×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) רָבָא אָמַר כִּדְרַבִּי יוֹנָה דְּאָמַר רַבִּי יוֹנָה אאָתְיָא שָׁם שָׁם מָה לְהַלָּן לֹא עָנַשׁ אֶלָּא א״כאִם כֵּן הִזְהִיר אַף כָּאן לֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר.
Rava said: The prohibition can be derived in accordance with the statement of Rabbi Yona, as Rabbi Yona says: It is derived from the verse: “But in the place that the Lord will choose in one of your tribes, there you shall offer up your burnt offerings and there you shall do all that I command you” (Deuteronomy 12:14), through the juxtaposition of the word “there” in the first part of the verse to the word “there” in the second part of the verse. This serves to juxtapose the offering up, mentioned in the first part, to the sacrifice of an offering, mentioned in the second part, which includes slaughtering it. Accordingly, it teaches that just as there, with regard to offering up, the Torah did not prescribe punishment unless it also prohibited it, so too here, with regard to slaughtering, the Torah did not prescribe punishment unless it also prohibited it. Therefore, even though the Torah does not explicitly state the prohibition, it is evident that it is prohibited.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ה״ג: דאמר רבי יונה אמר קרא שם תעלה עולותיך ושם תעשה – איתקש שאר עשיות להעלאה מה העלאה לא ענש אלא אם כן הזהיר אף שחיטה לא ענש אלא א״כ הזהיר.
ה״ג דאמר רבי יונה – בפ״ק דכריתות (דף ג:) מהיקשא יליף.
רבא אמר: צריכים לומר שהמקור לאזהרה על שחיטת חוץ הריהו כדברי ר׳ יונה, שכך אמר ר׳ יונה: אתיא [באה, נלמדת] אזהרת שחיטת חוץ מהיקש המלים ״שם״ ״שם״, שכן נאמר ״כי אם במקום אשר יבחר ה׳ באחד שבטיך שם תעלה עולותיך״ (דברים יב, יד), ושוב נאמר באותו פסוק ״ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך״, להשוות בין העלאה בחוץ לשאר עשיות, ובכללן שחיטה: מה להלן בהעלאה, לא ענש עליה כרת, כמבואר בספר ויקרא (יז, ט) אלא אם כן, כלומר, מתוך שהזהיר עליה בפירוש, שנאמר: ״השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה״ (דברים יב, יג), אף כאן (בשחיטה בחוץ) לא ענש עליה כרת (ויקרא יז, ד) אלא אם כן הזהיר עליה.
Rava said: The prohibition can be derived in accordance with the statement of Rabbi Yona, as Rabbi Yona says: It is derived from the verse: “But in the place that the Lord will choose in one of your tribes, there you shall offer up your burnt offerings and there you shall do all that I command you” (Deuteronomy 12:14), through the juxtaposition of the word “there” in the first part of the verse to the word “there” in the second part of the verse. This serves to juxtapose the offering up, mentioned in the first part, to the sacrifice of an offering, mentioned in the second part, which includes slaughtering it. Accordingly, it teaches that just as there, with regard to offering up, the Torah did not prescribe punishment unless it also prohibited it, so too here, with regard to slaughtering, the Torah did not prescribe punishment unless it also prohibited it. Therefore, even though the Torah does not explicitly state the prohibition, it is evident that it is prohibited.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אַשְׁכְּחַן מוּקְטְרֵי פְּנִים שֶׁהֶעֱלָן לַחוּץ מוּקְטְרֵי חוּץ שֶׁהֶעֱלָן לַחוּץ מִנַּיִן.

§ The Gemara (106a) states that the source for the liability for offering up outside the Temple is the verse: “Any man…that offers up a burnt offering or sacrifice, and he will not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice it to the Lord, and that man shall be cut off from his people” (Leviticus 17:8–9). The Gemara asks: We have found that one is liable only for offerings that are fit to be burned inside the Temple courtyard, having been appropriately slaughtered inside the Temple courtyard, which one then offered up outside the courtyard. The verse states: “He will not bring it to the entrance of the Tent of Meeting,” which indicates that they were fit to be brought to the Temple. From where is it derived that one is also liable with regard to offerings that are unfit and are to be burned outside the Temple as they were unlawfully slaughtered outside the Temple courtyard, that one then offered up outside?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אשכחן מוקטרי בפנים שהעלן בחוץ – שחוטי פנים שהיו עומדים להקטירן בפנים והעלו בחוץ חייב כדכתיב בהעלאה (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא יביאנו בראויין להביאן לפנים ולהעלותן הכתוב מדבר.
מוקטרי חוץ – שחוטי חוץ שעומדין ליקטר בחוץ ולא בפנים.
א וממשיכים לדון בענין המקור בתורה להלכות שנשנו במשנתנו. למדנו כי המקור לחיוב על העלאה בחוץ הוא בכתוב ״ואליהם תאמר איש וכו׳ אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו וכו׳ ונכרת מעמיו״ (ויקרא יז, ח—ט). אשכחן [מצאנו] איפוא מקור לדינם של מוקטרי פנים קדשים שנשחטו במקדש שהעלן לחוץ, שחייב עליהם, ואולם מוקטרי חוץ קדשים שנשחטו בחוץ, שנזכרו בתחילת אותו (פרק ויקרא יז, ד) שהעלן לחוץ מנין שחייב על העלאתם?
§ The Gemara (106a) states that the source for the liability for offering up outside the Temple is the verse: “Any man…that offers up a burnt offering or sacrifice, and he will not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice it to the Lord, and that man shall be cut off from his people” (Leviticus 17:8–9). The Gemara asks: We have found that one is liable only for offerings that are fit to be burned inside the Temple courtyard, having been appropriately slaughtered inside the Temple courtyard, which one then offered up outside the courtyard. The verse states: “He will not bring it to the entrance of the Tent of Meeting,” which indicates that they were fit to be brought to the Temple. From where is it derived that one is also liable with regard to offerings that are unfit and are to be burned outside the Temple as they were unlawfully slaughtered outside the Temple courtyard, that one then offered up outside?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר קְרָא וַאֲלֵיהֶם תֹּאמַר עַל הַסְּמוּכִין תֹּאמַר.

Rav Kahana said: The beginning of that verse states: “And to them [va’alehem] you shall say” (Leviticus 17:8). The term “alehem,” to them, written with the letter alef, is phonetically similar to the term alehem, about them, written with the letter ayin. Therefore, the verse can be understood as saying: About that which is written in the adjacent passage you shall say. The preceding passage discusses offerings that were slaughtered outside the Temple, so the liability for offering up outside the Temple mentioned in this verse is also referring to those offerings.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואליהם תאמר – זהו תחילת פרשת העלאה וסמוכה לפרשת שחוטי חוץ על הראשונים דמשתעי בשחוטי חוץ שאמר שאם העלו בחוץ חייב ועליהם קרינן.
אמר רב כהנא, אמר קרא [המקרא] בתחילת ענין ההעלאה: ״ואלהם תאמר״ (ויקרא יז, ח). ולשון ״ואליהם״ נקראת ״ועליהם״, כלומר, על הסמוכין תאמר, כלומר, על אלו שהוזכרו תחילה, שנשחטו בחוץ.
Rav Kahana said: The beginning of that verse states: “And to them [va’alehem] you shall say” (Leviticus 17:8). The term “alehem,” to them, written with the letter alef, is phonetically similar to the term alehem, about them, written with the letter ayin. Therefore, the verse can be understood as saying: About that which is written in the adjacent passage you shall say. The preceding passage discusses offerings that were slaughtered outside the Temple, so the liability for offering up outside the Temple mentioned in this verse is also referring to those offerings.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מַתְקֵיף לַהּ רָבָא מִי כְּתִיב וַעֲלֵיהֶם וַאֲלֵיהֶם כְּתִיב אֶלָּא כִּדְתָנָא דְּבֵי ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וַאֲלֵיהֶם תֹּאמַר לְעָרֵב פָּרָשִׁיּוֹת.

Rava objects to this: Is it written: And about them? “And to them” is written, and it means that the command should be relayed to Aaron, his sons, and the Jewish people, who are mentioned in the beginning of the passage. Rather, liability in this case is derived as the school of Rabbi Yishmael taught: The opening phrase: “And to them you shall say,” starts with the conjunction “and” to mix the passages of slaughtering outside the Temple and offering up outside the Temple, in order to teach that one is liable for the latter even after having done the former.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואליהם כתיב – לשון קושיא הוא.
ה״ג: אלא כדתנא דבי ר׳ ישמעאל ואליהם תאמר לערב פרשיות – וי״ו מוסיף על ענין ראשון ומערב הפרשיות לומר שאף שחוטי חוץ שהעלן בחוץ חייב.
מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: מי כתיב [האם נאמר] ״ועליהם״? והלא ״ואליהם״ כתיב [נאמר], אל אהרן ואל בניו ואל בני ישראל, שהוזכרו בתחילת אותו פרק! אלא המקור לכך הוא כדתנא דבי [כמו ששנה החכם בבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל, שהכתוב ״ואלהם תאמר״ בוא״ו יתירה — הרי זה בא לערב פרשיות השחיטה בחוץ וההעלאה בחוץ, ללמדנו שדין המעלה בחוץ הריהו מתייחס אף על הנשחט בחוץ.
Rava objects to this: Is it written: And about them? “And to them” is written, and it means that the command should be relayed to Aaron, his sons, and the Jewish people, who are mentioned in the beginning of the passage. Rather, liability in this case is derived as the school of Rabbi Yishmael taught: The opening phrase: “And to them you shall say,” starts with the conjunction “and” to mix the passages of slaughtering outside the Temple and offering up outside the Temple, in order to teach that one is liable for the latter even after having done the former.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אָתְיָא הֲבָאָה הֲבָאָה מָה לְהַלָּן מוּקְטְרֵי חוּץ אַף כָּאן מוּקְטְרֵי חוּץ.

Rabbi Yoḥanan said: Liability in this case is derived through a verbal analogy between the reference to bringing stated with regard to slaughtering (see Leviticus 17:4), and the reference to bringing stated with regard to offering up (see Leviticus 17:9). The verbal analogy teaches that just as there, with regard to slaughtering, one is liable for offerings that are going to be burned outside the Temple, since one slaughtered them there, so too here, with regard to offering up, one is liable even for offerings that are unfit and so will be burned outside the Temple, having been slaughtered there.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ יוחנן אמר הסבר אחר: אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו בגזירה שווה ״הבאה״ ״הבאה״, שבשתי פרשיות אלו נאמרה לשון ״הבאה״, בשחיטה בחוץ נאמר: ״ואל פתח אהל מועד לא הביאו״ (ויקרא יז, ד), ובהעלאה בחוץ נאמר: ״ואל פתח אהל מועד לא יביאנו״ (ויקרא יז, ט), והרי זה בא ללמד: מה להלן (בשחיטה) הריהו חייב על מוקטרי (שחוטי) חוץ, אף כאן (בהעלאה) הריהו חייב אף על מוקטרי (שחוטי) חוץ.
Rabbi Yoḥanan said: Liability in this case is derived through a verbal analogy between the reference to bringing stated with regard to slaughtering (see Leviticus 17:4), and the reference to bringing stated with regard to offering up (see Leviticus 17:9). The verbal analogy teaches that just as there, with regard to slaughtering, one is liable for offerings that are going to be burned outside the Temple, since one slaughtered them there, so too here, with regard to offering up, one is liable even for offerings that are unfit and so will be burned outside the Temple, having been slaughtered there.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מַתְקֵיף לַהּ רַב בִּיבִי הָא דִּתְנַן שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ כָּרֵיתוֹת בְּתוֹרָה תְּלָתִין וְשַׁב הָוְיָין דְּאִיכָּא הַמַּעֲלֶה וְהַמַּעֲלֶה קַשְׁיָא.

Rav Beivai objects to these suggestions: But what about that which we learned in a mishna (Karetot 2a): There are thirty-six cases in the Torah for which one is liable to receive karet. The mishna enumerates all thirty-six, and offering up outside the Temple is counted as only one of them. According to these suggestions, there are thirty-seven, as there is one case of one who offers up an offering that was slaughtered inside the Temple, and the other case of one who offers up an offering that was slaughtered outside the Temple, which are considered two independent prohibitions. The Gemara concedes: This is difficult.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ל״ו כריתות בתורה – וקחשיב התם המעלה בחוץ והוינן בה מניינא למה לי ואמר רבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת הא תרתי נינהו לחיובא המעלה איברי פנים והמעלה איברי חוץ דכיון דגמרת להו בהיקשא או בגזירה שוה הוה ליה כל חד וחד גוף עבירה וחייב על כל אחת ואחת אפילו בהעלם אחד וניתני שלשים ושבע והא ליכא לשנויי שם העלאה קתני כי היכי דקא חשיב המחלל את השבת והעובד עבודת כוכבים בחדא ואע״ג דטובא חיובי איכא דהכי שנינו בכריתות ואקשינן עלה שבת ועבודת כוכבים [ומשני] תנא חילוקין שלהן במקומן דתנן במסכת שבת (דף עג.) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ודעבודת כוכבים תנינא בסנהדרין (דף ס:) אחד העובד ואחד הזובח ואחד המקטר ואחד המנסך אבל הכא לא תנא בהדיא המעלה איברי פנים והמעלה איברי חוץ ואף על גב דאיכא למשמע מפלוגתא דרבי יוסי הגלילי ורבנן בהדיא מיהא לא תנינהי בתרתי.
הני תלתין ושב הויין דאיכא המעלה והמעלה – דכיון דגמרת להו בהיקשא או בגזירה שוה הוה ליה כל חד וחד גוף עבירה וחייב על כל אחת ואחת אפי׳ בהעלאה אחת והשוחט ומעלה נמי דקתני התם בתרתי לא ידעינן בהו תרתי לאוי אלא בגזירה שוה פי׳ בקונטרס והא ליכא לשנויי שם העלאה קתני כי היכי דקא חשיב המחלל את השבת בחדא ואע״ג דטובא חיובי איכא דהכי שנינן לה בכריתות (דף ג:) דאקשינן עליה שבת ועבודת כוכבים תנא חלוקים שלהן במקומן דתנן במס׳ שבת (דף עג:) אבות מלאכות מ׳ חסר אחת ודעבודת כוכבים תנינן בסנהדרין (דף ס:) אחד העובד ואחד הזובח ואחד המקטר ואחד המנסך אבל הני לא תנא הכא בהדיא המעלה איברי פנים והמעלה איברי חוץ ואע״ג דאיכא למשמעה מפלוגתא דרבי יוסי הגלילי ורבנן בהדיא מיהא לא תננהי בתרתי עכ״ל וקצת תימה גבי עבודת כוכבים היכי קאמר התם בפ׳ קמא דכריתות (כריתות ג:) דקתני יתהון אבינכיהון פירוש במקומן הא ליכא למשמע ממתני׳ דד׳ מיתות אלא חיוב חטאת אהנך עבודות אבל חילוק חטאות לא שמעינן מינה.
דאיכא המעלה והמעלה קשיא – קשה מהא דלא משני ההיא דכריתות (כריתות ג:) כרבי יוסי הגלילי דפטר מוקטרי חוץ.
מתקיף לה [מקשה על כך] רב ביבי, הא דתנן [זה ששנינו במשנה]: שלשים ושש כריתות (עבירות שעונשן כרת) בתורה, והמשנה מונה אותן, וביניהן המעלה קדשים בחוץ, הלא אם חייב גם על שחוטי חוץ, אם כן, תלתין ושב הויין [שלושים ושבע הן], דאיכא הרי יש] חיוב כרת גם על המעלה בחוץ קרבן שנשחט בפנים וגם על המעלה בחוץ דבר שלא נשחט בפנים, שכל אחד מהם נלמד ממקור אחר! ואומרים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.
Rav Beivai objects to these suggestions: But what about that which we learned in a mishna (Karetot 2a): There are thirty-six cases in the Torah for which one is liable to receive karet. The mishna enumerates all thirty-six, and offering up outside the Temple is counted as only one of them. According to these suggestions, there are thirty-seven, as there is one case of one who offers up an offering that was slaughtered inside the Temple, and the other case of one who offers up an offering that was slaughtered outside the Temple, which are considered two independent prohibitions. The Gemara concedes: This is difficult.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְהָדִתְנַן בהַזּוֹרֵק מִקְצָת דָּמִים בַּחוּץ חַיָּיב מְנָלַן נָפְקָא לֵיהּ מִדְּתַנְיָא {ויקרא י״ז:ד׳} דָּם יֵחָשֵׁב לְרַבּוֹת הַזּוֹרֵק דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר {ויקרא י״ז:ח׳} אוֹ זָבַח לְרַבּוֹת אֶת הַזּוֹרֵק.

§ The Gemara considers the source for other prohibitions. And concerning that which we learned in a mishna (110a): One who sprinkles part of the blood of an offering, e.g., if he sprinkles one sprinkling instead of four, outside the Temple courtyard, is liable; from where do we derive this? The tanna derives it from that which is taught in a baraita: The verse states with regard to one who slaughters outside the Temple courtyard: “Blood shall be imputed to that man, he has shed blood, and that man shall be cut off from among his people” (Leviticus 17:4). This serves to include liability for one who sprinkles sacrificial blood outside the Temple courtyard; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: It is derived from the verse: “Any man…that offers up a burnt offering or sacrifice” (Leviticus 17:8). The term “or” serves to include liability for one who sprinkles blood outside the Temple courtyard.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא דתנן – לקמן במתניתין (דף קי.) הזורק [מקצת] דמים בחוץ שלא נתן ארבע מתנות אלא מתנה אחת חייב דהויא זריקה בפנים דכוותיה דתנן (לעיל דף לו:) כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר.
מנלן – דאיחייב אזריקת דם בחוץ הא שחיטה והעלאה הוא דכתיבן.
דם יחשב דם שפך – לרבות את הזורק והאי קראי בשחוטי חוץ כתיבי.
או זבח – כתיב גבי העלאה או לרבות את הזורק.
ב וממשיכים עוד בבירור המקור בתורה להלכות שבענין זה. ושואלים: והדתנן [וזה ששנינו] במשנה להלן: הזורק מקצת דמים בחוץ חייב, מנלן [מנין לנו]? ומשיבים: נפקא ליה מדתניא [יוצא נלמד הדבר ממה ששנויה ברייתא]: מה שנאמר בענין השוחט בחוץ: ״דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא״ (ויקרא יז, ד) — הרי זה בא לרבות הזורק את הדם, אלו דברי ר׳ ישמעאל. ר׳ עקיבא אומר: יש ללמוד דבר זה ממה שנאמר בענין המעלה בחוץ ״אשר יעלה עולה או זבח״ (ויקרא יז, ח) — ״או״ לרבות את הזורק.
§ The Gemara considers the source for other prohibitions. And concerning that which we learned in a mishna (110a): One who sprinkles part of the blood of an offering, e.g., if he sprinkles one sprinkling instead of four, outside the Temple courtyard, is liable; from where do we derive this? The tanna derives it from that which is taught in a baraita: The verse states with regard to one who slaughters outside the Temple courtyard: “Blood shall be imputed to that man, he has shed blood, and that man shall be cut off from among his people” (Leviticus 17:4). This serves to include liability for one who sprinkles sacrificial blood outside the Temple courtyard; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: It is derived from the verse: “Any man…that offers up a burnt offering or sacrifice” (Leviticus 17:8). The term “or” serves to include liability for one who sprinkles blood outside the Temple courtyard.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הַאי אוֹ זָבַח מַאי עָבֵיד לֵיהּ לְחַלֵּק.

The Gemara asks: And as for Rabbi Yishmael, what does he do with this term “or” in “a burnt offering or sacrifice”? It serves to divide them into two independent cases, such that liability is incurred even if one offered up only one of them.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לחלק – דלא תימא עד דמסיק עולה ושלמים.
מאי עביד ליה לחלק – תימה דהך סוגיא דלא כרבא אלא כאביי דפ׳ השואל (ב״מ דף צה:) דסבר לה כרבי יאשיה דפ׳ ד׳ מיתות (סנהדרין דף סו:) דבעי קרא לחלק גבי אביו ואמו.
ושואלים: ור׳ ישמעאל, האי [זה] הביטוי ״או זבח״ מאי עביד ליה [מה עושה, לומד הוא בו]? ומשיבים: הרי זה בא לחלק ללמד שחייבים על העלאה בחוץ של עולה לחוד ושל שלמים לחוד, ולא רק כשהעלה את שניהם.
The Gemara asks: And as for Rabbi Yishmael, what does he do with this term “or” in “a burnt offering or sacrifice”? It serves to divide them into two independent cases, such that liability is incurred even if one offered up only one of them.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ור׳וְרַבִּי עֲקִיבָא לְחַלֵּק מְנָא לֵיהּ נָפְקָא לֵיהּ {ויקרא י״ז:ט׳} מִלֹּא יְבִיאֶנּוּ.

The Gemara asks: And as for Rabbi Akiva, from where does he derive the halakha to divide them into two cases? He derives it from the next verse: “And he will not bring it to the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 17:9). The term “it” is written in the singular to indicate that one is liable even if he offered up only one of them.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא יביאנו – משמע חד.
ושואלים: ור׳ עקיבא, הלכה זו של לחלק מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא נלמד לו] דין זה ממה שנאמר שם: ״ואל פתח אהל מועד לא יביאנו״, בלשון יחיד, אפילו אחד מהם.
The Gemara asks: And as for Rabbi Akiva, from where does he derive the halakha to divide them into two cases? He derives it from the next verse: “And he will not bring it to the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 17:9). The term “it” is written in the singular to indicate that one is liable even if he offered up only one of them.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ געַל הַשָּׁלֵם הוּא חַיָּיב וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶחָסֵר וְרַבִּי עֲקִיבָא נָפְקָא לֵיהּ {ויקרא י״ז:ט׳} מִלַּעֲשׂוֹת אוֹתוֹ.

And as for Rabbi Yishmael, why does he not derive that halakha from the term “it”? The Gemara answers: According to him, that term is necessary as the source for the halakha that one is liable for offering up a complete animal, but one is not liable for offering up an incomplete animal. The term “it” indicates an animal in its entirety. And as for Rabbi Akiva, he derives this from the repetition of “it” in the continuation of the verse: “He will not bring it…to sacrifice it to the Lord” (Leviticus 17:9).
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואינו חייב על החסר – לקמן פליגי בה איכא למאן דאמר על אבר חסר ואיכא למאן דאמר על בהמה חסירה עד שיעלה כל הבהמה ואיכא למאן דאמר על הקטרה חסירה כגון פחות מכזית.
אותו – שלם משמע.
ור׳ ישמעאל מדוע הוא אינו לומד הלכה זו מ״יביאנו״? ההוא [אותו ביטוי] מיבעי ליה [נצרך לו] כדי ללמד שרק על השלם הוא חייב אם העלהו (״יביאנו״ — יביא אותו, כפי שהוא), ואינו חייב על החסר. ושואלים: ור׳ עקיבא, מנין לו הלכה זו? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דין זה ממה שנאמר באותו כתוב: ״לא יביאנו לעשות אתו״ כלומר, כפי שהוא, בשלימותו.
And as for Rabbi Yishmael, why does he not derive that halakha from the term “it”? The Gemara answers: According to him, that term is necessary as the source for the halakha that one is liable for offering up a complete animal, but one is not liable for offering up an incomplete animal. The term “it” indicates an animal in its entirety. And as for Rabbi Akiva, he derives this from the repetition of “it” in the continuation of the verse: “He will not bring it…to sacrifice it to the Lord” (Leviticus 17:9).
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ור׳וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל חַד לְמוּקְטְרֵי פְּנִים שֶׁחָסְרוּ והעלו בַּחוּץ וְחַד לְמוּקְטְרֵי חוּץ שֶׁחָסְרוּ וְהֶעֱלוּ בַּחוּץ וְהָא תַּנְיָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר יָכוֹל מוּקְטְרֵי פָּנִים שֶׁחָסְרוּ וְהֶעֱלוּ בַּחוּץ חַיָּיב דת״לתַּלְמוּד לוֹמַר לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ עַל הַשָּׁלֵם חַיָּיב וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶחָסֵר.

And as for Rabbi Yishmael, how does he explain the repetition of “it”? He holds that each mention teaches about a different case: One is referring to offerings that are fit to be burned inside the Temple courtyard that became incomplete and were then offered up outside. And the other one is referring to offerings that are unfit and so will be burned outside the Temple as they were unlawfully slaughtered outside the Temple courtyard, that became incomplete and were offered up outside. In both cases one is exempt. And so it is taught in a baraita: Rabbi Yishmael says: One might have thought that with regard to offerings that were fit to be burned inside the Temple courtyard and that became incomplete and were instead offered up outside, one would be liable. To dispel this notion, the verse states: “To sacrifice it,” which indicates that for offering up a complete animal one is liable, but one is not liable for an incomplete animal.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חד למוקטרי פנים כו׳ – דאי כתב חד הוה אמינא הני מילי מוקטרי חוץ אבל מוקטרי פנים מיחייב דהא מהדרינן פוקעין דחסרו אלמא הקטרה היא.
והא תניא – בניחותא.
חד למוקטרי פנים שחסרו וחד למוקטרי חוץ שחסרו – הכא לא שייך למילף מואליהם תאמר או הבאה הבאה משום דבפנים טעמא דמהדרינן פוקעין וחשיבה הקטרה ולא שייך למילף למוקטרי חוץ.
ושואלים: ור׳ ישמעאל מה הוא לומד מהכתוב ״לעשות אותו״? ומשיבים: הוא סבור שצריכים שני מיעוטים בענין זה, חד [אחד] לגבי מוקטרי (שחוטי) פנים שחסרו והעלו בחוץ, וחד [ואחד] למוקטרי חוץ שחסרו והעלו בחוץ. ומעירים: והא תניא כן שנויה ברייתא], ר׳ ישמעאל אומר: יכול מוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ חייב? תלמוד לומר: ״לעשות אתו״על השלם חייב, ואינו חייב על החסר.
And as for Rabbi Yishmael, how does he explain the repetition of “it”? He holds that each mention teaches about a different case: One is referring to offerings that are fit to be burned inside the Temple courtyard that became incomplete and were then offered up outside. And the other one is referring to offerings that are unfit and so will be burned outside the Temple as they were unlawfully slaughtered outside the Temple courtyard, that became incomplete and were offered up outside. In both cases one is exempt. And so it is taught in a baraita: Rabbi Yishmael says: One might have thought that with regard to offerings that were fit to be burned inside the Temple courtyard and that became incomplete and were instead offered up outside, one would be liable. To dispel this notion, the verse states: “To sacrifice it,” which indicates that for offering up a complete animal one is liable, but one is not liable for an incomplete animal.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְרַבִּי עֲקִיבָא מוּקְטְרֵי פְּנִים שֶׁחָסְרוּ וְהֶעֱלוּ בַּחוּץ חַיָּיב.

And Rabbi Akiva, who has already expounded both mentions of “it,” disagrees with Rabbi Yishmael and holds that one is liable for offerings that are fit to be burned inside that became incomplete and were instead offered up outside.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור״ע סבר מוקטרי פנים – שחוטי פנים שחסרו כגון פקעו מעל האור והעלן בחוץ חייב דהא מהדרינן פוקעין.
ומעירים: ואילו ר׳ עקיבא, שאין לו אלא כתוב אחד לענין זה, הוא סבור שמוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץחייב.
And Rabbi Akiva, who has already expounded both mentions of “it,” disagrees with Rabbi Yishmael and holds that one is liable for offerings that are fit to be burned inside that became incomplete and were instead offered up outside.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְרַבִּי עֲקִיבָא הַאי דָּם יֵחָשֵׁב מַאי עָבֵיד לֵיהּ הלְרַבּוֹת שְׁחִיטַת הָעוֹף וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל נָפְקָא לֵיהּ {ויקרא י״ז:ג׳} מֵאוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט.

Rabbi Yishmael derives the liability for sprinkling part of the blood of an offering outside the Temple courtyard from the verse “Blood shall be imputed to that man.” The Gemara asks: And as for Rabbi Akiva, what does he do with this verse: “Blood shall be imputed to that man”? He expounds it to include liability for the slaughter of a bird offering outside the courtyard. One is liable despite the fact that inside the Temple, a bird is sacrificed by pinching the nape of its neck, not by slaughtering it. And as for Rabbi Yishmael, he derives this halakha from: “Or that slaughters it outside the camp” (Leviticus 17:3).
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור׳ ישמעאל נפקא ליה מאו אשר ישחט – אע״ג דאיצטריך מחוץ למחנה כדלקמן אפילו הכי אשר ישחט יתירא הוא דמצי למיכתב אל מחוץ למחנה אייתר ליה אשר ישחט לרבות שחיטת העוף.
ושואלים מצד אחר: ור׳ עקיבא, האי [זה הפסוק] ״דם יחשב״ (ויקרא יז, ה) שר׳ ישמעאל דורש לרבות זורק דמים בחוץ, מאי עביד ליה [מה עושה, דורש הוא בו]? ומשיבים: לרבות שחיטת העוף של קדשים בחוץ, שחייבים עליה, למרות שעוף קדשים נמלק בפנים, ושחיטה פסולה בו. ושואלים: ור׳ ישמעאל מנין לו הלכה זו? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא נלמד לו] ממה שנאמר ״או אשר ישחט״ (ויקרא יז, ג), שהוא ריבוי.
Rabbi Yishmael derives the liability for sprinkling part of the blood of an offering outside the Temple courtyard from the verse “Blood shall be imputed to that man.” The Gemara asks: And as for Rabbi Akiva, what does he do with this verse: “Blood shall be imputed to that man”? He expounds it to include liability for the slaughter of a bird offering outside the courtyard. One is liable despite the fact that inside the Temple, a bird is sacrificed by pinching the nape of its neck, not by slaughtering it. And as for Rabbi Yishmael, he derives this halakha from: “Or that slaughters it outside the camp” (Leviticus 17:3).
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְרַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לָךְ הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ עַל הַשּׁוֹחֵט הוּא חַיָּיב ווְלֹא עַל הַמּוֹלֵק ור׳וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל נָפְקָא לֵיהּ מִזֶּה הַדָּבָר.

And Rabbi Akiva could have said to you that he does not derive it from that verse, as he holds that it is necessary to teach that only one who slaughters a bird offering outside is liable, but one is not liable for pinching its nape outside. And as for Rabbi Yishmael, from where does he derive that one is exempt if he pinches? He derives it from the phrase at the beginning of the passage about slaughtering outside: “This is the matter” (Leviticus 17:2), which indicates that one is liable only for slaughtering and not for any other method of killing.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ההוא מיבעיא ליה השוחט העוף חייב ואינו חייב על המולק – והילכך איצטריכו תרוייהו דאי כתיב אשר ישחט לרבות שחיטת העוף הוה אמינא כל שכן מליקה שהיא דרך הכשירו בפנים להכי כתיב דם שפך לרבות את העוף והדר כתיב אשר ישחט למעוטי מולק.
ומן הצד האחר, ר׳ עקיבא אמר לך [יכול לומר לך]: ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] בשביל דבר אחר: על השוחט עוף הוא חייב משום שחיטת חוץ, ולא על המולק בגוף, למרות שמליקה היא דרך עבודתו של העוף בפנים. ושואלים: ור׳ ישמעאל מנין לו הלכה זו שאין חייבים על המליקה בחוץ? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו הדבר] ממה שנאמר בתחילת פרשת שחיטת חוץ: ״זה הדבר״ (ויקרא יז, ב).
And Rabbi Akiva could have said to you that he does not derive it from that verse, as he holds that it is necessary to teach that only one who slaughters a bird offering outside is liable, but one is not liable for pinching its nape outside. And as for Rabbi Yishmael, from where does he derive that one is exempt if he pinches? He derives it from the phrase at the beginning of the passage about slaughtering outside: “This is the matter” (Leviticus 17:2), which indicates that one is liable only for slaughtering and not for any other method of killing.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) דְּתַנְיָא אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֵין לִי אֶלָּא שׁוֹחֵט בְּהֵמָה שָׁחַט עוֹף מנ״למְנָא לַן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט.

Rabbi Yishmael’s opinion is as it is taught in a baraita: The verse states: “Any man of the house of Israel that slaughters an ox, or lamb, or goat, in the camp, or that slaughters it outside the camp” (Leviticus 17:3). From this verse I have derived liability only for one who slaughters an animal offering outside; from where do we derive that one is liable if he slaughtered a bird offering outside? The verse states: “Or that slaughters,” to include liability for slaughtering a bird.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אין לי אלא שוחט בהמה – כדכתיב אשר ישחט שור או כשב.
דתניא כן שנויה ברייתא]: ״איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז״ (ויקרא יז, ג)אין לי שנוהגת הלכה זו אלא בשוחט בהמה, שחט עוף בחוץ מנא לן [מנין לנו] שגם כן חייב? תלמוד לומר: ״או אשר ישחט״ — ״או״ לרבות אף את שחיטת העוף.
Rabbi Yishmael’s opinion is as it is taught in a baraita: The verse states: “Any man of the house of Israel that slaughters an ox, or lamb, or goat, in the camp, or that slaughters it outside the camp” (Leviticus 17:3). From this verse I have derived liability only for one who slaughters an animal offering outside; from where do we derive that one is liable if he slaughtered a bird offering outside? The verse states: “Or that slaughters,” to include liability for slaughtering a bird.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) יָכוֹל אַף הַמּוֹלֵק וְדִין הוּא מָה שְׁחִיטָה דְּאֵין דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁירָהּ בִּפְנִים חַיָּיב מְלִיקָה שֶׁדֶּרֶךְ הֶכְשֵׁירָהּ בְּפָנִים אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּא חַיָּיב ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא י״ז:ב׳} זֶה הַדָּבָר.

One might have thought that even one who pinches the nape of a bird offering outside would be liable. And there is a logical inference to support this: If with regard to the slaughter of a bird offering, which is not the valid method of preparation inside the Temple, one is nevertheless liable if he did it outside, then with regard to pinching the nape of a bird offering, which is the valid method of preparation inside the Temple, is it not logical that one is liable if he did it outside? To counter this, the verse states: “This is the matter” (Leviticus 17:2), which indicates one is liable only for slaughtering, not for any other method of killing.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומה שחיטה – שאין זה דרך הכשירו של עוף בפנים חייב עליה בחוץ מליקה לא כ״ש.
ת״ל זה הדבר – אשר צוה וגו׳ וסמיך ליה אשר ישחט שחיטה ולא מליקה.
יכול אף המולק עוף בחוץ יהא חייב? ולכאורה דין (קל וחומר) הוא: מה שחיטה שאין דרך הכשירה בפנים, שהרי אין שוחטים עופות במקדש, אלא מולקים, בכל זאת חייב עליה בחוץ, מליקה שהיא דרך הכשירה בפנים, אינו דין שהוא חייב עליה בחוץ? תלמוד לומר בתחילת הפרשה: ״זה הדבר״ (ויקרא יז, ב), לומר שרק על שחיטה האמורה בכתוב מתחייב, ולא באופן אחר.
One might have thought that even one who pinches the nape of a bird offering outside would be liable. And there is a logical inference to support this: If with regard to the slaughter of a bird offering, which is not the valid method of preparation inside the Temple, one is nevertheless liable if he did it outside, then with regard to pinching the nape of a bird offering, which is the valid method of preparation inside the Temple, is it not logical that one is liable if he did it outside? To counter this, the verse states: “This is the matter” (Leviticus 17:2), which indicates one is liable only for slaughtering, not for any other method of killing.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וְרַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לָךְ הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לִגְזֵירָה שָׁוָה.

And Rabbi Akiva could have said to you that he does not derive it from that verse, as he holds that it is necessary for expounding as part of a verbal analogy with the passage with regard to vows, where it is written: “This is the matter that the Lord has commanded” (Numbers 30:2).
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לגזירה שוה – מפורשת ביש נוחלין (ב״ב דף קכ:) ובנדרים בפרק בתרא (דף עח.).
וחוזרים ושואלים: ור׳ עקיבא, מדוע אין הוא לומד הלכה זו של מליקה מכאן? ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך], ההוא מיבעי ליה [אותו ביטוי, ״זה הדבר״, נצרך לו] לגזירה שוה לפרשת נדרים, שאף בה נאמר ״זה הדבר אשר צוה ה׳⁠ ⁠״ (במדבר ל, ב).
And Rabbi Akiva could have said to you that he does not derive it from that verse, as he holds that it is necessary for expounding as part of a verbal analogy with the passage with regard to vows, where it is written: “This is the matter that the Lord has commanded” (Numbers 30:2).
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וְהָא דִּתְנַן זהַקּוֹמֵץ וְהַמְקַבֵּל דָּמִים בַּחוּץ פָּטוּר מְנָלַן וּמֵהֵיכָא תֵּיתֵי דְּחַיָּיב.

§ The Gemara considers the source for other prohibitions. And concerning that which we learned in a mishna (112b): One who takes a handful from a meal offering outside the Temple courtyard but does not burn it, and one who collects the blood of an offering in a vessel outside the Temple courtyard but does not sprinkle it on an altar, he is exempt; from where do we derive this, that one is not liable unless he also completes the subsequent sacrificial rites? The Gemara is surprised by the question: But from where would it be derived that one is liable for these acts, necessitating a source for the fact that he is exempt?
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הקומץ מנחה בחוץ – ולא הקטיר פטור.
מנא ליה – דפטור.
ופרכינן מהי תיתי לחיובא – דאיצטריך קרא למיפטריה.
ג וממשיכים עוד בבירור המקור בתורה להלכות שבענין זה. והא דתנן [וזו ששנינו] במשנה בפרק הבא: הקומץ את המנחה בחוץ ולא הקטירה, וכן המקבל דמים מן הקרבנות בחוץ ולא זרקם על המזבח — פטור, מנלן [מנין לנו]? ותמהים על עצם השאלה: ומהיכא תיתי [ומהיכן תבוא, תילמד] שיהיה חייב?
§ The Gemara considers the source for other prohibitions. And concerning that which we learned in a mishna (112b): One who takes a handful from a meal offering outside the Temple courtyard but does not burn it, and one who collects the blood of an offering in a vessel outside the Temple courtyard but does not sprinkle it on an altar, he is exempt; from where do we derive this, that one is not liable unless he also completes the subsequent sacrificial rites? The Gemara is surprised by the question: But from where would it be derived that one is liable for these acts, necessitating a source for the fact that he is exempt?
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) תֵּיתֵי מִשְּׁחִיטָה מָה לִשְׁחִיטָה חשֶׁכֵּן נִפְסֶלֶת שֶׁלֹּא לְאוֹכְלִין בְּפֶסַח.

The Gemara demonstrates that there is no reason to have assumed that one would be liable: If you suggest deriving it through a comparison to slaughtering outside the Temple, where one is liable even if he does not perform the subsequent sacrificial rites, this can be refuted: What is notable about slaughtering? It is notable in that with regard to a Paschal offering, if one slaughters it with the intent that it be for the sake of those who cannot eat it, it is thereby disqualified. The cases in the mishna do not share this stringency.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מה לשחיטה שכן פוסלת בפסח ששחטו שלא לאוכלין – כגון לחולה וזקן שאין יכול לאכול כזית כדכתיב (שמות יב) איש לפי אכלו תכוסו תאמר בקומץ מנחה דלא שייך פסול שלא לאוכליו ובקבלה נמי אפילו בפסח לא מיפסלא כדאמרן בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סא.) רבי אומר לשון סורסי הוא זה כאדם שאומר כוס לי טלה זה דבשחיטה לחודה הוא דפסלה מחשבת אוכלין.
אם תאמר תיתי [תבוא, תילמד], מתוך השוואה לשחיטה בחוץ, שחייב אף שלא העלה — יש לפרוך השוואה זו ולומר: מה לשחיטה שיש בה חומרה מיוחדת, שכן נפסלת כששוחט שלא לשם האוכלין בקרבן הפסח!
The Gemara demonstrates that there is no reason to have assumed that one would be liable: If you suggest deriving it through a comparison to slaughtering outside the Temple, where one is liable even if he does not perform the subsequent sacrificial rites, this can be refuted: What is notable about slaughtering? It is notable in that with regard to a Paschal offering, if one slaughters it with the intent that it be for the sake of those who cannot eat it, it is thereby disqualified. The cases in the mishna do not share this stringency.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) תֵּיתֵי מִזְּרִיקָה מָה לִזְרִיקָה שֶׁכֵּן זָר חַיָּיב עָלֶיהָ מִיתָה

And if you suggest deriving it through a comparison to sprinkling blood outside the Temple, as one is liable for sprinkling the blood even though it is only one of the sacrificial rites of the offering that should have been performed inside the Temple, this can be refuted: What is notable about sprinkling? It is notable in that a non-priest who sprinkles blood in the Temple is liable to be punished with death at the hand of Heaven for this act. The cases in the mishna do not share this stringency.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תיתי מזריקה – דלא פסלה שלא לשם אוכלין בפסח ומחייב עלה בחוץ וה״ה לקמיצה וקבלה.
שכן זר חייב עליה מיתה – מה שאין כן בקמיצה וקבלה דבעינן עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה כדאמרינן פרק בראשונה בסדר יומא (דף כד.) והני תרוייהו יש אחריהן עבודה.
ואם תאמר: תיתי [תבוא, תילמד] שבקומץ והמקבל דמים בחוץ חייב מתוך השוואה לזריקה, שאינה נפסלת במחשבה זו, ומכל מקום חייבים עליה, כפי שלמדנו לעיל — יש לפרוך ולומר: מה לזריקה שיש בה חומרה מיוחדת, שכן זר שעשה אותה במקדש חייב עליה מיתה. מה שאין כן בקמיצה ובקבלת הדם!
And if you suggest deriving it through a comparison to sprinkling blood outside the Temple, as one is liable for sprinkling the blood even though it is only one of the sacrificial rites of the offering that should have been performed inside the Temple, this can be refuted: What is notable about sprinkling? It is notable in that a non-priest who sprinkles blood in the Temple is liable to be punished with death at the hand of Heaven for this act. The cases in the mishna do not share this stringency.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

זבחים קז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה זבחים קז. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רש"י זבחים קז., תוספות זבחים קז., פירוש הרב שטיינזלץ זבחים קז., אסופת מאמרים זבחים קז.

Zevachim 107a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Zevachim 107a, Rashi Zevachim 107a, Tosafot Zevachim 107a, Steinsaltz Commentary Zevachim 107a, Collected Articles Zevachim 107a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144