×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אִיבַּעְיָא לְהוּ נְסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן טְעוּנִין שִׁירָה אוֹ אאֵין טְעוּנִין שִׁירָה כֵּיוָן דְּאָמַר [רבי] שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי א״ראָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מִנַּיִן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן [וכו׳] אָמְרִינַן אוֹ דִלְמָא עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אָמְרִינַן אַשְּׁתִיָּיה לְחוֹדַהּ לָא אָמְרִינַן.:
§ A dilemma was raised before the Sages: With regard to libations that are brought by themselves, without an animal offering, do they require song on the part of the Levites as the libations are poured on the altar, or do they not require song? The Gemara explains the sides of the dilemma: Should it be assumed that since Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: From where is it derived that one recites a song of praise in the Temple only over wine, it can be inferred that we recite songs whenever wine is poured on the altar? Or perhaps we recite songs only upon the eating and drinking of the altar, i.e., when both an animal offering is burnt and a libation is also poured upon the altar, but upon the drinking of the altar alone, we do not recite songs.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נסכין הבאין בפני עצמן כדאמרינן במס׳ מנחות (דף מד) האומר הרי עלי יין לא יפחות מג׳ לוגין:
[או דלמא] על אכילה ושתיה דמזבח על זבח הקרב עם נסכיו:
נסכים הבאין בפני עצמן – כגון שהביאו היום קרבן ציבור ולא הביאו נסכים עמו והביאום למחר דאמר מר (מנחות דף מד:) מנחתם ונסכיהם בלילה מנחתם ונסכיהם אפי׳ למחר.
אכילה ושתיה – קרבן ונסכים.
נסכים הבאים בפני עצמן טעונין שירה או לאו – פי׳ נסכים מקרבן ציבור שלא הקריבו ביומו ולמחר מקריבין כדדרשי׳ (מנחות דף מד:) ומנחתם עד עשרה ימים וליכא לפרושי אם התנדב אדם מנחת נסכים דאפי׳ הביאו קרבן חובה קרבנו אין טעון נסכים ומיירי ודאי שמקריבה ביום אבל מקריבה בלילה [הא] א״ר אלעזר מה כפרה ביום אף שירה ביום.
א איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: נסכים הבאים וקרבים על המזבח בפני עצמן, ולא עם הקרבן, האם טעונין שירה של הלויים בשעת הניסוך או אין טעונין שירה? וצדדי השאלה: כיון שאמר ר׳ שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן: מנין שאין אומרים שירה אלא על הייןאמרינן [אומרים אנו] שירה עליהם, או דלמא [שמא]: על אכילה ושתיה של מזבח כלומר, זבח ונסכים — אמרינן [אומרים אנו] שירה, על שתייה לחודה לא אמרינן [אין אנו אומרים]?
§ A dilemma was raised before the Sages: With regard to libations that are brought by themselves, without an animal offering, do they require song on the part of the Levites as the libations are poured on the altar, or do they not require song? The Gemara explains the sides of the dilemma: Should it be assumed that since Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: From where is it derived that one recites a song of praise in the Temple only over wine, it can be inferred that we recite songs whenever wine is poured on the altar? Or perhaps we recite songs only upon the eating and drinking of the altar, i.e., when both an animal offering is burnt and a libation is also poured upon the altar, but upon the drinking of the altar alone, we do not recite songs.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) ת״שתָּא שְׁמַע ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מְגַלְגְּלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי וְכוּ׳.

The Gemara seeks to resolve the dilemma through a baraita cited earlier. Come and hear: Rabbi Yosei says that a fortunate matter is brought about on an auspicious day, and a deleterious matter on an inauspicious day, e.g., the Ninth of Av, on which several tragedies have already occurred. As the Sages said: When the Temple was destroyed for the first time, that day was the Ninth of Av; and it was the conclusion of Shabbat; and it was the year after a Sabbatical Year; and it was the week of the priestly watch of Jehoiarib; and the priests and Levites were standing on their platform and singing the verse: “And He brought upon them their own iniquity, and He will cut them off in their own evil” (Psalms 94:23).
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו, ר׳ יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי וכו׳ אמרו כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה ומוצאי שבת היה (יום ראשון) וכו׳ והיו לויים עומדים על דוכנן ואומרים שירה.
The Gemara seeks to resolve the dilemma through a baraita cited earlier. Come and hear: Rabbi Yosei says that a fortunate matter is brought about on an auspicious day, and a deleterious matter on an inauspicious day, e.g., the Ninth of Av, on which several tragedies have already occurred. As the Sages said: When the Temple was destroyed for the first time, that day was the Ninth of Av; and it was the conclusion of Shabbat; and it was the year after a Sabbatical Year; and it was the week of the priestly watch of Jehoiarib; and the priests and Levites were standing on their platform and singing the verse: “And He brought upon them their own iniquity, and He will cut them off in their own evil” (Psalms 94:23).
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הַאי שִׁירָה מַאי עֲבִידְתַּיהּ אִילֵּימָא דְּעוֹלַת חוֹבָה מִי הֲוָה בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז בָּטַל הַתָּמִיד וְאֶלָּא דְּעוֹלַת נְדָבָה וְהָא תָּנֵי רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא דְּלָא צְרִיכָא אֶלָּא לָאו דִּנְסָכִין.

The Gemara analyzes the baraita: This song, what was its purpose? If we say that it accompanied an obligatory burnt offering, was there any obligatory communal burnt offering sacrificed at that time? The daily offering had ceased to be brought on the seventeenth of Tammuz, three weeks before the Ninth of Av. Rather, it would seem that this song accompanied a voluntary burnt offering. The Gemara asks: But didn’t Rav Mari, son of Rav Kahana, teach that a voluntary burnt offering does not require song? Rather, is it not the case that the song accompanied libations brought without an animal offering? This would prove that the Levites sing when a wine libation is brought, even without an animal offering.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[והתני רב מרי על עולותיכם וגו׳ אלא לאו דנסכין [הבאין] בפני עצמן1 דבטל תמיד]:
1. נראה דחסר כאן וצ״ל דליכא למימר דאמרו שירה על נסכי התמיד דהא כבר בטל התמיד.
והא תני רב מרי בריה דרב כהנא – לעיל דאין עולת נדבה טעונה שיר שהרי אין זמנה קבוע.
ויש לשאול: האי [אותה] שירה ששרו אז מאי עבידתיה [מה מעשיה, מה עניינה]? אילימא [אם תאמר] שהיתה זו שירה של עולת חובה, קרבן התמיד — מי הוה [האם היה להם כבש להקרבה]? הלא בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד! ואלא תאמר שהיתה זו עולת נדבהוהא תני [והרי שנה] רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא דלא צריכא עולת נדבה אינה צריכה] שירה, כפי שהבאנו בעמוד הקודם! אלא לאו [האם לא] היתה זו שירה על נסכין שבאו בפני עצמם, ומכאן שאומרים עליהם שירה.
The Gemara analyzes the baraita: This song, what was its purpose? If we say that it accompanied an obligatory burnt offering, was there any obligatory communal burnt offering sacrificed at that time? The daily offering had ceased to be brought on the seventeenth of Tammuz, three weeks before the Ninth of Av. Rather, it would seem that this song accompanied a voluntary burnt offering. The Gemara asks: But didn’t Rav Mari, son of Rav Kahana, teach that a voluntary burnt offering does not require song? Rather, is it not the case that the song accompanied libations brought without an animal offering? This would prove that the Levites sing when a wine libation is brought, even without an animal offering.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רָבָא וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי וְתִסְבְּרָא שִׁירָה דְּיוֹמֵיהּ {תהלים כ״ד:א׳} לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ {תהלים צ״ד:כ״ג} וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם בְּשִׁירָה דְּאַרְבְּעָה בְּשַׁבָּא הוּא אֶלָּא אִילְיָיא בְּעָלְמָא הוּא דִּנְפַל לְהוּ בְּפוּמַּיְיהוּ.

Rava said, and some say it was Rav Ashi who said: And can you understand that this song was recited over any offering? The song of the day for Sunday, which is when the baraita says that the Temple was destroyed, is the psalm beginning with the verse: “A psalm of David. The earth is the Lord’s, and the fullness thereof” (Psalms 24:1). And yet the verse that the baraita says that the Levites were singing: “And He brought upon them their own iniquity,” is in the song for Wednesday, not the song for Sunday. Rather, it was merely a portentous lamentation that came into their mouths, not a song recited over an offering. Consequently, no proof can be offered from this baraita.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותסברא – דלשם שירה אמרו באחד בשבת.
ותסברא שירה דיומיה לה׳ – ואי נמי נסכים הבאים בפני עצמן טעונים שירה היינו שיר של יום שמביאין אותו ולא שיר שהיה ראוי ביום הבאת קרבן.
אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] רב אשי: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן], שהיתה זו שירה על הקרבן? הלא שירה דיומיה [של אותו יום] שחרב המקדש, שהיה יום ראשון בשבוע, היא ״לה׳ הארץ ומלואה״ (תהלים כד, א), ושיר זה היו צריכים לשיר על המזבח. ואילו הפסוק ששרו ״וישב עליהם את אונם״ (שם צד, כג)בשירה דארבעה בשבא [של רביעי בשבת] הוא! אלא אילייא בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו [קינה בלבד הוא שנפלה להם בפיהם], ולא היתה זו שירה על קרבן, ואין להוכיח מכאן.
Rava said, and some say it was Rav Ashi who said: And can you understand that this song was recited over any offering? The song of the day for Sunday, which is when the baraita says that the Temple was destroyed, is the psalm beginning with the verse: “A psalm of David. The earth is the Lord’s, and the fullness thereof” (Psalms 24:1). And yet the verse that the baraita says that the Levites were singing: “And He brought upon them their own iniquity,” is in the song for Wednesday, not the song for Sunday. Rather, it was merely a portentous lamentation that came into their mouths, not a song recited over an offering. Consequently, no proof can be offered from this baraita.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְהָא עוֹמְדִים עַל דּוּכָנָן קָתָנֵי כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר ר״לרֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר שִׁירָה שֶׁלֹּא עַל הַקׇּרְבָּן א״האִי הָכִי בִּנְסָכִים נָמֵי לֵימָא נָפֵיק מִינֵּיהּ חוּרְבָּא.:

The Gemara asks: But isn’t it taught in the baraita that the Levites were standing on their platform near the altar, which is the place where they sing to accompany offerings? The Gemara answers: This can be explained in accordance with the opinion of Reish Lakish. As Reish Lakish says: The Levites are permitted to recite a song on the platform even when it is not for an offering. The Gemara asks: If so, let them also recite a song for libations that are brought without an animal offering, even if that is not required. The Gemara answers: This could result in a mishap, as the Levites might assume that just as singing for libations which are brought without an animal offering is optional, so too, singing for libations that accompany an animal offering is also optional.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי הכי כיון דאי בעי מצי למימר שירה שלא על הקרבן לימא נמי אנסכים:
נפיק מינה חורבא – דסברי דדינא דנסכין לא מצו קריבי אלא ע״י שיר [ואי ליכא לויים לא הוו מקרבי להו ואינהו לא בעו שיר:
נפיק מיניה חורבא – דאתי למימר כי היכי דנסכים הבאים בפני עצמן רשות נסכים הבאין עם הקרבן נמי רשות.
ומקשים: והא [והרי] ״עומדים על דוכנן״ קתני [הוא שונה] בברייתא זו, כלומר, המקום בו היו אומרים שירה על הקרבן! ומשיבים: יש להסביר זאת כדברי ריש לקיש, שאומר ריש לקיש: אומר הלוי שירה בתורת רשות, שלא על הקרבן. ושואלים: אי הכי [אם כך], כיון שיכול להגיד שירה שלא על הקרבן, בנסכים הבאים בפני עצמם נמי לימא [גם כן שיאמר] שירה, ונפתור כך את שאלת הגמרא! ומשיבים: אם יעשו כן נפיק מיניה חורבא [תצא מזה תקלה], שיבואו להקל בשירה של נסכים הבאים עם הקרבן, שיסברו שגם היא אינה אלא רשות.
The Gemara asks: But isn’t it taught in the baraita that the Levites were standing on their platform near the altar, which is the place where they sing to accompany offerings? The Gemara answers: This can be explained in accordance with the opinion of Reish Lakish. As Reish Lakish says: The Levites are permitted to recite a song on the platform even when it is not for an offering. The Gemara asks: If so, let them also recite a song for libations that are brought without an animal offering, even if that is not required. The Gemara answers: This could result in a mishap, as the Levites might assume that just as singing for libations which are brought without an animal offering is optional, so too, singing for libations that accompany an animal offering is also optional.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) גּוּפָא ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מְגַלְגְּלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי וְכוּ׳.

§ The Gemara discusses the matter itself cited in the baraita. Rabbi Yosei says: A fortunate matter is brought about on an auspicious day, and a deleterious matter on an inauspicious day. As the Sages said: When the Temple was destroyed for the first time, that day was the Ninth of Av; and it was the conclusion of Shabbat; and it was the year after a Sabbatical Year.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ב ודנים גופא [לגופו] של מה שהזכרנו, ר׳ יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה (השנה הראשונה לאחר השמיטה) וכו׳.
§ The Gemara discusses the matter itself cited in the baraita. Rabbi Yosei says: A fortunate matter is brought about on an auspicious day, and a deleterious matter on an inauspicious day. As the Sages said: When the Temple was destroyed for the first time, that day was the Ninth of Av; and it was the conclusion of Shabbat; and it was the year after a Sabbatical Year.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) בָּרִאשׁוֹנָה בְּמוֹצָאֵי בשְׁבִיעִית מִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ וְהָכְתִיב {יחזקאל מ׳:א׳} בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הוּכְּתָה הָעִיר אֵיזוֹ הִיא שָׁנָה שֶׁרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הֱוֵי אוֹמֵר זֶה יוֹבֵל.

The Gemara asks: Can you find such a possibility, that when the Temple was destroyed for the first time it was in the year after a Sabbatical Year? But isn’t it written in a verse that Ezekiel experienced a prophecy “in the twenty-fifth year of our captivity, at the beginning of the year, on the tenth day of the month, in the fourteenth year after the city was smitten” (Ezekiel 40:1)? Which is the year when the beginning of the year is on the tenth of the month? You must say that this is referring to the Jubilee, which begins on Yom Kippur, the tenth of Tishrei.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעשרים וחמש שנה לגלותינו – לגלות יכניה ארבע עשרה שנה אחרי אשר הוכתה העיר לגלות צדקיה:
שראש השנה שלה בעשור דלא אשכח שיום ר״ה דהוי בעשור אלא יובל ביוה״כ אלמא בשנת י״ד יובל הוא:
לגלותנו – גלות יהויכין והחרש והמסגר ויחזקאל היה מהם.
יובל – ראש השנה שלה ביום הכפורים דתוקעין ב״ד בשופר ונפטרים עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן ואז נראית שהיא יובל. אלמא שנת היובל הוה בשנת י״ד לחורבן הבית וקס״ד בהדי שתא דחורבן קאמר ויובל הוא לעולם במוצאי שביעית דשנת מ״ט שביעית היא.
ושואלים: שנחרב הבית בראשונה, במוצאי שביעית מי משכחת לה [האם מוצא אתה אותה]? והכתיב [והרי נאמר]: ״בעשרים וחמש שנה לגלותנו, בראש השנה בעשור לחדש, בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר וכו׳ היתה עלי יד ה׳ ״(יחזקאל מ, א). ויש לברר: איזו היא שנה שראש השנה שלה הוא בעשור לחדש? הוי אומר: זה שנת היובל, המתחילה ביום הכיפורים.
The Gemara asks: Can you find such a possibility, that when the Temple was destroyed for the first time it was in the year after a Sabbatical Year? But isn’t it written in a verse that Ezekiel experienced a prophecy “in the twenty-fifth year of our captivity, at the beginning of the year, on the tenth day of the month, in the fourteenth year after the city was smitten” (Ezekiel 40:1)? Which is the year when the beginning of the year is on the tenth of the month? You must say that this is referring to the Jubilee, which begins on Yom Kippur, the tenth of Tishrei.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְאִי ס״דסָלְקָא דַעְתָּךְ בְּחַד בְּשָׁבוּעַ חֲרוּב מֵחַד בְּשָׁבוּעַ לְחַד בְּשָׁבוּעַ תַּמְנֵי לְחַד בְּשָׁבוּעַ אַחֲרִינָא חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה הָוְויָין.

But if it enters your mind to say that the Temple was destroyed in the first year of the Sabbatical cycle, it is impossible that the Jubilee, which follows a Sabbatical Year, occurred on the fourteenth year after the destruction of the Temple: Counting from the first year of the Sabbatical cycle to the next first year of the Sabbatical cycle, one arrives at year eight. If one continues to count to the first year of yet another Sabbatical cycle, it is the fifteenth year after the year of the destruction of the Temple, not the fourteenth year.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואי ס״ד בחד בשבוע חרב מחד בשבוע עד לחד בשבוע תליתאי הרי ט״ו הוו ולא איקלע יובל עד שנת ט״ו אלא ש״מ מדאמר קרא בי״ד שנה ותו לא וההיא הוה יובל לא משכחת לה דחרב הבית אלא בשנה שניה לשבוע ואישתכח דאתא יובל בי״ד שנה:
ואי ס״ד במוצאי שביעי׳ חרוב – היכי משכחת לה י״ד לבהדי דתיהוי במוצאי שביעית אחד בשבוע וכו׳.
מחד בשבוע לחד בשבוע – למפרע קחשיב ט״ו שנה.
ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] כי בחד [בראשון] בשבוע, בשנה הראשונה למחזור שנות השמיטה, חרוב [נחרב] הבית — לא ייתכן ששנת היובל היתה השנה הארבע עשרה לחורבן, כפי שהנביא מתאר בפסוק זה, שהרי אם נמנה מחד [מראשון] בשבוע לחד [לראשון] בשבוע שאחריו — תמני [שמונה] שנים הם (כולל שנת החורבן עצמה), ועד לחד בשבוע אחרינא [לראשון בשבוע הבא], כלומר, לשנת היובל, הבאה לאחר שנת שמיטה (השנה הארבעים ותשע) — בסך הכל חמש עשרה שנים הוויין [הן], ולא ארבע עשרה!
But if it enters your mind to say that the Temple was destroyed in the first year of the Sabbatical cycle, it is impossible that the Jubilee, which follows a Sabbatical Year, occurred on the fourteenth year after the destruction of the Temple: Counting from the first year of the Sabbatical cycle to the next first year of the Sabbatical cycle, one arrives at year eight. If one continues to count to the first year of yet another Sabbatical cycle, it is the fifteenth year after the year of the destruction of the Temple, not the fourteenth year.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רָבִינָא בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר שָׁנָה שֶׁהוּכְּתָה הָעִיר.

The Gemara answers: Ravina said: The meaning of the verse is that it was in the fourteenth year after the year that the city was smitten. The year of the destruction is not counted as year one of the fourteen years; rather, year one was the following year. The destruction took place in the thirty-sixth year of the Jubilee cycle, and therefore the Jubilee occurred fourteen years later.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבינא לעולם בחד בשבא חרב ודקא קשיא לך לא איקלע יובל עד ט״ו תריץ הכי י״ד שנה אחר שנה שהוכתה דהוו להו ט״ו בהדי ההוא שנה שהוכתה]:
אחר שנה – וכי חשבת ט״ו שנים משנת היובל למפרע משכחת חורבן במוצאי שביעית שהיא שנת ל״ו למנין יובל זה.
אמר רבינא – בי״ד אחר שנה שהוכתה העיר [דהיינו] בשנת ט״ו לחורבן אז היה יובל.
אמר רבינא, כוונת הנביא היא: בארבע עשרה שנה אחר שנה שהוכתה העיר, כלומר, שנת החורבן עצמה (שהיתה השנה השלושים ושש למנין שנות אותו יובל) אינה נמנית במנין ארבע עשרה השנים.
The Gemara answers: Ravina said: The meaning of the verse is that it was in the fourteenth year after the year that the city was smitten. The year of the destruction is not counted as year one of the fourteen years; rather, year one was the following year. The destruction took place in the thirty-sixth year of the Jubilee cycle, and therefore the Jubilee occurred fourteen years later.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) א״האִי הָכִי בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ הָוְיָין דְּאָמַר מָר גָּלוּ בְּשֶׁבַע גָּלוּ בִּשְׁמוֹנֶה.

The Gemara objects: If so, when the verse states that Ezekiel’s prophecy fourteen years after the destruction of the Temple was in the twenty-fifth year of captivity, that is not precise; it was actually the twenty-sixth year of captivity. As the Master says in a baraita: The Jews were exiled first in Nebuchadnezzar’s seventh year, and they were also exiled first in Nebuchadnezzar’s eighth year. This first exile took place during Nebuchadnezzar’s eighth year counting from the beginning of his reign; it was Nebuchadnezzar’s seventh year counting from the year he subjugated Jehoiakim, king of Judah.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי הכי כיון דחשבת י״ד בר מההיא שתא דחרוב:
עשרין ושית הוויין והא כתיב בכ״ה שנה:
דאמר מר גלו בז׳ גלו בח׳ לאחר ז׳ שנים שגלה יהויקים גלה (דגלה) יחזקאל [עם] יכניה [גלו בי״ח לאחר גלות יהויקים גלו עם צדקיהו וחרב הבית]:
אי הכי – דבשנת ט״ו לחורבן הוי ההיא נבואה כ״ו לגלות יהויכין הואי.
דאמר מר גלו – ישראל עם יהויכין.
בשבע – בשנה שביעית לכיבוש יהויקים.
גלו בשמונה – כלומר שאותה גלות היתה בשנה שמינית למלכות נבוכדנצר דשנה שניה למלכותו כיבש יהויקים כדמפרש לקמן.
אי הכי – דהוה שנת ט״ו לחורבן עשרין וה׳ הויין כ״ו הויין דאמר מר גלו בז׳ פי׳ בז׳ לכיבוש יהויקים שכיבש בד׳ למלכותו והוא מלך י״א שנה ובאותה שנה הרג יהויקים והמליך יהויכין בנו ג׳ חדשים ולתקופת השנה באותה שנה הגלהו לבבל והחרש והמסגר ואז היה גלות דיחזקאל.
ומקשים: אי הכי [אם כך], ששנת היובל היתה ארבע עשרה שנה לאחר שנת החורבן, מה שנאמר בפסוק זה ״בעשרים וחמש שנה לגלותנו״ אינו מדוייק, שהרי עשרים ושש הויין [הן]! שהרי אמר מר [החכם] בברייתא: גלו בשנת שבע לנבוכדנצר, גלו בשמונה לשלטונו,
The Gemara objects: If so, when the verse states that Ezekiel’s prophecy fourteen years after the destruction of the Temple was in the twenty-fifth year of captivity, that is not precise; it was actually the twenty-sixth year of captivity. As the Master says in a baraita: The Jews were exiled first in Nebuchadnezzar’s seventh year, and they were also exiled first in Nebuchadnezzar’s eighth year. This first exile took place during Nebuchadnezzar’s eighth year counting from the beginning of his reign; it was Nebuchadnezzar’s seventh year counting from the year he subjugated Jehoiakim, king of Judah.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) גָּלוּ בי״ח גָּלוּ בי״ט.

The baraita continues: They were then exiled a second time in Nebuchadnezzar’s eighteenth year, and they were exiled in Nebuchadnezzar’s nineteenth year, when the Temple was destroyed. This statement will be explained later.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גלו בי״ח – עם צדקיהו והיא היתה חרבות ירושלים והיא היתה שנת י״ח לכיבוש יהויקים והיא שנת י״ט לנבוכדנצר.
גלו בי״ח לכיבוש היינו כשהוכתה העיר.
גלו בשמונה עשרה, גלו בתשע עשרה.
The baraita continues: They were then exiled a second time in Nebuchadnezzar’s eighteenth year, and they were exiled in Nebuchadnezzar’s nineteenth year, when the Temple was destroyed. This statement will be explained later.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מִשַּׁב וְעַד תַּמְנֵי סְרֵי חַד סְרֵי וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה עֶשְׂרִים וְשֵׁית הָוְיָא.

The Gemara explains the objection: Now, from the seventh year, when the first exile occurred, until the eighteenth year, when the second exile occurred, in conjunction with the Temple’s destruction, is eleven years, not counting the year of the destruction, and an additional fifteen years, until the date mentioned in the verse in Ezekiel, equals twenty-six years from the first exile, not twenty-five.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
משב – כשגלה יכניה ועד י״ח כשחרב הבית י״א שנה וט״ו כדאוקמת אחר שנה שהוכתה העיר דהיינו כ״ו וקרא אמר בכ״ה לגלותנו אלא ודאי י״ד הוו ותו לא דהוה להו כ״ה שנים. אמר לך רבינא ולדידך דתריצת הכי בי״ד מי ניחא דליהוו כ״ה שנים ותו לא מיכדי גלו [נמי] בי״ט ובעל כורחיך הוי כ״ו אלא מאי אית לך למימר דליהוו כ״ה ותו לא לבר משתא דגלו בה דלא חשיב [דבצר] ההיא שנת י״ט דגלו אלא י״ח ולא הוו אלא י״א וי״ד דהוו כ״ה:
משב ועד תמני סרי – משנה שביעית שהוא גלות יחזקאל עד תמני סרי שהוא חורבן הבית חד סרי לבהדי שתא דגלה בה יחזקאל ולבר משנת החורבן דמנינו לה בהדי הנך דמחורבן ועד יובל וחמיסר דמחורבן ועד יובל עם שנת החורבן ושנת היובל אשתכח דכ״ו הוו מהשתא דגלו בה ועד יובל והיכי אמר יחזקאל בעשרים וחמש לגלותנו היה יובל וס״ד דבהדי שתא דגלו קאמר.
משבע שגלו בה עד תמניסר שחרבה העיר – בלא תמניסר עצמו שהוא מנין דט״ו חדסר דשנה שביעית שגלו בה היא היתה שנה אחרונה ליהויקים ושוב מלך צדקיהו י׳ שנים לפני שנת החורבן וט״ו כ״ו הויין בשלמא אי אמרינן די״ד שנה לחורבן עצמו קאמר ניחא די״ד וי״א הם כ״ה אלא כיון דאמר דהוה שנת ט״ו קשיא ומצית לשנויי דשנה שגלו בה היא היתה שנה ראשונה לצדקיהו וליכא אלא י׳ שנים מן הגלות עד שנת של חורבן אלא קים ליה דאינו כן דהגלות היה באותה שנה שנמנית ליהויקים א״כ איכא אחד עשר שנה.
ומעתה, כשאתה מחשב משב [משבע] שנים לנבוכדנצר, שאז החלה הגלות, ועד תמני סרי [שנת שמונה עשרה], שאז חרב הבית — חד סרי [אחת עשרה שנה] הן, בלא שנת החורבן עצמה, ועוד חמש עשרה שנה, משנת החורבן עצמה עד שנת היובל — עשרים ושית הויא [עשרים ושש שנים הן], ולא עשרים וחמש!
The Gemara explains the objection: Now, from the seventh year, when the first exile occurred, until the eighteenth year, when the second exile occurred, in conjunction with the Temple’s destruction, is eleven years, not counting the year of the destruction, and an additional fifteen years, until the date mentioned in the verse in Ezekiel, equals twenty-six years from the first exile, not twenty-five.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אָמַר לָךְ רָבִינָא וּלְדִידָךְ מִי נִיחָא מִכְּדֵי גָּלוּ נָמֵי בִּתְשַׁע עֶשְׂרֵה מִשַּׁב וְעַד תְּשַׁסְרֵי תַּרְתֵּי סְרֵי וְאַרְבַּע סְרֵי עֶשְׂרִים וְשֵׁית הָוְיָין אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר לְבַר מִשַּׁתָּא דִּגְלוֹ בַּהּ לְדִידִי נָמֵי לְבַר מִשַּׁתָּא דִּגְלוֹ בַּהּ.

The Gemara explains that Ravina could have said to you: And according to you, who maintains that the fourteen years mentioned in the verse include the year of the destruction of the Temple, does it work out well? Now, they were also exiled in the nineteenth year, and it was then that the Temple was destroyed. From the seventh year until the nineteenth year is twelve years, and an additional fourteen years until the date mentioned in the verse in Ezekiel equals twenty-six years from the first exile, not twenty-five. Rather, what have you to say? That the twenty-five years are counted separate from the year when they were exiled for the first time. According to my opinion also, I can say that the twenty-five years are separate from the year when they were exiled for the first time.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לדידי נמי – קא חשיב י״ד לבר מההיא שתא דגלו בה דמטפי לה כדאמרן:
ולדידך – דבעית למימני לשנת החורבן בהנך ארבעה עשר מי ניחא.
מכדי גלו נמי בי״ט – דס״ד דהאי מתרץ דג׳ גליות הוו דהא דתני גלו בי״ח ובי״ט הוו שני גליות וסבר דבשמונה עשר הוה חורבן וכי מנית נמי ארביסר לבהדי שנת חורבן ושנת היובל משכחת לה עשרין ושית בגלות יהויכין שהיתה בשנת שבע ולבהדי שתא דגלו בה.
אלא מאי אית לך למימר – האי דקאמר יחזקאל בעשרים וחמש לגלותנו.
לבר משתא דגלו בה – יהויכין ויחזקאל.
ולדידך מי ניחא – מכדי גלו בי״ט שנה והיינו כשהוכתה העיר מז׳ עד י״ט י״ב הוו וארבסרי כ״ו הויין ומצי למיפרך לפי שיטתן שהיה סבור די״ח וי״ט שני גליות דא״כ היכי מתוקמא אי הוכתה בי״ח לא הוכתה בי״ט ואין להקפיד דסוגיא בעלמא הוא ולמסקנא ניחא.
ומשיבים, אמר לך [יכול היה לומר לך] רבינא: ולדידך מי ניחא [ולשיטתך, ששנת החורבן היתה מכלל ארבע עשרה השנים שעד היובל, האם נוח הדבר]? מכדי [הרי] גלו נמי [גם כן] בתשע עשרה שנה, ואז היה החורבן, כפי פשט הכתובים, ואם כן, כשאנו מונים משב ועד תשסרי [משבע ועד תשע עשרה]תרתי סרי [שתים עשרה שנה] הן, ועוד ארבע סרי [עשרה] שנה, אם כן עשרים ושית הויין [עשרים ושש הן]! אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר] כדי לפרש את הדבר לשיטתך? שחשבון ״עשרים וחמש שנה לגלותנו״ הוא לבר משתא [חוץ מן השנה] שגלו בה, כלומר, השנה השביעית, ויש אחת עשרה שנה עד החורבן שבשנת תשע עשרה (בלא שנת החורבן עצמה), לדידי נמי לבר משתא [לשיטתי, שמונים ארבע עשרה שנה לאחר שנת החורבן, גם כן יש לפרש שחשבון עשרים וחמש השנים הוא חוץ מהשנה] שגלו בה, והוא כולל אחת עשרה שנה משבע עד שמונה עשרה (שנת החורבן) ועוד ארבע עשרה שנה, הרי עשרים וחמש.
The Gemara explains that Ravina could have said to you: And according to you, who maintains that the fourteen years mentioned in the verse include the year of the destruction of the Temple, does it work out well? Now, they were also exiled in the nineteenth year, and it was then that the Temple was destroyed. From the seventh year until the nineteenth year is twelve years, and an additional fourteen years until the date mentioned in the verse in Ezekiel equals twenty-six years from the first exile, not twenty-five. Rather, what have you to say? That the twenty-five years are counted separate from the year when they were exiled for the first time. According to my opinion also, I can say that the twenty-five years are separate from the year when they were exiled for the first time.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מִכׇּל מָקוֹם תְּשַׁסְרֵי לְרָבִינָא קַשְׁיָא.

The Gemara objects: In any case, the assertion of the baraita that the destruction of the Temple occurred in the nineteenth year is difficult for Ravina, because there are eleven years from the first exile until the year of the destruction, not counting the year of the exile or the year of the destruction, and then an additional fifteen years, including the year of the destruction, until the date mentioned in the verse in Ezekiel, which is a total of twenty-six years, not twenty-five.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מ״מ גלו בי״ט לרבינא קשיא דאי חשיב משב ועד י״ט י״ב ולבתר הכי י״ד הויין כ״ו דרבינא מטפי:
אמר לך רבינא מי סברת ג׳ גליות הואי האי דקאמר משב ועד י״ח ומשב ועד י״ט לא הוו אלא שתי גליות דהאי דקאמר גלו בז׳ גלו בח׳ היינו חדא שתא וכן נמי גלו בי״ח גלו בי״ט חדא שתא והאי דקאמר [ליה מי סברת] ג׳ גליות ולא אמר ד׳ גליות משום דאיהו לא קא איירי בח׳ אלא משב ועד י״ח ומשב ועד י״ט קאמר הלכך קאמר ליה מי סברת ג׳ גליות גלו:
מ״מ תשסרי לרבינא קשיא – דהא ודאי בגלות האחרון היה החורבן וכיון דאמר רבינא חמיסרי שנים עד היובל ומגלות יהויכין ועד שנת חורבן שהוא בי״ט הוו חד סרי לבר משתא דגלו בה ולבר שנת החורבן וחמיסרי הא עשרין ושית.
ומתקשים: מכל מקום שנת תשסרי [תשע עשרה] לדעת רבינא קשיא [קשה], שהרי כפי פשט הכתובים, באותה שנה אירע החורבן, וכך לא תיתכן שנת היובל בשנת העשרים וחמש לגלותנו, כלומר בשנה השביעית. שהרי גם אם אין מונים את שנת הגלות עצמה, וגם לא את שנת החורבן — יש אחת עשרה שנה בין השביעית לתשע עשרה, ועוד חמש עשרה שנה (כולל שנת החורבן עצמה) — הרי עשרים ושש!
The Gemara objects: In any case, the assertion of the baraita that the destruction of the Temple occurred in the nineteenth year is difficult for Ravina, because there are eleven years from the first exile until the year of the destruction, not counting the year of the exile or the year of the destruction, and then an additional fifteen years, including the year of the destruction, until the date mentioned in the verse in Ezekiel, which is a total of twenty-six years, not twenty-five.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מִי סָבְרַתְּ שָׁלֹשׁ גָּלִיּוֹת הֲוַי גָּלוּ בְּשֶׁבַע לְכִיבּוּשׁ יְהוֹיָקִים שֶׁהִיא שְׁמוֹנֶה לִנְבוּכַדְנֶצַּר גָּלוּ בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לְכִיבּוּשׁ יְהוֹיָקִים שֶׁהִיא תְּשַׁע עֶשְׂרֵה לנבוכד נצר.

The Gemara explains: Do you hold that there were three separate exiles, one in the seventh or eighth year, a second one in the eighteenth year, and a third one in the nineteenth year? In truth there were only two exiles: They were exiled in the seventh year from Nebuchadnezzar’s subjugation of Jehoiakim, which was the eighth year of Nebuchadnezzar’s reign. They were then exiled a second time, when the Temple was destroyed, in the eighteenth year from the subjugation of Jehoiakim, which was actually in the nineteenth year of Nebuchadnezzar’s reign. Consequently, there were eleven years from the first exile to the destruction of the Temple, not counting the year of the exile, and another fourteen years until the verse in Ezekiel, which equals a total of twenty-five years.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גלות [יהויכין] בשבע לכיבוש יהויקים שהיא שמינית [למלכות] נבוכדנצר וגלו בגלות צדקיהו בי״ח לכיבוש יהויקים שהיא י״ט לנבוכדנצר ולא הוו אלא ב׳ גליות ובין גלות (יהויקים) [יהויכין] לגלות צדקיה לא הוו אלא י״א שנה:
מי סברת ג׳ גליות הוו – הש״ס הוא דקא מתרץ דהאי דאמרן לעיל גלו נמי בתישסרי לאו מלתא היא דחד גלות הוה דבשמונה עשר לכיבוש יהויקים הוו חרבות ירושלים שהיא תשעה עשר לנבוכדנצר הלכך משב ועד תשעה עשר לבר משתא דגלו בה יהויכין ויחזקאל ולבר שנת החורבן וט״ו עם שנת החורבן ושנת היובל הרי כ״ה.
ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] ששלש גליות שונות הוי [היו]? לא כך הכוונה, אלא שתי גלויות היו: גלו בשבע לכיבוש כלומר, לנצחון נבוכדנצר על יהויקים, שהיא שנת שמונה לנבוכד נצר, וכן גלו לאחר אחת עשרה שנה, בשמונה עשרה לכיבוש יהויקים, שהיא תשע עשרה לנבוכד נצר. ולאחר החורבן (שהוא בשנת שמונה עשרה) ועד ליובל — עברו עוד ארבע עשרה שנים, ובסך הכל עשרים וחמש שנים.
The Gemara explains: Do you hold that there were three separate exiles, one in the seventh or eighth year, a second one in the eighteenth year, and a third one in the nineteenth year? In truth there were only two exiles: They were exiled in the seventh year from Nebuchadnezzar’s subjugation of Jehoiakim, which was the eighth year of Nebuchadnezzar’s reign. They were then exiled a second time, when the Temple was destroyed, in the eighteenth year from the subjugation of Jehoiakim, which was actually in the nineteenth year of Nebuchadnezzar’s reign. Consequently, there were eleven years from the first exile to the destruction of the Temple, not counting the year of the exile, and another fourteen years until the verse in Ezekiel, which equals a total of twenty-five years.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) דְּאָמַר מָר שָׁנָה רִאשׁוֹנָה כִּיבֵּשׁ נִינְוֵה

The Gemara corroborates its interpretation of the baraita. As the Master says: In the first year of his reign, Nebuchadnezzar conquered Nineveh;
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דאמר מר – בסדר עולם.⁠1
1. בדפוס וילנא מתחיל כאן ד״ה ״כיבש״ שמופיע במהדורתנו בתחילת דף י״ב:
דאמר מר [שאמר החכם]: שנה ראשונה של מלכותו כיבש נבוכדנצר את העיר נינוה, בירת אשור,
The Gemara corroborates its interpretation of the baraita. As the Master says: In the first year of his reign, Nebuchadnezzar conquered Nineveh;
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ערכין יב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ערכין יב., מיוחס לר׳ גרשום ערכין יב., רש"י ערכין יב., תוספות ערכין יב., פירוש הרב שטיינזלץ ערכין יב.

Arakhin 12a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Arakhin 12a, Attributed to R. Gershom Arakhin 12a, Rashi Arakhin 12a, Tosafot Arakhin 12a, Steinsaltz Commentary Arakhin 12a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144