ובגדי כהונה – ארבעה בגדי לבן דכ״ג ביום הכפורים דכתיב בהו והניחם שם (ויקרא טז).
(1) 
מִשּׁוּם דְּהָוֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבִגְדֵי כְהוּנָּה שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.
מִשּׁוּם דְּהָוֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבִגְדֵי כְהוּנָּה שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.The Gemara answers: The reason is because the mitzva of the removal of the ashes and the priestly vestments, the four white garments worn by the High Priest on Yom Kippur, are both subject to the special halakha that misuse of consecrated objects applies to them even after their mitzva has been performed. Consequently, they are two verses that come as one, i.e., they share a unique halakha not found elsewhere. And there is a principle: Any two verses that come as one do not teach, i.e., an analogy may not be derived from these two similar cases. Instead, they are considered exceptional instances that cannot serve as models for other cases.
משום דהוי להו תרומת הדשן ובגדי כהונה כו׳ – ובמעילה פרק ולד חטאת (מעילה יא:) קאמר משום דהוו תרומת הדשן ואיברי שעיר המשתלח וכו׳ ופריך הניחא למאן דאמר אין נהנין אלא למאן דאמר נהנין מאי איכא למימר.
משום דהוו תרומת הדשן ובגדי כהונה כו׳. בפרק ולד חטאת (דף יא:) קאמר תרומת הדשן ושעיר המשתלח ב׳ כתובין ופריך הניחא למ״ד [אין] נהנין מאיברין אלא למ״ד (אין) נהנין מאי איכא למימר אלא תרומת הדשן ובגדי כהונה כו׳ וכאן לא חש להאריך והא דלא חשיב הכא שחוטה דציפרי מצורע שאסורה לפי שאין זה קדשים אלא מעשה חוץ אבל שעיר המשתלח נקדש בפנים ועגלה ערופה אע״פ שמעשיה חוץ כתיב בה כפרה כקדשים. מ״ר:
בגדי לבן שכהן גדול עובד בהם ביום הכפרים אינו עובד בהם פעם שניה אף ביום הכפרים אחר וכל שכן שאין כהן הדיוט עובד בהם ואע״פ שראויים הם לכהן הדיוט אלא נגנזים במקום שפושטם ואסורים בהנאה ומועלין בהם וכן בכל בגדי כהן גדול שבלו:
בפרש״י בד״ה ובגדי כהונה כו׳ והניחם שם הס״ד ובד״ה עגלה ערופה כו׳ גניזתה הס״ד ובד״ה בין לאדם כו׳ והבשר תאכל או מתירין למזבח כו׳ כצ״ל:
משום דהוי [שהם, שנידונים] תרומת הדשן ובגדי כהונה (ארבעה בגדי לבן שלובש הכהן הגדול ביום הכיפורים), שבשניהם יש הלכה מיוחדת שמועלים בהם אף לאחר שנעשתה מצוותם, כשני כתובין הבאין כאחד, שיש בהם דין מסויים המיוחד להם, וכלל בידינו: כל שני כתובין הבאין כאחד — אין מלמדין לשאר הלכות שבתורה, אלא רואים אותם כמקרים יוצאי דופן, שאינם יכולים להיות בסיס לבנין אב למקרים אחרים.
The Gemara answers: The reason is because the mitzva of the removal of the ashes and the priestly vestments, the four white garments worn by the High Priest on Yom Kippur, are both subject to the special halakha that misuse of consecrated objects applies to them even after their mitzva has been performed. Consequently, they are two verses that come as one, i.e., they share a unique halakha not found elsewhere. And there is a principle: Any two verses that come as one do not teach, i.e., an analogy may not be derived from these two similar cases. Instead, they are considered exceptional instances that cannot serve as models for other cases.
הכל
(2) הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי וְהִנִּיחָם שָׁם מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה.
The Gemara raises a further difficulty: This works out well according to the opinion of the Rabbis, who say that the verse: “And he shall take off the linen garments, which he wore when he went into the sacred place, and shall leave them there” (Leviticus 16:23), teaches that the four white garments worn by the High Priest on Yom Kippur are not fit for further use, and they require interment.
ועדיין מקשים: הניחא לרבנן [דבר זה נוח לשיטת חכמים] דאמרי [שאומרים]: כי מה שנאמר: ״ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם״ (ויקרא טז, כג), מלמד שארבעת בגדי לבן שלבש הכהן הגדול ביום הכיפורים, שוב אינם ראויים לשימוש אחר ושטעונין גניזה.
The Gemara raises a further difficulty: This works out well according to the opinion of the Rabbis, who say that the verse: “And he shall take off the linen garments, which he wore when he went into the sacred place, and shall leave them there” (Leviticus 16:23), teaches that the four white garments worn by the High Priest on Yom Kippur are not fit for further use, and they require interment.
הכל
(3) אֶלָּא לְרַבִּי דּוֹסָא דְּאָמַר בִּגְדֵי כְהוּנָּה רְאוּיִן הֵן לְכֹהֵן הֶדְיוֹט מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.
However, according to the opinion of Rabbi Dosa, who said that these priestly vestments are fit for a common priest and do not require interment, one does not misuse consecrated property by using them, and therefore what is there to say? In his opinion, the halakha of misuse of consecrated objects after the performance of a mitzva applies only to the removal of ashes from the altar, not to the priestly vestments, which means it is stated in only a single case. Why, then, does this case not serve as a model for other instances in the Torah?
פי׳ הכא כתיב ושמו אצל המזבח בבגדי כהונה כתיב והניחם שם. וכיון דאשכחנן בתרווייהו כתוב גניזה לא גמרינן מינייהו דקי״ל דכל ב׳ כתובין הבאין כאחד אין מלמדין שהיה לו לכתוב באחד וללמד השני ממנו שכן התורה נדרשת וכיון שכתיב עוד פעם אחרת גילה לנו שזה הדין בא לו בלבד ולא בזולתם. ודחי׳ כי בגדי כהונה לר׳ דוסא אין טעונין גניזה.
ראויין הן לכהן הדיוט – וקיימא לן בגדי כהונה אין בהן מעילה מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהו זריזין לפושטן מיד.
אלא לר׳ דוסא, שאמר כי בגדי כהונה אלה ראוין הן לכהן הדיוט ואינן טעונים גניזה, ואין מועלים בהם, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שלשיטתו נותרה רק תרומת הדשן שיש בה הלכה זו שנעשתה מצותה ומועלים בה, ואין כאן איפוא שני כתובים, ומדוע לא נלמד ממנה בבנין אב לכל התורה?
However, according to the opinion of Rabbi Dosa, who said that these priestly vestments are fit for a common priest and do not require interment, one does not misuse consecrated property by using them, and therefore what is there to say? In his opinion, the halakha of misuse of consecrated objects after the performance of a mitzva applies only to the removal of ashes from the altar, not to the priestly vestments, which means it is stated in only a single case. Why, then, does this case not serve as a model for other instances in the Torah?
הכל
(4) מִשּׁוּם דְּהָוֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְעֶגְלָה עֲרוּפָה שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.
The Gemara responds: The reason is because the cases of the removal of the ashes and the heifer whose neck is broken are two verses that come as one, as it is prohibited to derive benefit from either of them even after their mitzva is completed, and any two verses that come as one do not teach their common feature to other cases. The heifer whose neck is broken is a ritual performed when a murder victim’s body is found outside a town, and it is not known who caused his death.
ועגלה ערופה כו׳. פי׳ רש״י דעריפתה אוסרה בהנאה דכתיב וערפו שם שם תהא קבורתה1 (ואמנם ההיא לר״ש) בפ״ק דכריתות (דף ו.) אך תימה לה״ר2 אלעזר למה לי הך דרשה תיפוק לי דכפרה כתיב בה כקדשים ומינה ילפינן במסכת ע״ז פרק אין מעמידין (דף כט:) איסור הנאה במת דאתיא שם שם מעגלה ערופה ותירץ דתרוייהו צריכי דמשם שמעינן קבורה אבל לא איסור הנאה הילכך כתיב בה כפרה ואי כתיב בה כפרה לא ידעינן קבורה וא״ת למאן דאמר עגלה ערופה אינה אסורה מחיים למה לי קרא דוערפו שם לומר שאסורה אחר שנעשית מצותה תיפוק ליה דכפרה כתיב בה ולמאי אתא אם לא לאוסרה אחר עריפה ופי׳ ה״ר אלחנן דאיהו לית ליה הך דוערפו שם ותדע דאיכא לאקשויי למאן דאית ליה בפרק בתרא דכריתות (דף כד:) דעגלה ערופה אינה אסורה אלא אחר עריפה מאי האי דקאמר דעגלה ערופה הויא דבר שנעשית מצותה ומועלין בה והלא אין עיקר איסורה אלא לאחר עריפה אלא שמע מינה דהך סוגיא ליתא למאן דלא אסר לה מחיים ועל הא דמסיק משום דהוו תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד הוה מצי למיפרך דלמאן דלא אסר לה מחיים מאי איכא למימר אלא דהוה מצי לשנויי דאיהו הוה אמר תרומת הדשן ובגדי כהונה ולא חש להאריך ול״נ דמכפרה דכתיב ביה כקדשים לא הוה אסרינן לה אלא לאחר עריפה אבל אחר קבורה שנגמר בה עשייתה לא אסרינן לה בהנאה אע״פ שטעונה קבורה דהא מת נמי טעון קבורה ואינו אסור אי לא ילפינן שם שם ועוד מצינו למימר דההיא דרשא מקרא דכפרה דכתיב בה לעריפתה דאינה אלא ביום אתי כדדרשינן בסוף פ״ב דמגילה (דף כא.) וא״ת למאי דפרישית לעיל דלא הוה אסרינן עגלה ערופה משם תהא קבורתה והא אמרינן בריש פרק בתרא דמס׳ ע״ז (דף סב:) גבי [ההוא גברא דיהבו ליה חיטי באגריה] ופריך וליקברינהו בעינייהו מי לא תניא אחד עץ שנתלה כו׳ משמע מאחר שטעונין קבורה אסורין בהנאה וא״כ הכא נמי מאחר שעגלה ערופה טעונה קבורה ממילא דאסורה בהנאה וי״ל דשאני התם דאיתקשו למת מקבור תקברנו וכן ע״ז שטעונה גניזה דרשינן ליה במסכת ע״ז פרק ר׳ ישמעאל (דף נב:) מושם בסתר והיינו נמי איסור הנאה והא דקאמר בפרק קמא דכריתות וערפו שם מלמד שטעונה גניזה לאו משום דמשם שמעינן איסור הנאה3 כדפרי׳ אלא לפי האמת נקט שאסורה בהנאה. מ״ר. וא״ת אמאי לא דרשינן שם שם מעגלה ערופה ויטענו בגדי כהונה גניזה לר׳ דוסא י״ל דג״ש אינה אלא משום מיתה בעלמא דעריפה ומיתה חדא אי נמי ההוא שם דבגדי כהונה אינו מופנה ואמרינן בפרק המפלת (דף כב:) דשבקינן מופנה מצד אחד ועבדינן ג״ש ממופנה משני צדדין א״נ ההיא דעגלה אינו מופנה ואינו מופנה אלא ההוא דמת גרידא. מ״ר:
ועגלה ערופה שני כתובים כו׳. לאו במעילה כי לא מצינו דשייכא מעילה בעגלה ערופה [אלא] איסור הנאה מן התורה קאמר ואפילו היה שם מעילה ממש לא תיקשי דנילף במת נמי משם שם בעגלה דבמת לא שייכא בו מעילה שאינו הקדש הקשה ה״ר אלחנן דאמאי לא חשיב נמי ההוא דפ״ק דכריתות (דף ז.) דתני רב חנניה כהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך אלמא אע״פ שנעשית מצותו מועלין בו ואמאי לא חשיב ליה הכא ג׳ כתובים ואומר רבי דלעולם אין נעשית מצותו עד שיתייבש השמן המשחה שעל ראשו ול״נ דלא מצינו למימר הכי דהא רב יהודה הוא דאית ליה בפרק ד׳ מיתות בסנהדרין (דף סז:) דשני כתובין מלמדין ואית ליה בפ״ק דכריתות נמי דסך לכהנים ולמלכים פטור משום דלא הוו זרים מעיקרא וא״כ אע״פ שכהן גדול שסך משמן המשחה שעל ראשו דחייב אע״פ שנעשית מצותו מכל מקום לא הוו ג׳ כתובים הבאין כאחד דאיכא למיפרך שזה האיסור אינו שוה בכל שאם נמשחו ממנו מלך וכהן גדול פטורין וכ״ת ליכתוב האי וכ״ש תרומת הדשן ועגלה ערופה איכא למיפרך מה לשמן המשחה שכן חייב כרת:
1. צ״ל ואיתא ההיא דרשה בפ״ק כו׳.
2. צ״ל אלחנן.
3. אלא כדפרי׳ ולפי כו׳.
עגלה ערופה אסורה בהנאה ונקברת במקום עריפתה והנהנה בה עבר אלא שאינו במעילה שמאחר שאינה ראויה לפדיון הרי היא כחטאות המתות כמו שביארנו בשני של פסחים (כ״ו.):
תרומת הדשן ועגלה ערופה – פרש״י ז״ל דעגלה ערופה מדכתיב וערפו שם. שם תהא קבורתה. ואיברא דהכי דרשינן לה בבכורות. ואיכא למידק דהא במסכת ע״ז ובדוכתי אחרינ׳ דרשינן דאסורה בהנאה מדכתיב כפר לעמך ישראל כפרה כתיב בה כקדשים. תירצו בתוס׳ דתרוייהו צריכי כפרה לאוסרה מחיים. וערפו שם לאוסרה לאחר עריפה אף על פי שנעשית מצותה ולהכי נקט הכא רש״י ז״ל ההוא טעמא דערפו שם וא״ת ולמאן דאמ׳ שאינה אסורה מחיים כפרה בעגלה ערופה למה לי. וי״ל דמוקי ליה למילי אחריני אי נמי דאיהו לא דריש וערפו שם כדדריש בבכורות. ומכפרה נפקא ליה איסור דלאחר מיתה. ומיהו סוגיין הכא כמאן דאמר שאסורה מחיים דאי לא לא שייך למימר ביה שנעשית מצותה ומועלין בה שאין אנו אומרין הלשון הזה אלא במה שנאסר קודם מצותה ועמד באיסורו לאחר שנעשית מצותו ולא בדבר שאין עיקר איסורו אלא לאחר עשיית מצותו. כן פי׳ ה״ר אלחנן ז״ל.
ודוחים: אף על פי כן, משום דהוי [שהם] תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד שאסורין בהנאה גם לאחר גמר מצותן, וכל שני כתובין הבאין כאחד — אין מלמדין.
The Gemara responds: The reason is because the cases of the removal of the ashes and the heifer whose neck is broken are two verses that come as one, as it is prohibited to derive benefit from either of them even after their mitzva is completed, and any two verses that come as one do not teach their common feature to other cases. The heifer whose neck is broken is a ritual performed when a murder victim’s body is found outside a town, and it is not known who caused his death.
הכל
(5) הָנִיחָא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין אֶלָּא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין מַאי אִיכָּא לְמֵימַר תְּרֵי מִיעוּטֵי כְּתִיבִי וְשָׂמוֹ הָעֲרוּפָה.
The Gemara challenges this reply from a different angle: It works out well according to the one who said that two verses that come as one do not teach their common feature to other cases, but according to the one who says that two verses that come as one do teach with regard to other cases, what is there to say? The Gemara answers: Two exclusions are written in these two cases, which indicate that this halakha applies to them alone. With respect to the removal of ashes, it states: “And he shall put it” (Leviticus 6:3), implying “it” and nothing else. With regard to the heifer whose neck is broken, it is written: “Whose neck was broken” (Deuteronomy 21:6), which teaches that this halakha applies solely to this case.
ולמאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר. כלומר קשיא לר׳ יוחנן ופריק [תרי] מעוטי כתיבי ואינך יכול ללמד מהן. בתרומת הדשן כתיב ושמו זו אפילו נעשת מצוותה בקדושתה קיימא ומועלין בה ולא זולתה וכן הערופה כמותה זו ולא זולתה. והני ג׳ קראי בדם לכם ולכפר.
אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר – הוה מצי לשנויי דמאן דאמר מלמדין סבר לה כרבנן דרבי דוסא דהוו להו השתא שלשה כתובין אלא בעי לשנויי אפי׳ אם תמצא לומר דסבר כרבי דוסא.
תרי מיעוטי כתיבי – בחד הוה סגי וכן בסוף פרק כל הבשר (חולין דף קיג:) גבי עזים העזים ונ״ל דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא ה״א נהי דאי לא כתיב מיעוטא לא ממעטינן מידי דשני כתובין הבאין כאחד מלמדין מכל מקום השתא דכתיב מיעוטא בחד מינייהו הוו להו שלשה כתובין הבאין כאחד ונהי דשלשה כתובין אין מלמדין הני מילי כי לא כתיבי בחד דוכתא אבל הכא דתרי מינייהו כתיבי בחד דוכתא הוה ליה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות להכי איצטריך אידך מיעוטא ואין להקשות היכי הוה ס״ד לומר אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דא״כ לישתוק מינייהו לגמרי ומהיכא תיתי למעוטי דאיצטריך מיעוט אחר מיעוט לרבות י״ל הא לא קשיא דבכל דוכתא דאיצטריך מיעוט אחר מיעוט מקשה רבינו שמואל כך ומתרץ דשמא הוה ממעטי׳ מכח שום דרשה או ק״ו או בנין אב להכי איצטריך מיעוט אחר מיעוט לרבות כן יש לתרץ כמו כן בכאן וזה אין להקשות אי דרשי ליה למיעוט אחר מיעוט אידך קרא שלישי למאי אתא די״ל כמו פרשה שנאמרה ונשנית תדע דלדידהו כיון דסבירא להו שני כתובין הבאין כאחד מלמדין היכא דליכא אלא שני כתובים כתוב שני למאי איצטריך אלא ע״כ י״ל כדפרישית אי נמי אי לא כתיב שלישי לא הוה דרשינן להו הנך תרי למיעוט אחר מיעוט דאי לא כתיב אלא תרומת הדשן ומיעוט שלה תרומת הדשן לאו מיעוטא הוא אבל השתא מכח דכתיב עגלה ערופה דהשתא הוו להו שלשה כתובין הוה ליה כל חד כמו מיעוט והוה ליה תרומת הדשן ומיעוט שלה כמו מיעוט אחר מיעוט.
הניחא למ״ד כו׳. והוי מצי לשנויי דסבירא ליה כרבנן דרבי דוסא אלא לכ״ע בעי לשנויי:
תרי מיעוטי כתיבי. אבל מחד מיעוטא לא הוו ממעטי והכי איתא נמי בפרק כל הבשר (דף קיג:) גבי בשר בחלב כל מקום שנאמר בתורה גדי סתם אפילו פרה ורחל במשמע וקאמר תרי מיעוטי כתיבי עזים העזים וכן בקידושין פרק האיש מקדש (דף נח.) גבי ע״ז ושביעית דתופסין דמיהן איכא תרי מיעוטי דמחד מיעוטא לא הוה ממעט בעלמא ומיהו במסכת ע״ז פרק ר׳ ישמעאל (דף נד:) לא מייתי התם אלא חד מיעוטא לפי שלא היה צריך אלא להוציא מאותו שדורש שם היא ולא חליפי חליפין ואותו סובר דלהא לא איצטריך אלא למימר דלא ילפינן מע״ז ושביעית תפיסת דמים בשאר אבל לעולם תרי מיעוטי צריך וכן בפ״ב דקידושין (דף מג.) גבי טביחה ומכירה. מ״ר:
(הכא כתיב) [ושמו] הערופה. בפ״ק דחולין (דף כד.) דריש טובא מהערופה ואיכא למידרש מגופא דקרא ומיתורא דה״י ומסמיכת התיבות. מ״ר:
תרי מיעוטי כתיבי – פי׳ ותרויהו צריכי דאי לא כתב רחמנא מיעוטא אלא בחד מינייהו הוה אמי׳ דדילמא איכא מילי דגמרי מאידך דלא כתיב ביה מיעוטא ודכותה אמרי׳ לענין אסורי הנאה שאין תופסין חלופיהם דבר תורה. דלא גמרי׳ מע״ז ושביעית שתופסין דמיהם משום דתרי מיעוטי כתיבי וכדאיתא בפ״ק דקדושין ובדוכתי אחריני.
הערופה ואע״ג דבמסכת חולין דרש׳ מיניה דעגלה בעריפה ולא בשחיטה – תרויהו שמעת מינה דכוליה הערופה מיותר ודרשא דהתם מגופיה דקרא ודרשא דהכא מייתורא דקרא.
חד למעוטי מנותר שאם אכל דם שהיה נותר אינו חייב עליו משום נותר אלא משום דם בלבד. וחד למעוטי מטומאה – פי׳ מי שאוכלו בטומאת הגוף פטור ומשום אוכל קדשים בטומאה. והקשו בתוספות למה לי מיעוטא לטומאה דהא דרשי בעלמא ג״ש בטומאה דגמר קדש קדש מנותר ואפילו לקולא נמי דרשי׳ לה לההיא ג״ש בזבחים פרק ב״ש ותירץ ר״י ז״ל דבפרק ב״ש אשכחן חיוב בטומאת הגוף בדברים שאין בהם חיוב פיגול מדכתיב אשר יקדישו בני ישראל. ויליף נמי התם נותר מטומא׳ לחומרא ולא מפגול לקולא הילכך אי לא כתב הכא אלא חד מיעוטא הוה אמרי׳ דלא יליף טומא׳ מנותר כיון דבטומאה גופה כתב בה רבויי דמן הקדשים אשר יקדישו הוה לן לאוקומי מיעוטא בנותר דמעטיה רחמנא דלא יליף מטומאה בג״ש.
ומקשים מצד אחר: הניחא למאן דאמר [דבר זה נוח לשיטת מי שאמר] ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] כי אף שני כתובין הבאין כאחד מלמדין, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: תרי מיעוטי כתיבי [שני מיעוטים כתובים] בשני דינים אלה, ללמדנו שהלכה זו נוהגת רק בהם. בתרומת הדשן נאמר: ״ושמו״ (ויקרא ו, ג) משמע: אותו ולא אחר. ובעגלה ערופה נאמר: ״הערופה״ (דברים כא, ו) לומר: בזו נוהג דין זה, ולא בדבר אחר.
The Gemara challenges this reply from a different angle: It works out well according to the one who said that two verses that come as one do not teach their common feature to other cases, but according to the one who says that two verses that come as one do teach with regard to other cases, what is there to say? The Gemara answers: Two exclusions are written in these two cases, which indicate that this halakha applies to them alone. With respect to the removal of ashes, it states: “And he shall put it” (Leviticus 6:3), implying “it” and nothing else. With regard to the heifer whose neck is broken, it is written: “Whose neck was broken” (Deuteronomy 21:6), which teaches that this halakha applies solely to this case.
הכל
(6) וְהָנֵי תלתי קְרָאֵי בְּדָם ל״ל לְמָה לִי .
The Gemara asks: And if this halakha is derived from those two cases, why do I need these three verses stated with regard to blood, from which it is derived that the prohibition against misuse of consecrated objects does not apply to the remainder of blood that flows to the Kidron River? The reference is to the three phrases singled out above from the verse: “I have given it to you upon the altar to make atonement for your souls, for it is the blood that makes atonement by reason of the life” (Leviticus 17:11).
ושואלים: והני תלתי קראי [ואותם שלושה כתובים] האמורים בדם שמהם למדים שאין מעילה בשיירי הדם היוצאים דרך האמה לנחל קדרון, כיון שלמדנו הלכה זו ממקורות אחרים — כתובים אלה למה לי?
The Gemara asks: And if this halakha is derived from those two cases, why do I need these three verses stated with regard to blood, from which it is derived that the prohibition against misuse of consecrated objects does not apply to the remainder of blood that flows to the Kidron River? The reference is to the three phrases singled out above from the verse: “I have given it to you upon the altar to make atonement for your souls, for it is the blood that makes atonement by reason of the life” (Leviticus 17:11).
הכל
(7) חַד לְמַעוֹטֵי אמִנּוֹתָר וְחַד לְמַעוֹטֵי מִמְּעִילָה וְחַד לְמַעוֹטֵי ב מִטּוּמְאָה.
The Gemara answers: One of those phrases comes to exclude the blood from the prohibition of notar, offerings that remain after the time when they may be eaten has expired. If one ate leftover blood, he is not punished with karet, as generally incurred by one who consumes notar. Rather, he is liable only for violating the prohibition against eating blood. And one phrase comes to exclude it from the prohibition against misuse of consecrated objects, and one other phrase comes to exclude it from ritual impurity. If one ate this blood in a state of ritual impurity, he is liable only for the transgression of eating blood, but not on account of eating consecrated food while ritually impure.
והוא חד למעוטי מנותר שאין דין נותר בדם. ולא דין מעילה ולא דין טומאה כמו בשר קדשי׳ וחלבם אבל שאין בו דין פיגול אין צריך קרא למעוטי דהא תנן כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול. פי׳ מתירין בשר הקדש לאדם והחלב למזבח כי אין מותרין הבשר ולא החלב עד שיזרק הדם אבל הדם הוא מתיר ואין אחרים מתירין אותו.
חד למעוטי מנותר – שאם אכל דם נותר בשוגג אינו חייב אלא אחת משום דם וכן אם אכל דם קדשים בטומאת הגוף שהיא בכרת בכולן אינו חייב אלא אחת משום דם וכן אם שגג בדם והזיד באחת מאלו פטור מכרת.
חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה – תימה דבחד קרא סגי למעוטי תרוייהו דכיון דאימעיט חד מינייהו ילפינן אידך מיניה בג״ש דחילול כדילפינן להו מהדדי בפרק בית שמאי (זבחים דף מה.) גבי קדשי נכרים ולי קשה דלא הוה צריך קרא לא לנותר ולא לטומאה דכיון דפיגול לא צריך קרא דהוה ליה דבר שאין לו מתירין ניתו בק״ו ומה פיגול שהוא בקבועה ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אינו חייב עליו טומאה שהיא בעולה ויורד ובשתי ידיעות דוקא והותר מכללו לא כל שכן וכיון דנפקא לן טומאה בקל וחומר מפיגול הדר ילפינן נותר בחילול חילול דדבר הלמד בק״ו חוזר ומלמד בג״ש כדאיתא בפרק איזהו מקומן (שם דף נ:) ונראה לי דאע״ג דעביד גמרא קל וחומר זה לפטור בדבר שאין לו מתירין משום טומאה קל וחומר פריכא הוא דאיכא למיפרך מה לפיגול שאינו נוהג לאחר זריקה ושאין פסולו בגופו אלא במחשבה בעלמא ושאינו מטמא תאמר בטומאה דשייכא אפילו לאחר זריקה ופסולו בגופו ושכן מטמאה והא דעביד התם האי קל וחומר עיקרו אג״ש סמיך דמצי למילף חילול חילול מנותר ונותר עון עון מפיגול והא דיליף לה מק״ו ולא קאמר בהדיא מג״ש י״ל משום דס״ד למילף בע״א מהיקישא דאיתקשו אכילת קודש בטומאה לשימוש בטומאה בקרא דוינזרו כמו שפירש ר״י שם בריש פ״ב דזבחים (דף טו: ד״ה אלא) וסד״א כי היכי דעיקר שימוש בטומאה הוי אף בדבר שאין לו מתירין הכי נמי אכילת קודש בטומאה ואע״ג דג״ש עדיפא שאני הכא כיון דהיקש לא איצטריך למילי אחריני וג״ש איצטריך למילי אחריני היקישא עדיפא ולהכי קאמר קל וחומר דכיון דפיגול חמור בכמה ענינים ואינו חייב אלא בדברים שיש לו מתירין א״כ מיסתברא למיגמר טומאה מיניה בג״ש ולא נידרוש היקישא כלל דאינו כל כך היקש גמור כיון שלא הוזכרו בהדיא בקרא דוינזרו אכילה ושימוש אבל הא קשיא לי מאי איצטריך למימר אבל פיגול לא צריך קרא משום דהוה ליה דבר שאין לו מתירין לימא דלא צריך קרא משום דגמר עון עון מנותר אלא [י״ל] דגזירה שוה דעון עון וחילול חילול לא ניתנה אלא למאי דכתיב בהדיא אבל הני דרשות דלכם והוא לכפר לא משמע אלא לאפוקינהו ממעילה והא דדרשינן מינייהו נותר וטומאה היינו באם אינו ענין למעילה וכיון דלא נפקי אלא באם אינו ענין לא גמרינן מינייהו בגזירה שוה.
חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה. הקשה ה״ר אלחנן למה לי תרי קראי ליכתוב חד למעוטי נותר וטומאה נילף חילול חילול מנותר והא ג״ש ילפינן כן בפרק בית שמאי (דף מה.) ובכמה דוכתי ואין לומר דלא ניתנה הך ג״ש לקולא דהא קדשי נכרים מימעטי התם בהך גזירה שוה בפרק בית שמאי כו׳ ואומר רבי דילפינן בפרק בית שמאי1 הטומאה בדברים שאין בהם פיגול מאשר יקדישו ויליף נמי התם נותר מטומאה לחומרא ולא מפיגול והלכך אי לא כתיב הכא אלא חדא מיעוטא הוה מוקמינן ליה בנותר דלא ניליף מטומאה אבל בטומאה גופה דכתיב בה ריבויא הוה מחייבינן ולכך צריך תרי מיעוטי. מ״ר:
1. צ״ל חיוב טומאה.
תוס׳ בד״ה חד למעוטי כו׳ ובידיעה אחת שלא הותר מכללו כו׳ והא דעביד התם האי ק״ו עיקרו אג״ש כו׳ עכ״ל עיין אהאי ק״ו ואהנך ג״ש בפ׳ ב״ש דף מ״ה אך לא ידענא מה תקנו בזה דאכתי הכא גבי דם נמי נילף טומאה בק״ו מפיגול ונסמך אהך ג״ש דמצי למילף חילול חילול מנותר ונותר עון עון מפיגול גם בעיקר קושייתם דמעיקרא תמיה לי דהא מסיק התם דאין לפטור דבר שאין לו מתירין מטומאה בהאי ק״ו משום דאשר הם מקדישים לי ריבה כל המוקדשים וא״כ דם נמי דהוי בכלל דבר שאין לו מתירין ליכא לפטור מק״ו משום דהוה איתרבי לן נמי מאשר הם מקדישים כמו שאר דבר שאין לו מתירין ולכך איצטריך מיעוטא דהכא למעט דם מטומאה ודו״ק:
בא״ד עון עון מנותר אלא י״ל דג״ש דעון וחילול כו׳ כצ״ל:
ומשיבים: חד [כתוב אחד] מהם בא למעוטי [למעט] את הדם מאיסור נותר, שאם אכל דם שנותר לאחר זמן הקרבת הקרבן אין באכילתו עונש כרת של אכילת נותר, אלא חייב משום אכילת דם בלבד, וחד [וכתוב אחד] למעוטי [למעט אותו] ממעילה, שאין מועלין בו, וחד [וכתוב אחד] למעוטי [למעט אותו] מטומאה שאם אכל מן הדם בטומאה, אינו חייב אלא משום אכילת דם, אבל לא משום אכילת קדשים בטומאה.
The Gemara answers: One of those phrases comes to exclude the blood from the prohibition of notar, offerings that remain after the time when they may be eaten has expired. If one ate leftover blood, he is not punished with karet, as generally incurred by one who consumes notar. Rather, he is liable only for violating the prohibition against eating blood. And one phrase comes to exclude it from the prohibition against misuse of consecrated objects, and one other phrase comes to exclude it from ritual impurity. If one ate this blood in a state of ritual impurity, he is liable only for the transgression of eating blood, but not on account of eating consecrated food while ritually impure.
הכל
(8) אֲבָל מִפִּיגּוּל לָא צְרִיךְ לְמַעוֹטֵי קְרָא דִּתְנַן גכׇּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין בֵּין לְאָדָם בֵּין לְמִזְבֵּחַ חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְדָם עַצְמוֹ מַתִּיר הוּא.:
However, no verse is required to exclude this blood from the halakha of piggul, an offering disqualified by improper intention, because this is already derived from another source, as we learned in a mishna: With regard to any offering that has another rite that permits it, e.g., an offering that is permitted by the sprinkling of blood or by means of a second offering, one is liable to receive karet if he eats it after it is rendered piggul. This is the case whether the other rite permits it for human consumption or whether it enables the offering to be sacrificed on the altar. However, the permitting factor itself is not subject to piggul. Consequently, piggul does not apply to blood itself, as it renders the offering permitted for human consumption or for the altar.
אבל מפיגול לא צריך למעוטי – שאם אכל דם מקרבן פיגול ממילתא אחריתי נפקא לן דפטור מכרת דפיגול.
בין לאדם בין למזבח – שאחרים מתירין אותן או לאכילת אדם כגון בשר קדשים הנאכל שתלוי בזריקת הדם שכל זמן שלא נזרק אסור באכילה כדכתיב ודם זבחיך ישפך (דברים יב) והדר והבשר תאכל או מתירין למזבח כגון אימורין שזריקת הדם מכשרתן למזבח כדכתיב (ויקרא יז) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה׳ והדר והקטיר החלב לריח ניחוח חייבין עליו משום פיגול אם אכל מהן מקרבן מפוגל חייב כרת דכתיב (שם ז) והנפש האוכלת ממנו עונה תשא אבל מתיר את אחרים כגון הדם והקומץ אין חייבין עליו משום פיגול דגמרינן משלמים דפיגול בשלמים כתיב ושלמים יש להן מתירין למזבח ומתירין לאדם שהדם מתיר את אימוריהן למזבח ובשרם לאכילה.
הדם אין חייבין עליו באכילתו לעולם אלא משום דם בלבד אבל לא משום נותר ולא משום טמא ר״ל שאם אכל דם קדשים שנותר או שאכל דם של קדשים טמאים או דם קדשים בטומאת הגוף אינו חייב לא משום נותר ולא משום טמא אלא משום דם לבד ונמצא שאם שגג בה מצד הדם פטור מן הכרת לגמרי וכן אם התרוהו מצד הדם לוקה ואין צריך לומר דם קדשים שנפגלו שהרי הדם אין לו מתירין אלא הוא מתיר לאחרים ואין המתיר עצמו בדין פיגול שכך אמרו כל דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבים עליו משום פיגול ופי׳ הדברים כל שאחרים צריכים להתירו אם לאכילת אדם כגון בשר קדשים שזריקת הדם צריכה להכשר אכילת בשרו לראוי לה אם למזבח כגון הקטרת אמורים ואברי עולה שזריקת הדם גם כן צריכה שתהא קודמת להקטרתם וכדכתי׳ באכילה ודם זבחיך ישפך ואח״כ והבשר תאכל ובהקטרת אימורין דכתי׳ וזרק הכהן את הדם ואח״כ והקטיר החלב וכגון מנחה שהקומץ צריך להתיר את השירים כדכתי׳ וקמץ משם וכו׳ ואח״כ והנותרת ממנה וכו׳ בכל אלו חייבין עליהם כרת משום פיגול ר״ל אם אכל מן הבשר או מן האימורין או משירי מנחה או מאיברי העולה אבל המתירין עצמן כגון הדם והקומץ אין חייבין עליהם משום פיגול שכך למדוה משלמים שיש להם מתירין לאדם ולמזבח ונאמר בהם והנפש האוכלת וכו׳ ואף אלו דוקא אחר שקרבו מתיריו וכן דבר שאין לו מתירין כגון בשר חטאות הנשרפות אין בהם משום פיגול:
אבל פיגול לא צריך קרא – פי׳ דאילו צריך קרא בדידיה הוה מוקמי׳ ליה ולא בטומאה דרבי בה רחמנא דברים שאין בהן משום פגול כדאמרן.
כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח – פי׳ דומיא דבשר קדשים שהדם מתירם דכתיב באכילת אדם ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל וגבי אכילת מזבח רחמ׳ אמר וזרק והדר והקטיר.
אבל מדין פיגול לא צריך למעוטי קרא [למעטו הכתוב], שכבר יודעים אנו דבר זה ממקום אחר, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: כל קרבן שיש לו מתירין על ידי פעולה כלשהי, כגון זריקת הדם, או שיש קרבן אחר המכשיר אותו, בין שמתירין אותו על ידי זה לאכילת אדם, בין שמתירין אותו להקרבה למזבח קרבן כזה — חייבין עליו משום פיגול ואם אכל ממנו לאחר שנתפגל — חייב כרת. אבל המתיר עצמו — אין בו משום פיגול, ולכן דם עצמו שהרי מתיר הוא את הקרבנות לאכילה או להקרבה — אין בו דין פיגול.
However, no verse is required to exclude this blood from the halakha of piggul, an offering disqualified by improper intention, because this is already derived from another source, as we learned in a mishna: With regard to any offering that has another rite that permits it, e.g., an offering that is permitted by the sprinkling of blood or by means of a second offering, one is liable to receive karet if he eats it after it is rendered piggul. This is the case whether the other rite permits it for human consumption or whether it enables the offering to be sacrificed on the altar. However, the permitting factor itself is not subject to piggul. Consequently, piggul does not apply to blood itself, as it renders the offering permitted for human consumption or for the altar.
הכל
(9) מתני׳ מַתְנִיתִין : כׇּל מַעֲשֵׂה יוה״כ יוֹם הַכִּפּוּרִים הָאָמוּר עַל הַסֵּדֶר אִם הִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵירוֹ לֹא עָשָׂה כְּלוּם דהִקְדִּים דַּם הַשָּׂעִיר לְדַם הַפָּר יַחְזוֹר וְיַזֶּה מִדַּם הַשָּׂעִיר לְאַחַר דַּם הַפָּר ה וְאִם עַד שֶׁלֹּא גָּמַר אֶת הַמַּתָּנוֹת שֶׁבִּפְנִים נִשְׁפַּךְ הַדָּם יָבִיא דָּם אַחֵר וְיַחְזוֹר בַּתְּחִילָּה מִבִּפְנִים.
MISHNA: Each action performed in the context of the service of Yom Kippur stated in the mishna, as in the Torah, is listed in order. If the High Priest performed one of the actions before another, he has done nothing. If he performed the sprinkling of the blood of the goat before the sprinkling of the blood of the bull, he must repeat the action and sprinkle the blood of the goat after sprinkling the blood of the bull, so that the actions are performed in the proper order. And if the blood spills before he completed the presentations that were sprinkled inside the Holy of Holies, he must slaughter another bull or goat, and bring other blood, and then repeat all the services from the beginning inside the Holy of Holies.
המשנה השלישית והכוונה בה בענין החלק החמשי והוא שאמר כל מעשה יום הכפרים האמור על הסדר הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר אם עד שלא גמר את המתנות שבפנים נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור ויזה כתחילה מבפנים וכן בהיכל וכן במזבח הזהב שכלם כפרה וכפרה בפני עצמן ר״א ור״ש אומרים ממקום שפסק הוא מתחיל אמר הר״מ ר׳ שמעון ור׳ אלעזר אומרים כי אם הזה שלש הזאות או ארבע ונשפך הדם שישלים המנין על מה שיש לו מן ההזאות מדם אחר:
אמר המאירי כל מעשה יום הכפורים ר״ל האמור במסכת זו הן במה שהוזכר הן במה שעתיד לפרשו בפרקים הבאים על הסדר כלומר צריך להיותו על הסדר שהוזכר ואם שנה הסדר והקדים מעשה לחברו לא עשה כלום וצריך לחזור ולעשות על הסדר ומפני שכתוב בפרשה חקה וכל שנאמר בו חקה אינו אלא לעכב ולפי מה שיתבאר בגמ׳ דוקא בדברים הנעשים בבגדי לבן הן לפני לפנים כגון הזאות שבין הבדים הן בהיכל כגון הזאות של פרכת ומזבח הקטורת הן של עזרות כגון ודוי הפר והגרלת השעירים וחפינת הקטורת ושחיטת השעיר אבל דברים הנעשים בבגדי זהב כגון אילו ואיל העם אינם בכלל זה ואם הקדים להם הוצאת כף ומחתה לא עכב הקדים דם השעיר לדם הפר לא עשה כלום אלא שיש בה תקון והוא שיחזור ויזה מדם השעיר אחר דם הפר עד שיהא דם הפר קודם לו מ״מ ולפי מה שיתבאר בגמ׳ תקון זה אינו אלא בהזאת הפרכת שמ״מ נשחט השעיר אחר מתנות הפר שבפנים אבל אם הקדים מתנות דם השעיר שבפנים לשל פר על כרחך נשחט השעיר קודם מתנות הפר שבפנים וכל שהוא כן לא עשה כלום כמו שיתבאר וצריך לשחוט שעיר אחר ולהזות מדמו בפנים ויפסל הראשון:
אם עד שלא גמר המתנות בפנים ר״ל בין הבדים הן של פר הן של שעיר ולא יכול להשלימן יביא דם אחר ויזה מתחלה פירוש הזאה ראשונה של דם הפר בפנים ושנייה דם השעיר מבפנים ושניהם כפרה אחת וכל שנשפך עד שלא נשלמו שניהם יביא דם אחר ויתחיל מתחלה אלא שאם נשפך של פר צריך להביא פר ושעיר שהרי צריך ליתן מתנות פר קודם שחיטת השעיר אבל אם נשפך של שעיר אינו צריך להביא אלא שעיר ומשנתנו בנשפכו שניהם או שנשפך דם הפר שיביא שנים ויתחיל מתחלה ולא ממקום שפסק שכל הזאות שבפנים כפרה אחת הן ואין נעשות חציין בדם אחד וחציין באחר וכן בהיכל שאם השלים כל אותן שבפנים והתחיל בשל היכל ונשפכו הדמים קודם שגמר יביא דם אחר ויתחיל במתנות היכל ואינו צריך לשל פנים כלום שהזאה של פנים הזאה בפני עצמה ושל היכל הזאה בפני עצמה וכל שנגמרה אחת מהן לגמרי נגמרה וכן לשל מזבח הזהב שאם נתן שם מקצת המתנות ונשפך יביא בהמה אחרת על הדרך שביארנו ויתחיל במזבח ואינו יכול להתחיל במקום שפסק שכל שהוא כפרה אחת בפני עצמה אין נעשית חציה בדם אחד וחציה בדם אחר ונמצא שטעם זה ר״ל כפרה אחת בפני עצמה מועיל לשני הדברים ר״ל למה שאמרנו שאם נגמרה של פנים ונשפך קודם שיתחיל בשל היכל אינו צריך להתחיל בשל פנים אלא בשל היכל וכן מהיכל למזבח ולמה שאמרנו שאם לא גמר את שבפנים צריך להתחיל מתחלה וכן בהיכל ובמזבח ואם נשפך דם של שעיר אחר שכלו מתנות שבפנים אינו צריך להביא אלא שעיר ומתחיל שמנה של שעיר בפנים וכן בהיכל וכן במזבח ור׳ אלעזר ור׳ שמעון אומרי׳ ממקום שפסק הוא מתחיל מפני שהם סוברים שכל הזאה והזאה נקראת הזאה בפני עצמה ואף בשמנה של דם הפר אין האחת נגררת אחר חברתה אלא כל הזאה מצוה אחת בפני עצמה היא וכשנגמרה נגמרה ואין הלכה כמותם אלא כתנא קמא ויתבאר בגמרא שאם השלים כל המתנות ונשפך קודם שפיכת השירים אינו צריך להביא אחר ששפיכת השירים על מזבח החיצון אינה מעכבת וכל שכן אם הקדים לה את המאוחרת שאינה מעכב וכן יתבאר שם שאם נשפך דם הפר צריך שיחפון את הקטרת פעם שניה אחר שחיטת הפר ויקטיר ואח״כ יזה ולגדולי המחברים ראיתי קודם שחיטת הפר ונראה שהוא טעות סופר:
זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
מתני׳ הקדים דם השעיר. עיין מנחות דף ה ע״א תוס׳ ד״ה ואי אין מחוסר זמן:
גמ׳ אם הקדים מעשה לחבירו. עיין סוטה דף י״ז ע״ב תוס׳ ד״ה קודם שתקבל:
א משנה כל מעשה יום הכפורים האמור במשנתנו, כבתורה — על הסדר הוא. ואם הקדים מעשה מאלה לחבירו — לא עשה כלום. הקדים והזה דם השעיר קודם לדם הפר — יחזור ויזה מדם השעיר לאחר שיזה מדם הפר, כדי שתהיה ההזאה כסדרה. ואם עד שלא גמר את המתנות שבפנים בקודש הקדשים נשפך הדם — ישחט פר או שעיר אחר ויביא דם אחר, ויחזור בתחילה ויעשה את כל העבודות מבפנים (בקודש הקדשים).
MISHNA: Each action performed in the context of the service of Yom Kippur stated in the mishna, as in the Torah, is listed in order. If the High Priest performed one of the actions before another, he has done nothing. If he performed the sprinkling of the blood of the goat before the sprinkling of the blood of the bull, he must repeat the action and sprinkle the blood of the goat after sprinkling the blood of the bull, so that the actions are performed in the proper order. And if the blood spills before he completed the presentations that were sprinkled inside the Holy of Holies, he must slaughter another bull or goat, and bring other blood, and then repeat all the services from the beginning inside the Holy of Holies.
הכל
(10) וְכֵן בַּהֵיכָל וְכֵן בְּמִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁכּוּלָּן כַּפָּרָה בִּפְנֵי עַצְמָן רַבִּי אֶלְעָזָר ור״ש וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק מִשָּׁם הוּא מַתְחִיל.:
And similarly, if the blood spills before he finishes the presentations in the Sanctuary, he must begin the service in the Sanctuary from the beginning, and likewise with regard to the sprinkling of blood on the golden altar. Since they are each acts of atonement in and of themselves, there is no need to repeat the service of the entire day from the beginning. Rather, he need only repeat the specific element that he failed to complete. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say: From the place that he interrupted that particular service, when the blood spilled, there he resumes performance of that service. In their opinion, each individual sprinkling in each of these services is an act in and of itself, and there is no need to repeat what he has already done.
וכן בהיכל – נתן מקצת מתנות על הפרוכת ונשפך הדם יביא פר אחר ויתחיל מתנות הפרוכת ואין צריך לחזור ולהתחיל בכפורת.
שכולן כפרה בפני עצמן – לפיכך כפרה שנגמרה נגמרה.
ממקום שפסק – ואפילו לא נגמרה אותה כפרה אין צריך לחזור וליתן מה שנתן.
וכן אם נשפך הדם טרם סיימו את המתנות שבהיכל — יתחיל מחדש בעבודות ההיכל, וכן במתן הדם על גבי מזבח הזהב. לפי שכולן כפרה בפני עצמן, ולכן אין צורך לחזור ולעשות את כל סדר העבודה כולו מתחילתו אלא רק אותו חלק שלא נגמר. ואילו ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אומרים: ממקום שפסק שבו נשפך הדם, משם הוא מתחיל, שלדעתם כל מתנה בעבודות אלה היא דבר בפני עצמו, ואין צורך לחזור על מה שנעשה כבר.
And similarly, if the blood spills before he finishes the presentations in the Sanctuary, he must begin the service in the Sanctuary from the beginning, and likewise with regard to the sprinkling of blood on the golden altar. Since they are each acts of atonement in and of themselves, there is no need to repeat the service of the entire day from the beginning. Rather, he need only repeat the specific element that he failed to complete. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say: From the place that he interrupted that particular service, when the blood spilled, there he resumes performance of that service. In their opinion, each individual sprinkling in each of these services is an act in and of itself, and there is no need to repeat what he has already done.
הכל
(11) גמ׳ גְּמָרָא : ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן כׇּל מַעֲשֵׂה יוה״כ יוֹם הַכִּפּוּרִים הָאָמוּר עַל הַסֵּדֶר אִם הִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵירוֹ לֹא עָשָׂה כְּלוּם א״ר אָמַר רַבִּי יְהוּדָה ואֵימָתַי בִּדְבָרִים הַנַּעֲשִׂין בְּבִגְדֵי לָבָן מִבִּפְנִים אֲבָל דְּבָרִים הַנַּעֲשִׂין בְּבִגְדֵי לָבָן מִבַּחוּץ אִם הִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵירוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי.
GEMARA: The Sages taught: Each action performed in the context of the service of Yom Kippur stated in the Torah is listed in order. If the High Priest performed one of the actions before another, he has done nothing. Rabbi Yehuda said: When does this apply? It applies to those actions performed in white garments inside the Sanctuary, e.g., burning the incense and sprinkling the blood, which are the essential services of the day. However, with regard to those actions performed in white garments outside, such as the lottery and the confession, if he performed one action before another, what he did is done and he need not repeat the rite.
תנו רבנן כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום. פי׳ אם שינה מן הסדר שכתב בתורה והקדים המאוחר לא עשה כלום אמר ר׳ יהודה במה דברים אמורים בדברים הנעשים בבגדי לבן לפני ולפנים. אבל דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ כמו שחיט׳ והגרלה וכיוצא בהן ואפילו בהיכל מה שעשה עשוי א״ר נחמיה במה דברים אמורים בדברים הנעשים בבגדי לבן בין בחוץ בין בפנים.
גמ׳ מבפנים – לפני ולפנים.
בבגדי לבן מבחוץ – כגון הגרלה וידוי ושפיכת שירים וכל מתנות הפרוכת ומזבח הזהב אם הקדים להן דבר מאוחר אין אלו מעכבין עליו לפוסלו אבל בשחיטה ובחפינה מודה הוא דצורך פנים כפנים דמי.
דברים האמורין בבגדי לבן מבחוץ – פי׳ כגון הגרלה ווידוי וכל מתנות הפרוכת ומזבח הזהב ושפיכת שירים. אבל בדברי׳ הנעשים בבגדי זהב מבחוץ אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי. פרש״י ז״ל כגון שהקדים הוצאת הכף ומחתה שהוא בבגדי לבן לאילו ואיל העם שהוא בבגדי זהב. והקשה ריב״א ז״ל אם כן היכי אמרינן מה שעשה עשוי דכל היכא דעבד הכי אין לנו אלא ג׳ טבילות וששה קדושין כדאי׳ בפרק אמ׳ להם הממונה. ולא אמרינן דגמירי חמש טבילות ועשרה קידושין כדאית׳ התם ותירץ דלכתחלה הוא דגמירי להו דאלו בדיעבד אין קדוש וטבילה מעכבין אלא בתמיד של שחר שהוא דבר המעכב באהרן ובניו כדאית׳ בזבחים וכדאמרינן בפרק אמר להם הממונה. עוד הקשה היאך אפשר דמה שעשה עשוי דהא היפך ושינה בדברים שבפנים. והויא לה כההיא דאמרינן לעיל במכילתין אילימא דאקדים מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות דשעיר בפנים חקה כתי׳ ביה ואפילו לרבי יהודה. וזו אינה קושיא לפי מה שפי׳ ר״י ז״ל התם דהדר ביה תלמודא מההיא סברא כי אמרינן דנהי דהגרלה מעכבא כסדרן לא מעכב אבל אנן כתבי׳ התם שאין הפירוש ההוא מחוור. ויש לתרץ כאן דשאני הוצאת כף ומחתה שאינה אלא עבודת סילוק ואינה לכפרה וכי כתי׳ חוקה בעבודות שהן לכפר כתיבא. ועם כל זה אין פירוש רש״י ז״ל נכון דכיון דאמרינן בדברים הנעשים בבגדי לבן אם הקדים מעשה לחברו משמע דמיירי כששניהם בבגדי לבן. ונראה כי רש״י ז״ל דחק את עצמו לפרש מה שפירש לאשמועינן דאפילו בשהקדים הוצאת כף ומחתה לא הוי עכובא מפני שהיא עבודת סילוק.
ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: כל מעשה יום הכפורים האמור בתורה — על הסדר הוא. ואם הקדים מעשה לחבירו — לא עשה כלום. אמר ר׳ יהודה: אימתי נאמרו דברים אלה — בדברים הנעשין בבגדי לבן מבפנים כגון ההקטרה ומתן הדמים שהם עיקר עבודת היום, אבל דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ כגון ההגרלה והוידוי אם הקדים מעשה לחבירו — מה שעשה עשוי ואינו צריך לחזור.
GEMARA: The Sages taught: Each action performed in the context of the service of Yom Kippur stated in the Torah is listed in order. If the High Priest performed one of the actions before another, he has done nothing. Rabbi Yehuda said: When does this apply? It applies to those actions performed in white garments inside the Sanctuary, e.g., burning the incense and sprinkling the blood, which are the essential services of the day. However, with regard to those actions performed in white garments outside, such as the lottery and the confession, if he performed one action before another, what he did is done and he need not repeat the rite.
הכל
(12) רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר בד״א בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּדְבָרִים הַנַּעֲשִׂים בְּבִגְדֵי לָבָן בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ אֲבָל בִּדְבָרִים הַנַּעֲשִׂים בְּבִגְדֵי זָהָב מִבַּחוּץ מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי אָמַר ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ {ויקרא ט״ז:ל״ד} וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחוּקַּת עוֹלָם אַחַת בַּשָּׁנָה
In contrast, Rabbi Neḥemya says: In what case is this statement said, that the order is indispensable? It is said with regard to actions performed in white garments, whether inside or outside the Sanctuary. However, with regard to those actions performed in golden garments outside the Sanctuary, the regular Temple service and additional services, if the order was altered, what he did is done. Rabbi Yoḥanan said: And both of them, Rabbi Yehuda and Rabbi Neḥemya, derived their opinions from one verse: “And this shall be an everlasting statute to you, to make atonement for the children of Israel for all their sins once a year” (Leviticus 16:34).
בבגדי זהב מבחוץ – כגון אילו ואיל העם שהקדים להן הוצאת כף ומחתה אין מעכבין עליו לפסול.
אחת בשנה – אלמא כי כתיב חוקה לעיכובא אאחת בשנה כתיב.
אבל בדברים הנעשים בבגדי זהב מבחוץ. פירש רש״י כגון הקדים הוצאת כף ומחתה לאילו ואיל העם הקשה ריב״א א״כ לא משכחת להו אלא שלשה טבילות וששה קידושין כדאמרן לעיל בפרק הממונה כל הפרשה כולה נאמרה כסדר מיהו בפרק הממונה קאמר דכהן גדול שלא קידש וטבל בין עבודה לעבודה לא מחיל אלא בשחרית בלבד ועוד תימה קצת שהרי עושה עבודת פנים שלא כסדר שעושה הוצאת כף ומחתה קודם אילו ואיל העם ובפירקין דלעיל (דף מ.) אמרינן דאי אקדים מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות דשעיר בפנים חוקה כתיב ביה וה״נ הקדים עבודת פנים שלא כדין וי״ל דבהקדמת עבודת פנים אין לחוש כמו מתנות דפר דעבדינהו לפני הגרלה דלא מעכב הסדר אע״ג דגוף הגרלה מעכבת לאיכא דאמרי לעיל א״נ הוצאת כף ומחתה לא חמירי כשאר עבודת פנים שאינה לכפר וכי כתיבה חוקה גבי כפרה כתיבא מיהו בחנם דחק רש״י שהיה יכול לפרש בשאר עבודות שנעשין בבגדי זהב מבחוץ. מ״ר:
ואילו ר׳ נחמיה אומר: במה דברים אמורים שהסדר מעכב — בדברים הנעשים בבגדי לבן, בין מבפנים בין מבחוץ. אבל בדברים הנעשים בבגדי זהב מבחוץ שהם עבודת המקדש הרגילה ועבודת המוספים, אם שינה בהם את הסדר — מה שעשה עשוי. אמר ר׳ יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, והוא האמור: ״והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה״ (ויקרא טז, לד).
In contrast, Rabbi Neḥemya says: In what case is this statement said, that the order is indispensable? It is said with regard to actions performed in white garments, whether inside or outside the Sanctuary. However, with regard to those actions performed in golden garments outside the Sanctuary, the regular Temple service and additional services, if the order was altered, what he did is done. Rabbi Yoḥanan said: And both of them, Rabbi Yehuda and Rabbi Neḥemya, derived their opinions from one verse: “And this shall be an everlasting statute to you, to make atonement for the children of Israel for all their sins once a year” (Leviticus 16:34).
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.