למשמרת למי נדה – משמע דצריכי שימור עד שיזה מהן.
(1) 
{במדבר י״ט:ט׳} לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה כְּתִיב אֶלָּא לְמַעוֹטֵי הַשְׁלָכַת עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת דְּלָאו גּוּפַהּ דְּפָרָה נִינְהוּ.
{במדבר י״ט:ט׳} לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה כְּתִיב אֶלָּא לְמַעוֹטֵי הַשְׁלָכַת עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת דְּלָאו גּוּפַהּ דְּפָרָה נִינְהוּ.this is mistaken because: “And it shall be kept for the congregation of the children of Israel for a water of sprinkling” (Numbers 19:9) was written, and the use of the term “shall be kept” indicates that one must maintain attention even during these stages. Rather, it is to exclude from the requirement the stage of casting the cedar wood, and the hyssop, and the strip of crimson into the fire. The requirement does not apply to this stage, as they do not pertain to the heifer itself.
למשמרת למי נדה כתיב – תימה לי א״כ מאי איצטריך קרא בשחיטה ובשריפה ובהכי תיתי חדא מתרתי ותלת וליכא למימר דאין הכי נמי דלא צריכי אלא הוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין והא דקאמר למעוטי השלכה משום דג׳ כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין חדא דמשמע דקאמר אלא למעוטי השלכת עץ ארז [דומיא] דלמעוטי אסיפת אפרה דמעיקרא דההוא מכח יתור קאמר ולא מכח ב׳ כתובים הבאין כאחד כדפרישית ועוד אי מכח ג׳ כתובים קא ממעט השלכת עץ ארז א״כ מאי איצטריך למימר טעם לדבר דלאו גופה דפרה נינהו וי״ל דשחיטה לא אתיא מכולהו דמה לכולהו שאינן נוהגין בחולין תאמר בשחיטה דלאו עבודה היא שנוהגת בחולין ולהכי נאמר דלא מיפסל היסח הדעת כמו בחולין ושריפה נמי לא אתיא מכולהו דמה לכולהו דין הוא שיפסול בהן היסח הדעת דחזו מיד להזאה דמיד בשעת שחיטה מקבל הדם כדי להזות וכן באסיפת אפרה ומילוי מימיה [וקידוש] ראוין לאלתר להזאה משא״כ בשריפה ואסיפת אפרה ומילוי מימיה וקידוש איצטריך למיכתב בהו למשמרת דמכולהו לא אתו דמה לכולהו שפסולים באשה ובלילה ואין להקשות אמאי איצטריך למיכתב בכל שלשתן באסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש [לכתוב] בחד מינייהו וניתו אינך מיניה די״ל דאיזה מהם שלא היה נכתב הייתי ממעטו ולא הייתי ממעט השלכת עץ ארז כדממעטינן השתא כיון דהני כשירין באשה כבאיש והשלכת עץ ארז פסול באשה.
למשמרת כתיב בהו. דמילוי מים וקידוש נפקי מלמשמרת למי נדה ואסיפת אפרה נפקא ליה מואסף איש טהור וגו׳ והיתה לעדת בני ישראל למשמרת וגו׳:
אלא למעוטי השלכת עץ ארז כו׳. דאי לאו מיעוטא הוה ס״ד לרבויינהו מתורה או מק״ו דאסיפת אפרה ומילוי מים דאמרינן לקמן שכשירין באשה כבאיש ובלילה כביום כ״ש השלכה שאינה כשירה בכל אלו וגם בעיא כהן ולכך צריך קרא למעוטי:
תוס׳ בד״ה למשמרת אלא למעוטי השלכת עץ ארז דומיא דלמעוטי אסיפ׳ כו׳ ומילוי מים וקידוש ראויין כו׳ ומילוי מים וקידוש לכתוב חד מינייהו כו׳ כצ״ל:
״למשמרת למי נדה״ (במדבר יט, ט) כתיב [נאמר], לומר שצריכים שמירה עד שיזה מהם. אלא למעוטי [למעט] השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת לתוך השריפה, דלאו [שלא] גופה של הפרה נינהו [הם] ולכן אינם צריכים נתינת דעת מתמדת.
this is mistaken because: “And it shall be kept for the congregation of the children of Israel for a water of sprinkling” (Numbers 19:9) was written, and the use of the term “shall be kept” indicates that one must maintain attention even during these stages. Rather, it is to exclude from the requirement the stage of casting the cedar wood, and the hyssop, and the strip of crimson into the fire. The requirement does not apply to this stage, as they do not pertain to the heifer itself.
הכל
(2) אִיתְּמַר שְׁחִיטַת פָּרָה בְּזָר ר׳ רַבִּי אַמֵּי אָמַר כְּשֵׁרָה ור׳ וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר פְּסוּלָה עוּלָּא אָמַר כְּשֵׁרָה וְאָמְרִי לַהּ פְּסוּלָה.
An amoraic dispute was stated with regard to the slaughter of the red heifer by a non-priest: Rabbi Ami said: It is valid. And Rabbi Yitzḥak Nappaḥa said: It is invalid. Ulla said: It is valid, but some say that he said: It is invalid.
וחד אמר פרו פסול ופרה כשרה ואסיק׳ רב אמר שחיטת פר יום הכיפורים כשרה בזר דשחיטה לאו עבודה היא אבל שחיטת פרה בזר פסולה מאי טעמא אלעזר וחוקה כתיב בה אלעזר דכתיב ונחתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו ואף על גב דשחיטה בכל מקום כשרה בזר ואפילו בפר יום הכיפורים דשחיטה לאו עבודה היא שני הכא דכתב ושחט אותה מידי דהוה אמראות נגעים דלאו עבודה היא ובעיא כהן להורות לטמא או לטהר הכא נמי בשחיטת פרה אדומה אף על גב דלאו עבודה היא בעיא כהן [דכתיב] חוקה שנאמר זאת חוקת התורה וגו׳ ושמואל א׳ שחיטת פרו פסולה בזר מאי טעמא אהרן וחוקה כתי׳ ביה אבל שחיטת פרה אדומה כשר בזר שנאמר ושחט אותה לפניו דייק לפניו ומשמע לפניו שיהא זר שוחט ואלעזר רואה ורב לפניו מבעי לי׳ שלא יסיח דעתו ממנו ללמד כי היסח הדעת פוסל בה ושמואל אמר שלא יסיח דעתו ממנה מלעיניו מפיק ליה שנאמר ושרף את הפרה לעיניו ורב הזהיר בשחיטה והזהיר בשרפה על הסח הדעת וצריכי כו׳. ושמואל אמר בחדא סגיא לפניו להכשיר שחיטתה בזר הוא דאתא ולרב הוי רבוי אחר רבוי למעוטי מאי אתיין ואסיקנ׳ למעוטי השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת דלאו גופא דפרה נינהו אבל אסיפת אפר למילוי המי׳ וקידוש שהוא נתינת אפר במים היסח הדעת פוסל בהן מאי טעמא למשמרת למי נדה כתיב כלומר צריכין שימור שלא יסיח דעתו מתיב רב יהושע לסייעו לרב אין לי אלא הזאת מימיה שאין כשרין אלא ביום מנ״ל לרבות שחיטתה וקבלת דמה והזאת דמה ושרפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת שאין כשרין אלא ביום ת״ל חקת התורה יכול שאני מרבה אף אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש שלא יהיו כשרים אלא ביום ת״ל זאת.
איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים אחרים בדבר שחיטת פרה בזר, ר׳ אמי אמר: כשרה, ור׳ יצחק נפחא [הנפח] אמר: פסולה. עולא אמר: כשרה, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר: פסולה.
An amoraic dispute was stated with regard to the slaughter of the red heifer by a non-priest: Rabbi Ami said: It is valid. And Rabbi Yitzḥak Nappaḥa said: It is invalid. Ulla said: It is valid, but some say that he said: It is invalid.
הכל
(3) מֵתִיב ר׳ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אַבָּא לְסַיּוֹעֵיהּ לְרַב אאֵין לִי אֶלָּא הַזָּאַת מֵימֶיהָ שֶׁאֵין כְּשֵׁרִין בָּאִשָּׁה כְּבָאִישׁ וְאֵין כְּשֵׁרִין אֶלָּא בַּיּוֹם.
Rabbi Yehoshua bar Abba raised an objection to the opinion of Shmuel that the slaughter is valid, thereby providing a support for opinion of Rav, who holds that it is invalid: I have a derivation only with regard to the sprinkling of the red heifer’s waters, that they are not valid if sprinkled by a woman as opposed to when sprinkled by a man, and that the sprinkling is valid only during the day. The verse states: “And the pure one shall sprinkle upon the impure on the third day” (Numbers 19:19). The use of the terms “pure one,” in the masculine form, and “day,” indicate that the sprinkling is valid only if performed by a man during the day.
לסיועיה לרב – דאמר פרה שחיטתה בזר פסולה.
הזאת מימיה אין כשירה באשה – לקמן מפרש לה.
ואין כשירה אלא ביום – דכתיב (במדבר יט) הוא יתחטא בו ביום השלישי: מניין לרבות שחיטתה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת. דלא יהיו כשרין אלא ביום דאילו לענין באשה כבאיש אינו אצטריך לרבויי דכולהו כתיב בהו או אלעזר או כהן.
ה״ג אין לי אלא הזאת מימיה שאין כשירין אלא ביום כו׳. וכן בפירוש ר״ח ול״ג שאין כשירין באשה כבאיש ואין כשירין אלא ביום:
כל מעשי הפרה משחיטתה עד שתעשה אפר כגון שחיטתה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת אין נעשין אלא ביום ועל ידי זכר הן כהן בכולם הן אפי׳ זר בשחיטה ובדיעבד אבל אסיפת האפר נעשית אפי׳ בלילה ואפי׳ בזר ואפי׳ על ידי אשה שלא נאמר בה אלא ואסף איש טהור כלומר כל שהוא טהור בין איש ובין אשה חוץ מחרש שוטה וקטן שאינן בני דעת והטמא וכן הכל כשרין למלאות או לקדש ר״ל ליתן האפר על המים ואפי׳ אשה ואנדרוגינס חוץ מחרש שוטה וקטן וכן המילוי והקידוש כשרים אף בלילה ההזאה אינה כשרה אלא ביום אבל כשירה היא בכל אדם אפי׳ בזר ואפי׳ בקטן בן דעת חוץ מאשה וטומטום ואנדרוגינוס ותינוק שאין בו דעת היה קטן בן דעת מזה ואשה מסייעתו כגון שאחזה המים בידה והוא טובל ומזה ומ״מ היא אוחזת בידו של תינוק בשעת ההזאה הזאתו פסולה:
כבר ביארנו שמעשי הפרה כולם אינן צריכין כה״ג ראיה לדבר שהרי כתיב ונתתם אותה אל אלעזר ועדיין אהרן קיים ושמא תאמר מ״מ תהא צריכה סגן שהרי אלעזר סגן היה כך למדו מפי הקבלה אותה [לאלעזר] ולא לדורות לאלעזר אלא אף בכהן הדיוט:
מתיב [מקשה] ר׳ יהושע בר אבא לסיועיה [לסייע] לדעת רב שאמר ששחיטתה פסולה בזר, מברייתא זו: אין לי אלא הזאת מימיה של פרה אדומה שאין כשרין באשה כבאיש, ואין כשרין אלא ביום.
Rabbi Yehoshua bar Abba raised an objection to the opinion of Shmuel that the slaughter is valid, thereby providing a support for opinion of Rav, who holds that it is invalid: I have a derivation only with regard to the sprinkling of the red heifer’s waters, that they are not valid if sprinkled by a woman as opposed to when sprinkled by a man, and that the sprinkling is valid only during the day. The verse states: “And the pure one shall sprinkle upon the impure on the third day” (Numbers 19:19). The use of the terms “pure one,” in the masculine form, and “day,” indicate that the sprinkling is valid only if performed by a man during the day.
הכל
(4) מִנַּיִין לְרַבּוֹת שְׁחִיטָתָהּ וְקַבָּלַת דָּמָהּ וְהַזָּאַת דָּמָהּ וּשְׂרֵיפָתָהּ וְהַשְׁלָכַת עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר תּוֹרָה יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף אֲסִיפַת אֶפְרָהּ וּמִילּוּי מַיִם וְקִידּוּשׁ ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת.
From where is it derived to include the following stages among those stages that must be performed by a man during the day in order to be valid: Its slaughter; and the collection of its blood; and the sprinkling of its blood; and its burning; and the casting of the cedar wood, and the hyssop, and the strip of crimson into the fire? The verse states: “Law” (Numbers 19:2), at the beginning of the section on the red heifer, to indicate that the same rules govern all stages of the rite. As such, I might have thought that I should include even the collection of its ashes, and the filling of waters, and the sanctification. Therefore, the verse states: “This is the statute of the law” (Numbers 19:2). The word this limits the scope of the requirement that the rite must be performed by a man and during the day from applying to these stages.
והזאת דמה – אל נוכח פני אהל מועד שבע פעמים.
ת״ל תורה – זאת חקת התורה (שם) תורה אחת לכל עבודתה.
ת״ל זאת – את הכתוב כאן קיים ואל תוסיף.
מנין לרבות שחיטתה כו׳. וא״ת ל״ל קרא שאין שחיטתה כשירה אלא ביום תיפוק ליה דחטאת קרייה רחמנא דלעיל פירש גבי פסול גופה דסבירא לכ״ע דחטאת קרייה רחמנא י״ל דלענין כמה דברים לא אמרינן דחטאת קרייה רחמנא דהא תנא בתוספתא (דפרה פ״ג) שחטה היום ושרפה למחר כשירה. ה״ר אלחנן:
ת״ל התורה – וא״ת ולענין השחיטה וקבלת הדם והזאה דאיתה בחטאות דעלמא למה לי קרא הכא תיפוק לי׳ דחטאות קריה רחמנא. ויש שתירצו דאין הכי נמי ואגב אידך דליתנהו בחטאות דעלמא נקטינהו להני. אי נמי דכיון דאיכא כמה מילי שאין לפרה דין חטאת שהרי אינה נפסלת בלינה וכמה דברים אחרים אימ׳ דבהא נמי לא דמי לחטאת ולא בעי׳ יום.
מניין לרבות שחיטתה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת שאף הם כשרים רק באיש ורק ביום — תלמוד לומר: ״תורה״ (״זאת חוקת התורה״. במדבר יט, ב) להדגיש שהוראה אחת ומנהג אחיד לכל מעשיה. יכול שאני מרבה אף אסיפת אפרה, ומילוי מים חיים וקידוש המים על ידי נתינתם בתוך האפר — תלמוד לומר: ״זאת״ (במדבר יט, ב), שהיא לשון מיעוט ומיעט את אלו.
From where is it derived to include the following stages among those stages that must be performed by a man during the day in order to be valid: Its slaughter; and the collection of its blood; and the sprinkling of its blood; and its burning; and the casting of the cedar wood, and the hyssop, and the strip of crimson into the fire? The verse states: “Law” (Numbers 19:2), at the beginning of the section on the red heifer, to indicate that the same rules govern all stages of the rite. As such, I might have thought that I should include even the collection of its ashes, and the filling of waters, and the sanctification. Therefore, the verse states: “This is the statute of the law” (Numbers 19:2). The word this limits the scope of the requirement that the rite must be performed by a man and during the day from applying to these stages.
הכל
(5) וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת אֵלּוּ וּלְהוֹצִיא אֶת אֵלּוּ אַחַר שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב וּמִיעֵט אָמְרַתְּ הֲרֵי אָנוּ לְמֵדִין כּוּלָּן מֵהַזָּאַת מֵימֶיהָ מָה הַזָּאַת מֵימֶיהָ אֵינָן כְּשֵׁרִין בָּאִשָּׁה כְּבָאִישׁ וְאֵין כְּשֵׁרִין אֶלָּא בַּיּוֹם אַף אֲנִי אָבִיא שְׁחִיטָתָהּ וְקַבָּלַת דָּמָהּ וְהַזָּאַת דָּמָהּ וּשְׂרֵיפָתָהּ וְהַשְׁלָכַת עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת.
And if the word “law” serves to include all stages in the halakha and the word “this” serves to exclude some stages, what did you see to include these stages and to exclude those? After noting that the verse includes some stages and excludes others, you should say the following logical argument: Indeed, we learn all the stages from the sprinkling of its waters: Just as the sprinkling of its waters is not valid if done by a woman as opposed to when done by a man, and it is valid only during the day, so too I will include in the same requirement its slaughter; and the collection of its blood; and the sprinkling of its blood; and its burning; and the casting of the cedar wood, and the hyssop, and the strip of crimson.
ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכת׳ התורה ומיעט זאת. אמרת הרי אנו למידין כולן מהזאת מימיה מה הזאת מימי׳ מיוחדין שאין כשרין באשה כבאיש דתנן [פרה פי״ב מי״ב] הכל כשרין להזות חוץ מטומטום ואנדרוגינוס ואשה.
אחר שריבה הכתוב ומיעט – ולא פירש מאי ריבה ומאי מיעט מעתה לא מסרן אלא להתבונן בה את האמת ואת הישר.
אמרת הרי אנו למידין כולן מהזאת מימיה – שפסול הלילה מפורש בו.
שאין כשרים באשה כבאיש – כדלקמן ולקח אזוב וטבל במים איש טהור וגו׳ (שם).
אף אני אביא שחיטה וכו׳ עד והשלכת עץ ארז – תימה לי אמאי לא קאמר מה הזאת מימיה מיוחדת דעבודת גופה דפרה נינהו אף כל דגופה דפרה ונרבי אסיפת אפרה ומילוי מימיה וקידוש ונמעט השלכת עץ ארז ואזוב דלאו גופה דפרה נינהו דה״נ אמרינן לעיל גבי היסח הדעת וי״ל דסברא הוא לרבויי השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת טפי מאסיפת אפרה ומילוי מימיה וקידוש כיון דהנהו כשירים אפי׳ באשה והנך חשיבי כולי האי דקבעי להו כהן ולעיל נמי גבי היסח הדעת אי לאו דפסיל קרא היסח הדעת בהדיא באסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש הוה מוקמינן בהן מיעוטא ולא בהשלכת עץ ארז תדע דקאמר לעיל מעיקרא אילימא למעוטי אסיפת אפרה כו׳.
מה הזאת מימיה מיוחדין כו׳. וא״ת אימא מה הזאת מימיה מיוחדין שהיסח הדעת פוסל בה אף כל שהיסח הדעת פוסל בה יצאו השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת שאין היסח הדעת פוסל בהן י״ל דהזאת מימיה גופה לא אשכחן שיפסול בה היסח הדעת שאם הזה על הטמא ולא נתכוון לטהרו שלא תועיל הזאה. ה״ר יוסף:
אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחד שנאמר ושחט אותה ולא אותה וחברתה ולא עוד אלא אע״פ שאין דעתו לשחוט אלא אחת אלא שלא היתה רוצה לילך ורוצה להוליך בהמה כדי שתלך בהליכת חברתה שלא בקושי אעפ״כ אינו מוציא שתים כאחד שלא יאמרו שתים שחטו ולא סוף דבר באדומה שהיא כדאי לטעות שלשחיטת פרה אדומה מוציאין אותה אלא אף שחורה שהרי יש לחוש גם כן שמא יאמרו שחורה שחטו וכן כל בהמה טהורה הא אם רצה להוציא עמה בהמה טמאה רשאי שאין לחוש בזו לכלום ולא נאמר והוציא אותה ולא אותה וחברתה אלא בחברתה ר״ל כשרה כמוה ומ״מ יש פוסקין שאף בהמה טמאה אינו מוציא עמה מפני שהוא פוסק כדעת האומר אותה לבדה בלא שום בהמה אחרת עמה ומגזירת הכתוב ולא מטעם אחר:
הרי אנו למדין מהזאת מימי׳ מה הזאת מימי׳ וכו׳ – וא״ת א״כ למה לי למכתב התורה לרבות ניליף מהזאה. י״ל דכיון דכתב רחמנא זאת למיעוט׳ הוה ממעטי׳ כולהו אי לאו דכתב רחמנא ריבויי׳ דהתורה אבל אחר שריבה הכתוב ומיעט יש ללמוד מהזאה מה הוא מרבה ומה הוא ממעט.
אשה מאי טעמ׳ אלעזר ולא זר דסבי׳ ליה דשחיטה באלעזר ממש ולא לעיניו של אלעזר וכיון דכן הוא יש לנו גם כן לומר אלעזר ולא זר.
ושואלים: ומה ראית לרבות את אלו ולומר שאין לשנות בהם, ולהוציא את אלו? אחר שריבה הכתוב ומיעט שהרי לשון הכתוב יש בה צד ריבוי וצד מיעוט, אמרת (אומר אתה)? הרי אנו למדין כולן מהזאת מימיה, מה הזאת מימיה אינן כשרין באשה כבאיש ואין כשרין אלא ביום — אף אני אביא שחיטתה וקבלת דמה, והזאת דמה, ושריפתה, והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת
And if the word “law” serves to include all stages in the halakha and the word “this” serves to exclude some stages, what did you see to include these stages and to exclude those? After noting that the verse includes some stages and excludes others, you should say the following logical argument: Indeed, we learn all the stages from the sprinkling of its waters: Just as the sprinkling of its waters is not valid if done by a woman as opposed to when done by a man, and it is valid only during the day, so too I will include in the same requirement its slaughter; and the collection of its blood; and the sprinkling of its blood; and its burning; and the casting of the cedar wood, and the hyssop, and the strip of crimson.
הכל
(6) הוֹאִיל וְאֵין כְּשֵׁרִין בָּאִשָּׁה כְּבָאִישׁ אֵין כְּשֵׁרִין אֶלָּא בַּיּוֹם וּמוֹצִיא אֲנִי באֲסִיפַת אֶפְרָהּ ג וּמִילּוּי מַיִם וְקִידּוּשׁ הוֹאִיל וּכְשֵׁרִין בָּאִשָּׁה כְּבָאִישׁ כְּשֵׁרִין נָמֵי בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה.
Since these stages are not valid if done by a woman as opposed to when done by a man, as indicated by the verses that state that they are to be done by a serving priest, who by definition is a man, then it is logical to also include these cases in the halakha that they are valid only during the day. And I exclude the collection of its ashes, and the filling of water, and the sanctification, since these stages are valid when done by a woman as they are when done by a man, as the verses never suggest a requirement that they be done by a man. Therefore, it is logical that these stages are valid both during the day and during the night.
הואיל ואין כשרין באשה כבאיש — אין כשרין אלא ביום. ומוציא אני אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש הואיל וכשרין באשה כבאיש כשרין נמי [גם כן] ביום ובלילה.
Since these stages are not valid if done by a woman as opposed to when done by a man, as indicated by the verses that state that they are to be done by a serving priest, who by definition is a man, then it is logical to also include these cases in the halakha that they are valid only during the day. And I exclude the collection of its ashes, and the filling of water, and the sanctification, since these stages are valid when done by a woman as they are when done by a man, as the verses never suggest a requirement that they be done by a man. Therefore, it is logical that these stages are valid both during the day and during the night.
הכל
(7) וְהַאי מַאי תְּיוּבְתָּא אִילֵּימָא מִדִּפְסוּלִין בָּאִשָּׁה פְּסוּלִין נָמֵי בְּזָר הַזָּאַת מֵימֶיהָ תּוֹכִיחַ דשֶׁפְּסוּלִין בָּאִשָּׁה וּכְשֵׁרִין בְּזָר.
Rabbi Yehoshua bar Abba originally cited the baraita to challenge Shmuel’s opinion that the slaughter of the red heifer by a non-priest is valid. The Gemara asks: And what is the challenge from this baraita? If we say that since that these stages are invalid if done by a woman one should conclude that they are also invalid if done by a non-priest, then let the stage of sprinkling the waters serve as a proof that one should not necessarily connect these two halakhot, because the sprinkling is invalid if done by a woman and yet valid if done by a non-priest. If so, what was the basis for the challenge?
ושואלים: והאי מאי תיובתא [וזו מה קושיה היא], כלומר מה ההוכחה מברייתא זו שעסקה בענין כשרות האשה, לנושא הדיון שלנו בענין כשרות הזר? אילימא [אם תאמר] מדפסולין [כיון שפסולין] באשה פסולין נמי [גם כן] בזר, אולם מכאן אין ראיה, שהרי הזאת מימיה תוכיח שלדעת הכל פסולין באשה וכשרין בזר!
Rabbi Yehoshua bar Abba originally cited the baraita to challenge Shmuel’s opinion that the slaughter of the red heifer by a non-priest is valid. The Gemara asks: And what is the challenge from this baraita? If we say that since that these stages are invalid if done by a woman one should conclude that they are also invalid if done by a non-priest, then let the stage of sprinkling the waters serve as a proof that one should not necessarily connect these two halakhot, because the sprinkling is invalid if done by a woman and yet valid if done by a non-priest. If so, what was the basis for the challenge?
הכל
(8) אָמַר אַבָּיֵי הַיְינוּ תְּיוּבְתֵּיהּ אִשָּׁה מַאי טַעְמָא אֶלְעָזָר וְלֹא אִשָּׁה זָר נָמֵי אֶלְעָזָר וְלֹא זָר.
Abaye said: This is the challenge: With regard to a woman, what is the reason she may not perform these stages? The verse states “Elazar,” indicating the requirement for a man and not a woman. The same logic should also apply to a non-priest: The verse states: “Elazar,” indicating the requirement for a priest and not a non-priest.
אשה מאי טעמא – מנא ליה דשחיטה פסולה באשה בשלמא קבלת דמה והזאת דמה כתיב ולקח אלעזר הכהן מדמה היינו קבלה והזה אל נכח פני אהל מועד היינו הזאתה ושריפה נמי לעיל מינה כתיב כהן והדר ושרף את הפרה לעיניו דאלעזר והשלכת עץ ואזוב כהן כתיב אלא שחיטה מהיכא.
אלעזר ולא אשה – ועל כרחך ושחט אותה לפניו אאלעזר קא דריש ליה תנא כרב דאי שיהא אחר שוחט ואלעזר רואה כדדריש שמואל מהיכא ממעט אשה אלא מאלעזר דריש ליה תנא וכי היכי דממעט אשה מהכא ממעטינן נמי זר.
בפרש״י בד״ה אשה מ״ט כו׳ ואזוב כהן כתיב כו׳ ובד״ה אלעזר ולא כו׳ שיהא אחר שוחט כו׳ אלא אאלעזר דריש כו׳ כצ״ל:
אמר אביי: היינו תיובתיה [זו היא קושייתו] וכך יש להבינה: אשה מאי טעמא [מה טעם] אסורה היא לעשות דברים אלה — משום שנאמר ״אלעזר״ והתנא מדייק משם כי אלעזר שהוא זכר דווקא ולא אשה, ואם כן זר נמי [גם כן] אפשר למעט באותה דרך, שהרי נאמר אלעזר שהוא כהן ולא זר.
Abaye said: This is the challenge: With regard to a woman, what is the reason she may not perform these stages? The verse states “Elazar,” indicating the requirement for a man and not a woman. The same logic should also apply to a non-priest: The verse states: “Elazar,” indicating the requirement for a priest and not a non-priest.
הכל
(9) אָמַר עוּלָּא כׇּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ מַשְׁמָע מוֹצִיא מִיַּד מַשְׁמָע וּמַשְׁמָע מִמֵּילָא.
The Gemara considers other aspects of the rite of the red heifer: Ulla said: Throughout the entire passage of the red heifer, certain conditions apply to some stages of the rite, but not to others. These conditions are derived from the phrasing of the verses. In some stages, the conditions implied by the phrasing of the verse preclude the application of conditions that are implied by a previous verse describing a previous stage. A verse describing one stage may imply the existence of a certain condition which applies to that stage but a verse describing a subsequent stage indicates that that condition does not apply to the subsequent stage. However, in other stages, the conditions implied by the phrasing of the verse stand on their own and continue to apply in subsequent stages, i.e., the verses in subsequent stages do not exclude the application of the condition derived from the verses in a previous stage.
כל הפרשה כולה – של פרה כמו שעבודותיה סדורות זו אחר זו.
משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא – כשתדקדק בה אינך יכול להשוות שיטת הפרשה בשוה שיהיו כל מקראותיה שוים זה עם זה אלא יש בהן שמשמע מקרא זה מוציא מכלל משמע מקרא שלפניו מה שפסל זה הכשיר זה או מה שהכשיר זה פוסל זה ויש בה מקראות משמעות שמתקיימין ממילא משמעותו שהמשמע עומד במקומו ואינו מוציא מכלל חבירו ולפי סידורן יש לך להבין מהו המוציא מכלל חבירו ומי משמע ממילא ועכשיו דורש והולך את כולה.
אמר עולא כל הפרשה כלה משמע מוציא מיד ומשמע ממילא – פרש״י ז״ל כשתדקדק בפ׳ פרה אדומה אינך יכול להשוות שטת הפרשה שיהיו כל מקראותיה זה מוציא מכלל זה או יהיה כל מקראותיה שוין זה כזה אלא יש בהם שמשמע מקרא זה מוציא מיד המשמע של המקרא שלפניו מה שפסל זה הכשיר זה או מה שהכשיר זה פסל זה. ויש בה משמעות מקראות שמתקיימין ממילא שהמשמע הראשון עומד במקומו ואינו מוציא מכלל חבירו ולפי מדרש סדרן יש להביא מי הוא המוציא מכלל חבירו ומי משמע ממילא ועכשו הולך ודורש את כלה ע״כ לשון רש״י ז״ל.
איכא דאמרי אותה לאלעזר וכו׳ – פי׳ דתנאי פליגי איכא מאן דאמר הכי ואיכא מאן דאמר הכי דפלוגתא דתנאי היא במסכת פרה כדכתיב בפ״ק והיינו איכא דאמרי דאמרי׳ הכא ולשון זר הוא זה.
א כיון שעסקנו בדין הפרה האדומה, מביאים עוד עניינים בנושא זה. אמר עולא: כל הפרשה כולה של פרה אדומה יש להבינה בשני אופנים ואינה יכולה להדרש באופן אחד, אלא, דברים שהם משמע בפסוק אחד מוציא מיד דברים אחרים שמשמע בפסוקים שלפניו או שלאחריו, או מדין של אדם אחר, ואילו דברים אחרים שהם משמע מלשון או מתוכן הפסוקים אינם באים להוציא אלא אדרבא ממילא יש להבינם ולקיימם כמו שהם. כיצד?
The Gemara considers other aspects of the rite of the red heifer: Ulla said: Throughout the entire passage of the red heifer, certain conditions apply to some stages of the rite, but not to others. These conditions are derived from the phrasing of the verses. In some stages, the conditions implied by the phrasing of the verse preclude the application of conditions that are implied by a previous verse describing a previous stage. A verse describing one stage may imply the existence of a certain condition which applies to that stage but a verse describing a subsequent stage indicates that that condition does not apply to the subsequent stage. However, in other stages, the conditions implied by the phrasing of the verse stand on their own and continue to apply in subsequent stages, i.e., the verses in subsequent stages do not exclude the application of the condition derived from the verses in a previous stage.
הכל
(10) {במדבר י״ט:ג׳} וּנְתַתֶּם אוֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אוֹתָהּ לְאֶלְעָזָר וְלֹא לְדוֹרוֹת לְאֶלְעָזָר אִיכָּא דְּאָמְרִי לְדוֹרוֹת בְּכֹהֵן גָּדוֹל וְאִיכָּא דְּאָמְרִי הלְדוֹרוֹת בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט.
The Gemara proceeds to demonstrate Ulla’s claim by expounding the verses throughout the passage of the red heifer: The verse states with regard to the red heifer: “And you shall give it to Elazar the priest and he shall take it out to the outside of the camp, and he shall slaughter it before him” (Numbers 19:3). The word “it” implies that only that red heifer, i.e., the first one, was to be given to Elazar, who was the deputy High Priest, to perform its rite, but that the red heifer in future generations does not need to be given to Elazar, i.e., to a priest of similar rank. If so, who does perform the rite of the red heifer? Some say: In future generations, it should be done by the High Priest. And some say: In future generations, it can be done even by a common priest.
איכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט איכא דאמרי לדורות בכהן גדול – פירוש: פלוגתא דתנאי הויא בסיפרי דהכי תניא התם ונתתם אותה אל אלעזר הכהן זו נעשית באלעזר ושאר הפרות בכהן גדול דברי ר׳ מאיר. ר׳ יוסי בר׳ יהודה ור׳ שמעון ור׳ אליעזר בן יעקב אומר זו נעשת באלעזר ושאר הפרות בין בכהן גדול ובין בכהן הדיוט.
נאמר: ״ונתתם אתה אל אלעזר הכהן״ (במדבר יט, ג) — לומר שדווקא אותה פרה אדומה ראשונה לאלעזר שהיה סגן כהן גדול ולא לדורות לאלעזר, הרי זה משמע מוציא מיד משמע. איכא דאמרי [יש אומרים] שבניגוד לפרה הראשונה שנעשתה על ידי אלעזר שהיה סגן — לדורות תיעשה הפרה בכהן גדול דווקא, ואיכא דאמרי [ויש אומרים] כי אף שהראשונה נעשתה על ידי הסגן — לדורות תיעשה הפרה אפילו בכהן הדיוט.
The Gemara proceeds to demonstrate Ulla’s claim by expounding the verses throughout the passage of the red heifer: The verse states with regard to the red heifer: “And you shall give it to Elazar the priest and he shall take it out to the outside of the camp, and he shall slaughter it before him” (Numbers 19:3). The word “it” implies that only that red heifer, i.e., the first one, was to be given to Elazar, who was the deputy High Priest, to perform its rite, but that the red heifer in future generations does not need to be given to Elazar, i.e., to a priest of similar rank. If so, who does perform the rite of the red heifer? Some say: In future generations, it should be done by the High Priest. And some say: In future generations, it can be done even by a common priest.
הכל
(11) בִּשְׁלָמָא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר לְדוֹרוֹת בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט שַׁפִּיר אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְדוֹרוֹת בְּכֹהֵן גָּדוֹל מְנָא לֵיהּ גָּמַר חוּקָּה חוּקָּה מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים.
Granted, according to the one who says that in future generations it can be done even by a common priest, it works out well, since there is no indication to the contrary. But according to the one who says that in future generations it should be done by the High Priest, from where does he derive this requirement? He derives the halakha from the service of Yom Kippur through a verbal analogy between the word “statute” (Numbers 19:2) written with regard to the red heifer and the word “statute” (Leviticus 16:34) written with regard to the Yom Kippur service: Just as on Yom Kippur the entire service is performed by the High Priest, so too, in future generations the rite of the red heifer must be done entirely by the High Priest.
בשלמא למאן דאמר לדורות בכהן הדיוט שפיר – דכיון דלא קבע לה קרא בהדיא סגן או כהן גדול, כל כהנים כשרין בה.
גמר חוקה חוקה מיוה״כ. ומהאי טעמא ילפינן בספרי שבבגדי לבן היתה נעשית:
איכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט כו׳. פלוגתא היא בספרי ובמסכת פרה (פ״ד מ״א) אי בכהן הדיוט אי בכ״ג:
בשלמא למ״ד לדורות בכהן הדיוט שפיר – פי׳ דכיון דמפקי׳ לה מאלעזר ודרשי׳ ולא לדורות באלעזר הרי כל שאר הכהנים להכשירה מסתמא ואפילו כהן הדיוט.
גמר חקה חקה מיום הכפורים – פי׳ ואידך תנא לא גמר חקה חקה אי נמי אית ליה וכדמשמע קצת לקמן גבי כהן בכהנו אלא דסבי׳ ליה דהכא ליכא למידן ג״ש דכמאן דמפורש בהדיא כהן הדיוט דמי כיון דסתם דבריו.
ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאמר] כי לדורות יכולה הפרה להיעשות אף בכהן הדיוט — שפיר [יפה, מובן הדבר], כי אם אין הדבר נעשה בסגן דווקא יעשה בכל כהן. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] כי לדורות אינה נעשית אלא בכהן גדול מנא ליה [מנין לו] שבכהן גדול דווקא? ומשיבים: גמר [למד] בגזירה שוה ״חקה״ ״חקה״ מיום הכפורים, שכשם שעבודת יום הכיפורים היא בכהן גדול דווקא, אף עבודת פרה אדומה בכהן גדול דווקא.
Granted, according to the one who says that in future generations it can be done even by a common priest, it works out well, since there is no indication to the contrary. But according to the one who says that in future generations it should be done by the High Priest, from where does he derive this requirement? He derives the halakha from the service of Yom Kippur through a verbal analogy between the word “statute” (Numbers 19:2) written with regard to the red heifer and the word “statute” (Leviticus 16:34) written with regard to the Yom Kippur service: Just as on Yom Kippur the entire service is performed by the High Priest, so too, in future generations the rite of the red heifer must be done entirely by the High Priest.
הכל
(12) וְהוֹצִיא אוֹתָהּ שֶׁלֹּא יוֹצִיא אַחֶרֶת עִמָּהּ כְּדִתְנַן ולֹא הָיְתָה פָּרָה רוֹצָה לָצֵאת אֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ שְׁחוֹרָה שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שְׁחוֹרָה שָׁחֲטוּ וְאֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ אֲדוּמָּה שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שְׁתַּיִם שָׁחֲטוּ ר׳ רַבִּי אוֹמֵר לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר י״ט:ג׳} אוֹתָהּ לְבַדָּהּ.
The Gemara expounds the next phrase in the verse: “And he shall take it out to the outside of the camp” (Numbers 19:3). The use of the word “it” implies that only it should be taken out, but he should not take out another heifer with it. As we learned in a mishna: If the heifer did not want to go out by itself, we do not take out a black cow with it in order to encourage it to leave, so that people will not mistakenly say that they slaughtered the black cow. And we do not take out an additional red heifer with it, so that people will not mistakenly say that they slaughtered two heifers. Slaughtering an additional heifer would invalidate the rite, since performing any additional labor during the rite of the red heifer disqualifies it. Rabbi Yehuda HaNasi says: This is not for that reason, rather it is due to the fact that it is stated “It,” which implies only one heifer may be taken out.
שלא יאמרו שתים שחטו – וקי״ל שכל מלאכות הנעשות עמה פוסלות אותה כדתנן (פרה פ״ד משנה ד׳) כל העוסק בפרה מתחילה ועד סוף פוסלין אותה במלאכה ולקמן (דף מג.) נמי אמרינן ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה.
משום שנאמר אותה – והוציא אותה.
שלא יאמרו שתים שחטו. פרש״י וקי״ל כל מלאכה הנעשית עמה פוסלתה כדתנן בפרה (שם מ״ד) שכל העסוקין בפרה מתחלה ועד סוף פוסלין במלאכה וטעמא שפוסלין אותה במלאכה אומר ריב״א דהוי משום היסח דעת שע״י מלאכה שנתכוין לה הסיח דעתו [ממנה] (מזאת) אבל אם אינו מתכוין לאותה מלאכה כשירה כדאמרי׳ בהשוחט (דף לב.) חתך דלעת עמה בכוונה דברי הכל פסולה שלא בכוונה דברי הכל כשירה אבל שחיטה היא פוסלת אפי׳ אין מתכוין לה מגזירת הכתוב למאן דמכשיר התם שחיטה כשאין מתכוין כדאמרינן התם שחט אחרת בכוונה דברי הכל פרה פסולה בהמה כשירה בלא כוונה לר׳ נתן דמכשיר שחיטת בהמה שלא בכוונה פרה פסולה בהמה כשירה ולרבנן דפסלי שחיטה שלא בכוונה פרה כשירה בהמה פסולה. בתוספות ריב״א:
שלא יאמרו שתים שחט – פרש״י ז״ל וקימא לן שכל המלאכות הנעשות עמה פוסלות אותה כדתנן כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף פוסלין אותה במלאכה ולקמן נמי אמרי׳ ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה.
ועוד נדרשת הפרשה בדרך משמע ממילא: ״והוציא אתה״ (במדבר יט, ג) לדקדק שלא יוציא פרה אחרת עמה. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: לא היתה פרה רוצה לצאת מעצמה ורוצים להוציא עימה פרה אחרת שתלך עימה — אין מוציאין עמה פרה שחורה — שלא יאמרו שחורה שחטו, ואין מוציאין עמה פרה אדומה אחרת שלא יאמרו שתים שחטו בבת אחת, וכל מלאכה אחרת הנעשית בשעת עשיית הפרה — פוסלת אותה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, כלומר: לא מטעם זה, אלא משום שנאמר: ״אתה״ שמשמעו לבדה ולא אחרת עימה, וגזירת הכתוב היא שבכל מקרה אסור.
The Gemara expounds the next phrase in the verse: “And he shall take it out to the outside of the camp” (Numbers 19:3). The use of the word “it” implies that only it should be taken out, but he should not take out another heifer with it. As we learned in a mishna: If the heifer did not want to go out by itself, we do not take out a black cow with it in order to encourage it to leave, so that people will not mistakenly say that they slaughtered the black cow. And we do not take out an additional red heifer with it, so that people will not mistakenly say that they slaughtered two heifers. Slaughtering an additional heifer would invalidate the rite, since performing any additional labor during the rite of the red heifer disqualifies it. Rabbi Yehuda HaNasi says: This is not for that reason, rather it is due to the fact that it is stated “It,” which implies only one heifer may be taken out.
הכל
(13) ות״ק וְתַנָּא קַמָּא הָא כְּתִיב אוֹתָהּ מַאן ת״ק תַּנָּא קַמָּא ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּדָרֵישׁ טַעְמֵיהּ דִּקְרָא מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ
And even according to the first tanna, is it not written “it”? Why does he not derive the halakha from the word “it”? The Gemara explains: Who is the first tanna? It is Rabbi Shimon, who interprets the rationale for the mitzva in the verse and draws halakhic conclusions based on that interpretation. Therefore, he accepts that the halakha is derived from the word “it,” but he also provides a rationale for the halakha. If so, what is the practical difference between them? The practical difference between them is in a case
דדריש טעמא דקרא – בבבא מציעא (דף קטו.) אלמנה עשירה ממשכנין אותה עניה אין ממשכנין אותה מפני שאתה צריך להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכינותיה.
ותנא קמא נמי הא כתיב אותה – פירוש: היכי תלי טעמא משום שמא יאמרו דמשמע אין איסורו אלא מדרבנן והא כתיב אותה דאלמא איסור דאוריתא איכא. ומשני מאן תנא קמא ר׳ שמעון דדריש טעמא דקרא – פירוש: האי דקאמר תנא קמא שמא יאמרו לאו למימרא דאיסורו מדרבנן אלא איסורו דאוריתא הוא וקא יהיב טעמא לקרא דמאי טעמא אמר רחמנא הכי משום שמא יאמרו ואיכא ביניהו דאפיק חמור בהדה.
ר׳ שמעון היא דדריש טעמיה דקרא – פי׳ דעביד דינא לפום טעמא דקרא בלחוד דאלו רבנן אע״ג דדרשי טעמא דקרא בכל דוכתא מ״מ כל היכא דכתב רחמנא שום דין מוחלט לא מיבטלי מיניה מידי משום טעמא דקרא אלא סבי׳ להו דלא פליג רחמ׳ וכדפרי׳ לה בב׳ מציעא בס״ד. וכן במסכת סנהדרין בס״ד.
ושואלים: ותנא קמא [ולדעת התנא הראשון] יש לשאול: הא כתיב [הרי נאמר] במפורש ״אתה״ ומה למד הוא מדיוק לשון זה? ומשיבים: מאן תנא קמא [מי הוא התנא הראשון] — ר׳ שמעון היא, דדריש טעמיה דקרא [שהוא דורש את טעמו של הכתוב] ופוסק הלכה על פי מה שהוא מבין שהוא טעמה של אותה הלכה. והכתוב המדגיש ״אותה״ יש להסבירו: שמוציאים אותה לבדה, כדי שלא להביא לטעות. ושואלים: אם כן מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם, הלכה למעשה], מה טעמה של הלכה זו? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם, הבדל מעשי], כגון:
And even according to the first tanna, is it not written “it”? Why does he not derive the halakha from the word “it”? The Gemara explains: Who is the first tanna? It is Rabbi Shimon, who interprets the rationale for the mitzva in the verse and draws halakhic conclusions based on that interpretation. Therefore, he accepts that the halakha is derived from the word “it,” but he also provides a rationale for the halakha. If so, what is the practical difference between them? The practical difference between them is in a case
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.