ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת – תימה לי ליפרך מה לציץ שכן השם הוא בגלוי תאמר בתפילין שהן מחופין עור ואין לתרץ דה״נ כתיב שדי בתפילין בקמטין חדא דאין זה כתב גמור דדוקא שי״ן של תפילין הלכה למשה מסיני אבל ד׳ י׳ לא ועוד בציץ איכא שם המיוחד בן ד׳ אותיות דחמיר טפי ונ״ל דאינו ק״ו גמור דאורייתא אלא מדרבנן וה״ק נהי נמי דאיכא חומרא טפי בציץ כדמפרש מ״מ כיון דאיכא בתפילין צד חשיבות זה טפי שיש בהן אזכרות הרבה סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן כל שעה.
(1) 
וּמָה צִיץ שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אַזְכָּרָה אַחַת אָמְרָה תּוֹרָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ תְּפִילִּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַזְכָּרוֹת הַרְבֵּה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וּמָה צִיץ שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אַזְכָּרָה אַחַת אָמְרָה תּוֹרָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ תְּפִילִּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַזְכָּרוֹת הַרְבֵּה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.Just as with regard to the frontplate, which has only one mention of God’s name, the Torah said: “It shall be always upon his forehead,” teaching that that he should not be distracted from it, with regard to phylacteries, which have numerous mentions of God’s name in their four passages from the Torah, all the more so one may not be distracted from them.
תפילין שיש בהן אזכרות הרבה. וא״ת למה לי טעמא דלא ישן בהן שמא יפיח בהן בשבת פ׳ במה טומנין (דף מט. ע״ש)1 תיפוק ליה משום היסח הדעת דהכא וי״ל דהיינו נמי טעמא דהיסח הדעת דהכא אי נמי אומר הר״ר אלחנן דטעמא דהיסח הדעת לא שייך אלא כשהוא ניעור:
1. בדברי רבא איננו מפורש שם דלא ישן שמא יפיח. וע״ש בתו׳ וע׳ בש״י ואולי צ״ל כאן או שמא יפיח ומקשי בין לרבא ובין לאביי ועי׳. ולשני התירוצים א״ש גם שמא יפיח כי אין לך היסח הדעת גדול מאם אין גופו נקי.
תפילין שיש בהם הזכרות הרבה על אחת כמה וכמה – פי׳ אע״ג דלקדושה ולמילי אחריני ציץ חמור שאינו אלא בכהן גדול ובמקדש אפילו הכי לענין שמירת הסח הדעת שהזכרה שבו גורם אותה תפילין חמורין שיש בהן כמה הזכרות.
ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת כו׳. כתבו התוס׳ תימה לפרוך מה לציץ שכן השם בגלוי תאמר בתפילין שהן מחופין עור כו׳ ע״ש מיהו בכמה דוכתין איכא ק״ו ואע״ג דאית ביה שום פירכא גם מה שכתבו ועוד דציץ איכא שם המיוחד בן ד׳ אותיות כו׳ לא הבנתי דבתפילין נמי כותבין כל שם הוי״ה בשם המיוחד בן ד׳ אותיות ואפשר דאשם שדי שמבחוץ כתבו כן והענין מבואר ע״פ מ״ש בפרק האומר דהציץ הוא רמז על כתר כהונה והתפילין רמז על כתר תורה ואם על כתר כהונה קאמר שיהא נזהר מהיסח הדעת מכ״ש בכתר תורה שהיא חשובה מן כתר כהונה ולכך יש בכתר תורה כמה אזכרות ודו״ק:
ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת של שם ה׳ אמרה תורה ״על מצחו תמיד״ ללמד שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה בארבע פרשיות שבהם על אחת כמה וכמה שחייב לזכור אותן, ולא להסיח דעתו מהן.
Just as with regard to the frontplate, which has only one mention of God’s name, the Torah said: “It shall be always upon his forehead,” teaching that that he should not be distracted from it, with regard to phylacteries, which have numerous mentions of God’s name in their four passages from the Torah, all the more so one may not be distracted from them.
הכל
(2) ולר״ש וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר תָּמִיד מְרַצֶּה וְהָא כְּתִיב עַל מִצְחוֹ וְנָשָׂא הָהוּא לִקְבּוֹעַ לוֹ מָקוֹם הוּא דַּאֲתָא.
The Gemara asks: And according to Rabbi Shimon, who says that the verse: “It shall be always upon his forehead,” teaches that the frontplate effects acceptance even when it is not on the High Priest’s forehead, isn’t it also written: “On his forehead…and shall gain forgiveness”? The Gemara answers: That verse comes to establish the place where the High Priest should position the frontplate, not to indicate that it effects acceptance only when it is on his forehead.
לקבוע מקום הוא דאתא – פי׳ בתוס׳ שמקום הציץ אינו על המצח ממש דא״כ מאי האי דאמרי׳ התם מקום היה בין ציץ למצנפת שבו מניחין תפילין דהא מקום תפילין במקום שער הוא מקום שמוחו של תינוק רופס אלא ודאי על מצחו היינו במקו׳ שער בתחל׳ הראש וכדמתרגם אונקלוס על בית עינוהו וכדאמרי׳ התם הקים להם הציץ שבין עיניו דהיינו במקום שער כדכתיב בתפילין בין עיניכם.
ולר׳ יהודה האי סברא מנא ליה תמיה׳ מלתא לר׳ יהודה למה ליה קרא דנשבר אינו מרצה דהא אפילו תלי בסיכתא שראוי למצח אינו מרצה וכ״ש נשבר אינו ראוי למצח תירצו בתוספות דאי לית ליה לר׳ יהודה קרא למעוטי נשבר הציץ לית ליה לאקומיה קרא דלעיל להיכא דתלי בסיכתא אלא להיכא דנשבר דכל מה דאיפשר לאפושי ברצוי מפשי׳ מכיון דכתיב תמיד לרצון.
ושואלים: ולשיטת ר׳ שמעון שאמר שהכתוב בא ללמד שתמיד מרצה הציץ אף כשאינו על מצח הכהן, והכתיב [והרי נאמר] גם כן ״על מצחו ונשא״! ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] לקבוע לו מקום הוא דאתא [שבא], שממילים אלה למדים היכן מניח הכהן הגדול את הציץ, אבל לא שהציץ חייב להיות שם תמיד.
The Gemara asks: And according to Rabbi Shimon, who says that the verse: “It shall be always upon his forehead,” teaches that the frontplate effects acceptance even when it is not on the High Priest’s forehead, isn’t it also written: “On his forehead…and shall gain forgiveness”? The Gemara answers: That verse comes to establish the place where the High Priest should position the frontplate, not to indicate that it effects acceptance only when it is on his forehead.
הכל
(3) וְרַבִּי יְהוּדָה לִקְבּוֹעַ לוֹ מָקוֹם מְנָא לֵיהּ נָפְקָא לֵיהּ מֵעַל מִצְחוֹ ור״ש וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי תִּיפּוֹק לֵיהּ מֵעַל מִצְחוֹ אִין ה״נ הָכִי נָמֵי .
The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda, from where does he derive the halakha to establish the frontplate’s place on the High Priest’s forehead? The Gemara answers: He derives it from that which is written: “On his forehead.” The Gemara asks: And Rabbi Shimon, too, let him derive the placement of the frontplate from: “On his forehead.” The Gemara responds: Yes, it is indeed so; that is Rabbi Shimon’s source.
ושואלים: ור׳ יהודה, דין זה של לקבוע לו מקום מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, לומד הוא] דבר זה ממה שכתוב ״על מצחו״ — ללמד שהציץ יהיה מצוי על מצחו. ושואלים: אם כן, לר׳ שמעון נמי [גם כן] תיפוק ליה [תצא לו, ילמד] הלכה זו ממה שנאמר ״על מצחו״! ומשיבים: אין הכי נמי [כן הוא גם כן] ומכאן הוא למד.
The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda, from where does he derive the halakha to establish the frontplate’s place on the High Priest’s forehead? The Gemara answers: He derives it from that which is written: “On his forehead.” The Gemara asks: And Rabbi Shimon, too, let him derive the placement of the frontplate from: “On his forehead.” The Gemara responds: Yes, it is indeed so; that is Rabbi Shimon’s source.
הכל
(4) אֶלָּא עַל מִצְחוֹ וְנָשָׂא מַאי עָבֵיד לֵיהּ אָמַר לָךְ רָאוּי לַמֵּצַח מְרַצֶּה שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַמֵּצַח אֵינוֹ מְרַצֶּה לְאַפּוֹקֵי נִשְׁבַּר הַצִּיץ דְּלֹא מְרַצֶּה.
The Gemara asks: Rather, if so, with regard to the verse: “On his forehead…and shall gain forgiveness,” what does Rabbi Shimon do with that verse? The Gemara responds that Rabbi Shimon could have said to you: The frontplate that is intact and fit for placement on the High Priest’s forehead effects acceptance; that which is not fit for placement on the High Priest’s forehead does not effect acceptance. This comes to exclude a case where the frontplate broke, in which case it does not effect acceptance.
ושואלים: אלא אם כן, ״על מצחו ונשא״ מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו], מה הוא למד מחזרה זו? ומשיבים: אמר [יכול היה ר׳ שמעון לומר] לך בביאור הכתוב: אם הציץ שלם וראוי למצח — מרצה, שאינו ראוי למצח — אינו מרצה, לאפוקי [להוציא] נשבר הציץ דלא [שאינו] מרצה.
The Gemara asks: Rather, if so, with regard to the verse: “On his forehead…and shall gain forgiveness,” what does Rabbi Shimon do with that verse? The Gemara responds that Rabbi Shimon could have said to you: The frontplate that is intact and fit for placement on the High Priest’s forehead effects acceptance; that which is not fit for placement on the High Priest’s forehead does not effect acceptance. This comes to exclude a case where the frontplate broke, in which case it does not effect acceptance.
הכל
(5) ולר׳ וּלְרַבִּי יְהוּדָה נִשְׁבַּר הַצִּיץ מְנָא לֵיהּ נָפְקָא לֵיהּ מִמֵּצַח מִצְחוֹ ור״ש וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מֵצַח מִצְחוֹ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ.
The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda, from where does he derive the ruling that in a case where the frontplate broke it does not effect acceptance? The Gemara responds: He derives it from the fact that the Torah did not say forehead, and instead said his forehead, teaching that it must be fit for the forehead of the High Priest. And Rabbi Shimon does not learn anything from the difference between forehead and his forehead.
נשבר הציץ מנ״ל. וא״ת מהאי לישנא גופיה דעל מצחו ונשא וי״ל דה״ק נשבר הציץ מנ״ל דמעיקרא ה״ל לאוקמא קרא אנשבר ולא לאינו על מצחו דאינו מרצה:
ור׳ יהודה נשבר הציץ מנא ליה – אי קשיא: כיון דר׳ יהודה בעי על מצחו לרצות אם נשבר תיפוק ליה שאינו על מצחו. תשובה: אם אין לו פסוק על נשבר הציץ על מצח ונשא דיליף מיניה דאי תלי בסיכתא לא מרצה יוציא אותו לנשבר הציץ ולעולם מנא ליה דכשאינו על מצחו אינו מרצה.
ושואלים: ולר׳ יהודה, נשבר הציץ מנא ליה [מנין לך] שאינו מרצה? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו, נלמד] הדבר מפני שלא נאמר ״ממצח״ אלא ״מצחו״ וזו לדעתו הדגשה הבאה ללמד: דבר הראוי להיות על מצחו שלו. ור׳ שמעון: לימוד זה מן הדיוק ״מצח״ ״מצחו״ — לא משמע ליה [אינו נשמע לו, אינו נראה לו], שלדעתו אין כל הבדל משמעות לענין זה בין ״מצח״ ו״מצחו״.
The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda, from where does he derive the ruling that in a case where the frontplate broke it does not effect acceptance? The Gemara responds: He derives it from the fact that the Torah did not say forehead, and instead said his forehead, teaching that it must be fit for the forehead of the High Priest. And Rabbi Shimon does not learn anything from the difference between forehead and his forehead.
הכל
(6) נֵימָא הָנֵי תַּנָּאֵי כְּהָנֵי תַּנָּאֵי דְּתַנְיָא אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה מַזִּין עָלָיו כׇּל שִׁבְעָה מִכׇּל חַטָּאוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֵין מַזִּין עָלָיו אֶלָּא שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי בִּלְבַד ר׳ רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר אכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מַזִּין עָלָיו כׇּל שִׁבְעָה ב כה״ג כֹּהֵן גָּדוֹל ביוה״כ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין מַזִּין עָלָיו אֶלָּא שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי.
§ The Gemara suggests: Let us say that the dispute between these tanna’im, Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, who disagree with regard to a case of impurity involving the public, is like the dispute between those tanna’im, as it was taught in a baraita: Both in this case of a High Priest prior to Yom Kippur and in that case of a priest prior to burning the red heifer, on all seven days of his sequestering one sprinkles upon him purification water mixed with ashes from all the previous red heifer sin-offerings that were safeguarded there in the Temple. This is the statement of Rabbi Meir. Since these priests may have become impure with impurity imparted by a corpse at any point prior to their sequestering, one sprinkles the water upon them during all seven days, as there is no certainty which are the third and seventh days.
Rabbi Yosei says: One sprinkles the water upon him only on the third and seventh days, not on all seven, as sprinkling upon him twice is sufficient to purify him.
Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, says: With regard to the priest who burns the heifer, one sprinkles the water upon him all seven days. However, with regard to the High Priest on Yom Kippur, one sprinkles the water upon him only on the third and seventh days.
Rabbi Yosei says: One sprinkles the water upon him only on the third and seventh days, not on all seven, as sprinkling upon him twice is sufficient to purify him.
Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, says: With regard to the priest who burns the heifer, one sprinkles the water upon him all seven days. However, with regard to the High Priest on Yom Kippur, one sprinkles the water upon him only on the third and seventh days.
א ומציעים: נימא [האם נאמר] הני תנאי [תנאים אלה] ר׳ יהודה ור׳ שמעון שנחלקו לענין טומאה בציבור כהני תנאי [כתנאים אלה] אחרים, שאף הם נחלקו באותה בעיה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחד זה הכהן הגדול לפני יום הכיפורים ואחד זה הכהן העוסק בשריפת הפרה האדומה מזין עליו כל שבעה ימים של פרישה מכל מי חטאות של אפר הפרות האדומות שהיו שם במקדש למשמרת, שמא נטמא בטומאת מת באחד הימים לפני פרישתו, וכיון שאין יודעים מתי הוא יום שלישי ושביעי שלו — מזים בכל יום. אלו דברי ר׳ מאיר, ר׳ יוסי אומר: אין מזין עליו, שבעה ימים, אלא ביום השלישי וביום השביעי בלבד שהרי אם יש לחשוש לטומאתו — די בהזאה זו בלבד כדי לטהרו. ואילו ר׳ חנינא סגן הכהנים מחלק ואומר: כהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעה ימים, ואלו כהן גדול ביום הכפורים אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי.
§ The Gemara suggests: Let us say that the dispute between these tanna’im, Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, who disagree with regard to a case of impurity involving the public, is like the dispute between those tanna’im, as it was taught in a baraita: Both in this case of a High Priest prior to Yom Kippur and in that case of a priest prior to burning the red heifer, on all seven days of his sequestering one sprinkles upon him purification water mixed with ashes from all the previous red heifer sin-offerings that were safeguarded there in the Temple. This is the statement of Rabbi Meir. Since these priests may have become impure with impurity imparted by a corpse at any point prior to their sequestering, one sprinkles the water upon them during all seven days, as there is no certainty which are the third and seventh days.
Rabbi Yosei says: One sprinkles the water upon him only on the third and seventh days, not on all seven, as sprinkling upon him twice is sufficient to purify him.
Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, says: With regard to the priest who burns the heifer, one sprinkles the water upon him all seven days. However, with regard to the High Priest on Yom Kippur, one sprinkles the water upon him only on the third and seventh days.
Rabbi Yosei says: One sprinkles the water upon him only on the third and seventh days, not on all seven, as sprinkling upon him twice is sufficient to purify him.
Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, says: With regard to the priest who burns the heifer, one sprinkles the water upon him all seven days. However, with regard to the High Priest on Yom Kippur, one sprinkles the water upon him only on the third and seventh days.
הכל
(7) מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי ר״מ רַבִּי מֵאִיר סָבַר טוּמְאָה דְּחוּיָה הִיא בְּצִיבּוּר ור׳ וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר טוּמְאָה הֶיתֵּר הִיא בְּצִיבּוּר.
The Gemara clarifies: What, is it not with regard to this point that they disagree? Rabbi Meir holds: The prohibition against performing the Temple service in a state of impurity is overridden in cases involving the public. Therefore, one sprinkles the water upon the priest all seven days to ensure purification. And Rabbi Yosei holds: The prohibition against performing the Temple service in a state of impurity is permitted in cases involving the public. Therefore, it may be sufficient to sprinkle the water on the third and the seventh days.
דרבי מאיר סבר דחויה היא בציבור – ובעינן טהרה מעלייתא והזאה בזמנה וכל יומא איכא לספוקי שמא היום יום שלישי הוא לטומאתו בשלשה ראשונים ובשלשה האחרונים כל יומא ויומא איכא לספוקי מספיקא שהוא שביעי.
ור׳ יוסי סבר היתר היא בציבור – דלא מחמרי בה אלא למעלה בעלמא דילפינן ממלואים.
ורבי יוסי סבר טומאה היתר היא בציבור – תימה לי א״כ גבי פרה אמאי סגי בג׳ ובשביעי הא לאו קרבן ציבור היא לדחות שבת וטומאה וי״ל דכיון דטבול יום כשר בפרה דכתיב (במדבר יט) והזה הטהור דאמרת טהור כל דהו אם כן מהתם נמי נכשיר כהן השורף הפרה בלא הזאה כלל כיון דלא ברור לן דנטמא והוא הדין דאפילו שלישי ושביעי לא בעי אלא מעלה בעלמא.
אי סבר רבי יוסי טומאה היתר היא בציבור הזאה כלל למה לי – גבי יוה״כ תימה לי לימא דאיצטריך הזאה משום אילו של אהרן הקרב ביוה״כ דכיון דיחיד הוא מהדרינן אטהרה וי״ל דהנ״מ היכא דנטמא בידו טומאה ודאית כדלעיל אבל בחששא בעלמא כי הכא ודאי למאן דמיקל ואמר היתר היא בציבור לא הוה מצרכי׳ מידי אפילו בדיחיד כגון אילו של אהרן כיון דחשיב כקרבן ציבור לדחות שבת וטומאה.
דר׳ מאיר סבר טומאה דחויה היא בצבור – פי׳ ובעינן טהרה מעלייתא והזאה בזמנה מצוה וכל יומא איכא לספוקי שמא היום יום שלישי לטומאתו בשלשה הראשונים ויש שביעי בשלשה אחרונים כדלקמן ור׳ יוסי סבר טומאה הותרה בצבור ולא מחמרינן אלא בשלישי ושביעי למעלה בעלמא.
ומדייקים: מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בנושא זה הם חלוקים], כי ר׳ מאיר סבר: טומאה של מת רק דחויה היא בציבור, ולכן מזים אנו עליו כל שבעה ימים, כדי לטהרו טהרה גמורה, ולצאת מידי כל ספק טומאה. ואילו ר׳ יוסי סבר: טומאה היתר גמור היא בציבור, ולכן אין צורך להקפיד כל כך בהזאה.
The Gemara clarifies: What, is it not with regard to this point that they disagree? Rabbi Meir holds: The prohibition against performing the Temple service in a state of impurity is overridden in cases involving the public. Therefore, one sprinkles the water upon the priest all seven days to ensure purification. And Rabbi Yosei holds: The prohibition against performing the Temple service in a state of impurity is permitted in cases involving the public. Therefore, it may be sufficient to sprinkle the water on the third and the seventh days.
הכל
(8) וְתִסְבְּרָא אִי סָבַר רַבִּי יוֹסֵי הֶיתֵּר הִיא בְּצִיבּוּר הַזָּאָה כְּלָל לְמָה לִי אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא הָנֵי תַּנָּאֵי סָבְרִי טוּמְאָה דְּחוּיָה הִיא בְּצִיבּוּר.
This suggestion surprises the Gemara: And how can you understand the opinion of Rabbi Yosei in that manner? If Rabbi Yosei holds that impurity imparted by a corpse is permitted in cases involving the public, why do I need sprinkling at all? Rather, it must be that everyone, i.e., both tanna’im, holds that impurity imparted by a corpse is overridden in cases involving the public, and that is why sprinkling is necessary.
ותסברא אי ר״י סבר הותרה היא בציבור הזאה כלל למה לי. וא״ת דילמא משום אילו של אהרן כדאמרן לעיל וי״ל דמעלה של הזאה אין לנו לעשות בשביל קרבן יחיד. רב הארי״ה. וע״ז קשה לי כמו שעשו מעלת פרישה בשביל אילו של אהרן א״כ גם מעלת הזאה היה להם לעשות כמו שאמרנו למעלה דנין פר ואיל שלו וכו׳ ואם איל שלו לא היה טעון פרישה היה לו לומר דנין פר שלו מפר שלו גרידא ועוד היכן מצינו במילואים שלא היה הפרישה בשביל אילו של אהרן כמו בשביל אחרים ועוד מדקאמר ר״י שלישי ושביעי משמע קצת דמדאורייתא קאמר ולא למעלה וא״כ איצטריך הזאה בשביל אילו של אהרן ונ״ל כדמשמע לקמן פרק הוציאו (דף נ.) דדחיית טומאה תלוי בקביעות זמן ולא בציבור ויחיד וכיון דמדאורייתא טומאה הותרה כמו קבע זמן כגון אילו אין לחכמים לעשות מעלת הזאה ופרישה דטומאת מת לרב תחליפא דלעיל בשבילו ועוד דר״י משמע דקאמר אפילו מדאוריי׳ מדקאמר שלישי ושביעי משמע בתורת שלישי ושביעי ולשון הקונטרס מסייעני גם כאן וגם למעלה ודוק ותשכח נ״ל מש״ה:
על הצעת הסבר זו תוהים: ותסברא [וכי סבור אתה] שאפשר להבין כך? שכן אי [אם] סבר ר׳ יוסי כי טומאת מת היתר גמור היא בציבור — אם כן הזאה כלל למה לי? שהרי כיון שהותרה, הרי זה כאילו הוקרב בטהרה. אלא עלינו לחזור בנו מהסבר זה ולומר דכולי עלמא הני תנאי סברי [לדעת הכל, תנאים אלה סבורים] כי טומאת המת רק דחויה היא בציבור, ועל כן צריך להזות עליו.
This suggestion surprises the Gemara: And how can you understand the opinion of Rabbi Yosei in that manner? If Rabbi Yosei holds that impurity imparted by a corpse is permitted in cases involving the public, why do I need sprinkling at all? Rather, it must be that everyone, i.e., both tanna’im, holds that impurity imparted by a corpse is overridden in cases involving the public, and that is why sprinkling is necessary.
הכל
(9) וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי ר״מ רַבִּי מֵאִיר סָבַר אָמְרִינַן טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר גלָא אָמְרִינַן טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה.
And here the tanna’im disagree with regard to this matter. Rabbi Meir holds: We say that immersion at its appointed time is a mitzva. Beginning with the moment that an impure person is eligible for immersion, whenever he immerses, even if he delays doing so, he is purified. Nevertheless, it is a mitzva to immerse as soon as one is eligible. It is similarly a mitzva to have the purification waters sprinkled as soon as the priest is eligible. Since there is concern that perhaps the High Priest became impure during the three days prior to his sequestering, there is an obligation to sprinkle him each day beginning with day one, since that might be the third day of his impurity. And Rabbi Yosei holds: We do not say that immersion at its appointed time is a mitzva, and the same is true with regard to sprinkling. Therefore, sprinkling on the third and seventh days of his sequestering is sufficient, despite their not necessarily being the third and seventh days of his impurity.
טבילה בזמנה מצוה – דכתי׳ [במדבר יט] וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ לא בא זה אלא ללמד על הטבילה שתהא ביום השביעי והזאה נמי מקשינן לטבילה להיות מצוה בזמנה הלכך כל יומא מזינן עליה שמא היום זמנה.
וסבר רבי יוסי לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה כו׳ – לא הוה מצי לשנויי ההיא דלעיל רבי יוסי בר׳ יהודה היא דסבירא ליה בפרק המפלת (נדה דף כט.) לאו מצוה היא וכה״ג משני לקמן שילהי מכילתין (דף פח. ושם) וי״ל דכיון דפליג בהדיה ר״מ שמע מינה דרבי יוסי בר חלפתא הוא שהיה חבירו בר פלוגתיה.
טבילה בזמנה מצוה – פרש״י ז״ל דכתיב וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ לא בא זה ללמד אלא על הטבילה שתהא ביום השביעי והזאה נמי מקשינן לטבילה ור׳ יוסי סבר לא אמרי׳ טבילה בזמנה מצוה והאי וחטאו דרשי׳ ליה בפ״ק דקדושין למילתא אחריתי לאקושי חטוי לרחיצה מה טבילה בגלוי אף הזאה בגלוי.
ואלא הכא בהא קמיפלגי [כאן בנושא זה נחלקו], ר׳ מאיר סבר: אמרינן טבילה בזמנה מצוה שאף כי הטמא, משעה שהותר לטבול, הריהו נטהר מטומאתו בכל זמן שיטבול אף אם איחר טבילתו, מכל מקום מצוה היא שיטבול מיד כשיגיע זמן טהרתו. וכשם שטבילה בזמנה מצוה כך הזאה בזמנה מצוה, וכיון שיש חשש שמא נטמא הכהן הגדול בשלושת הימים שלפני פרישתו, יש להזות עליו בכל יום, למן היום הראשון, שמא הוא שלישי לטומאתו. ואילו ר׳ יוסי סבר: לא אמרינן [אין אנו אומרים] כי טבילה בזמנה מצוה היא וכן אין הזאה בזמנה מצוה, ולכן אין להזות עליו אלא ביום השלישי וביום השביעי, והרי הוא נטהר בכך אף שאולי אינו יום שלישי ושביעי לטומאתו.
And here the tanna’im disagree with regard to this matter. Rabbi Meir holds: We say that immersion at its appointed time is a mitzva. Beginning with the moment that an impure person is eligible for immersion, whenever he immerses, even if he delays doing so, he is purified. Nevertheless, it is a mitzva to immerse as soon as one is eligible. It is similarly a mitzva to have the purification waters sprinkled as soon as the priest is eligible. Since there is concern that perhaps the High Priest became impure during the three days prior to his sequestering, there is an obligation to sprinkle him each day beginning with day one, since that might be the third day of his impurity. And Rabbi Yosei holds: We do not say that immersion at its appointed time is a mitzva, and the same is true with regard to sprinkling. Therefore, sprinkling on the third and seventh days of his sequestering is sufficient, despite their not necessarily being the third and seventh days of his impurity.
הכל
(10) וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי לָא אָמְרִינַן טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה וְהָתַנְיָא דהֲרֵי שֶׁהָיָה שֵׁם כָּתוּב עַל בְּשָׂרוֹ הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחַץ וְלֹא יָסוּךְ וְלֹא יַעֲמוֹד בִּמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת ה נִזְדַּמְּנָה לוֹ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה כּוֹרֵךְ עָלָיו גֶּמִי וְטוֹבֵל רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יוֹרֵד וְטוֹבֵל כְּדַרְכּוֹ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְשַׁפְשֵׁף.
And does Rabbi Yosei hold that we do not say that immersion at its appointed time is a mitzva? Wasn’t it taught in a baraita: With regard to one who had a sacred name of God written on his flesh, he may neither bathe, nor smear oil on his flesh, nor stand in a place of filth. If an immersion by means of which he fulfills a mitzva happened to present itself to him, he wraps a reed over God’s name and then descends and immerses, allowing the water to penetrate so that there will be no interposition between him and the water. Rabbi Yosei says: Actually, he descends and immerses in his usual manner, and he need not wrap a reed over the name, provided that he does not rub the spot and erase the name.
לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה – והאי וחטאו דרשינן ליה במסכת קדושין בפ״ג (קידושין סב.).
לא ירחץ – שלא ימחקנו ואזהרה למוחק את השם ואבדתם את שמם (דברים יב) וסמיך ליה לא תעשון כן וגו.
טבילה של מצוה – טבילת טהרה שהטילה הכתוב עליו.
כורך עליו גמי – להגין עליו חוזק שטף המים.
לא ירחץ. בפרק כל כתבי (דף קכ:) מסקינן טעמא משום שאסור לעמוד בפני השם ערום אבל משום לא תעשון לא אסרינן גרמא ולא כפירוש הקונטרס:
הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ – פרש״י ז״ל כדי שלא ימחקנו והקשו בתוספות דהא כיון דלא ממשמש ביה גרמא בעלמא הוא בדבר שאין מתכוין ולא הוי פסיק רישיה לכך פר״י ז״ל דטעמא כדי שלא יעמוד בפני השם ערום וקיימא לן דבטבילה בזמנה פליגי פי׳ והיינו טעמא דר׳ יוסי דחייש שמא מתוך שמחזר אחר גמי וכורך אותו יעבור זמן הטבילה ובתוספות פוסקין כמאן דאמר טבילה בזמנה מצוה וכדכתיב במסכת נדה בסד״י.
על הסבר זה מקשים: וכי סבר ר׳ יוסי כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] טבילה בזמנה מצוה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הרי שהיה שם משמות ה׳ האסורים במחיקה כתוב בדיו על בשרו של אדם — הרי זה לא ירחץ את גופו במים ולא יסוך את גופו בשמן, שמא ימחק, ולא יעמוד במקום הטנופת, שאסור לבזות את השם. נזדמנה לו טבילה של מצוה וחייב לטבול כורך עליו על מקום השם גמי (מין עשב) שיכסה את השם אבל יניח למי הטבילה לחדור בלי חציצה וטובל. ר׳ יוסי אומר: יורד וטובל כדרכו ואינו צריך להקפיד על כריכת הגמי ובלבד שלא ישפשף את המקום וימחקנו בידים.
And does Rabbi Yosei hold that we do not say that immersion at its appointed time is a mitzva? Wasn’t it taught in a baraita: With regard to one who had a sacred name of God written on his flesh, he may neither bathe, nor smear oil on his flesh, nor stand in a place of filth. If an immersion by means of which he fulfills a mitzva happened to present itself to him, he wraps a reed over God’s name and then descends and immerses, allowing the water to penetrate so that there will be no interposition between him and the water. Rabbi Yosei says: Actually, he descends and immerses in his usual manner, and he need not wrap a reed over the name, provided that he does not rub the spot and erase the name.
הכל
(11) וְקַיְימָא לַן דְּבִטְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה קָא מִיפַּלְגִי דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר לָא אָמְרִינַן טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר אָמְרִינַן טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְהָנֵי תַּנָּאֵי אָמְרִינַן טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה.
And we maintain that it is with regard to the issue of whether immersion at the appointed time is a mitzva that they disagree. The first tanna holds: We do not say that immersion at its appointed time is a mitzva. Therefore, one must wait to immerse until he procures a reed with which to cover God’s name, even if it means delaying the immersion. And Rabbi Yosei holds: We say that immersion at its appointed time is a mitzva. Therefore, one must not delay the immersion until he procures a reed but must immerse immediately. The dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yosei was not based on whether or not immersion on time is a mitzva. Rather, it must be that everyone agrees that according to these tanna’im we say that immersion at its appointed time is a mitzva.
וקיימא לן – במסכת שבת (דף קכ:) דבטבילה בזמנה מצוה פליגי ר׳ יוסי סבר מצוה הלכך דלמא לא משכח גמי וישהה טבילתו ליום אחר.
דכולי עלמא להני תנאי אמרינן טבילה בזמנה מצוה – ר״ת פסק דטבילה בזמנה לאו מצוה היא אע״ג דאמר בפרק המפלת (נדה דף ל. ושם) שמע מינה תלת שמע מינה טבילה בזמנה מצוה אין הלכה כן אלא כרבי יוסי בר׳ יהודה דאמר התם דיה טבילה באחרונה שהרי מעשים בכל יום שאין לך טובלת בזמנה טבילה של נדה ושל זבה ושל שומרת יום ובפרק בתרא דנדה (דף סז: ושם) אמרינן מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו רבנן ליטבלינהו ביממא דשבעה משמע שלא היו טובלות ביום בשום פעם ור״ח פסק כב״ש וב״ה דפרק המפלת (שם דף ל. ושם) דסברי טבילה בזמנה מצוה ולאו ראייה היא מדסברי ב״ש וב״ה הכי שיהא הלכה כן דודאי ר׳ יוסי בר׳ יהודה לא פליג עלייהו אלא ס״ל לא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה א״כ מצי למימר דהלכתא כר׳ יוסי ברבי יהודה ומה שעשה רבינו אליהו הזקן זכרונו לברכה באזהרות שלו טבילה בזמנה ועל ארבע גדילים יתד על אזניך תכסה הגדולים מנהגן היה שלא היה מקפיד לכתוב כהלכתן כמו שיסד על סתם נסקלים דנתם ונתחייב תסקלוהו ויאמר המלך תלוהו והיינו כר״א דפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) כל הנסקלין נתלין ודלא כרבנן דאמרי אין נתלה אלא מגדף ועובד עבודת כוכבים ומהא דאמר בשמעתא דכולי עלמא אמרינן טבילה בזמנה מצוה אין להביא ראיה דלא הוה מצי למימר איפכא דכולי עלמא לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה דא״כ מאי טעמא דר״מ ועוד ר׳ יוסי נמי על כרחך סבר טבילה בזמנה מצוה כדשמעינן ליה גבי מי שהיה שם כתוב על בשרו.
וקיימא לן [ומוחזק בידינו] כי בשאלה אם טבילה בזמנה מצוה קא מיפלגי [חולקים הם], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] שטבילה בזמנה מצוה, ולכן צריך להמתין עד שיהא לו גמי לכרוך. אף אם ימנע על ידי כך מטבילה בזמנה. ור׳ יוסי סבר: אמרינן [אומרים אנו] טבילה בזמנה מצוה, ולכך אינו צריך להמתין עד שיהא לו גמי אלא יורד וטובל מיד. ואם כן אין לומר שמחלוקת ר׳ מאיר ור׳ יוסי היתה לענין טבילה בזמנה. אלא יש להסביר כך: דכולי עלמא להני תנאי אמרינן [לדעת הכל לשיטת תנאים אלה אומרים] אנו טבילה בזמנה מצוה. ואם כן במה נחלקו?
And we maintain that it is with regard to the issue of whether immersion at the appointed time is a mitzva that they disagree. The first tanna holds: We do not say that immersion at its appointed time is a mitzva. Therefore, one must wait to immerse until he procures a reed with which to cover God’s name, even if it means delaying the immersion. And Rabbi Yosei holds: We say that immersion at its appointed time is a mitzva. Therefore, one must not delay the immersion until he procures a reed but must immerse immediately. The dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yosei was not based on whether or not immersion on time is a mitzva. Rather, it must be that everyone agrees that according to these tanna’im we say that immersion at its appointed time is a mitzva.
הכל
(12) וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי רַבִּי מֵאִיר סָבַר מַקְּשִׁינַן הַזָּאָה לִטְבִילָה ור׳ וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר לָא מַקְּשִׁינַן הַזָּאָה לִטְבִילָה.
And here they disagree with regard to this matter. Rabbi Meir holds: We equate sprinkling with immersion; just as immersion at its appointed time is a mitzva, so too, sprinkling at its appointed time is a mitzva. And Rabbi Yosei holds: We do not equate sprinkling with immersion; although immersion at its appointed time is a mitzva, sprinkling at its appointed time is not.
לא מקשינן – הזאה בזמנה לאו מצוה היא וכי כתיב שלישי ושביעי שלא יקדים וישהה בין הזאה להזאה ארבעה ימים אבל אם השהה הזאתו לזמן מרובה לית לן בה.
מקשינן הזאה לטבילה – תימה אמאי פשיט להו טפי דטבילה בזמנה מצוה מהזאה יש לומר משום דכתיב (במדבר יט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ועל כרחך הא דהדר כתיב וחטאו ביום השביעי לאו משום הזאה כתיב דהא כתיב כבר ואי משום לאשמועינן הזאה בזמנה מצוה ליהדר נמי הזאה דג׳ כדהדר הזאה דשביעי אלא על כרחך משום ורחץ איצטריך לאשמועינן דתכף להזאה טבילה ושמע מינה דטבילה בזמנה מצוה ולמאן דלית ליה טבילה בזמנה מצוה איכא למימר דדריש להאי קרא כדקא דריש ליה בפרק האומר בקידושין (דף סב. ושם) דקאמר וחטאו ביום השביעי למה לי איצטריך סלקא דעתך אמינא הני מילי לקדשים אבל בתרומה בחד נמי סגי קא משמע לן והא דקאמר התם והזה הטהור על הטמא למה לי אצטריך סד״א שלישי למעוטי שני שביעי למעוטי ששי דקא ממעט ימי טהרה אבל היכא דעבד ברביעי ובשמיני אימא שפיר דמי קמ״ל יש לפרש אפילו למ״ד אין הזאה בזמנה מצוה ואו או קאמר ברביעי או בשמיני כלומר סד״א אי עבד הזאה קמייתא ברביעי והשניה בשביעי או קמייתא בשלישי כמשפטה ובתרייתא בשמיני קמ״ל דבעינן שיהא ד׳ ימים בין הזאה להזאה לא פחות ולא יותר וכן פירש רש״י התם.
ורבי יוסי סבר לא מקשינן הזאה לטבילה. ומאחר שלא הזה גם טבילה לא יעשה אלא ביום ההזאה דתניא בספרי וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים שאם הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום והא דתנן במסכת פרה (פי״ב מי״א טבל האזוב ביום והזה בלילה בלילה והזה ביום פסול אבל האדם עצמו טובל בלילה ומזה ביום כו׳ אור״ת דהיינו טבילה שהיו עושין לפני הזאה כדי לקבל אותה בטהרה כדאמרינן בפרק שני דכריתות (דף ט.) מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף אתם וכו׳ וע״כ כסדר מונה אותם שהרי אמרינן בהחולץ (יבמות דף מז:) מל ונתרפא מטבילין אותו מיד שהויי מצוה לא משהינן ואם היתה מועלת טבילה לפני מילה היו עושין אותה מיד דשהויי מצוה לא משהינן וטבילה מדבריהם הוא וטבילה אחרת היה עושה אחר הזאה והיא עיקר ובה מיירי קרא דספרי [ובתוספתא דפרה (פי״א) נמי תניא טבל ועלה אם יש עליו] שטף גשמים טמא פי׳ שבטלה ההזאה [ואם יש עליו] משקה טופח טהור והא דאמרינן בפ״ב דמגילה (דף כ.) לא טובלין ולא מזין אלא ביום ומפרש בגמרא דמקשינן טבילה להזאה מוקי לה ריב״א בטבילת אזוב והזאה ע״פ ירושלמי וקתני נמי טובלין מקמי מזין משמע דבטבילת אזוב מיירי ובמגילה האריך הרבה וכאן נגיה בשם ריב״א דאפילו הרחיק הרבה השביעי מן שלישי יכול להיות אפילו בתשיעי כדקתני וחטאו ביום השלישי יכול השלישי סמוך למיתה אמרת שום שלישי אם לומר שלישי סמוך למיתה הרי כבר אמור אלא למד על שלישי רחוק מן המיתה שטהר ביום השביעי יכול הזאת שלישי [רחוק] מן המיתה אבל שביעי סמוך לשלישי אמרת שום שביעי אם למד שביעי לשלישי הרי כבר אמור אלא לימד על שביעי רחוק לשלישי שטהור:
תוס׳ בד״ה אי סבר כו׳ תימה לי לימא דאצטריך הזאה משום אילו כו׳ עכ״ל הא דלא קשיא להו לעיל מיניה אדברי המתרץ דקאמר ר׳ יוסי סבר טומאה הותרה בצבור דאכתי תקשי ביוה״כ מאילו של אהרן דקרבן יחיד הוא די״ל דודאי מדינא לאו קרבן יחיד הוא דהא דוחה שבת וטומאה והותרה ביה הטומאה מדאורייתא ולכך לא בעי הזאה כל ז׳ אבל לדברי המקשה דפריך הזאה כלל ל״ל קשיא להו שפיר דאימא מיהת מדרבנן משום קרבנו של אהרן דהוי כמו יחיד מהדרינן ביה אטהרה כדאמרינן לעיל גבי מביאין אחרת תחתיה ודו״ק:
בד״ה מקשינן הזאה כו׳ והא דקאמר התם והזה הטהור כו׳ היכא דעביד ברביעי ובח׳ אימא ש״ד כו׳ עכ״ל ר״ל דלא תקשי לן מהא דקאמר והזה הטהור על כו׳ וא״כ ל״ל היקשא דהזאה לטבילה די״ל אפילו למ״ד אין הזאה כו׳ ודו״ק:
והכא בהא קמיפלגי [וכאן בענין זה הם חלוקים] שר׳ מאיר סבר: מקשינן [מקישים, משווים, אנו] דין הזאה לדין טבילה, לומר שכשם שטבילה בזמנה מצוה — אף הזאה בזמנה מצוה. ור׳ יוסי סבר: לא מקשינן [אין אנו משווים] הזאה לטבילה, שאף שטבילה בזמנה מצוה — אין הזאה בזמנה מצוה.
And here they disagree with regard to this matter. Rabbi Meir holds: We equate sprinkling with immersion; just as immersion at its appointed time is a mitzva, so too, sprinkling at its appointed time is a mitzva. And Rabbi Yosei holds: We do not equate sprinkling with immersion; although immersion at its appointed time is a mitzva, sprinkling at its appointed time is not.
הכל
(13) וְרַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אִי מַקֵּישׁ הַזָּאָה לִטְבִילָה אֲפִילּוּ כֹּהֵן ביוה״כ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נָמֵי אִי לָא מַקֵּישׁ הַזָּאָה לִטְבִילָה אפי׳ אֲפִילּוּ כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה נָמֵי לָא.
The Gemara asks: And with regard to the opinion of Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, why does he distinguish between sprinkling purification water on the High Priest before Yom Kippur and doing so to the priest before he burns the red heifer? If he equates sprinkling with immersion, then one should sprinkle purification water all seven days even on the High Priest prior to Yom Kippur. If he does not equate sprinkling with immersion, then even on the priest who burns the red heifer one would also not sprinkle purification waters all seven days.
ושואלים: ור׳ חנינא סגן הכהנים המחלק בין יום הכיפורים ופרה אדומה מה דעתו בענין זה? אי מקיש [אם הוא משווה] הזאה לטבילה, אם כן אפילו כהן גדול ביום הכפורים נמי [גם כן] יצטרך להזות בכל יום משבעת הימים, ואי לא מקיש [אם אינו משווה] הזאה לטבילה — אם כן אפילו כהן השורף את הפרה נמי [גם כן] לא! ומדוע איפוא הוא מבדיל ביניהם?
The Gemara asks: And with regard to the opinion of Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, why does he distinguish between sprinkling purification water on the High Priest before Yom Kippur and doing so to the priest before he burns the red heifer? If he equates sprinkling with immersion, then one should sprinkle purification water all seven days even on the High Priest prior to Yom Kippur. If he does not equate sprinkling with immersion, then even on the priest who burns the red heifer one would also not sprinkle purification waters all seven days.
הכל
(14) לְעוֹלָם לָא מַקֵּישׁ וְכֹהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מַעֲלָה בְּעָלְמָא.
The Gemara answers: Actually, Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, does not equate sprinkling with immersion, and fundamentally, one need not sprinkle purification water all seven days in either case. And with regard to the priest who burns the heifer, the Sages merely established a higher standard. This is one of the many stringencies that the Sages instituted with regard to the priest who burns the heifer in an attempt to underscore that the ritual must be performed in purity.
ומשיבים: לעולם תפרש כי לא מקיש [אינו משווה] ובעצם אף על כהן השורף את הפרה לא היה צריך להזות כל שבעה, אלא שכהן השורף את הפרה מעלה בעלמא [בלבד] היא שעשו בו, כשם שהוסיפו חכמים הרבה מאד מעלות ודקדוקים נוספים בדין הכהן השורף את הפרה, ולא מעיקר ההלכה, אלא כדי להדגיש את צד הטהרה שבדבר.
The Gemara answers: Actually, Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, does not equate sprinkling with immersion, and fundamentally, one need not sprinkle purification water all seven days in either case. And with regard to the priest who burns the heifer, the Sages merely established a higher standard. This is one of the many stringencies that the Sages instituted with regard to the priest who burns the heifer in an attempt to underscore that the ritual must be performed in purity.
הכל
(15) כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן אֵין בֵּין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא
The Gemara asks: With whose opinion, among the tanna’im cited above, does the following baraita that the Sages taught, correspond? The only difference between the priest who burns the heifer and the High Priest performing the service on Yom Kippur is
כבר ביארנו למעלה שהכהן השורף את הפרה מזין עליו בכל יום מאלו השבעה מחשש טומאת מת ומ״מ רביעי שבו אין בו הזאה כלל שכל שבעת ימים יש לדונם בשלישי או שביעי חוץ מן הרביעי וזה שהראשון יש לו לדונו בשלישי שמא שני ימים קודם פרישה נטמא ויום שני יש לדונו בשלישי שמא יום אחד קודם פרישה נטמא שלישי יש לדונו בשלישי של טומאה שמא בשעת כניסתו נטמא בקבר התהום וכן חמישי יש לדונו בשביעי שמא שני ימים קודם פרישה נטמא וכן ששי ושביעי לחשבון זה אבל רביעי אין לספקו כלל לא בשלישי ולא בשביעי לא בשלישי שהרי משנכנס ללשכה אין חוששין לו ושמא תאמר עליו שהוא שביעי כגון שנטמא ג׳ ימים קודם פרישה א״כ שלישי בטומאה לא היה בלשכה ולא הוזה ואין הזאת שביעי מועלת כלל אלא למי שהוזה בשלישי:
שבת שבתוך השבעה אין בו הזאה שאין הזאה דוחה שבת מתוך כך הואיל ופרה אין לה זמן קבוע אין מפרישין אותו אלא ביום ד׳ שיהא רביעי שלו בא בשבת ולא תהא הזאה נפקעת ממנו אלא יום אחד אבל כה״ג ביום הכפורים על כרחנו בעשרה בתשרי הוא ובשלישי בתשרי מפרישין אותו ואם יבא שבת ברביעי לפרישה אין הזאתו נפקעת אלא יום אחד שהרי רביעי ושבת אחד הן הא אם יבא שבת בשאר ימים של פרישה נפקעים שני ימים אחד משום שבת ואחד משום רביעי לפרישה:
כה״ג ביום הכפורים כבר ביארנו שמקצת הפוסקים מצריכים בדרך זה להזות עליו בכל יום אלא שרוב הפוסקים מסכימים שלא להזות עליו כלל אלא שלישי להפרשתו שאין אומרים הזאה בזמנה מצוה אלא אע״פ שמאחר הזאתו מטומאתו אין מדקדקין בכך אלא כל שלא יהא בין הזאה ראשונה לשני׳ יותר משלשה ימים דיו וכל זמן שהוא מתחיל למנות שבעה מזין בשלישי ושביעי ומעלה הוא שעשו בפרה ואם חל שלישי או שביעי בשבת אין בו הזאה ויראה שאם חל שלישי בשבת אין הזאה אף בשביעי שאין הזאת שביעי בלא הזאת שלישי כלום וכשם שאמרו שאין אומרין הזאה בזמנה מצוה כך טבילה בזמנה אין כאן מצוה אלא הואיל ועברו ימי מנין הטומאה הטבול לכשתרצה ויש חולקין לומר שאע״פ שאין הזאה בזמנה מצוה מ״מ טבילה בזמנה מצוה:
זו היא שיטתינו בענינים אלו ומ״מ יש פוסקים שלא נאמרו דברים שבסוגיא זו אלא לריש לקיש שלמד פרישה שבעה מסיני אבל לר״י שלמדה ממלואים הדין נותן להזות עליו כל שבעה בלא שום הפסק לא משום טהרה אלא מגזירת הכתוב והדברים נראים כדעת ראשון:
מי שהי׳ שם כתוב על בשרו אע״פ שאין הכתב חוצץ כגון שהיה הדיו לח הרי זה לא ירחץ ולא יסוך מצד הרשות שמא ימחק השם נזדמנה לו טבילה של מצוה הן שנאמר טבילה בזמנה מצוה הן שלא נאמר כן אינו צריך להמתין עד שיעבור מאליו אלא כורך בגד או גמי על השם שיגין עליו משטף המים אע״פ שאינו מהדק וטובל ויזהר שלא יהדק כדי שלא יחוץ וכן יזהר שלא ישפשף וכן לא יעמוד זה שהשם על בשרו במקום הטנופת וכן צריך להזהר שלא לעמוד ערום אא״כ בכריכת גמי וגדולי המחברים פרשו עצמו של דבר מטעם זה ר״ל שפירשו טעם איסור הנזכר בשמועה זו לא מחשש מחק אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום והדברים נראים כן כמו שביארנו במס׳ שבת פרק כתבי:
ושואלים: כמאן אזלא [כשיטת מי הולכת] הא [ברייתא זו] דתנו רבנן [ששנו חכמים]: אין הבדל בין כהן השורף את הפרה לכהן גדול ביום הכפורים אלא
The Gemara asks: With whose opinion, among the tanna’im cited above, does the following baraita that the Sages taught, correspond? The only difference between the priest who burns the heifer and the High Priest performing the service on Yom Kippur is
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.