה משלו כמו שאמרנו, אבל אם הוא עצמו נשא אשה והוציא בשבעת ימי המשתה משלו, לא דינא ולא דיינא דאינה חוזרת מן האמצע אלא משלו, שהרי כאיניש מעלמא הוא חשוב בדבר הזה ואין כאן דרך לאב כדי שתחזור השושבינות מכלל הנכסים. וזה שאמרנו שמי שהשיאו אביו אשה והוציא במשתה שלו ונשתלחה לו שושבין כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע, לא תימא כיון שחוזרת מן האמצע נעשו כולם שושבינים ואינה חוזרת עד שישמחו כולם עמו, דהא ליכא למימר הכי לפי שהדבר ידוע שזה המשלח לא עשה שושבינות אלא עם זה הבן בלבד והוא שראוי לשמוח עמו ולא שאר האחים, ואע״פ שהרי מן האמצע היא שחזרה השושבינות, זכות הוא שזיכה האב לזה הבן שנשתלחה לו שתהא חוזרת מן האמצע, אבל המשלח אין לו בכך כלום זכות לפי שדינו עם זה הבן הוא ולא עם האחין, וזה הבן הוא שתובע את אחיו בכך להחזיר מן האמצע הואיל וכאילו מלוה היא אצל אביהן, וכיון שכן אין כאן דרך לאחין שישמחו עם זה המשלח.
ולענין מי ששלח שושבינות לאחר ומת המשלח, למדנו שאם שמח אותו שנשתלחה לו עם המשלח בנשואי משלח ז׳ ימי חופה ואחר כך מת המשלח, חייב לשלם אותה שושבינות ליורשיו, אבל אם מת המשלח קודם שישא אשה וישמח ז׳ ימי חופה, אינו חייב לשלם ליורשיו דמצי למימר להו תנו לי שושביני ואשמח עמו. ודוקא היכא דמית משלח ומי שנשתלחה לו קיים הוא דיכול למימר תנו לי שושביני ואשמח עמו. אבל אם מת מי שנשתלחה לו והמשלח קיים ונשא המשלח אשה ועשה ימי משתה ותובע עכשיו את היורשין להחזיר לו את השושבינות ששלח לאביהן, כיון שהמשלח הרי הוא קיים ועשה ימי המשתה, אין היורשין יכולין למימר כיון שלא שמח אבינו אין אנו חייבין להחזיר לך כלום, לפי שיכול המשלח לומר להם העכוב אינו מחמתי שהרי נשאתי אשה ועשיתי חופה ואילו הוה אבוכון קיים היה שמח, אלא חוזרין ועושין בכך לפי מנהג המקום, מקום שנהגו לכפות את היורשין להחזיר את השושבינות למשלח מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין.
והא מילתא אע״ג דליתא בגמרא ילפינן לה מדתניא מקום שנהגו להחזיר קדושין מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין ואמרינן עלה לא שנו אלא שמתה היא אבל מת הוא אין מחזירין מאי טעמא יכולה לומר תנו לי בעלי ואשמח עמו, אלמא כשמת הבעל והיא קיימת דהויא לה עיכובא מחמתיה מציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו, אבל כשמתה היא והבעל קיים דעיכובא מחמתה ליכא למימר הכי, וחיובי היורשין נמי בדין להחזיר לא מחייבינן להו דהא מתה היא ולא שמחה עמו, אלא עושין לפי מנהג המקום ואם נהגו להחזיר כופין את היורשין להחזיר ואם נהגו שלא להחזיר אין כופין אותן להחזיר. הכי נמי לענין שושבינות, כי אמרינן דמצי אמר תנו לי שושביני ואשמח עמו היכא דמית ליה משלח דהוה ליה עיכובא מחמתיה, אבל היכא דמת מי שנשתלחה לו דעיכובא לאו מחמת משלח הוא אלא מחמת מי שנשתלחה לו, עושין לפי מנהג המקום וכופין את היורשין להחזיר במקום שנהגו.
ואע״ג דהא איפסיקא הילכתא לקמן דאפילו מתה היא נמי קידושי לא הדרי, התם לאו משום דמתה ולא שמחה בהדי בעל הוא דלא הדרי כי היכי דתפשוט מינה נמי לענין שושבינות דהיכא דמת מי שנשתלחה לו ולא שמח עם המשלח אין היורשין חייבין להחזיר, אלא משום דסבירא לן דקדושין לטיבועין נתנו הוא דאיפסיקא הילכתא הכי, אבל לענין שושבינות דליכא למימר הכי לפי מנהג המקום עבדינן, כדקתני בברייתא לגבי קידושין מקמי דפסקינן הילכתא לטיבועין נתנו.
ואתרין מקום שנהגו שלא להחזיר למשלח היכא דמית מי שנשתלחו לו הוא, ומעשים בכל יום בימי רבינו הרב זצ״ל ולא היה כופה את היורשין להחזיר למשלח כלום, ואנו כך דנין ועושין אחריו. ובמקום שנהגו להחזיר נמי דאמרינן מחזירין, מסתברא לן דמנכו ליה היורשין למשלח מן השושבינות מאי דאכל ושתה בהדי מורישן, כענין ההוא דאמרינן לקמן אמר רב כהנא כללא דשושבינותא וכו׳ עד אמר אביי נהוג בני גננא עד זוזא אתיא בכרסיה אכליה וכו׳, דלא גרע היכא דמית מהיכא דלא הוה במתא דמנכי ליה מאי דאכל ושתה בהדיה, כדאמרינן הוה במתא איבעי ליה למיתי דשמע מינה הא לא הוה במתא מנכי ליה כדבעינן לפרושי קמן.
הרי ביארנו דין השושבינות היכא דלא שמח עכשיו מי שנשתלחה לו עם המשלח מחמת שמת אחד מהן, וחלקנו את דינם.
אבל היכא דשניהם קיימין ולא מת אחד מהן ונשא עכשיו אשה המשלח ועשה ימי משתה ולא שמח עמו מי שנשתלחה לו השושבינות, דיניה שאם קרא לו המשלח לבא אליו לשמוח עמו ולא בא, נתחייב מי שנשתלחה לו להחזיר כל השושבינות בלי לגבות ממנו כלום, שכיון שמשלח הרי עשה ימי משתה ושלח לו ולא רצה לבא מאי הוה ליה למשלח למעבד, והיינו דאמר רב פפא כללא דשושבינותא הוה במתא איבעי ליה למיתי.
וזה שאמר רב פפא שמע קל טבלא איבעי ליה למיתי במקום שנהגו בכך, אבל במקום שלא נהגו לבא אלא בשליחות, אינו חייב להחזיר לו כלום אלא עד שיקרא לו וישגר בשבילו, ואם לא קרא לו המשלח ולא שגר בשבילו איבעיא ליה לאודועיה, וזה שלא שמח עמו מחמת שלא קרא לו אין אומרים כיון שלא שמח מפסיד משלח השובינות מכל וכל, דכי אמרינן הכי הני מילי היכא דלא שמח עמו מחמת דמית המשלח וקא תבעי השתא השולח יורשין דיליה למי שנשתלחה השושבינות, דיכול למימר אילו הוה אבוכון קיים ונשא אשה היה קורא לי והייתי שמח עמו כמו ששמח עמי, עכשיו שמת תנו לי שושביני ואשמח עמו. אבל היכא דמשלח חי ונשא אשה ולא קרא לו למי שנשתלחה השושבינות לשמוח עמו, כיון שלא קרא לו הרי גלה דעתו שלא רצה להתערב עמו בשמחה, הילכך מנכה לו מה שאכל ושתה עמו בעת ששלח לו השושבינות שלו והשאר מחזיר לו. והיינו דאמרינן לא שמע קל טבלא איבעי ליה לאודועיה לא אודעיה תרעומת אית ליה שלומי משלם, ועד כמה אמר אביי נהוג בי גננא עד זוזא אתיא בכרסיה אכליה, כלומר ולא משלם ליה מידי, ומזוזא עד ארבע מנכי ליה פלגא ומשלם פלגא מכאן ואילך איניש איניש כחשיבותיה, כלומר אם זה המשלח אדם חשוב הוא שאפילו יתר מארבע אצלו כפחות מארבע אצל אחרים הוא, משלם ליה פלגא ומנכה ליה פלגא כדעבדינן בפחות מארבע אצל אחרים. ואם אינו אדם חשוב כיון שיתר מארבע אצלו ממון חשוב הוא, בידוע שלא היה בדעתו בשעה ששגרן לו אלא לדקדק עמו הדבר, הילכך מנכה לו בכדי שאכל ושמח עמו והשאר מחזיר לו.
והכי נמי עבדינן היכא דלא הוה במתא דמנכה ליה מאי דאכל ושתה עמו כפום הדין מנהגא דאמר אביי ויהיב ליה שארא. והיינו דאמרינן כללא דשושבינותא הוה במתא איבעי ליה למיתי, כלומר וכיון דלא אתא משלם ליה לכוליה שושבינות, מכלל דאי לא הוה במתא לא אמרינן איבעי ליה למיתי ומחייב לשלומי לכוליה שושבינות, אלא מנכה ליה מאי דאכל ושתה בהדיה ומשלם ליה שארא כפום הדין מנהגא דאמר אביי בבני גננא.
נקוט האי כללא בידך לענין שושבינות בדרך קצרה, דגבייתה בבית דין לעולם לא הויא אלא לאחר שישא המשלח אשה, אבל קודם שישא אשה וכל שכן מי שמת בלי שישא אשה לעולם אינה נגבית, שהרי כשישא בצנעה יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי כדבעינן למימר קמן, וכל שכן אם לא נשא כלל, וזה אינו צריך לפנים ולא לפני לפנים.
ולאחר שנשא המשלח אשה הוא דאיכא לפלוגי, שאם שמח עמו מי שנשתלחה לו, הרי נתחייב בודאי להחזיר לו השושבינות שלו, בין מת אח״כ המשלח בין לא מת, וגם זה אינו צריך לפנים ולא לפני לפנים.
ואם לא שמח עמו מי שנשתלחה לו השושבינות, הא ודאי רואין אם המשלח קרא לו ולא רצה לבא, הרי נתחייב מי שנשתלחה לו להחזיר לו השושבינות שלו כולה דמאי הוה ליה למעבד.
ואם לא קרא לו ולא שגר בשבילו, אי נמי לא הוה במתא כלל, והוא הדין אם מת מי שנשתלחה לו והיה אותו מקום מקום שנהגו להחזיר היורשין השושבינות, בכי הא עבדינן כפום מאי דאמר אביי נהוג בני גננא וכו׳, הילכך מנכין ממנה בכדי מה שאכל ושתה המשלח על דרך זה שאמר אביי, והשאר מחזיר לו. אלא שיש לחלק בדבר אחד, בין היכא דלא הוה במתא להיכא דהוה במתא ולא אודעיה, דהיכא דלא הוה במתא אין לו עליו תרעומת כלל, והיכא דהוה במתא ולא אודעיה יש לו עליו תרעומת, אבל לענין תשלומין דינם שוה כמו שביארנו:
גמ׳ ורמינהי שלח לו אביו שושבינות – כלומר שלח על ידו ולצרכו שהוא יאכל וישמח עמו דהא לקמן מפליג בין שלח אביו שושבינות לשלח לו אביו שושבינות.
חוזרת לו – לאותו הבן ולא לאמצע כדקתני מתניתין וקשיא למתניתין דסבירא ליה להאי תנא דכיון דשלח האב על יד זה הבן חפץ הוא שלו לבדו יחזיר שושבינות ולא לשאר בניו.
חוזרת מן האמצע – דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן.
נשתלחה לאביו תנן – כדמתרץ לה ואזיל וחוזרת לאמצע דמתניתין היינו חוזרת מן האמצע כדמפרש ואזיל אבל היכא דשלח אביו שושבינות ע״י בנו לאחרים מודה תנא דמתני׳ דחוזרת לאותו הבן לבדו כברייתא.
בד״ה נשתלחה לאביו כו׳ וחוזרת לאמצע כצ״ל דמתניתין כו׳ הבן לבדו כברייתא כצ״ל והס״ד:
תוס׳ בד״ה האתין שעשו כו׳ מן האמצע שהיה על האב לפרוע כצ״ל:
מתניתין. האחים השותפים שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע. חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו. תנא לאומנות המלך שהוא ממנה בכל שנה אחד מכל בית ונמצא שהוא מתמנה בסבת בית אביו ומחמת אחים. ודוקא לאומנות המלך אבל לאומנות אחרת אין אחים חולקים עמה שאפילו השביחו נכסים מחמת עצמם השבח לעצמם ואף על גב דגדולים וגדולים אמרינן דמחלי אהדדי מפני שסומכים שיעשו גם כן אחיהם אבל אם יש אומנות לאחד מן האחים מה להם לחלוק עמו במה שירויח. ועוד דאפילו היכא דאמרינן השבח לאמצע אבל ודאי נותנים לו ההוצאה והוא הדין אם הוא עצמו משביח בעמל ידיו שנותנים לו שכר פעולתו אלא שאין נותנים לו כדין אריס ומעתה איך יתכן שיחלקו אחים באומנתו אלא ודאי דוקא לאומנות המלך אמרינן דנפל לאמצע והיינו דתני עלה לאומנות המלך. ומכל מקום שכר פעולת כל יום כראוי לפועל נוטל לעצמו ובשאר הריוח חולקים דוקא השותפים אבל חלקו אמרינן שלא נתכוונה המלכות אלא להרויח לזה. והארכנו בזה משום דחזינן בה פירושי דלא דייקי (והירושלמי יש לפרשו). וקשיא לי כיון דהיינו טעמא דנפל לאמצע מפני כי מה שנפל לאומנות המלך מחמת אחים הוא מאי שנא דמקשינן הברייתא דקתני מחמת אחים לאחים פשיטא ואמתניתין לא מקשינן הכי. ועוד מאי שנא דנקט במתניתין האחים השותפים ובברייתא לא תנא שותפים. ואין לפרש דבברייתא מיירי אף על פי שאינם שותפים אלא אומרים לו בפירוש כי מחמת אחים ממנין אותו. דכיון דאמרינן בגמרא מהו דתימא חורפא גרם ליה מכלל שאין אומרים לו בפירוש. עוד נראה לפרש השותפים שהם שותפים בכל ריוח שירויחו באומנות ובכל דבר ולא הוצרך לומר אם למד אחד מהם אומנות מעצמו דבסתם הריוח לאמצע שהרי התנו ונשתתפו בכל ריוח אלא כי איצטריכא ליה לאשמועינן כגון שנפל לאומנות המלך שאין זה ביד האדם אלא כפי שיעלה רוח המושל וסלקא דעתך אמינא במלתא דלא שכיחא ואין בידו לא אסיק אדעתיה קמשמע לן דאפילו הכי נפל לאמצע והיינו דתני עלה לאומנות המלך (ומתניתין הוה אמינא כגון שנפל לאומנות) ומחמת עצמו והא דתניא אם מחמת אחים לאחים מיירי באחים שלא נשתתפו בכל ריוח דהא ברייתא לא קתני השותפים ואפילו הכי כיון שהדבר ידוע שמנהו המלכות מחמת שכך דרכו למנות מכל בית ובית בשביל כל האחים והגיע זמן בית זה למנות אחד מהם אף על גב דהאי חריף טפי לא אמר חורפא גרם ליה וחולקין.
(145a:8) והא מקום שנהגו להחזיר מחזירים קתני. ואם תאמר מאי שנא דלא קשיא ליה אמילתיה דרבי נתן והא במקום שלא להחזיר אין מחזירים קאמר והיכי אמרת דקדושין לאו לטבועין נתנו. יש לומר הא ודאי לא קשיא ליה דאף על גב דקדושין לאו לטבועין נתנו כיון שנהגו שלא להחזיר מסתמא לטבועין נתנו ולא היה מצפה לחזרתן אם תמות היא הואיל ונהגו שלא להחזיר אבל אדרבי יהודה הנשיא קשיא ליה כיון דאמרת דקסבר דקדושין לטבועין נתנו כי נהגו להחזיר מאי הוי הלא המקדש נתייאש מחזרתן דהיינו טעמא דאמר לטבועין שהוא מתייאש מחזרתן וגומר בלבו לתת על דעת שלא יחזיר הלכך כשנהגו להחזיר מתנה הוא דקא יהבי בההיא שעתא ויכולה אשה זו שתאמר אין חפצי ליתן לו מתנה. וסוגיא דשמעתא הכי דכל היכא דאמרינן מקום שנהגו להחזיר מחזירים דינא הכי הוא ואף במקום שאין שם מנהג ידוע אי נמי בעיר חדשה שאין שם מנהג כלל מחזירים. והיכא שמת הוא שהיא יכולה לומר תנו לי בעל ואשמח עמו ולפיכך אין מחזירים לדברי הכל זו במקום שנהגו להחזיר אין מחזירים כדמוכח בסוגיין.
הכי קאמר וסבלונות ודאי מקום שנהגו להחזיר מחזירים. ומשום דבמלתא דרבי נתן קתני מקום שנהגו להחזיר קידושין ובמלתא דרבי יהודה לא קתני קדושין אלא במקום שנהגו סתם קתני משום הכי אוקימנא דרבי נתן דסבר קדושין לאו לטבועין נתנו דהא בהדיא קאמר מקום שנהגו להחזיר קדושין מחזירים ורבי יהודה הנשיא בסבלונות מיירי והכי קאמר דוקא בסבלונות מקום שנהגו להחזיר מחזירים אבל בקדושין אין מחזירים דלטבועין נתנו.
אלא באשת ישראל שזנתה במאי אילימא ברצון לית לה כתובה אבל קשיא ליה היכי קאמר רבי מאיר בתולה גובה מאתים דאף על גב דאוקימנא (הכי) דהיכא דהדר ביה לכולי עלמא (אין) מחזירים.
(ח) מתניתין. שכיב מרע שכתב כל נכסיו כו׳. למאן דאמר דהיכא דאיכא קנין אם עמד אינו חוזר אפילו במחלק כל נכסיו מתניתין בדליכא קנין וכששייר מתנתו קיימת במתנת שכיב מרע במקצת אם עמד אינו חוזר אף על גב דליכא קנין דמתנת שכיב מרע קיימת בדבור או מן התורה או מדרבנן וכן אתה צריך לומר לדעת רב דאמר מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין אם עמד אינו חוזר. והא דאמרינן הכא דתנא דמתניתין אזיל בתר אומדנא משום דקתני לא שייר אין מתנתו קיימת דמבטלינן לה מתנת שכיב מרע שדינה לקנות בדיבור ואמרינן כיון שחלק כל נכסיו מחמת מיתה נתן אי נמי דלא כרב.
מאן תנא דאזיל בתר אומדנא. פירוש דאף על גב דדברי שכיב מרע כקנין כיון שכל נכסיו חלק ולא שייר קרקע כל שהוא אזלינן בתר אומדנא ואמרינן שלא היה אלא מחמת מיתה שאין אדם עשוי ליתן כל נכסיו מחיים. רבי שמעון בן מנסיא דאית ליה שמבטלים קנין גמור מחמת אומדנא מיהו בששייר קרקע כל שהוא אין כאן אומדנא דאמר אי קאי סמיך על אותו שיור ואף על פי שהשיור כל שהוא הרי גלה בדעתו שהשיור ההוא חשוב בעיניו. אי נמי לא היה משיירו אם לא אמר כי יש לו תקוה וכיון ששייר ונתן מוכחא מלתא דמה שנתן מחיים נתן. והאי טעמא בתרא לא נהירא דאם כן במצוה מחמת מיתה במקצת מאי טעמא לא אמרינן שאם עמד חוזר אף על גב דקנו מיניה. אבל יש לומר שהשטר מוכיח שהוא מקוה לעמוד מחליו ובמצוה מחמת מיתה ליכא למימר הכי והיינו נמי דקיימא לן מתנת שכיב מרע במקצת הרי היא כמתנת בריא דבעיא קנין לפי שהוא מקוה לעמוד מחליו אבל מחלק כל נכסיו מוכחא מלתא שאינו מקוה לעמוד מחליו ובמצוה מחמת מיתה דתקינו רבנן שתהא מתנתו קיימת שלא תטרף דעתו עליו. ומחלק כל נכסיו דקאמרינן דוקא שנותן בסתם דאמרינן זיל בתר אומדנא ואין אדם נותן כל נכסיו מחיים לא לאחרים ולא ליורשים אלא מחמת מיתה נתן אבל אם נתן מקצתם לאחר מיתה שיורא הוי ואמרינן מה שנתן סתם מחיים נתן. ומדאמרינן נמי לקמן חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת דאומדנא נמי דקאמרינן היינו במחלק כל נכסיו ויש לחוש שמא יש לו נכסים במדינה אחרת אין כאן אומדנא.
רבי שמעון שזורי היא דתנן בראשונה היו אומרים כו׳. רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן. הוא הדין דתנא קמא נמי אזיל בתר אומדנא אלא להכי נקט רבי שמעון שזורי משום דאזיל בתר אומדנא טפי מתנא קמא. אי נמי רבי שמעון שזורי ומחלקתו קאמר. כתב הרב אלפסי זצ״ל דהיינו ארבעה דאינון יוצא בקולר ומפרש בים יוצא בשיירא ומסוכן כולהו בצוואה דידהו כמצוה מחמת מיתה. ונראה בעיני דוקא ביוצא בקולר ובמסוכן ואף על פי שאינו מחלק כל נכסיו חוזר במתנתו ואפילו בקנין שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ואם מת מתנתו קיימת בדברים במצוה מחמת מיתה ולא בעי קנין אפילו במקצת דכיון שהוא מסוכן וקרוב למיתה יותר מן החיים תלינן שהוא מצוה מחמת מיתה אף על גב דלא שמעינן דאמר דקא מית וכן מוכח בגיטין פרק התקבל דאמר רב הונא גטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גטו אם עמד חוזר ומה גטו כיון שאמר כתבו אף על גב דלא אמר תנו אף מתנתו כיון שאמר תנו אף על פי שלא קנו ממנו והא ודאי לא איצטריכא ליה לרב הונא לאשמועינן במחלק כל נכסיו מתנתו קיימת אף על גב דלא קנו מיניה דמתניתין היא דתנן בפרקין המחלק נכסיו על פיו וודאי אף על גב דלא שמעיניה בהדיא שהוא מצוה מחמת מיתה קאמר ואמסוכן קאי דאיירי בה בההיא פיסקא קמשמע לן דבמצוה מחמת מיתה נינהו ומתנתו קיימת בדברים ולא בעי קנין אפילו במקצת. ואין לפרש דדוקא ביוצא בקולר מיירי ולא במסוכן כיון דמודה ליה רב הונא מהשואה מתנה לגט ודאי בין ביוצא בקולר בין במסוכן קאמר אבל מפרש ויוצא בשיירא דלא שייך לדמויי בהו מתנה לגט דלענין גט הוא דאמר אינו רוצה לעגן את אשתו וכתבו ותנו קאמר ולפי שאינו יודע עד מתי יהיה מהלכו ומתי ישוב אבל לענין מתנה מתנתו בקנין קיימא אף על פי שיחזור הרי סתמן של היוצאים בשיירא לסחורה דעתם לחזור ולענין מסוכן דוקא שייך לדמויי מתנה לגט והכי מדמי כיון דאמר רבי שמעון שזורי אף על פי שיש לו שהות לדבר דבריו אמרינן החולי טורדו וכתבו ותנו קא בעי למימר הכי נמי לענין מתנה החולי טורדו מלהקנות בקנין אף על גב דלא שמעיניה בהדיא שהוא מצוה מחמת מיתה ולפיכך מתנתו קיימת בדברים. והא דאמרינן לקמן מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היא גזרה שמא תטרף דעתו עליו. פירוש או שמא לא יספיק להקנות קנין להכי תקינו רבנן שיהו דבריו ככתובין וכמסורין דמה וכי היכי דאמרינן במסוכן דמתנתו קיימת בלא קנין אם מת בקנין נמי אזלינן בתר אומדנא ואם עמד חוזר. ויש מפרש הא דאמר רב הונא מה גט כיון דאמר כתבו אף על גב דלא אמר תנו כו׳ לענין מצוה מחמת מיתה וקמשמע לן אף על פי שאינו מחלק כל נכסיו דבריו ככתובין וכמסורין דמו. ואינו מחוור דמצוה מחמת מיתה מאן דכר שמיה בההיא שמעתתא. וממה שכתב שם הרב אלפסי זצ״ל שמעינן מיניה דהני ארבעה בשכיב מרע דמצוה מחמת מיתה נינהו אתה למד דהוה מפרש לה לדרב הונא למתניתין אף על פי שאין דבריו מחוורין (אלא) לענין מפרש ויוצא בשיירא שדעתו להשתקע במקום שהולך שם ולא איתדר ליה וחזר ואזלינן בתר אומדנא לבטל מתנתו אף על גב דקנו מיניה. מיהו לא אשכחן דנקיט בכי האי גוונא שיהו דבריו ככתובים וכמסורים.
גרסינן בירושלמי איזה מסוכן כל שקפץ עליו שלשה ימים פירוש משעה שנפל למשכב קפץ עליו החולי פתאום ולפיכך חשבינן ליה מסוכן לאחר שלשה ימים. דרך ארץ הקרובים נכנסים אצלו יום ראשון והרחוקים לאחר שלשה ימים וזה אלו ואלו נכנסים מיד.
ולרבא אמר רב נחמן שכיב מרע במקצת בעיא קנין לפי שדעתו מיושבת עליו ומקוה לעמוד מחליו ולא שייך ביה שמא תטרף דעתו עליו. ולרבי זירא אמר רב דאית ליה מתנת שכיב מרע מן התורה אפילו במקצת מתנתו קיימת כיון שהוא שכיב מרע מן התורה וכיון דליכא אומדנא במתנה במקצת אמרינן דאם עמד אינו חוזר דמעכשיו קיימת אבל מחלק כל נכסיו אזלינן בתר אומדנא ואמרינן שלא נתן אלא מחמת מיתה ורב לטעמיה דאמר מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין אם עמד אינו חוזר ולא מתוקמא ליה הא דקתני לא שייר כל שהוא אין מתנתו קיימת אלא בלא קנין. בבריא היאך. נראה דשכיב מרע אפילו במקצת בר אורותי הוא שהרי דרכו ליתן לאחר מיתה שהוא ירא שמא ימות מיהו כשנתן סתם וקנו מידו מתנתו קיימת דליכא אומדנא לומר שלא נתן אלא לאחר מיתה שהרי מקוה הוא לחיות. ותדע בר אורותי הוא מדאמרינן מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן במתנת שכיב מרע דלא בעינן ועד כאן לא פליג עליה רבא משמיה דרב נחמן אלא משום דקסבר מתנת שכיב מרע מדרבנן גזרה שמא תטרף דעתו עליו ולא שייך האי טעמא במתנת שכיב מרע במקצת לפי שדעתו מיושבת עליו.
לעיל ורב נחמן אמר מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא גזרה שמא תטרף דעתו פירוש שמא תטרף דעתו ולא יספיק ליתן בקנין מה שהוא רוצה ליתן. אי נמי אם יודע שדבריו אין מתקיימים שמא יצטער ותטרף דעתו עליו ובדרכי הקנאות אין לו פנאי גם יש לפרש שמא תטרף דעתו עליו אם יטרידוהו ליתן בקנין.
ומי אמר רב נחמן הכי והאמר רב נחמן אף על גב דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול אי אמרת בשלמא דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול. יש למדין מכאן דמכירות שטרות מדרבנן שאם הוא מן התורה לא היה יכול למחול וכדאמרי הכא אי אמרת בשלמא דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול. וקשיא לי אהאי טעמא אם כן מאי שנא מתנת שכיב מרע דהויא דאורייתא למאן דאמר מתנת שכיב מרע מן התורה טפי ממתנת בריא ומכירתן בשטרות דיו לשכיב מרע שתהא מתנתו בדברים כמתנת בריא בקנין אומר שאין אדם יכול למחול שעבודו לחברו אלא על כרחך אי אמרינן דמתנת שכיב מרע בדברים מן התורה הרי היא בהנחלה ויכול להנחיל מה שאינו יכול לקנות השתא דאתית להכי לעולם מכירת שטרות מן התורה אלא המוכר יכול למחול מיהו אם נתנם במתנת שכיב מרע וסבירא לן דמתנת שכיב מרע מן התורה אפילו בדברים ודאי אלימא ממכירה אחרת ואינו יכול למחול למי שהוא בהנחלה וכמו שהוא בהנחלה עמו שאין אחד מן היורשים יכול למחול חוב שנתן אביו לו. ובפרק הזהב תניא גבי אונאה מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון כו׳ יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלים אין גופם ממון מדקא ממעטים להו מדין אונאה מדרשא דקאמר אלמא מכירתם מן התורה ומכל מקום יכול המוכר למחול לפי שאין אדם יכול למכור אלא שעבוד וזכות שיש לו בנכסי חברו אבל חיוב הגוף שחברו מחוייב לו לפרוע לו חובו כדאמרינן פריעת בעל חוב מצוה ונכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה וכל זמן שזה מוחל ללוה חיוב הגוף פקע שעבוד הנכסים ודברי הגאון רבינו יצחק זצ״ל מוכיחים דמכירת שטרות דרבנן.
מתניתין. נפל לאומנות. מפרש בגמרא לאומנות המלך. ופירש רשב״ם והרויח באומנותו ונראה דמיירי בשהפסיד שמשתעבד בעל כרחו ובטל ממלאכתו והשתא הוי דומיא דחלה ונתרפא. ובירושלמי קאמר והלכתא בין להרוחה בין להפסידה. תוספי הרא״ש ז״ל.
וזה לשון הראב״ד ז״ל בהשמטה שבסוף מציעא מחידושיו: (ז״ל) האחים השותפים שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע. חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו. ואמרינן בגמרא תנא לאומנות המלך. עוד תניא אחד מן האחים שמינהו גבאי או פולמוסטוס אם מחמת האחים לאחים אם מחמת עצמו לעצמו. מסתפקא לי מתניתין דקתני נפל לאמצע אם במחמת האחים קאמר כעין הברייתא או שמא אפילו מחמת עצמו משום דשותפי נינהו וכשנעשו שותפים קאמר לכל דבר ובברייתא דמפליג בין מחמת אחים למחמת עצמו בשאינן שותפים ואפילו הכי כיון דמכח אביהם קאתי להו האחים חולקים עמו בין לריוח בין להפסד בלבד שלא יפשע בהפסד. וראיתי בירושלמי דגריס הכי תני האחים השותפים שנפל אחד מהם לאומנות בעסקי המדינה בזמן שבא מכח האחים נוטלים מכח האחים אם מכח בעל הבית נוטלים מכח בעל הבית קתני הכא נוטלים מכח בעל הבית משמע הכא שאפילו מחמת עצמו כיון שהם שותפים כולם נוטלים ולפי זה הענין ברייתא דמפליג בין מחמת אחים למחמת עצמו בשאינם שותפים. אלא דקשיא לי האי לישנא דמאי טעמא לא לתני בין מחמת אחים בין מכח בעל הבית האחים נוטלים עמו. ואפשר הכי פליג בהו דאי איכא אחים קטנים דלאו בני שותפות נינהו אם מחמת האחים דהיינו מכח אביהם אי נמי מכח ממונם שהוא משותף כולם נוטלים ואם מכח עצמו הוא (מן) הקטנים אינם נוטלים. ואם ישאל שואל אם כן דמשום שותפות הוא ואפילו בא מכח עצמו מאי שנא אומנות המלך משאר אומניות הלא שותפים הם לכל דבר ואפילו במציאתם. איכא למימר רבותא קאמר דאפילו אומנות המלך שהוא כמו שררה אל משא מלך כך אנו אומרים שיחלוק להם (המלכות) המלאכות אתא למימר שיחלוק להם הריוח וההפסד בלבד שלא יפשע בהפסד. והא דתניא אחד מן האחים שנטל מאתים זוז והלך ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולים האחים לומר לו אם אתה אצלנו יש לך מזונות כו׳ הא ודאי באחים שלא חלקו מיירי שאם חלקו מחלקו מי איכא למימר שלא יהא ניזון משלו כמו שירצה אלא ודאי כשלא חלקו ונוטל אותן מן האמצע והוא ניזון מן האמצע לפי ברכת הבית. ושמעינן מינה שהאומנות שילמד הריוח יהיה שלו שאם יחלקו הם עמו למה יחשבו לו מזונות לפי ברכת הבית ולא (הפרידה) כמפורדת ריוח הוא להם שילמד האומנות וירויח לאמצע אלא שמע מינה האומנות לעצמה והתם אמרינן אם מכח בעל הבית נוטלים מכח בעל הבית והא ודאי לאומנות דמי ומכח השיתוף נוטלים אחיו עמו קשיא הך אלא שמע מינה דוקא האחים השותפים שנשתתפו בכל דבר ולא מכח ממון אביהם בלבד שהוא משותף ביניהם דההוא ודאי אומנותם ומציאותם לעצמם. וגרסינן נמי התם אמר רבי אמי בן שנראה חלוק בחיי אביו מה שסגל סגל לעצמו כהדא חד בר נש איתעבד סופר נסחא אחרינא ספר בעא אחוה מפלג עמיה אתא עובדא קמי רבי אמי אמר כך אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקים עמו כלומר כיון שאין להם שיתוף אחר אלא שהממון בלבד הוא משותף ביניהם אבל זה אוכל בפני עצמו וזה אוכל בפני עצמו ומה שמותיר ממזונותיו מותיר לעצמו אף מציאותו ואומנות לעצמו ולא לאמצע. תו גרסינן התם רב נחמן בריה דרב שמואל בר נחמן איתפס לבולי כו׳ עד משל אמצע. נראה שעשו אותו ממונה למלאכת המלך והיה צריך להוציא עליה הוצאות ואמר רבי אמי אם יש לו נכסים שהיה מוחזק למלכות בבעל ממון ועל כן מינוהו כי כן דבר המלכות שנותן עיניו בבעלי ממון וממנים אותם על מלאכתם כדי להוציא עליהם וליטול מהם פעמים ירויח ופעמים יפסיד ואמר אם הוא בעל ממון מחמת עצמו ונתן לו מה שיוציא במלאכת המלך מנכסי עצמו ואם יפסיד או ירויח לעצמו ואם אין לו נכסים לעצמו אלא מחמת הממון שהניח להם אביהם נתמנה ינתן (מה) מה שיוציא מן האמצע והריוח וההפסד לאמצע והיינו דקתני בברייתא אם מחמת האחים לאחים כלומר מחמת הממון המשותף ביניהם. גרסינן התם לענין דין כתובה בענין חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו תני רבי שמעון בן גמליאל אומר כל מכה שיש לה קיצא מתרפא מכתובתא כו׳ ובכתובות נמי גרסינן הכי בענין לקתה חייב לרפאותה. איכא מאן דבעי מימר דהא דאמרינן בגמרא דילן לא שנו אלא שחלה בפשיעה כו׳ ברפואה שאין לה קצבה מפני שהיא כמזונות שכמו שניזון מן האמצע כך מתרפא מן האמצע אבל רפואה שיש לה קצבה אפילו חלה באונס מתרפא משל עצמו ומשמע ליה הכי משום דאייתי לה האי מימרא דרבי שמעון בן גמליאל הכא. ואנן לא סבירא לן הכי חדא דהא בשותפי עסקינן כדפרישית לעיל שאפילו מציאותם ואומנותם לאמצע. ועוד רבי (אלעזר) אלעא אדמוקי למתניתין בשחלה בפשיעה לוקמה אפילו באונס וברפואה שיש לה קצבה. אלא ודאי לא שני לן הכא בין רפואה שיש לה קצבה לשאין לה קצבה ואין ללמד מסמוכין דגמרא דבני מערבא.
אבל אני מסופק בדברי רבי שמעון בן גמליאל עצמו אם נאמר כך לגבי בעל עצמו או דילמא לא אמרינן הכי אלא לגבי יורשים משום דגמרא דילן גבי יורשים קתני לה בברייתא אבל במתניתין דקתני לקתה מייב לרפאותה לא קמפליג ולא מידי ועוד דלא אשכח ליה פתרא אלא דאמר לה הרי גיטה וכתובתה ותרפא עצמה אבל בלאו הכי בכל רפואתה מחייב. ועוד אי בבעל עצמו היכי אמרינן מתרפאת מכתובתה וכי גובה כתובתה מחיים אלא שאין זו ראיה אבל מסעד הוא. עד כאן לשונו בהשמטה הנזכרת.
גמרא: ורמינהו שלח לו אביו שושבינות. פירוש שלח לו אביו שושבינות על שמו כשהיא חוזרת עכשיו לאחר מיתת האב חוזרת לאותו הבן ששלחה אביו על שמו ואין לאחים בה כלום. נשתלחה לאביו שושבינות פירוש נשתלחה לאחד מן האחים שהשיאו אביו אשה שושבינות כשהיא חוזרת עכשיו לאחר מיתת האב חוזרת לאמצע כלומר מן האמצע. הרא״ם ז״ל.
ה גמרא שנינו במשנה שהשולח שושבינות עם בנו — הריהי חוזרת לאמצע. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: שלח לו אביו שושבינות, כשהיא חוזרת — חוזרת לו. ואם נשתלחה לאביו שושבינות, כשהיא חוזרת כשהמשפחה צריכה להחזיר — חוזרת מן האמצע. הרי שדינה הראשון של הברייתא חולק על דין המשנה! אמר ר׳ אסי אמר ר׳ יוחנן: כי תנן נמי מתניתין [כאשר שנינו גם כן במשנתנו] שחזרה שושבינות לאמצע, במקרה שנשתלחה השושבינות לאביו תנן [שנינו], כלומר, לנישואי אחד מבניו.
GEMARA: And the Gemara raises a contradiction between the mishna’s ruling that the gifts of groomsmen are reciprocated to the middle, and the first clause of a baraita: If a father sent his son with gifts of groomsmen, when they are reciprocated when that son gets married, they are reciprocated to that son. If his father was sent gifts of groomsmen for the wedding of one of his sons, when they are reciprocated from the father’s estate, they are reciprocated from the middle, i.e., the cost of the gift is divided among the brothers. Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: When we learned the mishna as well, we learned it as teaching the halakha with regard to gifts of groomsmen that were sent to the father for the wedding of one of his sons, not with regard to gifts of groomsmen sent by the father.
הכל
(9) וְהָא אַחִין שֶׁעָשׂוּ מִקְצָתָן שׁוֹשְׁבִינוּת קָתָנֵי תְּנִי לְמִקְצָתָן וְהָא חָזְרָה שׁוֹשְׁבִינוּת קָתָנֵי ה״ק הָכִי קָאָמַר חָזְרָה לִגְבּוֹת נִגְבֵּית מֵאֶמְצַע.
The Gemara objects: But the mishna teaches the halakha with regard to brothers, some of whom brought gifts of groomsmen. The Gemara responds: Emend the text of the mishna and teach it as saying: With regard to brothers, to some of whom gifts of groomsmen were brought. The Gemara objects: But the mishna explicitly teaches the halakha if the gifts of groomsmen are reciprocated. The Gemara responds: This is what the mishna is saying: When it is collected from the brothers in return, it is collected from the middle.
והא עשו מקצתן שושבינות קתני – דמשמע שהן עשו לאחרים ושלחו דורונות ועכשיו כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע ואכתי קשיא ברייתא למתני׳. אימא הכי לעולם כדקתני ברייתא ומתני׳ תריץ ליה הכי שעשו שושבינות למקצתן שמקצת אחין נשאו אשה ועשו להן אחרים שושבינות דהיינו נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת נגבית מן האמצע. ולעולם מתני׳ כברייתא ולא קשיא ברייתא למתני׳:
והא חזרה שושבינות קתני מתני׳ – דמשמע דאחין הללו עשו שושבינות לאחרים ועכשיו שילמו להן שושבינות והוי לאמצע. אימא חזרה לגבות מהן שהן משלמין נגבית מן האמצע ולעולם כברייתא:
תני שעשו למקצתן – פי׳ בחיי האב והוצאה משל אב שהוא היה עושה חופה לבנו לפיכך הוא מתחייב בשושבינות ולא האח ומיהו למאי דתנינן שעשו מקצתן לא מצי למימר תני לי שושביני מן האב שמת שהרי הבן שמח עמו והוא בכך שושבינו.
והוי יודע שאין דין השושבינות תלויה במנהג במי שמת מי שנשתלחו לו יותר ממי שהוא קיים דכיון דעכובא לאו מיניהו הוא לא מצי למימר תנו לי שושביני מדינא ועוד דלא שייך הכא כלל תנו לי שושביני אלא שמת משלח דמצי למימר כשם שעשיתי לו כבוד כך הוא חייב לעשות לי ואשמח בכבודו אבל אין לומר כן בשמת מי שנשתלחו לו שאין הלה רוצה בכבודו תדע שהרי אפי׳ הוא חי אי לא אודעיה ולא שמח עמו שלומי משלם ומה שאמרו בקדושין מתה היא מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין לא מפני שתאמר אשמח עמו אלא כך הוא הקדושין שלא להחזיר בהן אלא במקום שנהגו אבל שושבינו׳ חייב להחזיר מן הדין.
ותמהני על הרב ר׳ יהוסף הלוי ז״ל, היאך תלאו במנהג בשמת מי שנשתלחו לו אבל מה שהעיד על רבינו הגדול ז״ל רבי יצחק רבו ז״ל שלא היה דן כן במקומו ואין למדין הלכה ממעשה שמא מנהג ידוע שם שלא להחזיר ואני מסתפק מאד לפסק הלכה למת משלח אם יכול לומר תנו לי שושביני ואשמח עמו משום דאסיקנ׳ בסבלונות הילכת׳ בין שמת הוא בין שמת׳ היא ואפי׳ הדר ביה איהו סבלונות הדרי ובשלא אכל שם אפי׳ מאכל ומשקה הדר אלמא לא מצית למימר תנו לי בעלי ואשמח עמו. וא״ת שושבינות שאני שאין דינא לגבות אלא בעונתה והרי מת משלח קודם שנשא והא אנן מדין קדושין גמרינן דאמר שמואל עלייהו שיכולה לומר תנו לי בעלי ואשמח עמו אלא משמע דהילכת׳ כמאן דלא סבר תנו לי ואשמח עמו כלל ולעולם הדרי כולהו בר מקדושין דלעולם לה הדרי דלטבועין נתנו לעולם.
ומיהו קשה לי, הא שמואל הוא דאמר בקדושין מת הוא אין מחזירין והוא דאמר מעשה באדם אחד כהלכה דר׳ אחא שר הבירה דאמרו בסבלונות מחזירין ואע״פ שמת הוא וי״ל אמוראי נינהו מר עוקבא משמיה דשמואל פליג אדרב יהודה משמיה דשמואל אי נמי ההיא דרב אחא תנאי היא והא דלא מייתינן מינה בגמ׳ דלא מצית למימר תנו לי בעלי משום דמימר׳ היא ושמא נאמר עוד שאין בדין הסבלונות לטעון תנו לי בעלי ואשמח עמו ואפי׳ למאן דסבר הכי גבי קדושין דהא משמע באוקמתין דברייתא דהיכא דהדר ביה איהו לאו דינא ולא דיינא דאין מחזירין קדושין ואפילו לר׳ יהודה הנשיא [ד]אמר מת הוא מחזירין ולא מצי למימר תנו לי בעלי ואפי׳ הכי בסבלונות מחזירין אפי׳ הדר ביה איהו אלמא דין סבלונות שאני, ומעתה נאמר בשושבינות במת משלח דאין מחזירין דתנו לי שושביני ואשמח עמו דברי הכל הוא.
ודעתי נוטה למה שכתבתי למעלה דקדושין דהדר ביה איהו י״ל דלכולי עלמא לטבועין נתנו אי נמי מעיקרא הוא דסלק׳ דעתך למימר דבהדר ביה אין מחזירין בכולן עד דאתו בתראי רב פפא ורבינא וחביריו דאפי׳ הדר ביה מחזירין בסבלונות וכ״ש מת הוא וה״ה לשושבינות.
והוי יודע שאין דין השושבינות תלויה במנהג במי שמת מי שנשתלחו לו יותר ממי שהוא קיים דכיון דעכובא לאו מיניהו הוא לא מצי למימר תנו לי שושביני מדינא ועוד דלא שייך הכא כלל תנו לי שושביני אלא שמת משלח דמצי למימר כשם שעשיתי לו כבוד כך הוא חייב לעשות לי ואשמח בכבודו אבל אין לומר כן בשמת מי שנשתלחו לו שאין הלה רוצה בכבודו תדע שהרי אפי׳ הוא חי אי לא אודעיה ולא שמח עמו שלומי משלם ומה שאמרו בקדושין מתה היא מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין לא מפני שתאמר אשמח עמו אלא כך הוא הקדושין שלא להחזיר בהן אלא במקום שנהגו אבל שושבינו׳ חייב להחזיר מן הדין.
ותמהני על הרב ר׳ יהוסף הלוי ז״ל, היאך תלאו במנהג בשמת מי שנשתלחו לו אבל מה שהעיד על רבינו הגדול ז״ל רבי יצחק רבו ז״ל שלא היה דן כן במקומו ואין למדין הלכה ממעשה שמא מנהג ידוע שם שלא להחזיר ואני מסתפק מאד לפסק הלכה למת משלח אם יכול לומר תנו לי שושביני ואשמח עמו משום דאסיקנ׳ בסבלונות הילכת׳ בין שמת הוא בין שמת׳ היא ואפי׳ הדר ביה איהו סבלונות הדרי ובשלא אכל שם אפי׳ מאכל ומשקה הדר אלמא לא מצית למימר תנו לי בעלי ואשמח עמו. וא״ת שושבינות שאני שאין דינא לגבות אלא בעונתה והרי מת משלח קודם שנשא והא אנן מדין קדושין גמרינן דאמר שמואל עלייהו שיכולה לומר תנו לי בעלי ואשמח עמו אלא משמע דהילכת׳ כמאן דלא סבר תנו לי ואשמח עמו כלל ולעולם הדרי כולהו בר מקדושין דלעולם לה הדרי דלטבועין נתנו לעולם.
ומיהו קשה לי, הא שמואל הוא דאמר בקדושין מת הוא אין מחזירין והוא דאמר מעשה באדם אחד כהלכה דר׳ אחא שר הבירה דאמרו בסבלונות מחזירין ואע״פ שמת הוא וי״ל אמוראי נינהו מר עוקבא משמיה דשמואל פליג אדרב יהודה משמיה דשמואל אי נמי ההיא דרב אחא תנאי היא והא דלא מייתינן מינה בגמ׳ דלא מצית למימר תנו לי בעלי משום דמימר׳ היא ושמא נאמר עוד שאין בדין הסבלונות לטעון תנו לי בעלי ואשמח עמו ואפי׳ למאן דסבר הכי גבי קדושין דהא משמע באוקמתין דברייתא דהיכא דהדר ביה איהו לאו דינא ולא דיינא דאין מחזירין קדושין ואפילו לר׳ יהודה הנשיא [ד]אמר מת הוא מחזירין ולא מצי למימר תנו לי בעלי ואפי׳ הכי בסבלונות מחזירין אפי׳ הדר ביה איהו אלמא דין סבלונות שאני, ומעתה נאמר בשושבינות במת משלח דאין מחזירין דתנו לי שושביני ואשמח עמו דברי הכל הוא.
ודעתי נוטה למה שכתבתי למעלה דקדושין דהדר ביה איהו י״ל דלכולי עלמא לטבועין נתנו אי נמי מעיקרא הוא דסלק׳ דעתך למימר דבהדר ביה אין מחזירין בכולן עד דאתו בתראי רב פפא ורבינא וחביריו דאפי׳ הדר ביה מחזירין בסבלונות וכ״ש מת הוא וה״ה לשושבינות.
תני שנעשית למקצתן. כלומר, שהאב השיא מקצתן בחייו ועשה הוצאה משלו, ולפיכך הוא מתחייב בשושבינות ולא אותו בן שנשא האשה, כי לאב נשתלחה השושבינות, והילכך כשהיא חוזרת חוזרת לגבות מן האמצע.
מתניתין: האחים שעשו מקצתם שושבינות כו׳. פירוש אחד מן האחים ששלח שושבינות לאחד מנכסי אביו בחיי אביו אף על פי שעל שם עצמו שגרה כיון שמשל אביו שגרה כשהיא חוזרת עכשיו לאחר מיתת האב חוזרת לאמצע. הרא״ם ז״ל.
והר״י ז״ל בעליות פירש וזה לשונו: האחים שעשו מקצתם שושבינות. פירוש האחים ששלח אביהם על ידי מקצתם שושבינות לחתן או ששלח ביד שליח ומקצת האחים נעשו שושבינים לחתן שאכלו ושמחו עמו וחזרה השושבינות כלומר כשהיא משתלמת שאחד מן האחים שעשה לו שושבינות נושא אשה ועושה לו הלה שושבינות חזרה לאמצע וחולקים בה כל האחים ואפילו אותן שלא שמחו עמו. עד כאן.
והר״ן ז״ל כתב וזה לשונו: האחים שעשה אמד מהם שושבינות כו׳. פירוש דכיון שנעשית שושבינות זו מממון האב חוזרת לאמצע דהויא לה כמלוה שהרי נגבית בבית דין ואף על פי שמשל אב נעשית והרי היא כאלו עשאה האב לא מצי מי שנשתלחו לו לומר תנו לי שושביני דהיינו האב ואשמח עמו דכיון דבנו ששמח עמו מתחילה הא איתיה. עד כאן.
תני שנעשית למקצתם. כלומר שהאב השיא מקצתם בחייו ועשה הוצאה משלו ולפיכך הוא מתחייב בשושבינות (אלא) ולא אותו בן שנשא אשה כי לאב נשתלחה השושבינות והילכך כשהיא חוזרת חוזרת לגבות מן האמצע. הרשב״א ז״ל.
ומקשים: והא [והרי] ״אחין שעשו מקצתן שושבינות״ קתני [שנה], משמע שלא האב קיבל מתנות, אלא האחים שלחו שושבינות לאחרים! ומשיבים: תני [שנה] ותקן: ״שעשו למקצתן שושבינות״. ומקשים: והא [והרי] ״חזרה שושבינות״ קתני [שנה] ומשמע: חזרה למשפחה זו! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אם חזרה השושבינות לגבות (להיגבות), שצריך להחזיר אותה — הריהי נגבית מאמצע.
The Gemara objects: But the mishna teaches the halakha with regard to brothers, some of whom brought gifts of groomsmen. The Gemara responds: Emend the text of the mishna and teach it as saying: With regard to brothers, to some of whom gifts of groomsmen were brought. The Gemara objects: But the mishna explicitly teaches the halakha if the gifts of groomsmen are reciprocated. The Gemara responds: This is what the mishna is saying: When it is collected from the brothers in return, it is collected from the middle.
הכל
(10) רַבִּי אַסִּי אָמַר לָא קַשְׁיָא כָּאן בִּסְתָם כָּאן בִּמְפָרֵשׁ כִּדְתַנְיָא שָׁלַח לוֹ אָבִיו שׁוֹשְׁבִינוּת כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת חוֹזֶרֶת לוֹ שָׁלַח אָבִיו שׁוֹשְׁבִינוּת סְתָם כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת חוֹזֶרֶת לָאֶמְצַע.
Rabbi Asi says: Even if the text of the mishna is not emended, it is not difficult and can be reconciled with the baraita. Here in the mishna it is referring to where the father sent the gifts of groomsmen without specifying which son should be ascribed credit for bringing the gifts. There in the baraita, it is referring to where the father specified that the credit for the gifts of groomsmen should be ascribed to a specific son, who receives gifts in return, as it is taught in another baraita: If his father sent gifts of groomsmen on his, i.e., the son’s, behalf, then when the gift is reciprocated, it is reciprocated to him, i.e., to that specific son. If his father sent gifts of groomsmen without specification, then when the gift is reciprocated, it is reciprocated to the middle.
ורב אשי אמר – לא צריך לתרוצי מתני׳ כדמתרצת ולא קשיא כאן בסתם כאן במפרש. שלח לו אביו שושבינות (דלא) אמר בפירוש את תהא שושבינות לפלוני משמע שמה שיחזור לו שלך יהא ובהכי מיירי ברייתא דכמתנה מחיים דמי משום הכי כשהיא חוזרת חוזרת לו. (בסתם לא גרסי׳ לו) אלא מתני׳ מיירי ששלח אביו שושבינות סתם דלא אמר לאחד את תהא שושבינות ולכן כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע: ושמואל אמר לעולם הכי עיקר כדקתני בברייתא והכא במתני׳ ביבם עסקינן משום הכי חזרה לאמצע כגון ששלח אביו בשבילו שושבינות ומת אביו ונשא הבן אשה לאחר כך ולא הספיק אידך להחזיר לו עד שמת ונפלה ארוסתו לפני אחד מן האחין ליבום ואותו המשלם חייב להחזיר לו דורון אע״פ שמת וכשיחזיר חזרה לאמצע ולא ליבם בלבד לפי שיבם אינו נוטל בראוי כבמוחזק ושושבינות זה ראוי היה לבא לאחיו שמת ולא החזיק בה בחייו: ומקשי׳ מכלל דאידך המשלם בעי שלומי אע״פ שמת שושבינו ואמאי חייב הא מצי למימר להו תנו לי שושביני שמת ואשמח עמו ואחזור לו שושבינות ואי לא לא אחזיר לשום אדם אחר תחתיו:
רבי אסי אמר – לעולם מתני׳ כדקתני שהאב שלח שושבינות לאחרים וכשהיא חוזרת חוזרת לאמצע וכו׳ וברייתא דקתני חוזרת לאותו הבן לבדו לא קשיא מתני׳ בסתם ששלח סתם ע״י אחד מבניו ולא פירש דלדעת בן זה שלח הלכך חוזרת לאמצע אבל הברייתא במפרש השושבינות תחזור לאותו הבן הלכך חוזרת לו ואינה חוזרת לאמצע.
כדתניא שלח לו אביו שושבינות – כלומר נתן לו אביו מעות ושלחו לעשות שושבינות כשחוזרת חוזרת לו לבדו אבל שלח אביו שושבינות סתם ולא ייחד לאחד מבניו אף על פי שעל ידי אחד מבניו שלח אינה חוזרת לו לבדו אלא לאמצע.
וכן פירשו בגמ׳ על משנה זו שכמו שכל שמחמת עצמו לעצמו כך אינו יכול לכופם ליתן לו כדי ללמוד והוא שאמרו אחד מן האחים שנטל מאתים זוז מן האמצע והלך ללמוד תורה או אומנות יכולים האחים לומר אם אתה אצלנו יש לך מזונות ואם לאו אין לך מזונות כלומר אין לך מזונות אלא לחשבון ברכת הבית ומה שנטלת יתר משיעור ברכת הבית אתה מפרנס בחשבון חלוקתך:
רב אשי אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש. שהוא שולח השושבינות סתם ואחד או שנים מן האחים הלכו ושמחו עמה כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע וחולקים בה גם אותן שלא נעשו לו שושבינים. כאן במפרש שהוא שולח השושובינות על שם אחד מבניו ודאי לכך נתכוון שיחזיר לו השושבינות ולא יחלקו אחיו עמו וקמשמע לן שאין תולין מה (שאמר כן) האב לא תשוב לבן ולכבוד נתכוון והיינו דקתני שלח לו אביו שושבינות כלומר בעבורו ועל שמו כן נראה בעיני. ורבינו שמואל ז״ל פירש בסתם שאמר לבניו אחד מהם יוליך שושבינות זו לחתן ועמד אחד מהם והוליך, במפרש שקרא לאחד מהם ואמר לו להוליך השושבינות והיינו דקתני שלח לו אביו כלומר שלח בידו. וכן יש לפרש בסתם שאמר לבניו אחד מהם יעשה שושבין לחתן במפרש שקרא לאחד מהם ואמר לו לעשות לו שושבינות. אבל לשון הברייתא מכריע כלשון ראשון דקתני שלח לו אביו שושבינות שלח אביו שושבינות סתם משמע ושהפרש בלשון השליחות.
רב אשי אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש. וזה לשון האר״י ז״ל בעליות: פירוש בסתם וכו׳ (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז״ל).
ר׳ אסי אמר: גם אם נפרש את משנתנו כפשוטה — לא קשיא [אין זה קשה]: כאן במשנה, מדובר שהאב שלח את השושבינות בסתם. כאן בברייתא, מדובר במפרש, כשהשושבינות נשלחת על שמו של הבן השליח. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: שלח לו (עבורו) אביו שושבינות, כשהיא חוזרת — חוזרת לו לאותו בן, שלח אביו שושבינות סתם, כשהיא חוזרת — חוזרת לאמצע.
Rabbi Asi says: Even if the text of the mishna is not emended, it is not difficult and can be reconciled with the baraita. Here in the mishna it is referring to where the father sent the gifts of groomsmen without specifying which son should be ascribed credit for bringing the gifts. There in the baraita, it is referring to where the father specified that the credit for the gifts of groomsmen should be ascribed to a specific son, who receives gifts in return, as it is taught in another baraita: If his father sent gifts of groomsmen on his, i.e., the son’s, behalf, then when the gift is reciprocated, it is reciprocated to him, i.e., to that specific son. If his father sent gifts of groomsmen without specification, then when the gift is reciprocated, it is reciprocated to the middle.
הכל
(11) וּשְׁמוּאֵל אָמַר הָכָא בְּיָבָם עָסְקִינַן שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק.
And Shmuel says: Here in the mishna we are dealing with a man whose married brother died childless [yavam]. The son who brought the gifts of groomsmen died childless, his brother entered into levirate marriage with the widow, and the gifts of groomsmen were reciprocated at the wedding of the yavam. Although the yavam inherits the property of his brother, since the reciprocal gifts were not extant when his brother died, they do not belong solely to him; rather, they are divided among the brothers. This is because the yavam does not take in inheritance the property due the deceased as he does the property the deceased already possessed.
ושמואל אמר – לעולם כדקתני ברייתא דהאב השולח שושבינות על יד אחד מבניו חוזרת לאותו הבן לבדו ומתניתין דקתני חוזרת לאמצע ה״מ שמת הבן שנשתלחה שושבינות על ידו ורוצה היה לחזור לו אלא שמת וייבם אחד מן האחים את אשתו ורחמנא אמר יקום על שם אחיו לנחלה ודינו היה ליטול השושבינות במקום אחיו אי לאו דקרייה רחמנא בכור כדכתיב והיה הבכור וגו׳ ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואמרינן לקמן דאין בכור נוטל פי שנים הלכך חוזרת לאמצע לכל האחין.
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
זה שביארנו שהאב ששלח שושבינות בשם בניו סתם שכשהיא חוזרת חוזרת לאמצע אין פירושו שכל אחד מן הבנים כשישא אשה ישלח להם חלקו מן השושבינות ר״ל שאם היו למשלח בשם בניו ארבעה בנים ושלח שוה שמנה דינרין שישלח בנשואי כל אחד ואחד שוה שני דינרין אלא כל שנושא מהם ראשון ישלח לו כל השמנה ואם כן מהו לאמצע פירושו שאוכלים כל האחים עמו מן השושבינות ואם יש מהם שלא אכל נותנין לו חלקו או שיעור חלקו במעות וכן כתבוה גדולי המפרשים אבל גאוני האחרונים כתבו שמאחר שנעשו כלם שושביניהם אינו חייב לשלם הכל עד שישמח עם כלם אבל כל שנשא אחד ושמח עמו מחזיר חלק זה ששמח עמו והוא לאמצע וכן כתבוה גדולי המחברים ויראה לי שאם כל בני המשלח שמחו עם זה ראוי לדון כדברי הגאונים אבל סתם הדברים שלא שמח עמו אלא אחד מן הבנים וכל שהוא כן ראוי לדון כדעת ראשון:
מי שנשתלחה לאביו שושבינות אע״פ שבנשואיו של בן זה נשתלחה לו הואיל ומ״מ לאביו נשתלחה כגון שהיתה סעודת החופה נעשית בהוצאת האב כשהיא חוזרת אחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל אם נשתלחה השושבינות לבן כגון שהיתה הוצאת הסעודה נעשית משל בן אינה חוזרת אלא מחלק הבן ומ״מ בראשונה אע״פ שחוזרת מן האמצע אין אומרים שיהו כלם שושבינין לשמח כלם עמך שמאחר שבנשואיו של זה נשתלחה אין שם שושבין כדי לשמוח עם זה אלא הוא לבד:
ושמואל אמר הכא ביבם עסקינן. פירוש שמואל אתא למימר דמתניתין אפילו במפרש משכחת לה וביבם. מיהו מתניתין בסתם נמי היא לשמואל דאי במפרש בלחוד וביבם היכי תנן במתניתין שעשה אחד מהם שושבינות בחיי האב כיון דביבם עסקינן מה לי בחיי האב מה לי לאחר מותו והרי אח זה שעשה שושבינות משלו עשאה וכשמת הרי הוא לאמצע לפי שאין היבם נוטל בראוי כבמוחזק אלא ודאי שמואל הכי קאמר דמשכחת לה למתניתין אפילו במפרש וביבם ומיהו עיקרא דמתניתין בסתם היא ומשום הכי נקט בחיי האב לומר דמשל אב היתה ולפיכך חוזרת לאמצע. כן נראה לי. הר״ן ז״ל.
הא דאמרינן שלח אביו סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע דוקא ששלח האב בשם בניו סתם שנמצא שהבנים הם השושבינים והא דקתני סתם כלומר שלא סיים אחד מן הבנים. אבל אם לא שלחה בשם בניו אלא בשם עצמו שנמצא שהוא עצמו שושבים אם נשא האב אשה אחרת ושמח עמו אותו אחר שבעת ימי משתה ואחר כך מת האב קודם שתחזור אליו השושבינות חייב האיך לשלם וכשחוזרת חוזרת לאמצע. ואם מת האב קודם שישא אשה אחרת האיך לא משלם מידי דמצי אמר ליה תנו לי שושביני כו׳. נמצא עכשיו העולה בידינו בדין זה שהאב ששלח שושבינות לאחר בחייו בשם אחד מבניו בפירוש כשהיא חוזרת חוזרת לאותו הבן שנשתלחה בשמו ואין לאחד מן האחים בה כלום. ואם שלחה האב בשם בניו סתם בלי שיסיים אחד מהם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע. אלא מיהו מסתברא לן שאם הבנים כולם שמחו עם אותו שנשתלחו לו אותה שושבינות אינו חייב לשלם אלא כשישא כל אחד מהם אשה וישמח גם הוא עם כולם כמו ששמחו כולם עמו הואיל וכולם הם השושבינים אבל אם שמח עם אחד מהם ולא עם כולם אינו חייב לשלם השושבינות כולה אלא משלשים אותה ומי ששמח עמו נוטל חלקו ומי שלא שמח עדיין עמו אינו נותן לו כלום עד שישמח עמו. והא מילתא דתליא בסברא היא דכיון ששלחה האב בשם בניו שנמצא שכולם הם השושבינים אם אתה אומר שכיון ששלת (ששמח) ושמח עם אחד מהם נתחייב לשלם את הכל נמצאת מחייב אותו שנשתלחה אליו השושבינות להחזיר אותה בלי שישמח עם שושבינו ומדת הדין לקתה בכך. ועור למדנו שמי שהשיא אביו אשה ועשה לו משתה ונשתלחה לו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע דהא קתני נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע וליכא לאוקמה כשנשתלחה לו בנשואי עצמו ושמח עכשיו עם המשלח בנישואי (משלח) משולח ומת קודם שיחזור השושבינות חדא דאם כן האי נשתלחה לאב מיבעי ליה שהרי אין בכאן דרך לבן כי היכי דליתני אביו. ועוד מדאוקמה רבי יוחנן מתניתין דקתני האחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב כו׳ כשנשתלחה לאביו וקאמר הכי כי תנן נמי מתניתין נשתלחה לאביו תנן שמעינן דהא דקתני בברייתא נשתלחה לאביו שושבינות דלאו בנישואי עצמו הוא שנשתלחה לו אלא בנישואי הבן דבהכי מיירי מתניתין דהא אחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב קתני במתניתין (דאל״מ) דאיכא למימר בנישואי אחד מן האחים הוא שנשתלחה אותה שושבינות והיינו טעמא דחזרה מן האמצע משום שכיון שהאב הוא שהשיאו אשה לאותו הבן שנשתלחה לו והוא עשה לו ימי משתה משלו כדקתני בהדיא נשתלחה לאביו שושבינות דאלמא הוא היה בעל המשתה נמצאת שושבינות זו שנשתלחה לו מכלל המשתה שעשה לו אביו ומכלל ההוצאה שהוציא עליו באותו משתה היא חשובה וכאלו משלחה לו לאב במה שהוציא באותה שושבינות ולפיכך כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע. ודוקא מי שאביו הוא שהשיאו אשה והוא עשה לו שמחה ומשתה כמו שאמרנו אבל אם הוא נשא אשה והוציא בשבעת ימי המשתה משלו לא דינא ולא דיינא דאינה חוזרת מן האמצע. וזה שאמרנו שמי שהשיאו אביו כו׳ חוזרת מן האמצע לא תימא כיון שחוזרת מן האמצע נעשו כולם שושבינים ואינה חוזרת עד שישמחו כולם עמו הא ליכא למימר הכי לפי שהדבר ידוע שזה המשלח לא עשה שושבינות אלא עם זה הבן בלבד והוא שראוי לשמוח עמו ולא שאר אחים ואף על פי שהרי מן האמצע היא שחזרה שושבינות זכות הוא שזיכה הדין לזה הבן שנשתלחה לו שתהא חוזרת מן האמצע אבל למשלח אין בכך כלום זכות לפי שהדין עם זה הבן הוא ולא עם האחים וזה הבן הוא שתובע את אחיו בכך להחזיר מן האמצע וכאלו מלוה היא אצל אביהם וכיון שכן אין כאן דרך לאחים שישמחו עם המשלח. הרא״ם ז״ל.
וכתב בעל השרדי ז״ל דיני השושבינות לא נאמר אלא במעות בלבד אבל כל שאר מילי כגון פירות כסות וכלים שאדם שולח לחתן אינו יכול לחזור ולתובעו בהם. ולשאר אדם שאינו חתן אפילו מעות מתנה הוו כל מאי דמשדר ליה. וכן כתב הרמב״ם ז״ל וזה לשונו: וכן השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן ופירות כו׳ ולא נאמרו דיני שושבינות אלא במעות ולחתן בלבד. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.
ואילו שמואל אמר: גם אם נפרש את משנתנו במפרש, הכא [כאן] במשנה, שחזרה השושבינות לאמצע, ביבם עסקינן [אנו עוסקים], כאשר מת הבן השושבין בלא בנים, ואחיו יבם את אשתו, ובחתונת היבם נשלחה לו השושבינות. ועל כך נאמר שאין הוא לבדו מקבלה, אלא היא מתחלקת בין האחים. שאף שיבם יורש את אחיו, מכל מקום אינו נוטל במה שראוי לבוא לידי אחיו כמו במה שכבר היה מוחזק בידי האח.
And Shmuel says: Here in the mishna we are dealing with a man whose married brother died childless [yavam]. The son who brought the gifts of groomsmen died childless, his brother entered into levirate marriage with the widow, and the gifts of groomsmen were reciprocated at the wedding of the yavam. Although the yavam inherits the property of his brother, since the reciprocal gifts were not extant when his brother died, they do not belong solely to him; rather, they are divided among the brothers. This is because the yavam does not take in inheritance the property due the deceased as he does the property the deceased already possessed.
הכל
(12) מִכְּלָל דְּאִידַּךְ מְשַׁלֵּם לֵימָא תְּנוּ לִי שׁוֹשְׁבִינִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ.
The Gemara asks: Is it possible to conclude by inference from Shmuel’s statement that the other side, i.e., a friend who had received gifts of groomsmen from the deceased, is obligated to repay the gifts of groomsmen he received from the deceased? Why should this be so? Let him say: Give me my groomsman and I will rejoice with him. Since the one who gave him the gifts is deceased, he is not obligated to reciprocate.
ומקשה גמרא מכלל דאידך – אותו שנשתלחה לו שושבינות על ידי זה הבן שמת בעי שלומי בתמיה וכי יש לו לשלם שושבינות ליורשי שושבינו שמת והלא יכול לומר תנו לי שושביני ואשמח עמו ואוכל בחופתו כמו ששמח גם הוא ואכל בחופתי וכיון שמת נפטרתי מלשלם שכן מנהג שושבינות להביא דורון ולאכול עמו בחופתו.
ושואלים: מכלל הדברים אתה שומע דאידך [שהאחר] שנשלחה לו השושבינות על ידי האח שמת, משלם? לימא [שיאמר]: ״תנו לי שושביני ואשמח עמו״, ומכיון ששושבינו אינו נמצא, אינו חייב בכך!
The Gemara asks: Is it possible to conclude by inference from Shmuel’s statement that the other side, i.e., a friend who had received gifts of groomsmen from the deceased, is obligated to repay the gifts of groomsmen he received from the deceased? Why should this be so? Let him say: Give me my groomsman and I will rejoice with him. Since the one who gave him the gifts is deceased, he is not obligated to reciprocate.
הכל
(13) מִי לָא תַּנְיָא מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְזִיר קִדּוּשִׁין מַחְזִירִין מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַחְזִיר אֵין מַחְזִירִין וְאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר אַבָּא אָמַר מָר עוּקְבָא אָמַר שְׁמוּאֵל לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁמֵּתָה הִיא אֲבָל מֵת הוּא אֵין מַחְזִירִין מ״ט מַאי טַעְמָא יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר
Isn’t it taught in a baraita (Tosefta, Pesaḥim 3:1) with regard to similar circumstances: In a place where people are accustomed to return the betrothal money when the betrothed man or woman dies, they return it; in a place where people are accustomed not to return it, they do not return it. And Rav Yosef bar Abba says that Mar Ukva says that Shmuel says: They taught this only with regard to when the woman dies, in which case one follows the local custom. But if the man dies, all agree that they do not return the money. What is the reason for this? Since she can say:
הא דאמרינן מקום שנהגו לחזור מחזירין – יש מפרשים מקום שנהגו דקתני בכולה שמעתא סתמא כמקום שנהגו דמי קאמר דאי איכא מנהג פשיטא דבתר מנהג אזלינן ואפי׳ במת הוא וליכא מאן דפליג דאיכא דאמרי כי אמרי מנהגא מילת׳ היא כגון שהתנו עליו אנשי העיר או שבעה טובי העיר במעמידין אבל שאר מנהגי לא מבטלינן בהו הלכה אלא בהלכה כופפת והילכתא כי האי לישנא בתרא וכענין מה שאמרו ורשאין בני העיר להתנות וכו׳ בפרק קמא דמכלתי׳ (ח,ב).
הא דאמרינן: מקום שניהגו להחזיר מחזירין. יש מפרשים מקום שנהגו דקתני הכא היינו סתמא, כלומר, דכל סתם מקומות דינו כמי שנהגו, דאי בדאיכא מנהג פשיטא דמחזירין, דבתר מנהגא אזלינן, ואפילו מת הוא, ובהא ליכא מאן דפליג. ולפי פירוש זה קשיא לי לישנא דסופא דברייתא דק[ת]ני מקום שניהגו שלא להחזיר אין מחזירין, דאלמא סתמא אין מחזירין, מדלא קתני מקום שנהגו שלא להחזיר. ואפשר לומר דמקום שנהגו שלא להחזיר גרסינן, וכדמתני׳ בברייתא דהמארס את האשה, דקתני שלא להחזיר אין מחזירין. וכן מצאתי הגירסא במקצת הספרים. ויש מפרשים דנהגו ממש קאמר, ומיהו לא שהסכימו עליו שבעה טובי העיר אלא שנהגו כן, והא מנהגא מילתא היא, היינו כשהתנו אנשי העיר או שבעת טובי העיר במעמד אנשי העיר, וכן ראיתי בתשובה לרב אלפסי אבל בסתם מנהגין כל שהן נגד הדין אנו עושין בהן דין ולא אמרו באלו מנהג מבטל הלכה (ירושלמי ב״מ פ״ו ה״א מסכת סופרים פי״ד, יח), ולפיכך כשמת הוא אפילו נהגו להחזיר אין מחזירין, לפי שהדין נותן שתהא יכולה לומר תנו לי בעלי ואשמח עמו. אלא שצריך לי עיון באותן שאמר בריש פרק המקבל (ב״מ קד.) שדורשין בהן לשון הדיוט ואחד מהם אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ומדוחק יש לי לומר דהכי קאמר, כל סתם מקומות שלא נהגו להחזיר, שורת הדין אין מחזירין אפילו מתה היא, אבל במקום שנהגו להחזיר מחזירין כשמתה היא אבל לא כשמת הוא, (ונתנה) [ונתלה] המנהג בטעות, שאי אפשר שהעבירו את הדין (כתבתי) [בתרתי], שתחזיר ועוד אחרת אפילו כשמת הוא, אלא עיקר המנהג בשמתה היא דוקא היא, אלא שטעו וניהגו אחר כך אפילו בשמת הוא שלא מעיקר המנהג. ואי נמי יש לפרש דהכי קאמר, במקום שנהגו להחזיר כשמתה היא אין למדין מן המנהג פושט בכל ואפילו כשמת הוא, דאם כן תלקה מדת הדין ביותר, לפי שיכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו.
מי לא תניא מקום שנהגו להחזיר קדושין לכתובה מחזירים. נראה לי דלא גרסינן הכא לכתובה דהא מוקים לה שמואל במתה ומתה אין לה כתובה. אבל במת הוא אין מחזירים כלומר אף על פי שנהגו להחזיר במתה היא אין מחזירים במת הוא אלא אם כן היה המנהג ידוע במת הוא. הראב״ד.
מקום שנהגו כו׳. והר״ן כתב וזה לשונו: ואחרים פירשו דכי אמרינן מנהג מבטל הלכה הני מילי כגון שהתנו עליו אנשי העיר או שבעה טובי העיר במעמדם אבל מנהגות שנהגו אנשי העיר מעצמם לא מבטל הלכה אלא דבהלכה רופפת אזלינן בתריה והכא בכי האי גוונא עסקינן ומאי דתלי חזרת קדושין במנהגא היינו טעמא משום דמספקא ליה בקידושין אי לטיבועין ניתנו או לא וכיון דספקא הוא במנהגא כל דהוא סגי להכריע אבל במת הוא דמצית למימר תנו לי בעלי ואשמח עמו הדין ברור אצלינו דלטבועין נתנו ולא מצי מבטל ליה האי מנהגא דקליש משום הכי אפילו במקום שנהגו להחזיר אין מחזירים. ונקטינן הלכה דכל היכא דמת משלח מצי מי שנשתלחו לו למימר תנו לי שושביני ואשמח עמו וכדמשמע בסוגין דהכא דאף על גב דלקמן גבי סבלונות פסקינן בין שמתה היא בין שמת הוא ואפילו הדר ביה איהו סבלונות הדרי סבלונות שאני לפי שהם של משלח לגמרי מה שאין כן בשושבינות שאינה אלא מלוה קלישתא שאפשר שלא תבוא לידי גביה לעולם ואין חיובו אלא באותו ענין ממש שנשתלחה לו וכדאמרינן לקמן בברייתא עשה עמו בפומבי כו׳ הילכך מיבטלא בכל דהו וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפרק ז׳ מהלכות זכייה וכן עיקר אף על פי שהרמב״ן ז״ל חולק בזה.
ולענין מת מי שנשתלחו לה אם בנו חייב להחזיר שושבינות למשלח אם לאו מיסתברא דתלי במנהגא. ובמאי דסלקא דעתין השתא בקידושין וכדאמרינן מי לא תניא מקום שנהגו להחזיר קדושין מחזירים כו׳ ואמר רב יוסף בר אבא לא שנו אלא במתה היא אבל במת הוא אין מחזירים דאלמא כל היכא דאין מחזירים בקדושין למאי דסבירא לן השתא בשושבינות נמי אין מחזירים הילכך מת מי שנשתלחו לו הוה ליה כמתה היא ותלי במנהגא. וכן דעת ה״ר יוסף הלוי ז״ל וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפרק הנזכר. וטעמא דמילתא דכיון שמת מי שנשתלחו לו מספקא מילתא אם נכסיו משועבדים לו אם לאו מכיון שאינו יכול לשמוח עם המשלח כדרך ששמח המשלח עמו ומשום דמספקא מילתא אזלינן בתר מנהגא. אבל הרמב״ן ז״ל חולק בדבר ואמר כיון דעיכובא לאו מחמת משלח הוא לא מצו יורשי מי שנשתלחו לו למיפטר נפשייהו מפני שאין מי שנשתלחו לו יכול לשמוח דאמר להו משלח עיכובא לאו מנאי הוא דהא קאימנא והביא ראיה מדאמרינן לקמן דאפילו הוא חי ולא אודועיה שלומי משלם. ומה שאמרו בקידושין מתה היא מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירים לא מפני שתאמר אשמח עמו אלא מפני שדין הקידושין כך הוא שלא להחזיר אלא במקום שנהגו אבל שושבינות חייב להחזיר מו הדין (אחד) עד כאן תורף דבריו ואינו נוחין אצלי דכי אמרינן לקמן דאף על גב דלא אודועי שלומי משלם על כרחך היינו טעמא משום דעליה רמי דמי שנשילחו לו רמי למיקם במילתא ולמידע דאם איתא דפשיעותא דמשלח היא האיך הוא משלם והא אפילו היכא דמית ואניס מצי מי שנשתלחו לו למימר תנו לי שושביני כל שכן היכא דאיתיה ופשע במילתא אלא ודאי עליה רמי דמי שנשתלמו לו רמי לידע מתי יעשה חברו נישואין שיחזיר לו שושבינות וכך הוא המנהג שהרי אין אדם אומר לחבירו נישואין אני עושה ביום פלוני החזר לי שושבינות ומשום הכי אמרינן דאף על גב דלא אודעיה שלומי משלם דעליה דידיה רמי לבא ולשמוח אבל היכא דמית שאי אפשר לו קרוב הדבר שהוא פטור ומשום הכי תלי במנהג וכדאמרינן השתא בקידושין. ומה שאמר הרב ז״ל דבקידושין לאו משום תנו לי בעלי הוא אלא שכך הוא הדין מה שאין כן בשושבינות תמהני אם כן מאי מקשה ממת הוא דילמא אף על גב דבקדושין יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו אין הדין כן בשושבינות וכמו שנשתנה במתה היא. אלא ודאי דברי הרא״ש ז״ל הם עיקר. עד כאן.
מי [האם] לא תניא [שנינו בברייתא] בענין דומה : מקום שנהגו להחזיר כסף קדושין כאשר מת הארוס או הארוסה — מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר — אין מחזירין. ואמר רב יוסף בר אבא אמר מר עוקבא אמר שמואל: לא שנו כן אלא באופן שמתה היא, שאז הולכים אחר המנהג, אבל מת הוא — לכל הדעות אין מחזירין למשפחתו, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? יכולה היא שתאמר:
Isn’t it taught in a baraita (Tosefta, Pesaḥim 3:1) with regard to similar circumstances: In a place where people are accustomed to return the betrothal money when the betrothed man or woman dies, they return it; in a place where people are accustomed not to return it, they do not return it. And Rav Yosef bar Abba says that Mar Ukva says that Shmuel says: They taught this only with regard to when the woman dies, in which case one follows the local custom. But if the man dies, all agree that they do not return the money. What is the reason for this? Since she can say:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.