]. א״ל אביי לרב יוסף שמענא ליה לר׳ שמעון דאמר חטאת השותפין לא אזלא למיתה. דתניא פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו דברי ר׳ יהודה ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אומרים ירעו עד שיסתאבו א״ל רב יוסף כהנים קאמרת שני כהנים דכהנים עם לעצמן אקרו שנאמר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. אלא מעתה לייתו פר בהוראה וכי תימא הכי נמי אי הכי נפישו להו פרים כו׳. ופשוטה היא. בעי ר׳ אלעזר לדברי האומר פר של יום הכיפורים קרבן יחיד הוא עושה תמורה או לא כלומר אם ימירו כ״ג נתפסה תמורתו אי לא. ולעולם ר׳ אלעזר היא דא״ר אלעזר המקדיש כשפודה הקדשו מוסיף חומש והמתכפר הוא המימר.
(1) 
לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים קׇרְבַּן יָחִיד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה אוֹ אֵינוֹ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה לָאו מִכְּלָל דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּצִבּוּר.
לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים קׇרְבַּן יָחִיד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה אוֹ אֵינוֹ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה לָאו מִכְּלָל דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּצִבּוּר.According to Rabbi Meir, who says that the bull of Yom Kippur is an offering of an individual, can one perform substitution for this animal or can one not perform substitution in this case? In other words, if the High Priest violated a prohibition and designated a substitute by saying that this bull should be switched with another, does the substitution take effect or not? Is it not correct to say by inference from the wording of Rabbi Elazar’s dilemma that there is one who says that these offerings are communal?
לדברי האומר פר יום הכפורים קרבן יחיד עושה תמורה או אינו עושה תמורה כו׳ – מכלל דאיכא מאן דאמר דשותפות אף על גב דאיכא למימר דהא דקרי ליה רבי מאיר קרבן יחיד לא אתא אלא לאפוקי מת״ק דקא סתים למילתיה וקאמר קרבנות צבור דוחה שבת וטומאה וקאמר ליה רבי מאיר לא היה לך לומר בהאי לישנא דאין הדבר תלוי בזה כדאמר לעיל אבל מודה הוא דקרבן שותפין הוי ואינו עושה תמורה לדידיה כמו לת״ק ור׳ אליעזר משמע ליה דקרבן יחיד ממש הוי מדקרי ליה קרבן יחיד דאי לא אתא אלא לאפוקי מת״ק הכי הוה ליה למימר והלא פר יום הכפורים וחביתי כהן גדול ופסח שאינן קרבן צבור ודוחה שבת וכו׳ ולמסקנא דמסקינן דרבי אליעזר מיבעיא ליה האי מקיבעא מכפרי או מקופיא היינו ספיקי׳ דמספקא ליה אי קרבן יחיד דר״מ דווקא או לאו דווקא אלא לאפוקי מת״ק קאתי כדפי׳.
מי שהיה מחויב חטאת או אחד מן הקרבנות ובא אחר והקדיש את בהמתו להתכפר בו אותו המחוייב אם בידיעתו בחטאת ואשם ועולה שצריך דעת אם שלא בידיעתו בקרבן מחוסרי כפרה שאינו צריך דעת כמו שביארנו בנדרים פרק אין בין המודר (נדרים ל״ה:) והוממה ובא לפדותה כשאר פסולי המוקדשין כל שהמקדיש פודה מוסיף חומש כדין בעלים שהמקדיש הוא הנקרא בעלים לענין זה אבל אם המתכפר בא לפדותו אינו מוסיף חומש שאין המתכפר נקרא בעלים לענין זה אלא אחר ואם המקדיש יגאל אמר רחמנא ולא אחר אף המתכפר ולענין תמורה הפך הדברים ר״ל שהמתכפר שהמיר בה תמורתו תמורה ונתפסת אבל המקדיש אין עושה בה תמורה שכך למדוה בראשון של תמורה (י׳.) מדכתיב בנזיר זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו לד׳ מלבד אשר תשיג ידו וכי נזיר בהשג יד הוא אלא קרבנו שהפריש משלו מלבד אשר תשיג ידו שהפרישו לו אחרים והוקשו הפרישו לו אחרים להפריש משלו מה הפריש משלו הוא עושה תמורה אף הפרישו לו הוא עושה בה תמורה ולא המקדיש:
ולענין תרומה יכול אדם לתרום משלו על חבירו אף שלא בידיעתו שלא אמרו (ב״מ כ״ב.) אף שלוחו לדעת אלא בתורם מבעל הבית אבל תורם משלו אין צריך דעת וכל שנעשה כן טובת הנאה של תורם ליתנה לכל כהן שירצה שנאמר את כל מעשר תבואתך ונתת:
אע״פ שביארנו בפרו של אהרן שאינו עושה תמורה אילו מיהא והוא איל שהוא מביא לעולה כדכתיב בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה קרבן יחיד הוא לגמרי ועושה תמורה והתמורה תקרב עולה לכשיזדמן שאינו דוחה לא שבת ולא טומאה ואם היתה התמורה נקבה תרעה עד שתומם ותמכר ויביא בדמיה עולה וכן אם המיר בבעלת מום:
לדברי ר׳ מאיר האומר כי פר יום הכפורים קרבן יחיד הוא האם עושה תמורה? אם עבר הכהן הגדול על האיסור לעשות תמורה, ואמר שפר זה יומר באחר, האם חלה תמורה זו, או אינו עושה תמורה? ומלשון השאלה, לאו [האם לא] תלמד מכלל הדברים דאיכא למאן דאמר [שיש מי שאומר] שפר יום הכיפורים קרבן צבור הוא?
According to Rabbi Meir, who says that the bull of Yom Kippur is an offering of an individual, can one perform substitution for this animal or can one not perform substitution in this case? In other words, if the High Priest violated a prohibition and designated a substitute by saying that this bull should be switched with another, does the substitution take effect or not? Is it not correct to say by inference from the wording of Rabbi Elazar’s dilemma that there is one who says that these offerings are communal?
הכל
(2) לָא מִכְּלָל דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּשׁוּתָּפִין.
The Gemara rejects this contention: No, this is no proof, as one can say by inference that there is one who says that these offerings are of partners. There is no definitive proof that the bull of Yom Kippur is a communal sacrifice. In any event, the question of why the bull is not invalidated upon the death of the High Priest has been resolved, as the reason is either because it is a communal sacrifice or because it is a sacrifice of partners.
ודוחים: לא, אין זו הוכחה, אלא מכלל הדברים נלמד דאיכא למאן דאמר [שיש מי שאומר] שהוא קרבן השותפין. ואין ראיה חותכת שהוא נחשב לקרבן ציבור. ובכל אופן, הבעיה מפני מה אין הפר נפסל במיתת הכהן הגדול נפתרה, בין מפני שהוא קרבן ציבור, בין מפני שהוא של שותפים.
The Gemara rejects this contention: No, this is no proof, as one can say by inference that there is one who says that these offerings are of partners. There is no definitive proof that the bull of Yom Kippur is a communal sacrifice. In any event, the question of why the bull is not invalidated upon the death of the High Priest has been resolved, as the reason is either because it is a communal sacrifice or because it is a sacrifice of partners.
הכל
(3) גּוּפָא בָּעֵי רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר פַּר יוה״כ יוֹם הַכִּפּוּרִים קׇרְבַּן יָחִיד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה אוֹ אֵינוֹ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה מַאי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ.
§ Since the Gemara has mentioned Rabbi Elazar’s dilemma, the Gemara addresses the matter itself. Rabbi Elazar asked: According to Rabbi Meir, who says that the bull of Yom Kippur is an individual offering, can one perform substitution for this animal or can one not perform substitution? The Gemara asks: What is the dilemma he is raising? What is the basis of his inquiry?
מאי קמיבעיא ליה – הא ודאי פשיטא לן דאחיו הכהנים מתכפרים בו וקרבן השותפין אין עושין תמורה ומאי מספקא ליה בגוה.
לדברי האומר פר יוה״כ כו׳. דפליגי לעיל אי קרבן צבור הוא או לא ודלא כרבא דאמר לעיל דליכא פלוגתא בהא:
עושה תמורה או אין עושה כו׳. צ״ע אמאי לא מיבעיא ליה אי מתה אי לא ואמאי פשיטא ליה במתה טפי מבתמורה:
א כיון שהוזכרה בעייתו זו של ר׳ אלעזר דנים בה לגופא (לגופה). בעי [שאל] ר׳ אלעזר: לדברי ר׳ מאיר האומר כי פר יום הכפורים קרבן יחיד הוא, האם עושה תמורה או אינו עושה תמורה? ושואלים: מאי קא מיבעיא ליה [מה נסתפק לו] מהו עיקרה של הבעיה?
§ Since the Gemara has mentioned Rabbi Elazar’s dilemma, the Gemara addresses the matter itself. Rabbi Elazar asked: According to Rabbi Meir, who says that the bull of Yom Kippur is an individual offering, can one perform substitution for this animal or can one not perform substitution? The Gemara asks: What is the dilemma he is raising? What is the basis of his inquiry?
הכל
(4) אִי בָּתַר מַקְדִּישׁ אָזְלִינַן אִי בָּתַר מִתְכַּפֵּר אָזְלִינַן.
The Gemara suggests that his dilemma is as follows: Do we follow the one who consecrates the animal, i.e., the High Priest, as he was the one who paid for it, in which case it is considered an individual sacrifice and his substitution is effective? Or do we follow the one who seeks atonement by the offering, and as this bull atones both for the High Priest and the entire community of his fellow priests, it is considered a communal sacrifice, and therefore his substitution is not effective? The question is: Which party is followed for the purposes of substitution?
אי נימא אי בתר מקדיש אזלינן – לענין תמורה והאי יחיד אקדשיה דמשלו הוא בא ולא משל שותפות.
אי בתר מתכפר אזלינן – והרבה מתכפרים בו.
אי בתר מקדש אזלינן – פירוש דהוי יחיד ועוש׳ תמורה דהא משלו הוא או בתר מתכפר אזלינן והא רבים מתכפרים בו שכל שבטו מתכפרים בו והויא לה חטאת השותפין שאינה עושה תמורה.
אי בתר [האם אחר] המקדיש אזלינן [אנו הולכים] וכיון ש״המקדיש״ הוא הכהן הגדול שהרי פר זה בא מרכושו הפרטי, הריהו נחשב כקרבן יחיד ותמורתו תמורה, אי בתר [או אחר] המתכפר אזלינן [אנו הולכים] וכיון שבקרבן זה מכפר הכהן הגדול על ציבור אחיו הכהנים, הרי זה נחשב כקרבן ציבור ואין תמורתו תמורה. והשאלה היא אחרי מי הולכים במקרה כזה לענין תמורה.
The Gemara suggests that his dilemma is as follows: Do we follow the one who consecrates the animal, i.e., the High Priest, as he was the one who paid for it, in which case it is considered an individual sacrifice and his substitution is effective? Or do we follow the one who seeks atonement by the offering, and as this bull atones both for the High Priest and the entire community of his fellow priests, it is considered a communal sacrifice, and therefore his substitution is not effective? The question is: Which party is followed for the purposes of substitution?
הכל
(5) פְּשִׁיטָא דְּבָתַר מִתְכַּפֵּר אָזְלִינַן דא״ר דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אהַמַּקְדִּישׁ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ ב וְהַמִּתְכַּפֵּר עוֹשֶׂה בָּהּ תְּמוּרָה.
The Gemara expresses surprise at this possible interpretation of Rabbi Elazar’s dilemma: It is obvious that we follow the one who seeks atonement, as Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to one who consecrates his animal for an offering but intends it for someone else’s atonement, if he subsequently redeems the animal, he adds a fifth to it. This is in accordance with the halakha that one who redeems an animal that he himself dedicated must add a fifth of its value to the redemption, whereas if the person for whom it atones redeems it, he does not add a fifth. And the one for whom the sacrifice atones can perform substitution for it, whereas the one who consecrated the animal cannot effect substitution, as he is not considered its owner for the halakhot of substitution.
פשיטא – דלענין תמורה מתכפר הוי בעליו.
דאמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן – שלשה דברים בנותן משלו את חובת חבירו.
המקדיש – בהמתו לצאת בו חבירו חובה שעליו המקדיש הוי בעלים לענין תוספת חומש אם הוממה ובא לחללה אבל אם בא המתכפר לחללה אינו צריך להוסיף חומש דגבי חומש כתיב (ויקרא כז) ואם המקדיש יגאל וגו׳ מקדיש ולא מתכפר.
והמתכפר עושה בה תמורה – אבל המקדיש אם המיר בה אינה תמורה דאין ממירין בשל אחרים והאי לאו בעלים דידיה הוא.
המקדיש מוסיף חומש – פי׳ מי שהקדיש בהמה לחטאת חברו אם הוממה ובא לפדותה חשיב כבעלים לענין תוספות חומש אבל אם המתכפר פודה אותו הרי הוא כאינש דעלמא הפודה של חברו שאינו מוסיף חומש דלענין חומש במקדיש תלה רחמנא כדכתיב ואם המקדיש יגאל ויסף חמישיתו עליו ואם בא אחד מהם לעשות בו תמורה המתכפר עושה בו תמורה ולא המקדיש דמקדיש כאינש דעלמא היא שהממיר בשל אחרים אין תמורתו תמורה.
אחיו הכהנים בקבועא מתכפרים או בקופיא פרש״י ז״ל אחיו הכהנים בקביעות גמורה מתכפרין בפר כאלו הם שותפין עמו והוי׳ לה חטאת השותפין שאינו עושה תמורה או אין אחיו הכהנים מתכפרים בפר עיקר גמור אלא שהם תפלין לו כדבר הצף על גבי דבר אחר וכ״ג לבדו עיקר בכפרה והוי׳ לה חטאת יחיד ועושה תמורה. והקשו בתוס׳ דהכא משמע דכי הויא כפרה בקבועא אין עושה תמורה וכי הויא בקופיא עושה תמורה. ובפ״ק בזבחים משמע איפכא דאמרינן התם הניח להם אביהם בהמה ומת אין ממירין בה ואמרי׳ עלה ש״מ יורשין מתכפרין בקרבן אביהם דאי לא אמאי אין ממירין בה דהא קרבן יחיד הוא וכבר ריבה הכתוב את היורש להמיר בקרבן אביו ופרקינן מקופי׳ מתכפרין מקובעא לא מתכפרין כלו׳ דכיון דקופי׳ מתכפרין אין ממירין ותירצו דשאני הכא דמכפרא לכ״ג מקיבעא הלכך כפרת אחיו הכהנים דהוי׳ בקופיא כמאן דליתה הויא אבל [התם] כבר מת אביהם ליכא כפרה דקיבעא לשום אדם.
ותוהים: פשיטא [פשוט] דבתר [שאחר] המתכפר אזלינן [אנו הולכים], שכבר אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן: המקדיש את בהמתו לקרבן בכוונה שיתכפר בו אדם אחר, אם פודה אותו מוסיף חומש עליו כדין כל הפודה הקדש שהוא עצמו מקדיש ולעומת זאת אם פדאה המתכפר, אינו צריך להוסיף עליה חומש. והמתכפר, שעבורו הוקדש הקרבן הזה — עושה בה תמורה ואילו המקדיש אינו יכול לעשותה תמורה, שלענין תמורה אינו נחשב כבעליה.
The Gemara expresses surprise at this possible interpretation of Rabbi Elazar’s dilemma: It is obvious that we follow the one who seeks atonement, as Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to one who consecrates his animal for an offering but intends it for someone else’s atonement, if he subsequently redeems the animal, he adds a fifth to it. This is in accordance with the halakha that one who redeems an animal that he himself dedicated must add a fifth of its value to the redemption, whereas if the person for whom it atones redeems it, he does not add a fifth. And the one for whom the sacrifice atones can perform substitution for it, whereas the one who consecrated the animal cannot effect substitution, as he is not considered its owner for the halakhot of substitution.
הכל
(6) גוְהַתּוֹרֵם מִשֶּׁלּוֹ עַל שֶׁל חֲבֵירוֹ טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁלּוֹ.
And likewise, with regard to one who separates teruma from his wheat for the wheat of another, to spare his friend from having to separate his own teruma, although the friend’s produce is now exempt from the obligation of teruma, the benefit of discretion is his, the one who separated the teruma. The one who separated the teruma is entitled to determine which priest receives the teruma, despite the fact that the teruma was separated for the crop of another. Similarly, when someone consecrates an animal for another person, it is the one who gains atonement that can perform substitution. If so, there is no place for Rabbi Elazar’s dilemma.
התורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו כלומר נותנו לכל כהן שירצה. הא דא״ר יוחנן פשיטא ליה לר׳ אלעזר מיהו הכי קמיבעיא ליה לר׳ אלעזר אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרים וכיון שנקבעו בזבח נעשה זבח של שותפין ואינו יכול המקדיש להמיר שהרי גם אחרים מתכפרים בו. ותנן (לא) [דאין] השותפים עושים תמורה או דלמא בהיקיפא מתכפרים כלומר אין לאחיו הכהנים בפר כ״ג כלום עד שעת הקפת הוידוי וכשמתקבצים ביום הכיפורים להאזין הוידוי באותה שעה מתכפרים ואם מימר מקודם לכן תמורתו תמורה אי לא. ת״ש מהא דתני בתוספתא בתמורה חומר בזבח מבתמורה שהזבח דוחה שבת וטומאה ונוהג ביחיד כבצבור ועושה תמורה משא״כ בתמורה ותנינן בסוף ת״כ והיה הוא. הוא הקודש עושה תמורה ולא תמורתו עושה תמורה ומוקים לה להאי זבח דקתני הכא פר כ״ג הוא ודחי שבת וטומאה משום דקביע ליה זמן ותנינן כל הקבוע לו זמן מן התורה דחי שבת ודחי טומאה ועושה תמורה דקרבן יחיד הוא. שמע מינה בהיקיפא מתכפרי. ודחי רב ואמר הכי האי זבח לא יכלת למימר דפר כ״ג הוא אלא האי זבח אילו של כ״ג הוא שהוא עולה ותמורת עולה אף על גב דקרבה עולה.
והתורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו – בידו לתתה לכל כהן שירצה ואם בא אחר ואמר הילך סלע זה ותן תרומה זו לבן בתי כהן של זה היא שתרומה שלו שנאמר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך [וגו׳] ונתתה ללוי וגו׳ (דברים כו) תלה הכתוב הנתינה במי שמעשרה משלו.
וכן התורם מתבואתו שלו על תבואתו של חבירו כדי שלא יצטרך חבירו להפריש תרומה ממנה. אף שנתקנה תבואת חבירו והריהו נפטר מחובת תרומה, מכל מקום טובת הנאה שלו — של התורם היא והוא זה שרשאי להחליט לאיזה כהן לתת את התרומה ואף שנתקנו פירות חבירו, אין זכות זו עומדת לזכותו של החבר אלא לזכות התורם. ומכן הוכחה שאף שנעשית המצוה לטובת אחרים, עדיין היא נחשבת ועומדת לזכותו של זה שהוציא הוצאות משלו עבורה. ואם כן, אין מקום לשאלת ר׳ אלעזר!
And likewise, with regard to one who separates teruma from his wheat for the wheat of another, to spare his friend from having to separate his own teruma, although the friend’s produce is now exempt from the obligation of teruma, the benefit of discretion is his, the one who separated the teruma. The one who separated the teruma is entitled to determine which priest receives the teruma, despite the fact that the teruma was separated for the crop of another. Similarly, when someone consecrates an animal for another person, it is the one who gains atonement that can perform substitution. If so, there is no place for Rabbi Elazar’s dilemma.
הכל
(7) לְעוֹלָם פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּבָתַר מִתְכַּפֵּר אָזְלִינַן וְהָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים בִּקְבִיעוּתָא מִתְכַּפְּרִי אוֹ דִילְמָא בְּקוּפְיָא מִתְכַּפְּרִי.
The Gemara rejects this suggested explanation of Rabbi Elazar’s dilemma: Actually, it is obvious to Rabbi Elazar that we follow the one who seeks atonement by the offering, and this is his dilemma: Do his fellow priests achieve atonement by the essence of the offering, i.e., part of the offering is sacrificed on their behalf, which means they are partners in the bull? Or perhaps they achieve atonement incidentally, while the main atonement is that of the High Priest. If the atonement of the other priests is merely incidental, the High Priest can effect substitution with this bull.
בקביעותא מתכפרי – כשאר המכפרים שהפרישו אחרים עליהן שהקנו להם הבהמה לכפרה אף כאן נקנה להן חלק בו והויא לה חטאת השותפין לענין תמורה.
או דילמא בקופיא מתכפרי – כלומר אין כפרתן קבועה בו אלא צפה על גב כפרת כהן גדול כדבר הצף על פני המים ואין הקרבן נקרא על שמם וקרבן יחיד הוא ויצף הברזל (מלכים ב ו) מתרגמא וקפא פרזלא.
אחיו הכהנים בקביעותא מכפרי או בקופיא מכפרי – הכא משמע אי מקופיא מכפרי אז עושה תמורה אע״ג דאיכא טובא דמכפרי בה מקופיא לא חשיב קרבן שותפין ועושה תמורה ותימה דאמרינן בזבחים בפ״ק (זבחים ה:) הניח בהמה לשני בניו ומת קריבה ואין ממירין בה משום דאין שותפין עושין תמורה אע״ג דמסיק התם דיורש לא מכפר אלא מקופיא ויש לומר התם דליכא אלא יורשין דמכפרי ביה מקופיא חשיב קרבן שותפין אבל הכא דאיכא כהן גדול דמכפר ביה מקיבעא לא חשיבא כפרה דידהו כלום וכמאן דליתא דמי ולא חשיב קרבן שותפין ומימר בה.
או דילמא מקופיא מכפרי – וביתו נמי מקופיא מכפרי דאי לאו הכי הויא ליה דשותפין ואין עושין תמורה.
הבהמה שהוקדשה תחלה היא הנקראת זבח ואותה שהותפסה עמה לתמורה נקראת תמורה ואע״פ שכל שתמורה נוהגת בה היא ותמורתה שוות לקדושה מ״מ אינן שוות לכל דבר מעתה חומר בזבח מבתמורה וחומר בתמורה מבזבח חומר בזבח שהזבח נוהג ביחיד ובצבור שהכל מביאין קרבנות מה שאין כן בתמורה שאינה נוהגת אלא ביחיד שהרי אין הצבור עושין תמורה וכן שהקרבן דוחה שבת וטומאה כל שקבוע לו זמן בין של צבור כתמידים ומוספים והדומים להם בין של יחיד כגון כ״ג ביום הכפורים בפרו ואילו וישראל בקרבן הפסח שקרבן הפסח אע״פ שנוהגין ליאסף בו חבורות ושראוי לעשות כן כדכתי׳ יעשו אותו מ״מ אם שחטו לעצמו כשר אחר שראוי לאכול את כולו ואין הלכה כר׳ יהודה שאמר שאין שוחטין את הפסח על היחיד אלא כדעת חכמים שכנגדו והתמורה אינה דוחה שבת וטומאה אפי׳ אם המיר עם קרבן שזמנו קבוע שאם המיר באיל העולה של כהן גדול הרי קריבה עולה כעולת נדבה ואם המיר בפסח כל שהמיר לאחר חצות תקרב שלמים שאין שעתן עוברת ואם קודם חצות תרעה עד שתומם ויפלו דמיה לשלמים וכן שהזבח עושה תמורה ואין התמורה עושה תמורה אחרת שנא׳ ותמורתו ולא תמורת תמורתו וחומר בתמורה מבזבח שהתמורה אף על בעלת מום קבוע ר״ל שאם הפריש בעלת מום קבוע ואמר הרי היא תמורה תחת זו שהפרשתי לחטאת ואע״פ שאינה ראויה לכך תמורה נתפסת בה שאם בא לפדותה כשאר פסולי המוקדשין אינה יוצאה להיתר גיזה ועבודה אע״פ שקדם מומה לתמורתה ואלו בעקר זבח כל שהקדיש בעלת מום אינה אלא קדשי בדק הבית ונפדית לצאת לחולין אף לגיזה ועבודה שלא אמרו (בכורות ט״ו.) תזבח ולא גיזה אלא בשקדם הקדשן למומן חוץ מבכור ומעשר בהמה שאפי׳ שקדם מומן להקדשן אין נפדין לגיזה ועבודה שבבכור כתיב לא תפדה ובמעשר לא יגאל למדת שאין (ש)כל התמורות לחומרות שהוזכרו לזבח עליהן ואין כל הקרבנות לחומרות שהוזכרו לתמורות עליהן:
ודוחים: לעולם פשיטא ליה דבתר [תאמר שברור לו שאחר] המתכפר אזלינן [הולכים אנו] והכי קא מיבעיא ליה [וכך נסתפק לו]: אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרי [בקביעות, בעיקרו של הקרבן הם מתכפרים] וחלק מן הקרבן נעשה כשלהם ובשל כך הריהם נעשים כשותפים ולכך אף הם נחשבים כ״מתכפר״ בקרבן זה, או דילמא בקופיא מתכפרי [שמא בדרך אגב מתכפרים], ועיקר הכפרה הוא לכהן הגדול, והוא הוא המתכפר האמיתי, ואם כן יש עדיין מקום לשאלה אם הכהן הגדול יכול לעשות בפר זה תמורה.
The Gemara rejects this suggested explanation of Rabbi Elazar’s dilemma: Actually, it is obvious to Rabbi Elazar that we follow the one who seeks atonement by the offering, and this is his dilemma: Do his fellow priests achieve atonement by the essence of the offering, i.e., part of the offering is sacrificed on their behalf, which means they are partners in the bull? Or perhaps they achieve atonement incidentally, while the main atonement is that of the High Priest. If the atonement of the other priests is merely incidental, the High Priest can effect substitution with this bull.
הכל
(8) ת״ש תָּא שְׁמַע חוֹמֶר בְּזֶבַח מִבִּתְמוּרָה וְחוֹמֶר בִּתְמוּרָה מִבְּזֶבַח חוֹמֶר בְּזֶבַח שֶׁהַזֶּבַח נוֹהֵג בְּיָחִיד כִּבְצִבּוּר וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה וְעוֹשֶׂה תְּמוּרָה מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּתְמוּרָה.
The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this dilemma: There is a stricture that applies to the initial sacrifice, beyond the strictures that apply to the designated substitute; and there is a stricture that applies to the substitution, beyond the strictures that apply to the sacrifice. The baraita elaborates: There is a stricture that applies to the initial sacrifice, as the sanctity of the sacrifice applies to an individual as it does to a community, and the sacrifice overrides Shabbat and ritual impurity, and one can perform substitution for the original sacrifice, which is not the case with regard to the substitute, to which these halakhot do not apply.
חומר בזבח – שבא תחילת הקדש מבתמורה שהומרה בו.
שהזבח וכו׳ – ולקמיה מפרש ואזיל בהי זבח משכחת לה.
מה שאין כן בתמורה – שהתמורה אינה בצבור ואינה דוחה שבת שאין זמנה קבוע ואינה עושה תמורה דכתיב והיה הוא ותמורתו ולא תמורת תמורתו.
ודוחה את השבת. משא״כ בתמורה דלא דחיא שבת ותימה לרבי מדתנן פרק מי שהיה טמא (דף צו:) הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה וכן תמורתו פירוש שנראה לשחיטת הפסח ונדחה כיון ששחט האחר שוב אין חוזר ונראה משמע הא אם שחט התמורה לשם פסח דמהני ואם כן כשחל ערב פסח להיות בשבת קריבה לשם פסח ודחיא שבת ואומר רבי דאינה קריבה לשם פסח אלא כשחל בחול אבל בשבת אינה קריבה דלא דחיא שבת וכן תמורת אילו של אהרן דבסמוך לא דחיא שבת אע״ג דאילו דחי ליה וטעמא דלא דחי משום דאין יוצאין בה לא לשם אילו של אהרן ולא לשם פסח דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אלא שדין פסח יש לה ונאכלת כדין פסח אע״ג דאין נימנין על [שני] פסחים כאחד כדאמרינן בפרק האשה (שם פח:) מ״מ י״ל תמורת פסחו עם פסחו שדין פסח יש להיות לה דמסתמא בתמורת איל נזיר יש זרוע בשלה כמו איל נזיר עצמו אע״פ שאין אדם מתנדב כך אך קשה דקתני התם דנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה וכן תמורתו משמע דאף תמורתו [נדחית] בשחיטת הפסח ולמה נדחה כיון שמתחילתו לשם כך קדשה שתקרב עם פסח וי״ל דלא קאמר בתמורה [דנדחית אלא] היכא שנשתיירה למחר הואיל ונראית לפסח אתמול ונדחה כפסח שעבר זמנה הויא לה דנראה ונדחה. מ״ר:
ה״ג שהזבח נוהג בצבור כביחיד משא״כ בתמורה – פי׳ שאינה נוהגת אלא בשל יחיד.
שהתמורה חלה על בעל מום לענין שאינו יוצא לחולין פי׳ משא״כ בזבח דאע״ג דחל על בעל מום מ״מ אינו אלא כקדשי עצים וכקדשי בדק הבי׳ וכיון שקדם מומו להקדשו כשהוא נפדה יוצא לחולין לגמרי דכי אמרינן בפסולי המוקדשין שנפדו תזבח ולא גיזה ועבודה היינו בשקדם הקדישן למומן.
גמרא שהזבח נוהג בצבור כביחיד ודוחה כו׳ כן נראה להגיה בין למאי דאוקמא בפר ובין למאי דאוקמא באילו של אהרן מיהו למאי דבעי לאוקמא בסמוך בפסח ע״כ דגרסינן נוהג ביחיד כבצבור וע״כ נראה להגיה דה״ג נוהג ביחיד ובצבור ודו״ק:
ומציעים: תא שמע [בא ושמע] פתרון לשאלה זו, ממה ששנינו: חומר בזבח (בקרבן הראשון שהוקדש) מבתמורה שעשו בו, וחומר בתמורה מבזבח. והסבר הדברים: חומר בזבח שקדושת הזבח נוהג ביחיד כבצבור, והזבח דוחה את השבת ואת הטומאה, והוא עושה תמורה — מה שאין כן בתמורה שאין בה את כל אלה.
The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this dilemma: There is a stricture that applies to the initial sacrifice, beyond the strictures that apply to the designated substitute; and there is a stricture that applies to the substitution, beyond the strictures that apply to the sacrifice. The baraita elaborates: There is a stricture that applies to the initial sacrifice, as the sanctity of the sacrifice applies to an individual as it does to a community, and the sacrifice overrides Shabbat and ritual impurity, and one can perform substitution for the original sacrifice, which is not the case with regard to the substitute, to which these halakhot do not apply.
הכל
(9) חוֹמֶר בִּתְמוּרָה מִבְּזֶבַח דשֶׁהַתְּמוּרָה חָלָה עַל בַּעַל מוּם קָבוּעַ ה וְאֵינָהּ יוֹצְאָה לְחוּלִּין לִיגָּזֵז וְלֵיעָבֵד משא״כ מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזֶבַח.
The baraita continues: There is a stricture that applies to the substitute beyond the strictures that apply to the initial sacrifice, in that the sanctity of the substitution takes effect even on a permanently blemished animal. And the substitute cannot vacate its sanctified status and assume non-sacred status; that is, it may only be sacrificed as an offering and eaten but under no circumstance can it be redeemed for its wool to be sheared and to be worked, which is not the case with regard to the initial sacrifice, as it can be redeemed in certain situations.
שהתמורה חלה – עלה קדושת הגוף אפילו היא בעלת מום קבוע בשעת התמורה ואם בא לחללה אינה יוצאה לחולין אלא לענין זביחה ואכילה בלבד אבל לא ליגזז וליעבד שאין חילוק בה בין תם לבעל מום דכתיב (ויקרא כז) רע בטוב או טוב ברע ואם המר ימיר וגו׳.
משא״כ בזבח – שהזבח אם קדם הקדישו את מומו אין יוצא בפדיונו לחולין ליגזז וליעבד דכתיב בפסולי המוקדשין (דברים יב) תזבח ואכלת בשר תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב אבל קדם מומו להקדישו הרי הוא כמקדיש עצים ואבנים לדמי עולה שאין קדושת הגוף עליהן אלא קדושת דמים בלבד ויוצאין בפדיונן לחולין גמורין כדתנן בבכורות (דף יד.) ובשחיטת חולין (דף קל.).
חומר בתמורה כו׳ – תימה לי אמאי לא חשיב שהתמורה חלה אפילו בטעות דאמר יהיה (ויקרא כז) לרבות שוגג כמזיד מה שאין כן בזבח דהקדש טעות אינו הקדש באותו זבח שדוחה שבת וטומאה ואע״ג דמעשר בהמה נמי ישנו בטעות שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין הכא לא איירי במעשר שהרי אינו דוחה שבת וטומאה ויש לומר דשמא תנא ושייר דאיכא נמי מילי אחריני אי נמי לא קא חשיב אלא מילי דאידי ואידי חיילא אלא דהאי עדיף וחמור מהאי אבל בטעות דתמורה חיילא וזבח לא חייל כלל לא קא חשיב.
חלה על בעל מום קבוע ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד. חדא מילתא היא שחלה על בעל מום קבוע לענין שאינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד:
בד״ה חומר בתמורה כו׳ לא איירי במעשר שאינו דוחה שבת וטומאה וי״ל דשמא תנא ושייר דאיכא נמי כו׳ עכ״ל כצ״ל יש לדקדק בדבריהם דמסיפא גופיה דקיימינן בה איכא לאוכוחי דע״כ לא איירי במעשר דחלה על מום קבוע כדמסיק בגמרא דמוכח מיניה דלא איירי בשם זבח אלא בחד זיבחא וע״כ דלאו היינו מעשר דחלה על מום קבוע אבל מהא דקתני בזבח שדוחה שבת וטומאה לא מוכח מידי דאימא שם זבח קתני ובעיקר קושייתם לא ידענא מאי קושיא דבפ״ב דתמורה תנן חומר בתמורה מבקדשים שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע ואין יוצא לחולין ר״י בר יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין וא״כ משמע דת״ק לית ליה האי חומר דעשה שוגג כמזיד כו׳ והיינו דברי ת״ק דמייתי הכא בשמעתין דלא תני אלא הך חומר דחלה על מום קבוע כו׳ וצ״ע ודו״ק:
ולעומת זאת: חומר בתמורה מבזבח — שקדושת התמורה חלה בשעת תמורתה אפילו על בעל מום קבוע ואם בא לחללה — אינה יוצאה לחולין אלא לענין זביחה ואכילה בלבד אבל אינה מותרת בשום אופן שתוכל ליגזז מצמרה וליעבד, שאסורה בה עבודה לעולם, מפני שאין התרה לקדושתה, מה שאין כן בזבח שיש אופנים שונים לפדיונו.
The baraita continues: There is a stricture that applies to the substitute beyond the strictures that apply to the initial sacrifice, in that the sanctity of the substitution takes effect even on a permanently blemished animal. And the substitute cannot vacate its sanctified status and assume non-sacred status; that is, it may only be sacrificed as an offering and eaten but under no circumstance can it be redeemed for its wool to be sheared and to be worked, which is not the case with regard to the initial sacrifice, as it can be redeemed in certain situations.
הכל
(10) הַאי זֶבַח הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא דְּיָחִיד מִי דָּחֵי שַׁבָּת וְטוּמְאָה אֶלָּא דְּצִבּוּר מִי עוֹשֶׂה תְּמוּרָה אֶלָּא לָאו דְּפַר וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה דִּקְבִיעַ לֵיהּ זְמַן וְעוֹשֶׂה תְּמוּרָה דְּקָרְבַּן יָחִיד הוּא.
The Gemara explains: What are the circumstances of this sacrifice? What exactly is the sacrifice referred to in this baraita? If we say it is the sacrifice of an individual, does the sacrifice of an individual override Shabbat and ritual impurity? Rather, if you say that we are dealing with the sacrifice of a community, can one perform substitution for a communal sacrifice? Rather, is it not the case that we are dealing here with the Yom Kippur bull, which overrides Shabbat and ritual impurity, as it is a sacrifice that has a fixed time? And likewise, one can perform substitution for this offering, as it is an offering of an individual. This interpretation resolves Rabbi Elazar’s dilemma.
אלא לאו דפר – יום הכפורים נוהג בצבור כביחיד דחטאת היא וחטאת נוהגת בצבור ועושה תמורה אלמא פר יום הכפורים עושה תמורה.
ומעתה נברר, האי זבח היכי דמי [זבח זה שהוזכר כאן כיצד בדיוק הוא], מה הוא זבח זה שדובר בו כאן? אילימא [אם תאמר] שהוא זבח של יחיד, מי דחי [האם דוחה] קרבן יחיד את השבת ואת הטומאה? אלא תאמר שמדובר בזבח של צבור — מי [האם] עושה קרבן ציבור תמורה? אלא לאו [האם לא] מדובר כאן במקרה מיוחד בפר של יום הכיפורים, שהוא דוחה את השבת ואת הטומאה משום דקביע ליה [שקבוע לו] זמן, וכפי שאמרנו כל קרבן שזמנו קבוע דוחה שבת וטומאה, ובכל זאת הריהי עושה תמורה, מפני שהוא קרבן יחיד, ומכאן ראיה איפוא לשאלת ר׳ אליעזר.
The Gemara explains: What are the circumstances of this sacrifice? What exactly is the sacrifice referred to in this baraita? If we say it is the sacrifice of an individual, does the sacrifice of an individual override Shabbat and ritual impurity? Rather, if you say that we are dealing with the sacrifice of a community, can one perform substitution for a communal sacrifice? Rather, is it not the case that we are dealing here with the Yom Kippur bull, which overrides Shabbat and ritual impurity, as it is a sacrifice that has a fixed time? And likewise, one can perform substitution for this offering, as it is an offering of an individual. This interpretation resolves Rabbi Elazar’s dilemma.
הכל
(11) אָמַר רַב שֵׁשֶׁת לָא ובְּאֵילוֹ שֶׁל אַהֲרֹן.
The Gemara rejects this contention. Rav Sheshet said: No, this is no proof, as it can be claimed that the baraita is referring to the ram of Aaron that the High Priest sacrifices as a burnt-offering on Yom Kippur, as the verse states: “With this Aaron shall come into the sacred place, with a young bull for a sin-offering and a ram for a burnt-offering” (Leviticus 16:3). This offering is certainly the High Priest’s alone and is therefore classified as the offering of an individual.
שם לא באילו של אהרן הנ״מ כו׳ ולעיל דמייתי דקאמר ליה ר״מ והלא פר יוה״כ כו׳ ה״ה דה״מ למפרך טפי מאילו של אהרן דהוי קרבן יחיד לכ״ע אלא דתנא ושייר דה״נ בסדר המשנה שלפנינו לא תני דפריך ליה לת״ק מפסח כדמוכח לקמן וכן דפריך ליה רבי יעקב לת״ק מחגיגה ליתא בסדר המשנה אבל בתוספתא מצאתי ע״ש וק״ל:
ודוחים: אמר רב ששת: לא, אין להוכיח מכאן, כי אפשר לומר שזבח זה שדובר בו הוא אילו של אהרן שמקריב הכהן הגדול ביום הכיפורים לעולה (״בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה״. ויקרא טז, ג) וקרבן זה הוא בודאי שלו בלבד ונחשב כקרבן יחיד.
The Gemara rejects this contention. Rav Sheshet said: No, this is no proof, as it can be claimed that the baraita is referring to the ram of Aaron that the High Priest sacrifices as a burnt-offering on Yom Kippur, as the verse states: “With this Aaron shall come into the sacred place, with a young bull for a sin-offering and a ram for a burnt-offering” (Leviticus 16:3). This offering is certainly the High Priest’s alone and is therefore classified as the offering of an individual.
הכל
(12) הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּפָרוֹ תְּמוּרָה דְּפַר שַׁבָּת וְטוּמְאָה הוּא דְּלָא דָּחֲיָא הָא בְּחוֹל מקריב קָרְבָה הָא זתְּמוּרַת חַטָּאת הִיא וּתְמוּרַת חַטָּאת לְמִיתָה אָזְלָא.
The Gemara comments: So, too, it is reasonable that this is the offering referred to in the baraita, for if it should enter your mind to say that we are dealing with the bull of the High Priest, consider the following: Is it only Shabbat and ritual impurity that the substitution of the bull does not override, which indicates that one may sacrifice this substitute on a weekday? It is a substitute for a sin-offering, and the halakha is that the substitute for a sin-offering is left to die. Rather, we certainly must be dealing with the ram for a burnt-offering, as the substitute for a burnt-offering cannot be sacrificed.
תמורת חטאת היא ותמורת חטאת למיתה אזלא – ולא מצי לשנויי רבי שמעון היא דלית ליה מיתה בחטאת שותפות דמ״מ רעייה אית ליה.
ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם מסתבר], דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שמדובר כאן בפרו של הכהן הגדול, וכי תמורה של פר זה רק שבת וטומאה הוא שלא דחיא [דוחה]? הא [הרי] בחול מקריב קרבה [מוקרבת היא לקרבן]? הא [הרי] תמורה זו תמורת חטאת היא, וידוע לנו כי תמורת חטאת למיתה אזלא [הולכת] ואין לה כל תקנה. אלא ודאי מדובר כאן באיל העולה, ותמורת עולה יכולים להקריב.
The Gemara comments: So, too, it is reasonable that this is the offering referred to in the baraita, for if it should enter your mind to say that we are dealing with the bull of the High Priest, consider the following: Is it only Shabbat and ritual impurity that the substitution of the bull does not override, which indicates that one may sacrifice this substitute on a weekday? It is a substitute for a sin-offering, and the halakha is that the substitute for a sin-offering is left to die. Rather, we certainly must be dealing with the ram for a burnt-offering, as the substitute for a burnt-offering cannot be sacrificed.
הכל
(13) לָא לְעוֹלָם פָּרוֹ וּמַאי תְּמוּרָה שֵׁם תְּמוּרָה.
The Gemara rejects this supporting argument: No, it is actually possible that the offering referred to in the baraita is the Yom Kippur bull of the High Priest, and what is the substitution that was mentioned? It does not refer to a substitution of the bull, but rather the baraita deals with the general category of substitution, i.e., it means that the phenomenon of substitution in general includes halakhot that do not apply to offerings.
מאי תמורה שם תמורה – לעולם בפר והאי חומר בזבח מבתמורה דקתני לאו אתמורה דידיה קאי אלא הכי קאמר חומר בזבח משם תמורה שאין לך דבר ששמו תמורה דוחה שבת ואפילו התמורות הקריבות.
את הסיוע הזה דוחים: לא, לעולם אפשר לפרש שזבח זה הוא פרו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, ומאי [ומה] תמורה זו שנאמרה בו — אין הכוונה לתמורתו של פר זה, אלא ברייתא זו מדברת רק מענין שם תמורה, כלומר: שמושג התמורה בכללו כולל דברים שאינם קיימים בזבח.
The Gemara rejects this supporting argument: No, it is actually possible that the offering referred to in the baraita is the Yom Kippur bull of the High Priest, and what is the substitution that was mentioned? It does not refer to a substitution of the bull, but rather the baraita deals with the general category of substitution, i.e., it means that the phenomenon of substitution in general includes halakhot that do not apply to offerings.
הכל
(14) אִי הָכִי זֶבַח נָמֵי שֵׁם זֶבַח שֵׁם זֶבַח לָא קָתָנֵי.
The Gemara asks: If so, one can also say that the sacrifice mentioned in the baraita means the general category of sacrifices, rather than a specific offering. The Gemara rejects this suggestion: The baraita is not teaching about a general category of sacrifices, i.e., it is definitely not dealing with the phenomenon of offerings in general.
אי הכי – דשם קתני זבח נמי שם זבח קתני וכיון דשם זבח תני תנא מאי דוחקיך לאוקומי בחד זיבחא דתשמע מינה דבפרו של אהרן או באילו מיירי דילמא הכי קאמר תנא חומר בדבר ששמו זבח מדבר ששמו תמורה שיש זבח נוהג בצבור כביחיד ויש זבח (תמורה) שדוחה שבת כגון דצבור או דיחיד שזמנו קבוע ויש זבח שעושה תמורה כגון קרבן יחיד.
שם זבח לא קתני – האי תנא אלא בחד זיבחא נקט למילתיה.
אי הכי זבח נמי מאי זבח שם זבח – פי׳ ולמה לן לאוקומה בזבח מיוחד כגון פרו או אילו נימא דשם זבח קאמר ולא תפשוט מינה מידי.
בפרש״י בד״ה שם זבח לא קתני האי תנא אלא בחד זיבחא כו׳ עכ״ל אין פירושו דחד זיבחא דהיינו פר או אילו של אהרן דהא קתני ביה ביחיד ובצבור וא״א לאשכוחי ביה בחד זיבחא כה״ג אלא דר״ל בחד זיבחא דהיינו בחטאת דומיא דפר או בעולה דומיא דאילו של אהרן כן נראה מפרש״י לעיל גם מדברי התוס׳ שהקשו הא דלא אוקמא בזבח שלמים דנוהגין בצבור כו׳ דאע״ג דלא איירי בחד זבח ממש מ״מ היינו בחד זיבחא דשלמים מקרי כולהו ודו״ק:
ומקשים: אי הכי [אם כך] אמור כי זבח נמי [גם כן] שהוזכר בברייתא שם זבח, שאין הכוונה לזבח מסויים אחד אלא למושג הזבח בכללו, טענה זו דוחים: שם זבח לא קתני [שונה], שודאי אין ברייתא זו מדברת על זבח כמהות כוללת לגבי כל הקרבנות,
The Gemara asks: If so, one can also say that the sacrifice mentioned in the baraita means the general category of sacrifices, rather than a specific offering. The Gemara rejects this suggestion: The baraita is not teaching about a general category of sacrifices, i.e., it is definitely not dealing with the phenomenon of offerings in general.
הכל
(15) מִמַּאי מִדְּקָתָנֵי חוֹמֶר בִּתְמוּרָה שֶׁהַתְּמוּרָה חָלָה עַל בַּעַל מוּם קָבוּעַ וְאֵינָהּ יוֹצְאָה לְחוּלִּין לִיגָּזֵז וְלֵיעָבֵד וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מַאי זֶבַח שֵׁם זֶבַח וְהָא אִיכָּא
The Gemara continues: From where do I know that this is so? From the fact that it is taught: There is a stricture that applies to the substitution beyond the strictures that apply to the initial offering, in that the sanctity of the substitution takes effect even on a permanently blemished animal, and the substitute cannot vacate its sanctified status and assume non-sacred status for its wool to be sheared and to be worked. And should it enter your mind to say: What is the sacrifice mentioned here, it means the general category of sacrifices; this cannot be the case, as there is an example of an offering to which these halakhot also apply,
ואי ס״ד מאי זבח שם זבח האיכא בכור ומעשר וכו׳ – הא דלא אוקמה בזבח שלמים דנוהגין בצבור כביחיד דאיכא שלמי צבור ואיכא שלמים דדחו שבת וטומאה כגון כבשי עצרת ואיכא שלמים דעושין תמורה כגון שלמי יחיד יש לומר כיון דלא שוו להדדי שלמי צבור דזה ליום ולילה ולפנים מן הקלעים לזכרי כהונה וקדשי קדשים ושלמי יחיד לשני ימים ולילה אחד ובכל העיר לכל אדם וקדשים קלים הן לא הוה כייל להו תנא למיקרינהו זבח סתמא ובעולה או בחטאת לא אוקמיה שבאין בצבור כביחיד ויש מהן מן העולות והחטאות שדוחין שבת וטומאה ויש מהן עושין תמורה יש לומר כיון שאין כל אלו הדרכים נוהגין בכל העולות לא הוה קרי ליה תנא זבח בסתם.
ממאי [ממה] יודע אתה שכך הוא — מדקתני [ממה ששנינו]: חומר בתמורה — שהתמורה חלה על בעל מום קבוע, ואינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד מה שאין כן בזבח. ואי סלקא דעתך [ואם עולה בדעתך] לומר כי מאי [מה פירוש] זבח — שם זבח, מושג הזבח בכללותו, והא איכא [והרי יש] דוגמה לזבחים שגם בהם קיים דין זה,
The Gemara continues: From where do I know that this is so? From the fact that it is taught: There is a stricture that applies to the substitution beyond the strictures that apply to the initial offering, in that the sanctity of the substitution takes effect even on a permanently blemished animal, and the substitute cannot vacate its sanctified status and assume non-sacred status for its wool to be sheared and to be worked. And should it enter your mind to say: What is the sacrifice mentioned here, it means the general category of sacrifices; this cannot be the case, as there is an example of an offering to which these halakhot also apply,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.